רקע
יצחק לופבן
הקונגרס הי"ז
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

ר' לוי יצחק מברדיצ׳ב פגש פעם יהודי מעשן בשבת בפרהסיא. אמר לו: “מסתמא שכחת ששבת היום”. ענה הלה: “לא שכחתי”. אמר לו: “בודאי נעלמה ממך הלכה כי אסור לעשן בשבת”. ענה הלה: “לא כי, יודע אני”. אמר לו: “בודאי חולה מסוכן אתה ורופאים ציווּ עליך לעשן, ופיקוח נפש דוחה שבת”. ענה הלה: “לא דא ולא הא”. נשא ר' לוי יצחק את עיניו למרום ואמר: “רבוש”ע, ראה כמה כשר יהודי זה, נתתי בפיו שלוש אמתלאות – והוא בחר באמת".

בסיפור־מעשה זה, שהוא אחד מאלפי מעשיות דומות החיות בפי העם על אותו צדיק, הנני נזכר בשעה שאני קורא או שומע חברים ולא חברים מגלגלים את מידת הרחמים בבואם להעריך את הקונ­גרס הי“ז, משתדלים להוציא יקר מזולל ולמוץ דברי־נחמה מתוך המרורים הללו שהשביעונו שני השבועות האומללים של בזל. עוד בעצם ימי הקונגרס אפשר היה לפגוש במסדרונים הארוכים של ה”מוּסטרמססה" אנשים אשר קרצו עין מתוך הנאה מול פני הזוועה הזאת, והחליטו בנפשם כי זהו “קונגרס טוב”. הם הצביעו על הפּתוס הגדול, על הטמפּרמנט ועל ההתרגשות הסוערת הממלאים אותו, ואמרו: “צאו וראו, אנשים עזבו לשבועיים או לשלושה שבועות את בתיהם ואת עסקיהם ויושבים כאן, מזילים כסף מכיסיהם ועוסקים בתקנתה של האומה”. במסדרונים הארוכים וההומים הללו אפשר היה לשמוע עוד כמה דברים מתמיהים: “הרביזיוניסטים הם סוף סוף ציונים טובים”. ואמרו זאת לא אנשים קרובים לרביזיו­ניסטים ברוח ובשיטה פוליטית, אלא אנשים אשר רצו לפנות בהרגשתם ובהכרתם פינה חפשית בשביל האופורטוניזמוס, וליצור בתוך עצמם חיסון מדומה, במקרה של ברית קוניונקטורלית עם כנופית לצים מחוסרת אחריות זו.

אפשר לכבד את המידה של ר' לוי יצחק מברדיצ׳ב, לדון תמיד לכף זכות את היחיד ואת הציבור בישראל, להפוך כל חובה לצדקה ולחשוף בכל פשע את ניצוץ “הישר בעיני אלהים”. זאת היא בלי ספק מידה נפלאה ותרומית בשטח היחסים שבין אדם למקום. אבל יש להטיל ספק גדול בדבר, אם היא צריכה ויכולה לשמש קו ומשקולת בהערכת חזיונות פוליטיים ובהארת מאורעות ומעשים אשר על כפות מאזניהם מוטל גורל עם וארץ. בשטח זה הרי פירושה של מידת הערכה זו הוא השלמה, חוסר אונים, ויאוש מכל מחשבת תיקון ושינויים; פירושה הרגעה עצמית על ידי בריחה מן האמת ובקשת מפלט אצל ההשליה. אין זה תפקיד נעים ביותר לשים מקל בגלגלי האופטימיזמוס ולהיות מרואי־השחור דוקא עתה, כשדרושים לנו באמת קצת תנחומים, כדי לעודד את רוחנו ולאמץ את רצוננו, למען נוכל לעמוד במבחן הימים הקשים ההווים והבאים. אבל ההתעלמות מהמציאות לא היתה מעולם הדרך שלנו, ושפתנו לא חרדה אף פעם להשמיע את דבר האמת גם כשהיה מר כלענה, וגם כשהיתה צפויה סכנה ששונאי תנועתנו יעוטו אליו כדי לבקש ממנו סמוכין לתעלוליהם ולקטרוגם. אנחנו גם לא ראינו מעולם את עצמנו מחוייבים להיות צודקים בכל מחיר; זה, ה“להיות צודקים” תמיד, איננו עומד בשום התאמה עם כנות המחשבה וההרגשה של תנועתנו, ועם מידת האחריות הגדולה שהיא מעמיסה על עצמה בהכרה. לפיכך, במידה שדרושה לנו כיום עצה אחת ודעה אחת ושכם אחד, למען נוכל לעמוד בהתחייבות שקיבלנו על עצמנו בקונגרס, אין זה מן ההכרח שנהיה כולנו בדעה אחת ובעצה אחת בהערכת הקונגרס הזה ומסקנותיו.

