א.    🔗

סיום המחזור הראשון של עשר שנים לקרן־היסוד, חל בימים שלא ירועע ולא ירונן בהם. השעה אינה נתונה לתרועת־יובלות ולצלילי־חג; הצליל היחידי העולה אלינו בשעה זו מתוך היובל הזה, הוא קול פעמון־הסכנה, ההולם ואומר כי יש מודד נאמן אחד לנצחונותיה ולכשלונותיה של הציונות בדרך הגשמתה – זהו כוחו הבונה של העם העברי.

שונה מן הקצה אל הקצה הוא הלך־הרוח שאנו שרויים בו עתה, מזה שמילא אותנו באותם הימים שהתכנסה הועידה הציונית הראשונה מאחרי המלחמה והכריזה על קרן־היסוד כמכשיר הכספי המרכזי לבנין א“י. אלה היו הימים שאחרי סן־רימו. שטופי אופטימיות מדינית עמדנו אז לפני האפשרויות האובייקטיביות, הבלתי מוגבלות כמעט, שנתגלו לפנינו. תכניות רחבות־מידות לעליה ולהתיישבות נתנו מעוף לרצון ולאמונה כי פלא ההגשמה יקום ויבוצע מהר. פחות מכל היינו פנטזיורים בשעה ההיא. אנו לא האמנו בנסים ולא חשבנו אף רגע כי במאמר מדיני תרד לנו א”י של מעלה בנויה ומוכנה. היינו די ריאליים להבין ולהעריך את התפקידים הקשים שמטילה עלינו תקופה זו, אבל האמנו כי בידי העם העברי נמסר המפתח לגורלו, כי ברצונו ובמפעלו תלוי הדבר מעתה, אם תשוקת הדורות לחירות ולעצמאות לאומית ומדינית תהפך למציאות או לא. באמונה זו לא שגינו – שגינו רק בהערכת כושר־רוחו של העם להאזין לתביעה ההיסטורית של השעה ההיא ולהענות לה בכל נפשו ומאודו.

עשרים וחמשה מיליון לירות במשך חמש שנים – זו היתה תכנית קרן־היסוד בעת הווסדה. היא לא נועדה להיות קרן של מגביות ההולכות ונשנות בלי הרף, של שליחים ומנגנון פרופסיונלי השׁוֹחק את עצמו אגב רוטינה ובולע לשנים בלתי ספורות את כל האנרגיה הציונית, כי אם מפעל מרוכז, אשר יאצור את תרומת העם לבנין מולדתו. היא נועדה להיות “הדקלרציה של העם העברי” כהגדרתו של א. ד. גורדון, התשובה השקולה על השנסה המדינית שניתנה לנו, התשובה החותכת והתכופה אשר תהפוך בלי שהיות רבות את “תקיעת־הכף” הפוליטית לקנין של מציאות. לנו לא היה אז עדיין הנסיון של עשר שנים שבאו אחרי כן, אבל מתוך הרגשה אינטואי­טיבית ניחשנו כבר בימים ההם כי הזמן שהועידה ההיסטוריה להגשמת מפעלנו איננו בלתי מוגבל, והצלחת מעשינו תלויה במידת תוקפו וכוח־המתיחה הראשון שלו. ידענו כי ישנן זכויות אשר אם אין משתמשים בהן במלואן הן נפסלות בלינה; כי בקשרי יחסים מדיניים ישנן קוניונקטורות שונות, מעלות ומורידות, ודברים שהיו ברורים בעת נתינתם יכולים לזכות לשבעים ושבעה פירושים לאחר זמן; כי ישנם כוחות מתנגדים ההולכים וגדלים בעיקר על קרקע בור, הפורצים לתוך הריקות שלנו ומתחזקים ביחס פּרופּורציונלי לרפיון עמדתנו. אילו הצלחנו להגשים את קרן־היסוד כפי שעלתה במחשבה תחילה, כי אז היה מעמדנו המדיני והממשי בארץ נכפל לא רק בכפל אריתמטי פשוט, לפי גודל האמצעים הנוספים שהיו נמצאים בידינו לעבודה ולבנין, אלא גם בכפל פּרוגרסיבי, פי תגבורת השימוש הפרודוקטיבי שבהון מרוכז ועוד פי כמה וכמה גורמים שהיו מבצרים את כוחנו בארץ במידה כזאת שהיינו נמצאים כבר כיום מעבר לכל סכנה של התנקשות מדינית.

