בנאומו של וייצמן בבית העם בת“א, לפני קהל של שמונת אלפים איש, מאזינים ושוקקים למלה מעודדת, לא היה כמובן, כדי להמציא תנחומין ולשבור את הדכאון ואת הרוח הנכאה שהשתררו בציבור הא”י במצוקות הימים האלה. מי שציפה לשמוע דברי תנחומין בשעה הזאת מפי נשיא ההסתדרות הציונית, הכין לו לעצמו מראש את מפח־הנפש של תקוה נכזבה. ויש לציין זאת לשבחו של וייצמן, שלא ניסה להאפיל באמצעים רטוריים על המצב האמיתי, ומכיון שלא היתה בפיו תשובה מניחה את הדעת על אותה השאלה המנקרת במוחו של כל אחד מאתנו בשעה חמורה זו, נמנע מלדון בה לגמרי וקפץ מעבר לפרובלימות השעה לתוך פרובלימות כלליות של הציונות, והביע, דרך אגב, גם הנחות פרוגרמתיות חשובות, המעניינות אותנו ביחוד, משום שהיה בהן הד של כמה דרישות אשר הוצגו על ידינו במשך זמן רב בנוגע לדרכי ההתיישבות ושטח העבודה בא"י.
אולם בדרך ההסברה של סיכויי העתיד בציונות, גילה וייצמן טפחים אחדים מעל כוונת סתר אחת העומדת מאחורי המהפכה הזאת שהכניס הקונגרס האחרון באדמיניסטרציה הציונית בא"י, שכדאי להתעכב עליה במקצת. בדברו על הרחבת הסוכנות היהודית, העתידה להגדיל את מסגרת הפעולה הציונית ולהכניס אותנו בברית עם גורמים חדשים, אמר וייצמן, בין יתר דבריו, שלשם זה עלינו לעשות סדר בביתנו, כדי להתכונן למצב החדש, והסביר את הדבר בדרך משל: “צריך לקשט את הכלה טרם בוא החתן, למען ימצא החתן כלה נאה ומקושטה בבואו”. האדמיניסטרציה הציונית החדשה, הסיסמאות שליוו אותה וכל המלחמה בגללה, אינן, איפוא, תכלית לעצמן, כי אם גשר לסוכנות היהודית והכנה לשידוד המערכות בציונות, שיחול עם בואה.
התקוות שהציונות תולה בסוכנות, עדיין רחוקות מאתנו מרחק רב. לעומת זה, החששות המלווים את התקוות האלה מתחילים כבר לתת את אותותיהם. במקום לקרב את הסוכנות לציונות, אנו מתחילים לקרב את הציונות לסוכנות ולקצר את המעבר אל המשטר האמריקני העתיד לבוא.
בעצם הכוונה הזאת להכניס סדר בביתנו, בודאי שאין לראות שום עול ושום דבר רע. אולם השאלה היא: מהו הסדר הזה, שאומרים להכניס ומה טיבם של הקישוטים הללו אשר אומרים לקשט בהם את הכלה למען יפותה בעיני אחרים? א“י עם אלפי מחוסרי־עבודה, עם יציאה מתגברת, בלי התיישבות ובלי מפעלים קונסטרוקטיביים, וציונות מסוכסכת, עם טנדנציות של פירוד, עם אי־אמון הדדי – אלה הם בכל זאת קישוטים מוזרים במקצת, אשר אי־אפשר לצאת בהם במחול־משחקים. זהו מק תחת בושם. ואני חושש שאלה הם מושגים פרובינציאליים מאד ע”ד סדר וקישוט, אם אומרים בדרך זו לעשות רושם ולמצוא חן בעיני מי־שהוא. אם אין אנו יכולים לקדם את פני הסוכנות עם הסתדרות ציונית מוצקה, עם עטרת־תפארת של עבודה ומפעלי התישבות בארץ – כי אז, אם גם נתייפה לפניה בסינור זה של בוכהלטריה מסודרת ושל גזברות קפדנית השוקדת על הקופה הריקה, היא לא תראה אותנו ככלה נאה, כי אם כשפחה חרופה.
אני יודע שאין בידינו ולא בידי נשיא ההסתדרות הציונית מטה קסמים כדי לשנות ברגע את פני המצב בארץ, אבל זאת היא השלייה עצמית פאטאלית אם בפארודיה הזאת ל“פּוליטיקה כלכלית בריאה” אנו אומרים ללבב את החלק הבלתי ציוני בסוכנות המורחבת. אנחנו לא חשבנו אף פעם שאנו יכולים להכניס לה בנדוניה את העושר החומרי שלנו; אבל היינו בטוחים בעושר הגנוז אשר בפוטנציה ההסתדרותית של הציונות, בכוחה המוסרי, בחזית העבודה הארץ־ישראלית, העושר הזה מתוך עוני, אשר כל מי שיבוא לשקול אותו בכסף ובזהב בוז יבוזו לו; הרכוש הזה בלבד נתן לנו את האפשרות ואת העוז להתגבר על הספקות המרובים שהתעוררו אצלנו בקשר עם הרחבת הסוכנות ועם תנאי ההרחבה הזאת. אולם כשכל זה הולך ומתערער מיום ליום, כשאנו עומדים ערום ועריה בחולשתנו הכי גדולה, מתחיל השידוך הזה להיות קצת מסוכן בשבילנו.
התכונה שלנו לקראת הסוכנות מוכרחה ללכת בדרך אחרת לגמרי. היא צריכה למצוא אותנו בעבודה ולא ברעב ובבטלה ולא בדימונסטרציות בגלל מאות לירות אחדות נוספות לסיוע; היא צריכה למצוא אותנו בעליה ובבנין ולא ביציאה ובליקבידציה; היא צריכה להרגיש את כוחנו ההסתדרותי ולא את הרפיון וההתפוררות בשורותינו. כאן הוא הסדר אשר יש להכניס, ואלה הם הקישוטים שאפשר לנו להתייפות בהם.
תרפ"ח
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.