“אַל תשפט עם שופט – כי כרצונו ישפוט”

(בן־סירא).

עברה עלינו גם הכוס הזאת. כף הסניגוריה מפי ידידים מעטים לא היה בה כדי להפיג את מרירותו של שיקוי התרעלה אשר מזגה לנו הממשלה הבריטית. אך בל נהיה כפויי טובה כלפי הידידים; הם בודאי רבו את ריבנו באמונה, והדברים שהשמיעו מעל במת הפרלמנט האנגלי לטובתנו ולהגנת זכותנו לחיים ולחרות לאומית, תוכם, בלי ספק, כברם. זה היה נחשב לאסון לא רק לנו כי אם לעולם ולאנושות, אילו באמת פסו אמונים ואילו לא נמצא בשעות כאלה גם קומץ קטן כזה בדעת־הציבור המדינית, שיש לו זכות להמשיל על עצמו את ה־“Homo sum” של המשורר בן קרתא־חדתא. כשירצה מי במרוצת הימים להלבין קצת את הפרק המביש הזה בתולדות האימפּריאליזמוס הבריטי, ולהוכיח כי לא כל עם אנגליה, מנהיגיה ודבריה, היו בעצה רעה זו, יוכל בלי ספק, להצביע על אותו קומץ האנשים, המופיע בכל מקום ובכל שעה שאמא־מדינה סורחת; זה אשר הציל את שמה של צרפת בימי משפט דרייפוס, את שמה של אנגליה כשזו תמכה במשטר העבדים באמריקה, ואפילו את שמה של רוסיה הצארית בימי פרעות ועלילות־דם – זה הקומץ המציל את “כבודם ההיסטורי” של כל העמים והמדינות, אך את ההיסטוריה עצמה אין לע"ע בכוחו לשנות…

אכן סערה לא הקימו הידידים המעטים, הם לא זיעזעו את קורות וסטמינסטר בדבריהם ובאגרופיהם. בשבילם זהו סוף־סוף ענין רחוק־קרוב, שיש בו קצת אי־נחת מוסרית, בחינת “כל דבר אנושי אינו זר לי”, אבל אין הם מרגישים את חטאת־השאול שבמעשי הממשלה כפי שמרגישים אותה אנחנו, ואין הם מוכנים להפר בגלל זה אף במקצת את “שיווי המשקל” המדיני בממלכה. לפיכך, מי שחשב כי הויכוח בפרלמנט הבריטי על א“י יסתיים אחרת מכפי שהסתיים, השלה את עצמו באילוסיות־שוא וקיווה לנסים במקום כזה, שפחות מבכל מקום אחר בעולם אירעו בו נסים בזמן מן הזמנים, והופרעה בו הרוטינה הנוקשה של הנימוסים. גם אילו היתה ההתקפה פי כמה יותר חזקה ויותר עשירה בפתוס ובטמפרמנט, לא היו בוודאי משתנות ע”י כך המסקנות. יש בנידון זה אנקדוטה נפלאה על גלדסטון, האישיות המוסרית ביותר בין מנהיגי הפוליטיקה הבריטית, איש תפוס להלך־רוח דתי והוגה ב“בייבל” יומם ולילה. כשענה פעם ליריביו־מתקיפיו בפרלמנט, הוא אמר: “הצירים הנכבדים מאד השפיעו עלי בנאומיהם כי אשנה את דעתי, אבל הם לא השפיעו עלי כי אשנה את הצבעתי”.