חילוקי־הערכה אלה אינם יכולים לרפות את הידים, כי אם להיפך: הבירור הנוסף ומעט הסקפּטיציזמוס ביחס לעמדתנו הסופית, יועילו אולי לחשוף לעינינו את כל חומר המצב, למען נאזור כוח להתייצב בפני הסכנות האורבות לנו ממנו.

 

ב.

אין, כמדומני, חילוקי דעות יסודיים בתוכנו ביחס להערכת עצם הקונגרס. “זה היה קונגרס קשה” – והפעם בלי כל “אבל”. אילו היה סוקולוב נואם את נאום הנעילה של הקונגרס הזה, היה גם הוא, עם כל האופּטימיזמוס שלו, מוכרח לוותר על אותה מימרא שהיתה כבר לשיגרא ולשנינה בתוכנו. זה היה קונגרס קשה ורע; קשה בהרכבו, בפרקו ובתוכנו, ולדעתי גם רע במסקנותיו המוסריות והמעשיות כאחד. אינני יודע אם אפשר להגיע לידי ריקונסטרוקציה נכונה של הקונגרס הזה על ידי דברים שבעל פה ושבכתב.

הוא היה חויה טרגית לכל אלה אשר לא נקלעו בכף הקלע של טירוף־הדעת הכללי ושלא ניטשטשה אצלם ההבחנה הבקורתית בגלל איזה הלך רוח אוֹפּוֹרטוּניסטי. את הקונגרס הזה אפשר היה להכיר, להבין ולהעריך רק מתוך השתתפות בלתי אמצעית במהלכו ובנפתוליו. לו היתה “חכמת פרצוף” מיוחדת, אשר גילתה יותר אינ­סטינקטים מושחתים מאשר דעות פוליטיות נפסדות – ובפרצוף זה היה כדי ליאש ולהמית כל אמונה ותקוה ציונית. חבל מאוד שאין אנו רגילים ללוות דברי פובליציסטיקה בצילומים לשם המחשה. על מעטפת השבועון הציוני היוצא לאור בקנדה ”The Jewish standard“ נדפסה תמונה נפלאה במינה; מ. מ. אוסישקין וסטיפן וייז יושבים ומתלחשים על במת הנשיאות. הצלם הזה ראוי בלי ספק לפרס ולתהילה, הוא קלט ב“קמרה” שלו על שטח של 10x5 סנטימטרים בערך, את דמותו הנפשית של הקונגרס.