אבל הפלא הזה לא קם. העם והתנועה עליזי הנצחון המדיני שהשיחו את שגיון־נפשם בריזוֹלוּציות חגיגיות, בתפילות־הודיה ובהלל הגדול בבתי־כנסיות ובבתי מדרשות, לא הבינו, או לא רצו להבין, את החובות ואת האחריות שמטיל עלינו הנצחון הזה. התכניות הגדולות התפוררו לפירורים, קרן־ההגשמה הפכה להיות תקציב שנתי קטן, מתנודד ובלתי בטוח, משולל על־פי־רוב יכולת לשמש שימוש פרודוקטיבי מלא גם באמצעים שעלה בידיו לרכז. עשרים וחמשת המיליונים במשך חמש שנים, הצטמקו לארבעה מיליונים במשך עשר שנים. גרעון של ארבעים שנות פעולה נערם, איפוא, על קרן־היסוד במשך תקופת עבודתה, מלבד גרעון־הערך של הפעולה הבלתי מרוכזת והבלתי תכניתית.

הדברים האלה, המציינים את אשר צריך היה לעשות ולא נעשה, אינם ממעטים, כמובן, את ערך הפעולה שעשתה קרן־היסוד במשך הזמן הזה. לולא פעולה זו, היתה בודאי עמדתנו הרבה יותר דלה וריקה מכפי שהנה כיום. כל אשר נוסף לנו בארץ מאחרי המלחמה, כל הרכוש הזה שבו אנו נשגבים עתה, כל כיבושינו הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים, כל זה שמוסיף לנו בטחון ואמונה ביציבותו ההיסטורית של מפעלנו, נוצר באופן בלתי אמצעי או בעקיפין על ידי ההון הלאומי. זאת היא טעות לחשוב כי אפשר להעריך את מפעלה של קרן־היסוד עפ“י סעיפי הפעולה הנקראים על שמה בלבד. גם אותן היצירות שנוצרו בארץ בכספים פרטיים או בכספים ציבוריים אחרים, נזונו מן הריזרבות המוסריות של קה”י, ומהאימוציות שנוצרו על ידה. העליה החלוצית סללה את הדרך גם לעלית אלמנטים אחרים, וההתיישבות בעמק נתנה כוחות דחיפה גם להתישבות בשרון ולאיניציאטיבה הכלכלית בערים. אפילו פיק“א, הבלתי־תלויה והפועלת בארץ הרבה שנים מלפני המלחמה והכיבוש הבריטי, הרי תקופת פעולתה האחרונה רתוּקה לתנועה כללית זו שנוצרה על ידי ההון הלאומי. באמת־מידה קטנה ובטימפו שלה היתה קרן־היסוד בבחינת ההון הממלכתי, אשר מלבד מפעליו הבלתי־אמצעיים הוא משמש גם כוח מניע ומקדם של המשק הלאומי כולו. אבל דוקא מזה שפעלה קרן־היסוד בטימפּוֹ האטי שלה ובאמצעיה הדלים בערך, אנו יכולים לנחש וללמוד מה היה ביכולתה לפעול בטימפּו יותר מזורז ובאמצעים יותר גדולים. ב”סוד העיבור" של המיסטיקה העברית ישנו מושג בדבר “הילדים שלא נולדו” – פעיית הילדים האלה עולה עתה מתוך מבוכת הימים כקטרוג איום לפני כס ההיסטוריה.