ההיסטוריה המדינית של בריטניה במשך מאות שנים מעידה כי כל הערכים הללו שאנו טוענים בשמם, אמת וצדק ויושר, שמירת מוצא־פה ונאמנות להתחייבות, הם רק שחק מאזנים במשקל האינטרסים המכוונים את הפוליטיקה של ממלכת עולם זו. כשיש מהם טובת הנאה ממשית, אזי גם ערכים מוסריים הם ערכים חשובים מאד, אשר לא שוכחים להשתמש בהם ולהכריז עליהם בדבקות רבה; אך כשהם באים בהתנגשות עם טובת־הנאה זו, מיד מפיחים בהם ואינם. ושום דבר אינו מועיל אז, שום הטפה ושום גינוי ושום כינוי, שום “אלביון הנוכל” ושום הוקעה ל“עמוד הקלון” – אז נהפכים גם אנשי המוסר בין המדינאים האנגלים ל“אינקויזיטורים גדולים”, ואלה אשר בטרם הגיעו לשלטון היו רכים, ליריים, רודפי־צדק ואובייקטיביים בהערכתם, מעלים עליהם את המסכה הרשמית הקרה והאטומה, כשם שעשה זה מקדונלד בקבלו עליו “את האחריות לכל מלה ומלה בגילוי־דעתו של שילס”…

ב.    🔗

שום דבר לא הועיל. לא תנועת המחאה הכבירה של היהדות בעולם, לא דעת־הקהל באנגליה ובאירופה, לא דברי מנהיגים מדיניים חשובים ואנשי שם ולא השפעת חברים במפלגה – כל אלה לא הועילו לשנות אף כחוט השערה את הפוליטיקה שקבעה הממשלה בספר הלבן האחרון. הבשורות על פירושים ותיקונים אשר צריכים היו להסיר את “אי־ההבנה” “ולהניח את דעת כל הצדדים”, הפכו להיות פרסה נוספת של הדגשת הנאמנות למנדט בלווית שובר של התכחשות בצדה. וצריך להודות, כי ספר לבן זה אינו ניתן גם להתפרש אחרת מכפי שפירשו שילס בגילוי הדעת שלו. אפשר לבטל את הספר, אפשר להשיבו חזרה, מתוך הודאה כי זו היתה שגגה שיצאה מלפני השליט, אבל אי־אפשר לומר על תעודת־רשע שזו מכתב המלצה, וכל נסיון לעשות כך לא היתה לו תקוה להתקבל באמון וברצינות לא על ידינו אנו ולא על ידי שום איש אובייקטיבי ובלתי משוחד בעולם.

אי־ההבנה היחידה שהוסרה בהזדמנות זו היא זאת, שאם היה עוד מי בתוכנו אשר חשב כי כל הענין אינו אלא אינטריגה של הפקידות במשרד המושבות או רוח־רעה ויחס עוין לעבודתנו מצד פספילד – נוכח עתה לדעת כי כל הממשלה, על ראש המיניסטרים שלה, התייצבה שכם אחד מאחורי הקורס הפוליטי החדש הזה, והיא נכונה להגן עליו ולשאת בכל מלוא אחריותו.

הבהירות הזאת היא הרבה יותר חשובה בשבילנו מאשר אילו היו משמיעים איזו מלים מעורפלות, משתמעות לשני פנים, שהיו משאירות אותנו הלאה בספקות ובצפית־שוא. עתה הננו יודעים לפחות לאן הרוח נושבת. עתה אין יותר אף צל של ספק כי כלה ונחרצה מאת הממשלה הבריטית הנוכחית לא למלאות את חובת המנדט כפשוטו וכמשמעו, כי אם לסרסו, להלכה ולמעשה, ולפרשו בצורה כזו שמתן־הזכויות שבו יהפך לשלילת זכויות וחובת “הסיוע בפועל” למצוות עיכוב בפועל. אין הממשלה רוצה חלילה לכלותנו ולגרשנו מן הארץ. היא אינה חושבת אפילו לעכב לגמרי בעד התפתחותנו ו“לגבש” את הבית הלאומי בתחומיו הנוכחיים. אבל היא רוצה לקצץ קצת את כנפינו, להצר קצת את צעדינו, להנמיך את קומתנו, לרסן את האספירציות הלאומיות והמדיניות שלנו, לנהוג עמנו כמו הקומפרצ׳יקוסים ב“אדם הצוחק” של ויקטור הוגו, לשלול מגופנו ומקלסתר פנינו את גידולם והתפתחותם הטבעית, להכניסם בדפוס ולסגלם למידות ההולמות לדעתה את האינטרסים האימפּריאליסטיים שלה. אם הכוונה הזאת לא היתה ברורה במידה מספיקה בגוף הספר הלבן, משום שהוא עסק בעיקר בפולמוס, בהכשרת המצע היורידי, כביכול, לבגידה – הרי היא קיבלה עתה תוספת בירור בדבריהם של שילס ומקדונלד. אין כל ספק בדבר, שיש בדבריהם מקצת נסיגה מאותו הטון המשטין והאגרסיבי, שבו חדור הספר הלבן, הבא להציג את המפעל הציוני בארץ לעיני העולם כפגם מוסרי אחד, מכף רגל עד קדקדו. אולם הכוונה נשארה אותה כוונה עצמה, ואף השיטנה נשארה בעינה, אם כי היא נתעטפה במעט דברי חלקות ושבחים. בעצם התכנית הקונסטרוקטיבית, המכריזה על מלוה בן שני מיליונים וחצי, ש“ישמש ראשונה להושיב מחדש על הקרקע את החקלאים הערביים אשר יתברר כי הם נעשו מחוסרי קרקע כתוצאה מרכישת האדמה על ידי המוסדות הציוניים”