תמונה זו, מחוץ לכל שטח אישי ומעבר לכל מאורע אקטואלי, דומה כאילו יצאה מתחת ידי צייר קלסי אשר מיצה לכל עומקו את דבר שיח־סודם של אנשים אשר אחרי קונספירציה ממושכת הם מתכוננים סו"ס לבוא על שכרם… זה היה הקונגרס. מן אזובי הקיר עד ארזי הלבנון שבתוכו. מלבד, כמובן, וייצמן; מלבד, כמובן, סיעת הפועלים, ועוד שרידים מעטים מהציונים הכלליים. שנתים אחרי המאורעות, אחרי הסתבכות כה נוראה ואחרי דלדול כה איום, בימים שאנו נושאים את בשרנו בשינינו ומצפים בתמהון־לבב ובכליון עינים למוצא, לפורקן פנימי, להתחדשות כשרון הפעולה והמחשבה הקונסטרוקטיבית בתוכנו, שזה בלבד יכול עוד להציל אותנו; בימים שהמוני העם בגולה, בכל תפוצות הגולה, מתרוצצים כאילו במגדל־רעב ומנפּצים את ראשיהם אל הקירות האטומים מאין מפלט מן הכליה החמרית והרוחנית כאחת – בימים אלה מתכנסים מאה וחמשים שליחי “תנועת התחיה הלאומית בישראל” ואינם רואים לפניהם שום תפקיד אחר, מאשר לפתוח לרווחה את כל המגופות לרגש השנאה והנקמה שלהם כלפי האיש היחידי שנשא במשך 14 השנים האחרונות בכל מלוא הדאגה והאחריות המדינית והכלכלית של הציונות. ואיך נעשה הדבר הזה! באילו אמצעים, מתוך איזו משטמה מטורפת, מתוך איזו שמחה לאיד על כל תקלה ועל כל כשלון שפתים, מתוך איזה ציניזם וחוסר כל התחשבות, מתוך איזו צדיה לגלות כל מקום בלתי מוגן בגוף שאפשר להטיל בו את החניתות המורעלות, ומתוך איזו תרועת הסתע­רות של משלחת־עונשין!

דומה היה כאילו 150 “שמשונים” מוכי סנוורי־משטמה לופתים את עמודי התווך כדי לנקום “נקם אחת” מן ה“פלשתי” הזה הנקרא וייצמן, גם אם יעלה הדבר במחיר נפשה של הציונות, במחיר עבודתנו בארץ, מצבנו המדיני וכו’ וכו'.

נכון כי הכוונה לא היתה לוייצמן האיש בלבד. סוף סוף רק מעטים רואים בוייצמן מתחרה או מכשול על דרך הקריירה הפוליטית שלהם. הכוונה היתה למצפון הציוני שוייצמן מסמל אותו; הכוונה היתה לתנועת פועלי א“י שמצאה בוייצמן את בר־בריתה הנאמן; הכוונה היתה ל”שיטה" זו המעמידה תמיד את הציונים ואת עסקניהם על הדף של “חייבים”, של “נתבעים”. הכוונה לא היתה לזה שוייצמן לא הצליח למנוע במשך השנתים האלו כמה אסונות פוליטיים, אלא לזה שיצר שיטה “אומללה”, האומרת שמקור כל האסונות הוא קודם כל מבפנים; שיטה הנוטלת תשעים אחוזים מציונותם של הציונים ומנהיגיהם; שיטה שהיא תמיד נוגשת ונושה, מייסרת תמיד, שואלת תמיד “מה עשית אתה”, ומנפצת לרסיסים את העולם היפה של ציונות ללא מחיר, ללא מתיחת רצון וללא קירבת בשר, זו הציונות ה“קלה”, כהגדרתו של בן־גוריון בויכוח הכללי, שאינה אלא דבר־שפתים ריק ומתרונן. על המצפון הזה הסתערו, כמו דוריאן גריי על תמונתו, אותו רצו להמית. הם אינם רוצים להיות נאשמים תמיד; הם רוצים להיות זכאים, “אולל־רייט” כהגדרתו של ז׳בוטינסקי.

