א.    🔗

ה“ספר הלבן” החדש שנתפרסם ע“י משרד המושבות הבריטי והגיע אלינו לע”ע בתמציתו המקוטעת, אינו אלא המשך ה“ונדטה” שנשבעה לנו, כפי הנראה, ממשלת הפועלים באנגליה, החל ממאורעות אב ועד היום. מחוץ לשטח של נקמה פשוטה, של שרירות־לב וכוונה תחילה להכעיס ולהעניש את עם ישראל, על אשר העיז בשעת מצוקתו הגדולה להרגיז את הארי מרבצו, לעמוד על נפשו ולתבוע בקול את עלבונו ואת זכויותיו – אי־אפשר למצוא בשום אופן כל הסברה ופירוש להתעללות־רשע שיטתית זו, שהולכת ומקבלת מיום ליום צורה יותר איומה. שארית האמונה שהיתה עוד בתוכנו כי יחסה זה של ממשלת המנדט למפעלנו מיוסד על שגיאה, על טעות בהבנת הדברים ובהערכתם, וסוף סוף יפקחו עיניה ותכיר במשוגתה – התנדפה עתה כליל. לעיני העם העברי ולעיני כל העולם כולו נתגלה “משחק החתול והעכבר” שהממשלה הבריטית משחקת אתנו, בהסתירה את צפרניה הדורסות בכפותיה החסודות, ובאותה שעה שהיא הולכת ומכריזה בשפת חלקות על נאמנותה למנדט ולהתחייבויותיה לעם העברי, אין היא מניחה את ידה מכל מזימה ומרמה כדי להביא לידי ליקבידציה גמורה את תוכנו האמתי של המנדט, ולעשות את הכרזותיה החגיגיות פלסתר.

לנו אין מה לחכות יותר למילואים נוספים על התעודה המבישה הזאת. שום טיפות נופת אינן עלולות להמתיק ולפשר את קובעת כוס התרעלה החדשה שהגיש לנו משרד המושבות הבריטי. מתוך זר־השושנים של ה“תכנית הקונסטרוקטיבית” המובטחת, אשר צריכה היתה להסיר מלבות היהודים את החשד בכוונותיה “הטהורות” של ממשלת המנדט, הגיח צפעוני בצורת תכנית דיסטרוקטיבית בהחלט, האומרת לעקור – במבטאו הקולע של וויצמן – את תקות־הדורות של העם העברי. עתה לא נשאר יותר אף שמץ של ספק בדבר, כי ממשלת הפועלים נהגה עמנו בערמת זדון, וכל החקירות והדרישות והמשלחות המיוחדות לא היו אלא קומדיה מחושבת מראש, שתעודתה היתה לא לבקש דרכים למלאות את התחייבויותיה, כפי שהכריזה אלא לבקש אמתלאות כדי להפרן. רק מתוך מחשבת־רמיה זו אפשר להבין את הפרשנות הנפתלת, העושה את ההודאה בהצלחתו של המפעל היהודי בארץ־ישראל, בכוחו הפרוגרסיבי הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית וסוציאלית, נקודת מוצא לשלילת המפעל הזה. בצורה פלסטית שאין דוגמתה, נעשה שוב הדיאלוג הידוע בין איש־ההיכל והפטריארך ב“נתן החכם” של לסינג לחויה טרגית איומה בשבילנו. – “אבל, לולא רחם היהודי את הילד הזה, היה הילד מת בעוניו ומצוקתו” – “אין דבר! היהודי ישרף!” אילו היתה החקירה ודרישה מגלה כי לא הצלחנו בעבודתנו בארץ, כי נעדר מאתנו כוח היצירה והכשרון למפעל ההתיישבותי, כי אז היה דן אותנו בודאי הפטריארך פספילד לשריפה, והיה משתדל להוכיח, כי אין טעם ותועלת לעודד תנועה כזאת שאין בכוחה לקיים את ה“שנסה” שנתנה לה; עתה כשגלתה את ההיפך, הוא דן אותנו שוב לשריפה, מתוך אמתלא שזה יזיק ל…שממה הארץ־ישראלית וידחוק את רגלי הפיאודליזמוס, שיש כפי הנראה לבא־כוח הפועלים האנגליים במשרד המושבות ענין מיוחד לשמור עליו ולקחתו תחת חסותו. פטריארך הוא פטריארך בכל מקום, בין אם הוא מכהן בהיכל הנצרות ובין אם הוא מכהן בהיכל הסוציאליזמוס. במקום שהדברים מקבלים את כיוונם לא ע“י האמת האובייקטיבית והאחריות המוסרית, אלא ע”י ספקולציה פוליטית או טינא אישית, הרי אפשר תמיד לשׂכל את ההגיון ואת הנימוקים, ולשרוף את היהודי או את הכושי או כל גזע ועם אחר שאין בידם כוח ברוטלי מספיק להגנה עצמית, בכל מקום ובכל זמן שרוצים.