– בעצם התכנית הזאת הונחה דיבת הנישול כעובדה שאין מהרהרים אחריה והיא עשויה להפריח בעולם בצורה מאיימת את העלילה בדבר מציאות המוני ערביים מנושלים מאדמתם על ידי המוסדות הציוניים, אשר רחמי הממשלה נכמרו עליהם. וכשהיא מסמיכה לזה תכנית של התיישבות 10,000משפחות, ה“מכוונת בשורה הראשונה לאותם הערביים מחוסרי הקרקע” וכו' וכו', הרי היא מרמזת אפילו על מספרים מבהילים של “קרבנות הציונות”, שגם הגרועים במקטרגי מפעלנו לא העלום על לזות־שפתיהם. אין עינינו צרות בפעולה הכלכלית שהממשלה מתכוונת לעשותה בין הפלחים הערביים. אנחנו איננו בונים את עתידנו בארץ לא על דלדולם הכלכלי ולא על דלדולם התרבותי של שכנינו; ואילו ניגשה הממשלה באמת וברצינות לפעול דבר־מה להקלת סבל ההמונים הערביים ולהצלתם מהעושק והניצול, שבאים להם גם מידיה היא וגם מידי אותן השדרות בארץ, שהיא נשענת עליהם באוריינטציה הפּוליטית החדשה שלה – היתה פוגשת אצלנו, בלי כל ספק, סיוע מוסרי וחומרי, במידה שידינו מגיעות. אבל הארגומנטציה הפוליטית שעליה בנויה התכנית הקונסטרוקטיבית הזאת, מטילה בספק גדול את כנות רצונה של הממשלה, ומעוררת חשד, כי יותר מאשר כוונתה לרפא את פצעי הערביים, כוונתה למחוץ אותנו וליצור באופן מלאכותי כלפי חוץ (להלכה ולא למעשה) בני־חסות, שכאילו היא מצווה להגן עליהם ולהצילם משיני ה“אימפּריאליזמוס” הציוני.