לא היה דבר רחוק מהקונגרס הזה כארץ־ישראל. היא אפילו לא נדחקה לפינה, היא הועמדה פשוט מעבר לגבולין ומחוץ לשדה הראיה. גם כשדיברו על “מדינת יהודים משני עברי הירדן” ועל “רוב יהודי בגבולות ההיסטוריים”, לא עמדו הדברים בשום קשר ומגע עם א“י. הם היו למושגים עצמיים, החיים את חייהם ואת בעיותיהם בתוך קונצפּציה תלושה, אכסטריטוריאלית כמעט. כל מי שטען בשם א”י, בשם המציאות הארץ־ישראלית, בשם העבודה, בשם צרכי הבנין, בשם הפולי­טיקה הריאלית, עליו עברו לסדר היום מתוך תנועת כתפים חסרת סבלנות, מבטלת ומיואשת, כאילו רצו לומר: “עם האנשים האלה אין לדבר; הם שרידי שיטה מתמוטטת שצריך להעבירה מן העולם; אנו מדברים על ציונות, על פולי­טיקה ציונית, על פרוגרמה ציונית – והם מדברים על ארץ־ ישראל!” כך, בערך. מלים דומות גם נאמרו בפירוש, אך יותר משנאמר בפירוש בוטא ביחס לדברים. אנו היינו פשוט כ“חגבים בעיניהם”. בקונגרס זה נמתח קו בולט בין ציונות וא“י כבין שני דברים נפרדים, לכל היותר הראשונה היא ה”גבירה" והשניה היא ה“שפחה”, לכל היותר מעניינת ארץ־ישראל כאובייקט של עיסוק פוליטי, כשטח של פרעות, של ועדות חקירה, של גזירות, של תביעות, של תכנית פיתוח, של נציב עליון – אבל לא היא ודאגותיה וצרכיה העומדים במרום המחשבה הציונית. איש לא האזין ולא שם אל לב ולא התעניין בקונגרס זה בשום פרובלימה ריאלית הקשורה עם א“י, אלא במידה שנגע הדבר בשטח הפוליטי המפלגתי, במידה שהיה צורך להצביע נגד כל הצעה שסיעת הפועלים הציעה אותה או תמכה בה. במקרה כזה היתה ההתעניינות רפלקטיבית; הרמת הידים אוטומטית. הפועלים אומרים “הן” – מוכרחים ממילא 150 הצירים, הדורשים ביטול ה”שיטה הקיימת", לומר “לאו”.

ארץ־ישראל היתה בבחינת כמות ואיכות מבוטלות. כשדיברו בשמה ובשם עניניה נגד הפוליטיקה של נוסחאות ריקות והגדרות פּרובוקציוניות – מילאו את פיהם לעג. וכשנתקבלו הטלגרמות הידועות, היו אלה אשר אמרו שהן מעושות ומזויפות, הכי “תמימים וישרים”. באשר היו אחרים (רדיקלים, ציונים אמריקניים וכו׳) אשר זקפו את גוום ולבשו גאון ועוז לאומי ואמרו: “מה? אנחנו נרתע מפני איום של פרעות?” לא חס ושלום: “שום איום של פרעות לא ירתיענו מלעלות לארץ־ישראל, מלבנות, מלהתישב, מלכבוש נקודות אחיזה חדשות ולבצר את עמדותינו הריאליות”. לא. כאן אפשר להרתע, כאן מצוה להרתע. אבל אין אנו רשאים להרתע בגלל איום זה מלעשות את הדבר “הגדול והמכריע” בגורל האומה הישראלית, לקבל איזה נוסח קלוקל על דרישת רוב… והיה עוד אחד מה“אבירים השחורים” של הרביזיוניסטים ורוברט שטריקר שמו, אשר התלוצץ על “הפחד הגלותי” ועשה מודי­פיקציה מנוולת מדברי האזהרה שנתקבלו מארץ ישראל ואף פירסם את הדברים אחר כך בעתונו בזה הלשון: “…והנה באה ביעף טלגרמה מן הארץ: למען השם, בל נא תעשו ריבולוציה, אנו חוששים לחיינו”… כך הבינו ניני האריות הללו שב“אב הרחמן” את התביעה של הישוב היהודי בא“י לזהירות ולאחריות פוליטית; כך פירשו את התנגדותו לנוסחאות פיקטיביות בתוכנן ופרובוקציוניות בצורתן. “אנו חוששים לחיינו” – הישוב היהודי בא”י, ציבור הפועלים בארץ, אשר מיום דרוך ראשונה רגלי המתיישבים על אדמת “מלבּס” ו“עין־קורא” עד ה“שומר”, עד התיישבות הפועלים בעמק הירדן ובעמק יזרעאל, ואשר מתל־חי ועד חולדה ועד ירושלים, חיפה ותל־אביב, גוללו את חרפת מוכי־פרעות ונבהלי־פרעות מעל ההיסטוריה היהודית, הבליטו תעצומות־נפש וגבורת־רוח שלא ידע אותן העם העברי במשך אלפיים שנות גלותו, עמדו בהגנה עצמית גלויה ואמיצה, מעטים נגד רבים, מסרו את נפשם על אשכול ענבים גנוב מכרמו של אכר יהודי – הישוב הזה חושש לחייו, נרתע לאחור בפני איום של פרעות, ורק אלה השטריקרים ועסקני־הרוח הללו מפולין וממקומות אחרים, הם אמיצי לב ועטורי גבורה ועשויים לבלי חת…