ב.    🔗

מקץ עשר שנים הננו עומדים שוב בפני התחלת מחזור חדש בקורות מפעלנו. ההרווחה הפוליטית של הימים ההם הפכה עתה למצר ולמצוקה. נגד עינינו אינם צוהלים עוד אופקים מבהיקים ואיננו נקראים ללכת לקראת פרספקטיבות רחבות, אלא לפרוץ חומות ולהסיר ערימות ערימות של מכשולים מעל דרכנו. התפקיד הנהו עתה פי כמה יותר קשה והחובות והאחריות יותר גדולות.

עתה אין זאת יותר תחושה אינטוּאיטיבית בלבד, כי אם חויה אמפּירית. מאחורינו נסיון של עשר שנים, עשר שנות נפתולים קשים בין הצורך והיכולת, שיצאנו מתוכן מנצחים מעט ומנוצחים הרבה. הסך־הכל הוא: איחוּר של דור שלם. מכאן ואילך הולכת ומתקצרת מידת הזמן, ויום יחשב לשנה ושנה לדור. כבר חזרנו ושנינו את הדברים האלה במשך שנת־הנסיון האחרונה, כי המצוקה שבאה לנו איננה רק פרי של כוחות־קטרוג חיצוניים, אלא גם במידה די הגונה פרי של כוחות־קטרוג פנימיים: אלו הרוחות הרעות שנולדו מן הפגימה שפגמנו בספירת המפעל והבנין. מה שחסרנו ומה שאנו מחסירים איננו רק חולשה פסיבית, אלא כוח אקטיבי נגדנו. ומה שחסרנו ואנו מחסירים איננו תמיד חסרון שיוכל להמנות – כי אם לעתים קרובות אבידות שאינן חוזרות. היובנו, בשעת מצוקה מדינית זו, הדברים האלה שלא היו מובנים בימי ההרווחה? הישמש לנו נסיון של עשר שנים לקח ומוסר לקראת הבאות? לע“ע עוד כבדו האזנים. לע”ע נופלת כל מלה של אמת ואחריות על השטה ההומה של האופורטוניזמוס כטיפת מים על ברזל לוהט.

ריאקציה מכלה ומגדפת! תסיסה של דחיה ואי־סבלנות: מי זה בא להשתיק את סערת העם ע“י תביעה לישוב־הדעת וע”י הטפה להתנדבות ולמעשים? מי זה מכניס את הדיסוננס הזה בתורת הקטסטרופה, ואומר כי בכל זאת צריך ויש גם אפשרות לעבוד ולבנות בא"י? מקרוב ומרחוק, מכל העברים מנסרים הדברים האלה. וכשם שאז, בימי ההרווחה, השיח העם את שגיון נפשו בתפילות הודיה ובריזוֹלוּציות חגיגיות, כך הוא משיח את תוגת־נפשו עתה במרוצת־התחרות של רדיקליזמוס שבעל־פה – ולתביעות השעה לא יאזין ולא יבין.

מהי “קרן היסוד” בשעה זו? מלה משעממת, בת־קול מאתמול, שיטה פוליטית שהכזיבה. בזויות־ההפקר של העתונות הציונית הרשמית והבלתי־רשמית מצטופפים איזה כרוזים ואיזה דברים שבשיגרא אשר אין איש קורא אותם ולא יושם אליהם לב. בכל אשר ידובר עתה על הפרובלימות הסוערות של הזמן לא יזכר שמה. היא מוּתקת מן הזרם החשמלי המניע כיום את החושים הציוניים. גם במוסד העליון של התנועה, בישיבת הועד הפועל הציוני האחרונה, זכתה לאיגנוֹרציה גמורה מכל הצדדים (מלבד שליחי תנועת העבודה וקומץ קטן של ציונים כלליים אשר לא אבדה מהם עדיין שארית האחריות והשכל הישר) ולא הובאה בחשבון בכל הקומבינציות הפוליטיות־המפלגתיות של התקופה הקרובה. מי זה ישים עתה, בשעה הרת שאלות העומדות ברומו של עולם, לב ל“קטנות”? ואף־על־פי־כן הרי כאן היא נקודת־הקפיצה, וזאת היא השאלה האקטואלית והחיונית ביותר בימים האלה: מה הוא כוחנו הריאלי אשר נוכל לנתק בו את עבותות ההגבלות הפוליטיות ולפרוץ את הדרך אל ההגשמה ואל הקמת ההוויה המציאותית של העם העברי בארץ־ישראל? בשטח הפוליטי הננו כיום לכל היותר כוח משפיע, אבל כוח ריאלי איננו לעת עתה; בשטח היצירה והבנין בארץ־ישראל הננו ויכולים להיות כוח ריאלי, אשר יצמיח מתוכו גם את כוחנו הריאלי המדיני. על האמת הזאת אפשר להעמיד עתה את כל תורת הציונות, ובמידה שאנו נתבעים להאיר את עיני הגורמים הפוליטיים באנגליה ובכל העולם להבנת עניננו ולהוקרתו, כך מצווים אנו להאיר את עיני התנועה הציונית והעם העברי להבנת הדרך שבה בלבד יכולים אנו להגיע אל המטרה.