אולם יותר מבדברי שילס, החוזר בצורה מרוככת ופושרת במקצת על כל היסודות “התיאורטיים” של הספר הלבן, על היחס הכמותי של האוכלוסין המצויים כיום בארץ, בתורת קריטריון להערכת הענינים והתביעות, על סכנת העבודה העברית וכו’ וכו’ – יותר מזה מונח העוקץ של הפירושים החדשים הללו בדברי ה“פיוס” של מקדונלד. נאמנים עלינו דבריו כי “עיכוב אין פירושו הסתלקות מן המנדט”. אנחנו לא האמנו מעולם כי יש בדעת הממשלה הבריטית להסתלק מהמנדט הא“י, לא היום ואף לא במשך המחזור־הגדול הקרוב של הארץ מסביב לשמש. אבל אפשר לנו להטיל ספק בדבר, אם ימצא על פני כדור הארץ פילולוג אחד אשר יאמר כי “עיכוב” ו”קידום" ו“סיוע” הם פועלים־נרדפים וכי אפשר להביא לידי התאמה את הפונקציות הסותרות שבהם. זו אינה הסתלקות מן המנדט, כי אם הסתלקות מתוכנו – ועל הסתלקות זו הכריז עתה ראש הממשלה הבריטית, דוקא בדבריו המרגיעים הללו ש“עיכוב” אין פירושו בטול. אותנו לא מעניין עתה לדעת בעצם מהי הסיבה שהניעה את הממשלה הבריטית לאחוז בקורס פוליטי זה. אפשר, הודו. אפשר, שבמחיר־כלב של מדיניות חנפה כלפי עשרות אפנדים רודפי שררה ו“פעולת הצלה” של מאות פלחים מ“הנישול” הציוני, היא רוצה לקנות לה את הזכות להמשיך בשיעבודם ובניצולם ובנישולם של 325 מליונים הודים. אפשר, שהיא נמלכה בכלל בדעתה, שהדבר אינו כדאי לה; שאין זה עומד בהתאמה לאינטרסים האימפּריאליים של בריטניה, כי על צומת הדרכים שלה במזרח הקרוב יתבצר עם השולט על אמצעי־השפעה פוליטיים בעולם, שיכולים להיות מסוכנים לפעמים לשמה הטוב, המתחרה עמה באיניציאטיבה הכלכלית והתרבותית, התר לו אחרי נקודות חדשות, זומם מזימות של חרושת ותעשיה, מגלה מקורות מחיה ונחשב בעיני כל העולם לנושא החריצות, הארגון והקידמה בארץ הזאת. אפשר שישנן עוד סיבות שאינן ידועות לנו אפילו כדי השערה. איך שיהיה, אין אנו עומדים כיום יותר לפני הדילמה, אם יש אצל הממשלה רצון־טוב או רצון רע; כל הסימנים מוכיחים כי הרצון הוא רע – והדברים צריכים להיות גלויים וידועים לנו ללא השליה.

ג.    🔗

מה לעשות? בשני אמצעים אפשר להביא את בריטניה לידי נסיגה מהירה מדרכים פוליטיות נלוזות – בכוח ברוטלי ובטובת־הנאה כלכלית ומדינית. שני האמצעים האלה אינם בידינו. ישנו אמצעי שלישי, שאינו פועל באופן תכוף – זוהי המלחמה הפוליטית בתוך דעת־הקהל באנגליה ובעולם. בשדה־מלחמה זה אי־אפשר להכריע את הקרב מהיום למחר, אבל נוצרים כוחות פּוטנציאליים שאפשר להטיל אותם בהזדמנות נוחה על כף המאזנים לשם תוספת משקל. בשטח הפוליטי – זוהי הדרך היחידה הפתוחה לפנינו כיום, ואנחנו נמשיך בודאי ללכת בה.

אנו נמשיך את המלחמה הפוליטית לא במחאות, באשר מחאות פועלות רק בשעה שהן נדירות, בשעה שהן יורדות כרעם ומסבות אליהן את שימת לב העולם, אבל הן חדלות לפעול בשעה שהן נהפכות לשיגרא וללחם חוק. אנחנו מחויבים להמשיך את המלחמה הזאת בדרך של פעולת הסברה אינטנסיבית, בעשיית נפשות, ברכישת ידידים בעולם הפוליטי, בהסברת הענין שלנו, צדקת שאיפותינו ומעשינו, בחוגים רחבים¹ באנגליה, באירופה ובאמריקה, וגם במזרח וגם בארץ־ישראל עצמה. בין שכנינו, שעמהם אנו חיים ונחיה בארץ זו, וההבנה ההדדית בינינו וביניהם היא התנאי הראשון לאפשרות התפתחותנו והתפתחותם השלוה והחפשית. אנו מחויבים להמשיך במלחמה בצורה תקיפה, בעיקר על עובדות ממשיות ולא על נוסחאות מופשטות, וכל חוק אשר יבוא לקפח את זכויותינו, אנו נפגוש בהתקוממותנו הכי נמרצת. מכל זה אין אנו רשאים להניח את ידנו.