 

ג.

אין למצוא שום צד של זכות לקונגרס הזה. הוא היה רע וכושל, והוא גילה את כל הרקבון הפנימי האוכל בהסתדרות הציונית בתקופה זו. אנחנו, הדור השני והשלישי לציונות המדינית והקונגרסית, לא ידענו את “הקונגרסים הראשונים” בתפארתם. אנו יכולים להמשיל על עצמנו את דבריו של ר' יהודה הנשיא: “אבותינו אמרו נשינו טובה – ואנו אפילו בעינינו לא ראינו”. הקונגרסים שהשתתפנו בהם, מקרוב או מרחוק, הנחילו לנו כמעט תמיד מפח נפש. אבל בין הקונגרסים הקשים ביותר לא היה אף אחד כמו זה האחרון, שלא השאיר אחריו גם ניצוץ למשמרת ולתוחלת. אחד־העם נתן לנו בפרוזה פשוטה ובשורות מעטות תאור נוגע עד הלב מהקונגרס של אוגנדה. אולי אפשר לדמות אליו את הקונגרס האחרון. הפעם אמנם לא “פרשו ובכו” בציבור, אבל במסתרים, במסתרים בכתה בודאי כל נפש דואגת וחרדה לגורלו של מפעלנו ולגודלה ההיסטורי של האומה העברית. דלה וריקה וחסרת אונים ואמצעים להענות לתפקידים הדוחקים של השעה והתקופה, ענית־רוח ונעדרת אחריות ומשוללת כל מחשבה קונסטרוקטי­בית, מוכת סנוורים ומופקרת לכוחות הצנטריפוגליים הפועלים בקרבה – כך עמדה ההסתדרות הציונית ברובה המכריע בקונגרס הזה.

והקוריוזום שבדבר הוא, שאלה אשר פרשו ובכו בציבור בקונגרס של אוגנדה, נתנו את ידם לפשע אוגנדה החדש של הקונגרס הי"ז… ומה הן המסקנות אשר “כיפרו” כביכול על הקונגרס הזה, כדעת בן־גוריון, שהיא גם דעת רוב סיעת הפועלים בקונגרס? את וייצמן השליכו. אנחנו לא טיפחנו בתוכנו מעולם קולטוס אישי. לא הלכנו אחרי וייצמן בעינים עצומות, כשם שלא הלכנו ואיננו הולכים בעינים עצומות אחרי הרצל, גם לאחר שנהפך למיתוס. אבל אנו ראינו והננו רואים בוייצמן את האיש הדגול מרבבה שהקימה ההיסטוריה בתקופה הכי מכרעת אולי בגורל האומה, והעמיסה עליו שליחות שהוא לבדו ראוי לה.

אנחנו ראינו ורואים בו את האיש, אשר יותר מכל נשיא ומנהיג במשך שבעים דורות, סלל דרכים ריאליות להגשמת חלום התחיה המדינית של העם העברי בארצו. ידענו תמיד את מגרעותיו ואת שגיאותיו – אבל על כל המגרעות והשגיאות כיסו הסגולות המבורכות שאין להן תמורה ומילואים בדור הזה בציונות. כיסתה ההכרה כי זה כוח כביר השפעה מדינית ועשיר איניטואיציה והבנה מעמיקה ואחראית, וכי אנחנו והוא חותרים בניקבה אחת זה לקראת זה. אותו השליכו. דבר זה בודאי אין בו משום כפרה.