בצורה הרבה יותר חריפה מאשר לפני עשר שנים מוצגת לפנינו עתה שאלת ההון הלאומי המרוכז, בעל כוח פעולה הולם את תביעת התקופה הזאת. הטימפּו של קרן־היסוד לא יתכן יותר. הטימפּו הזה הורה כשלונות, והוא גוזר עלינו מבפנים גזירות אולי חמורות יותר משיש ביכולתה של הממשלה הבריטית לגזור עלינו מבחוץ. השאלה איננה איך לצאת מתוך מבוכת הרגע הזה בלבד ואיך לתת תשובה דימונסטרטיבית לזוממי הרעה נגדנו – זאת היא שאלת עתידה של עבודתנו בכלל, אשר בלי התסבוכת הפוליטית האחרונה ועמה יש לה תוקף שווה, מכריע וקובע את גורל מפעלנו לקראת עשר השנים הבאות, כלומר: את גורל מפעלנו בכלל. אין כוונת הדברים האלה להקדים את גזר־דינה של ההיסטוריה. ישנם, כמובן, בהיסטוריה, גורמים סמויים, בלתי נשקלים ואי־רציונליים, השוללים כל אפשרות של נבואה וגילוי קצי־ימים. אבל ברור, שאם לא נגלה עתה בתוכנו את היכולת הכלכלית ואת הכשרון לפעולה תכופה ומכרעת, תלך עבודתנו הלוך וקשה, ותלכנה האפשרויות האובייקטיביות הלוך והצטמק. זאת היא טעות מסוכנת לחשוב, כי יש בידי איזו הצלחה מדינית לשנות הרבה בפּרוגנוזה זו. ישנם פרוצסים הנמצאים מחוץ לשטח הפוליטי והם מצרים את צעדינו – ואלה הם המסוכנים ביותר. באשר כוחנו רב בשעה שאנו מעמידים מציאות חיובית מול מזימות שליליות, אבל היתרון הזה פג בשעה שאנו מוצגים מציאות מול מציאות.

כשאנו מדברים עתה על “גיוס” לקראת מפעל קונסטרוקטיבי גדול ומהיר, אין אנו מעמידים את התביעה הזאת כניגוד לפעולה המדינית, כי אם מציינים בזה את נקודת־השריפה ודורשים שהפעולה המדינית לא תבוא בניגוד לה, ולא תסיח את דעתנו ואת דעת התנועה מהמקום שהנהו מקור התקוה הכי נאמנה, ויכול להיות גם מקור האכזבה הכי מרה. באשר אם בפעולתנו המדינית לא ידוע לנו מראש המאזן האחרון של ריוח והפסד – כאן הוא ידוע לנו ללא כל שארית של ספק.

אין אנו יודעים אם אפשר להעמיד עתה את קרן־היסוד על תכניתה הראשונה והגדולה, מתוך תקוה למימושה. אבל מה שלא עלה בידינו לעשות נוכח פניה הצוהלים של התקוה המשיחית, מוכרח לעלות בידינו נוכח פניה הדואגים של “המולדת בסכנה”.

תרצ"א