אבל ישנה דרך רביעית, שהיא שקולה נגד שלוש הדרכים הקודמות גם יחד, והיא כולה מסורה בידינו אנו, ברצוננו ובכשרוננו – זוהי הפעולה העצמית, העבודה, הבנין, האמצעים, האנשים. אפשר לשער מראש, שעוד פחות מתמול שלשום תהא התביעה הזאת מובנת היום בחוגים הרחבים של התנועה הציונית ושל העם העברי, בכל ערכה המכריע ובכל אזהרתה המחרידה. האכזבה האחרונה שהנחיל לנו הויכוח הא“י בפרל­מנט האנגלי, חוֹתה מחדש את גחלי האופוזיציה המדינית, ומאיימת לרכז שוב את כל מתיחות הציבור העברי ומחשבתו מסביב לפעולות־סרק, שאין מהן ישע ותנחומין, אבל יש בהן לרפות את הידים ולהטריד אותנו מן האפשרות היחידה להצלת מפעלנו וקידומו. אנו מתחייבים בנפשנו, פשוטו כמשמעו, אם לא נצליח לשחרר את התנועה מן הסיוט הזה ולקרבה אל ההבנה הריאלית של המצב ותביעותיו. לא לשם הרגעה ולא לשם ניחום־אבלים, אלא לשם האמת המציאותית ולשם החדרת האחריות ההיסטורית, אשר נרדמה ביותר בימי התרגשות ומחאה אלה, עלינו לומר לציונות, לסוכנות ולעם, כי ישנו שדה נרחב בשביל העבודה בארץ ישראל, למרות כל ההגבלות וזממת העיכובים מצד ממשלת אנגליה. זה יהיה האסון הגדול ביותר, אם הקרדום אשר הונף יבוא בתוכנו כבעץ רקבון, ואם אנחנו נהיה הראשונים אשר נעכב ונגביל את עצמנו, במקום להסיע את המכשולים מהדרך בכוח המתיחה של המפעל הגדל ומתרחב. האין אנו שומעים היום, כמו פעם “על פי החירות”, את קול הגורל הקורא אלינו מתוך מבוכת־הימים: “מה תצעק אלי – דבר אל בני ישראל ויסעו”! עלית הפועלים ומחוסרי הרכוש מוגבלת לע”ע – אבל עלית בעלי היכולת אינה מוגבלת, והיא מרחיבה באופן טבעי גם את האפשרות של העליה העובדת; ישנה יכולת להגדיל את רכושנו הקרקעי כיום, ותהיה יכולת כזאת גם מחר. אפילו אם הממשלה תבצע את זממת החוקים המגבילים, ישנה גם קרקע מוכנה להתיישבות וישנם מתיישבים המוכנים לעלות עליה, ישנם עוד כמה וכמה ענפי כלכלה אחרים שאפשר לפתחם ולהרחיבם. וזה אינו ברשותם של הקומפרצייקוסיס האנגלים לעצב את קלסתר פנינו ההיסטורי, ולא לקבוע מראש את המידות לגידול גופנו ולהתפתחותו. זה מסור בידינו אנו, למרות הכל. אך היכן אנחנו? היכן האמצעים, היכן התנופה הגדולה? זה יהיה משנה אסון, אם גם כיום ישעה העם באילוסיות ובתקוות לתמורות פוליטיות תכופות; אם ימשיך את “חול־המועד” הזה של צפיה, של טלגרמות ושמועות ואמונת־שוא באפשרות של אינטרוונציה מדינית מועילה מאיזה צד לטובתנו, ובינתים ניתן לימים ולשבועות, לחדשים ולשנים, שיגרו ללא עבודה וללא פעולה, למרבה המהומה והמבוכה בתוכנו…

תרצ"א