אני יודע שישנם מעריצי וייצמן החושבים שוייצמן צריך היה ללכת, כדי להשקיט את “זעם העם”. דעה כזו אינה הולמת, לדעתי, מפלגה פוליטית רצינית ואחראית. יש בזה משהו מעבודת אלילים קדומה. ביוון שלפני הומירוס, כאשר פרצה מגפה בתבּי או בעיר אחרת, קראו לרואה העור או שאלו ב“אורים ותומים” של דלפי ונוכחו שצריך להביא קרבן או קרבנות אדם לאֵלים הצמאים וזועמים. מפלגה פוליטית במאה העשרים אינה מקריבה את האנשים, שהיא חושבת אותם לבחירי גורל ולברוכי תועלת, לזעם ה“אֵלים הצמאים” של איזו פּסיכוזה המונית, אלא נלחמת ושומרת עליהם כעל בבת עינה לטובת הענין שהיא אחראית בעדו. כך עשתה באמת סיעת הפועלים בקונגרס ביחס לוייצמן. היא נלחמה באומץ ובאמונה עד הרגע האחרון.

לדעתי, היה זה משגה קשה מצדנו שהסקנו מהקונגרס הזה מסקנות הפוכות מכפי שצריכים היינו להסיק. הקונגרס הזה, פרצופו, מהלכו, שגעונו, חוסר כשרונו לא רק לעשות דבר־מה אלא גם להבין דבר־מה – הקונגרס הזה הוכיח לנו, שבתחומי הרכבו ובתחומי המנטליות שלו ובכוחות שעומדים מאחוריו, אין כל תקוה להבראת התנועה הציונית ואין תקוה לליכודה ולהכשרתה לאותה הפעולה הקונסטרוקטיבית רבת התנופה הדרושה בתקופה זו. הוא היה לנו אולי כאזהרת־סכנה אחרונה, שדיברה אלינו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, כי רק ע“י שינויים יסודיים, מלמטה למעלה, ע”י פעולה מחודשת, מהפכנית, במחשבה ובארגון, אפשר להקים על המכיתות הללו את הכוח המגשים של רצוננו הלאומי. אותה מידת האחריות לציונות ולעבודת הבנין בא“י, שבשמה דרש רוב הסיעה את כניסתנו לקואליציה זו, היא דוקא חייבה אותנו להשאר מבחוץ ולהקדיש את השנתים הקרובות לבנין תנועתנו אנו, לאחודה, לאחד את הנוער, לשבור את מלתעות הרביז­יוניזם והבית”ריות במקומות גידולם, לרכז מסביבנו את השאריות הנאמנות והאחראיות בהסתדרות הציונית, ולעשות את המעשה הרב הנדרש מאתנו בתוקף המצב, כדי להחזיר לציונות את שכלה הישר, את מידת אחריותה ואת כשרון פעולתה. בכניסתנו לקואליציה הזאת יש משום השלמה עם המצב הקיים; יש משום הנחה שגם כך אפשר להמשיך, שאפשר להסתפק בהעלאת טלאים של הסכמים מדומים. זאת לא היתה רק חוסר עקביות מצדנו לכרות ברית טכסיסית עם אנשים אשר במשך כל 15 ימי הקונגרס היו בברית פוליטית יחד עם הרביזיוניסטים נגדנו ונלחמו בנו על כל צעד ושעל מתוך שנאה כבושה ובלתי מתפשרת – אלא כל עצם הקוא­ליציה הזאת היא אילוּזוֹרית ונטולה מראש כל אפשרות של עבודה משותפת פרודוקטיבית. באשר בין אנשינו ובין האנשים שנכנסו אתם בברית זו (חוץ אולי מאחד – פרופ' ברודצקי) אין אף נקודת שיתוף אחת בשאלות הכרוכות בבנין א"י, לא הכלכליות ולא הפוליטיות ולא התרבותיות, ואין צורך לומר החברתיות.