אלה יהיו, כנראה, דברים לבטלה, אם נבוא להתווכח עם משרד המושבות הבריטי על תעודת־כחש זו. הלך־הרוח של נקמה, בגלל הדיסקרדיטציה שגרם בעצם ידו לפוליטיקה הא“י שלו, במשך שלשה־עשר החדשים האחרונים, מעור את עיני המיניסטר למושבות ומכביד את אזניו מראות ומשמוע ומהודות בצדקת הוכחותינו. מתוך מרירות עקשנית הוא ממשיך את משחק ההזרד, כדי להפוך את השגיאות לשיטה ולקדש את המשפח כמשפט. המשא־ומתן בינינו ובין משרד המושבות חרג זה מזמן מתוך המסגרת של משא־ומתן פוליטי והפך להיות מעין התחרות אויבת; לא מצדנו אלא מן הצד השני, שכוונתה לתת לנו לקח ולהראות לנו כוחו של מי יותר גדול. לנו אין ספק בדבר שכוחה של אנגליה גדול מכוחנו אנו. היא יכולה להרשות לעצמה לירוק אפילו בהחלטות מועצת חבר הלאומים ובמסקנות ועדת המנדטים, מבלי לחשוש כי זה יסבך אותה בקושי פוליטי חיצוני מיוחד, בעיקר כשהדבר נוגע לכוח בלתי־ריאלי כמונו על הפורום הפוליטי הבין־לאומי. בידיה של אנגליה השלטון על הארץ, בידה כוח החקיקה, היא יכולה לגזור גזירות, לחוקק חוקים מגבילים ומצרים את צעדינו ולהפיג בנו את חמתה בדרכים שונות. אבל גם אין כל ספק בדבר, כי העולם הפוליטי הבלתי משוחד באנגליה גופה ומחוצה לה יכיר את רקמת המזימות הללו וידע להעריך אל נכון את מסקנות־השוא שבתעודה זו, כשם שידע להעריך את אלו שבדו”ח של ועדת שאו.

צריך להודות כי התעודה האחרונה הרבה יותר איומה במזימותיה ובסילופיה מן הראשונה. היא פרי רצון מחושב לעקור את הכל ולהגות מן המסילה של הפּוליטיקה הבריטית בארץ־ישראל, או לכל הפחות לשתק ולרסן, אלמנט מסוכן וטרחני, המתיימר להתחרות עם אנגליה כנושא קידמה כלכלית ותרבותית, ונוסף לזה הוא מתחצף בכל הזדמנות להכתים את שמה הטוב בעיני העולם. “הבה נתחכמה פן ירבה” – זו העצה הרעה הראשונה שיעצה ממשלת־עולם עתיקה על העם העברי העתיק בראשית הופעתו כקיבוץ לאומי. חזרה אחרי שלושת אלפים שנה על האכסניה של ממשלת העולם המודרנית, ששמה בריטניה, כלפי אותו קיבוץ לאומי עצמו, בראשית דרכו להתחדשות חייו הלאומיים בארצו. ברוח פרעונית זו נושמות כל ההנחות וכל המסקנות של “הספר הלבן” החדש. הוא מתחכם לסלף את התוכן הברור של המנדט ושל הכרזת בלפור ולפרשו כאילו היותה שאלת ארץ ישראל שאלה של “שני חלקי אוכלוסין” המצויים בארץ וכאילו תוכן “הבית הלאומי” מתבטא בישוב היהודי הקיים, שעל שלומו וטובתו מצווה בעלת המנדט לשקוד. בהנחה מסורסת זו צפונה מזימת־השטן העיקרית, שכוונתה לגדע את חזון השחרור הלאומי של העם העברי סמוך לשרשיו, להפקיע את מפעלנו מתוך שטחיו ההיסטוריים, להגביל את האינטרסים בתוך תחומים צרים של נתונים קיימים, שבהם אפשר למדוד את תביעות העליה היהודית לפי מספר מחוסרי העבודה שבין הערבים, ואת רשות ההתיישבות היהודית הנוספת לפי מספר הפלחים המשוללים קרקע. מכאן נטושות כל שלוחות השקר בהערכת מפעלנו וצרכיו ובהערכת תפקידיה של בעלת המנדט.

