רקע
יצחק לופבן
מזרח ומערב
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ההערכה המוזרה של ההנהלה הציונית החדשה והאינטרפרטציה של מסקנות הקונגרס, אשר באו ב“טיימס” ו“בניר איסט”, היו צריכות קודם כל לעורר מחאה והכחשה אצל ההנהלה הציונית עצמה. מכיון שהיא לא עשתה זאת עד עתה, וקיבלה את ה“מחמאות” שחלקו לה בשתיקה כהודאה, יש לחשוש שהאספירציות להערכה זו יצאו ממקורות ציוניים רשמיים, אשר רצו להפגין בזה את הערך הפוליטי המיוחד שיש לשינויים שהתהוו בהרכבת ההנהלה הציונית. קשה לשער, שאת הדברים שבאו לידי פרסום בשני העתונים הללו, כתבו אנשים אנגליים, באינטלקט הפוליטי הטבעי שלהם. התפיסה השטחית והאוילית הזאת, הכותבת את המלה “דימוקרטי” במרכאות כפולות, והמהללת את שפת הדיבור האנגלית ב“מקורה”, של חברי ההנהלה החדשה, כסימן מובהק של לויאליות בריטית ושל מתינות פּוליטית, בניגוד לטמפּרנט הבלתי מתון ו“המזג הרע” של יהודי מזרח אירופה, אשר שלטו עד עתה – זאת יכולה להיות רק תפיסה של זנבות־עתונאים יהודיים, חנפים וביצנטינים, אבל לא של אנשים רציניים מבית־הספר הפּוליטי הרציני של בריטניה.

בקו ההערכה הזאת של “הניר־איסט” וה“טיימס”, היתה צריכה להתקבל המסקנא העקבית שיש קודם כל “לסלק מן ההגה” את היהודי המזרחי עם הטמפּרמנט החם המיוחד שלו, העומד בראש ההנהלה הפוליטית של הציונות זה עשר שנים. אבל העובדה של וייצמן, מחולל הדקלרציה של בלפור, עם קשריו הפּוליטיים המצויינים באנגליה ובמדינות אחרות, עם השפעתו ועם שמו הטוב ההולך לפניו – מוכיחה למדי שאין שום יסוד ואין נקודת־מוצא להערכה מסוררסת כזאת. אותו החלק אצל וייצמן אשר השיג את הדקלרציה והקים את הקשרים הפּוליטיים של הציונות עם אנגליה, איננו החלק האנגלי שבו, כי אם דוקא החלק של היהודי־המזרחי שבו, עם מזגו, עם מסירותו הגדולה עם הרצון והאמונה הציונית כיסוד בלתי נפרד בחיי הפרט ובחיי הכלל שלו, ועם כוח ההוכחה שבאמונה זו. הסגולות האלה, הן אשר היטו לב מלכים ושרים אל וייצמן, והן אשר עוררו בחוגים הפוליטיים המובהקים של אנגליה את ההבנה של הציונות ואת הכבוד לשאיפותיה. “דוברי אנגלית” יש באימפּריה הבריטית למדי; יש לה גם הרבה קולונילים ועורכי־דין טובים, ועד אחרי הקונגרס הציוני הט"ו לא היה ידוע כלל כי יש באלה כדי לעשות רושם מיוחד בחיים וביחסים הפּוליטיים.

דברי הפרסום האלה צריכים, איפוא, להחשב כמניבר עתונאי טפל, המתכוון להעמיד את ההנה“צ החדשה במעגל של אור מעושה מבחינה פוליטית, ולכבדה בקלונם של אחרים. ואעפ”כ אי־אפשר לבלי לראות בזה ביטוי נאמן להלך־הרוחות שהשתלט בחוגים ציוניים ידועים בזמן האחרון, המחלק באמת את המחנה הציוני לשני חלקים בלתי שווים; לחלק “מזרחי” ולחלק “מערבי אמריקני” מורם מעם, שהוא בבחינת “נותן” ואשר לו החכמה ולו הבינה, לו הכסף ולו המעשיות ולו מגיע השלטון. שאלת “מזרח” ו“מערב” שנשתתקה זה יותר משתי עשרות שנים בציונות, החלה להתעורר שוב, והפעם בצורה וולגרית מאד. מקודם היה לכה“פ ויכוח עיוני בהגדרת נקודת־המוצא ונקודת־השאיפה של הציונות – כיום מסתובב הויכוח הזה מסביב לסיסמאות ריקות. כל פקיד בינוני וכל אינטלקט מסופק, המתייחס על החלק הגיאוגרפי המערבי או האמריקני, מתנשאים לראות את עצמם כענקים, ולהביט על יהודי־המזרח כעל חגבים, באיגנוֹרציה ובביטול כעפרא דארעא. הרוח הזאת מנשבת עתה מעל דפי העתונות הציונית האמריקאית־גרמנית; ואף ה”יודישע־רונדשוי“, שנחשב זמן רב לעתון רציני, הקרוב לנו בהבנת הענינים ובתפיסתם, איננו פוסק בזמן האחרון מתהילה עצמית ומהתפארות־שוא, שהנה אנחנו נתנו לציונות את הפּרוגרמה, את דרך ההבראה, את הסדר ואת “מלוא האחריות”, אנחנו ניצחנו את המצוקים ואת הבטלנים ו”ידידינו" פלוני ואלמוני הובילו את הקונגרס בדרך הנצחון, ואת ההנחות האוויליות הללו מקנים גם לעתונות חוץ וחושבים לעשות בזה צעד פוליטי מחוכם…

את ההערכות של ה“טיימס” וה“ניר־איסט” מעתיקה העתונות הציונית בלי כל הערה, כאילו רואה בזה כיבוש פּוליטי חשוב מבלי להרגיש את היריקה שיש בזה בפני עצמנו, ומבלי לחשוש לאן תוביל אותנו הדרך הזאת של הסברה וחינוך דעת הקהל החיצוני.

תרפ"ח


המלצות קוראים
תגיות