מכאן אפשר להתחכם ולהפוך כל צדקה שבפעולת היהודים בארץ לפשע ולסכנה, להכריז על כוחנו הארגוני, הכלכלי והתרבותי כעל גורם שלילי בהתפתחות הארץ, ובשם אותם הנימוקים עצמם שבהם מכשירה אנגליה את כיבושיה הקולוניאליים, המלווים עריצות ודמים, (“קידמה, ארגון, תרבות”), לפסול את מפעל ההתיישבות שלנו, שאין כמוהו לטהרה מוסרית בשום תנועת התיישבות ותנועת שחרור לאומית בעולם. יחסה של ממשלת הפועלים לקרן־הקיימת לישראל יכול לשמש דוגמא מצויינת לתעתועי־הערכה אלה. המוסד הקרקעי המרכזי הזה במפעל ההתיישבות היהודית, הבא למנוע את קנין הפרט באדמה, את הריכוז של שטחי אדמה גדולים בידי יחידים ואת חסימת הדרך בעד המוני העם אל הקרקע, המקים תריס בפני ספסרות בנכס ראשוני וחיוני זה לאדם ולעם, המחזיר את האדמה לעובדה ומגשים בפועל בארץ זו את אשר הנהו אחד היסודות הראשונים במחשבה הסוציאליסטית ומשאת־נפשם של טובי האנושות והמוני העם בכל מקום בעולם – את המוסד הזה פוסלת ממשלת הפועלים, ורואה לעצמה זכות להחליט כי צריך לעקרו מן השורש. כך היא משכלת את ידיה ואת מחשבתה ואת הגיונה ומתכחשת, בלי בושה, להתחייבויותיה המדיניות בתורת ממשלה בכלל, ולחובותיה כלפי האמת הסוציאלית, בתורת ממשלת פועלים בפרט.

ב.    🔗

אכן, תפקידנו בשעה הזאת איננו לחשוף את הסתירה בין חובותיהם המוסריות של באי־כוח פועלים היושבים על יד הגה השלטון ובין ההתעללות בתקוות שחרורו של עם פּרולטרי, מרודף ונרמס, הנתון במצוקה איומה ובסכנה של כליה מתמדת. פעולתנו כרגע איננה גם למצוא את המלה ההולמת להגדרת השקר הנורא הזה המתגלה בתעודת־פלסתר זו של משרד המושבות הבריטי – באשר היא לא תמצא, באשר קצרה הלשון ודלה המלה מלהשיח עד תום את הזעם האמתי ואת המחאה הפורצת, הממלאה את נפשנו בשעה זו. אבל תפקידנו ושאלתנו הם, לברר לעצמנו את דרכנו אנו בתוך הסיטואציה החדשה.

עם כל הדכאון הרובץ עלינו בימים האלה, הרי גם המכה הקשה הזאת מבחוץ איננה עלולה לערער את אמונתנו הציונית ואת בטחוננו¹ בהגשמתה המלאה, בכל היקפה ההיסטורי. ברור, שאת מלחמתנו הפוליטית החיצונית אנו נמשיך; אנו נמשיכה קודם כל באנגליה גופה, ע“י פעולת הסברה מתמדת ורכישת אהדה לעניננו בתוך העם האנגלי ומנהיגיו, בתוך תנועת הפועלים הבריטית ומנהיגיה; אנו נשתמש בודאי גם בכוחות השפעה פוליטיים מחוץ לאנגליה, כדי לשנות ולשבור במידה האפשרית את המנטליות של נקמה במשרד המושבות. אבל יותר מזה ברור, כי נקודת ההכרעה איננה כיום בפעולתנו הפוליטית החיצונית. לתשועות ולנחמות אין לנו לקוות מצד זה. אבל נקודת ההכרעה האמיתית היא בפעולתו העצמית והקונסטרוקטיבית של העם העברי, שצריכה להתחיל עתה במשנה מרץ ותוקף. הכרזה זו איננה חדשה בפינו, היא פרי הכרה מציאותית המלווה את עבודתנו בארץ כל הימים, גם בימי מיצר וגם בימי הרווחה. ואם כי במבוכת הרוחות של התקופה האחרונה התחילו מלעיגים בה, היא נשארה הפנציאה ותשאר התרופה היחידה בכל המצבים ובכל התנאים גם בעתיד. בכל מקום שהיא עמדה לנו, הצלחנו להתגבר על המשברים ולשים לאל כל התנקשות מבחוץ. בה התגברנו על כל הגזירות והמצוקות של השלטון התורכי עד המלחמה העולמית; בה עברנו את תקופת המלחמה האיומה; בה עברנו שתים עשרה שנה של מכשולים ופרעות ומצוקות בימי הכיבוש הבריטי, וביצרנו לא מעט את עמדתנו בארץ – ובה נתגבר גם על המזימה האחרונה האומרת להחזיר אותנו לסטטוס פּוליטי מעין זה שהיה לנו בימי השלטון התורכי לפני ארבעים שנה. בפני רצונו התקיף של העם וגילוי יכולתו המלאה תסוגנה לאחור כל ההגבלות, יתבטלו כל חוקי־רשע וישאו כל השערים הסגורים את ראשיהם. באשר נכונים ואמיתיים הדברים אשר נאמרו בגילוי־דעתה של מפלגת פועלי א”י, ש“אין כוח פוליטי בעולם היכול להסב אחורנית את גלגל ההיסטוריה שלנו”, ואף לא משרד המושבות הבריטי.

אולם היש בנו תוקף־הרצון ויכולת־הפעולה הדרושים לנו בשעה זו? האם לא נוציא שוב את האנרגיה ואת ההתרגשות שלנו כדי להצית שלהבת קש של מחאות, להתחרות בכינויים, בהגדרות ובנוסחאות פוליטיות וכדי להמשיך לסכסך את מחננו מבפנים ולשתק את כשרון פעולתו? האם בפעם השלישית הזאת נדע להפוך את מחאת העם והתרגשותו לכוח פורה, פורץ וגובר, בעל נכונות של הגשמה תכופה, אשר יפתח לרווחה את אוצרותיו הכלכליים והנפשיים, שלמרות שעת המשבר הקשה העוברת עתה על העם היהודי בגולה, הם עדיין מלאים וחזקים למען הנף את התנופה הגדולה הזאת שאנו נתבעים לה?

האופּטימיות שלנו מגיעה עד גבול ההכרה כי בידינו אנו מסור כוח ההכרעה וההגשמה של מפעלנו ההיסטורי – אבל היא אובדת בערפל, כשמוצגת השאלה בדבר הכשרת הרוח והמחשבה של העם להביא את הכוח הזה לידי גילוי. עלינו מוטלת בכל אופן החובה והאחריות לקרוא בפעם האלף את אזהרתנו באזני העם לכל חוגיו ושדרותיו; לבלי להיגרר אחרי ההשלייה כי ישנה איזו דרך אחרת שהיא להגשמת הציונות ולבנין המולדת העברית, ולבלי להיתפס לרוח של יאוש עקר בשעה שהדרך האחרת המדומה הזאת משתבשת לעינינו. עוד טרם שאנו ניגשים לפעולת הגיוס של העם העברי ברחבי הגולה לקראת תפקידיו הקונסטרוקטיבים התכופים, עלינו לפקוד, לאחד ולגייס את כוחותינו בארץ, כדי להישמר מפני כל רפיון־רוח ומפני כל פּניקה העלולים למוטט את עמדותינו הנכבשות ולערער את יציבותנו הכלכלית. במשך שלושה־עשר חדשי הזעזועים, החרמות הכלכליים והמשברים הפּוליטיים שעברו עלינו, הבליט הישוב העברי כוח כלכלי איתן ומוצק. כוחו זה בודאי לא פג גם עתה. אבל מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת לשמור ביחוד בשעת חרום זו מפני זעזועים שיכולים לבוא ע"י פּניקה מלאכותית. אף עבודה אחת אינה רשאית להפסק, כל התכניות של התיישבות שהוחלט עליהן, מוכרחות להיות מוצאות לפועל בלי דיחוי, אף פועל אחד אינו רשאי להשאר בלי עבודה! – זה צריך להיות הצו הציבורי המוסרי של השעה הזאת, אשר יחשב כפקודה של חובה על כל חלקי הישוב. זה יהיה המבחן הפנימי הראשון אם אנו מוכשרים לשאת מתוך הכרה מלאה באחריות המיוחדת שתקופת־חרום זו מטילה עלינו.

ואחרי זה – עם הפנים אל העם! אל העם, באשר הוא בלבד הקובע והחותך את גורלו ההיסטורי, ולא אנגליה ולא ג׳ניבה ולא שום מקום וגורם אחר בעולם; אל העם עם הפנים ועם המחשבה ועם האמונה; אל העם בתביעה הנמרצת לארגון ולהתלכדות, להסיר מקרבו את התרפים של הזיה פוליטית וניחוש באספקטים רחוקים; אל העם למען יסלול לו בעצם ידיו את דרכו לציון. ולעם הזה נאמר: גם עתה, נוכח פני כל הגזירות והנסיונות של קיפוח והגבלות, ישנה האפשרות להכפיל את מספרנו בארץ במשך זמן קצר, ללא מניעות רציניות מבחוץ. אחרי כן נכפיל את הנכפל, וכך הלאה. זוהי הדרך!

תרצ"א