זהו בלי ספק נצחון מפלגתי חשוב, שעלה בידנו לרסן, בפעם השניה אחרי אסיפת הנבחרים, את תאוות השלטון של הרביזיוניסטים, ולהכריח את שני הגופים הציוניים שהיו עמם בברית, לקבל ברגע האחרון פרוגרמה שהם נלחמו נגדה במשך כל ימי הקונגרס. אבל זאת היא אונאה עצמית לחשוב, כי קבלת פּרוגרמה זו פירושה באמת ישוב הדעת ונסיגה מהעמדות הקודמות. שהדבר אינו כך, הוכיחה למדי העובדה שכאשר הציעו (אחרי בחירת האכזקוטיבה) להעמיד את הפּרוגרמה הזאת להצבעה בקונגרס (כפי שהוסכם בועדה המתמדת), הצביעו כל מפלגות הקואליציה (מלבדנו כמובן) בעד הסרת ההצעה מעל הפרק. אנחנו נדרוש, כמובן, בכל זאת את שמירת הפּרוגרמה המוסכמת ואת כיוון הפעולה על פיה – אבל האם לא גילו הציונים הכלליים והמזרחי על ידי הצבעה זו את דעתם, שאין הם מתייחסים לדקלרציה הזאת ברצינות, ושההסכם עליה לא היה אלא טכסיס לאפשר את הקואליציה עם הפועלים, שבלעדיה היה המצב מעמיס עליהם אחריות יותר גדולה מכפי שהם מוכשרים ויכולים לשאת?

אומרים, שזה היה רע הכרחי; שהיתה לפנינו ברירה בין שתי רעות, בין קואליציה רביזיוניסטית נגדנו ובין קואליציה זו נגד הריביזיוניסטים – ואנחנו תפסנו את הרע במיעוטו. צריך להעמיד את הדברים על אמיתותם: לאחר שנדחתה על ידי הקונגרס הצעת הרביזיוניסטים בדבר ביטול החוזה עם החצי הלא ציוני של הסוכנות, היה הדבר מן הנמנע בהחלט שהרביזיוניסטים יכנסו לאיזו שהיא קואליציה, או שהמפלגות שבאו בחשבון להכנס לקואליציה עמם יבטלו פתאום את הסוכנות. היתה רק אפשרות אחת: קואליציה של מפלגות המרכז בלי הפועלים ובלי הרביזיוניסטים. זה היה הרע במיעוטו, במצב הקיים.

אומרים עוד, כי עלינו הוטלה האחריות להציל את הקונגרס מאנרכיה, ולאחד איזה קיבוץ אשר ימשיך בהנהלת הענינים. מה איחדנו? – טחנו טיח חיצוני טפל על פרצים, שאפשר להעלימם רק לשעה קלה, ומחר מחרתיים יתגלו שוב לעינינו בפיותיהם הפתוחים והאיומים. ומה הצלנו? – הצלנו בדל־אוזן של אילוזיה שהצלנו דבר־מה… מחובת התנועה לאמץ את כל כשרונה וכוחה הציבורי כדי לסייע לקואליציה בעבודתה ולהצילה מכשלונות. את זאת דורשת מאתנו האחריות כלפי הציונות וכלפי עבודתנו בארץ. הקואליציה ישנה ואנחנו אחראים ליצירתה ולגורלה, ושום ספקות ופקפוקים, אם נכונה היתה העמדה שלנו בקשר עם יצירת הקואליציה הזאת או לא, אינם יכולים לשנות את עמדתנו אליה כיום ואת רצוננו בהצלחתה.

אבל בסיעת הפועלים בקונגרס היה מיעוט, ומיעוט כלל וכלל לא קטן, אשר שלל את כניסתנו לקואליציה הזאת, בסיטואציה שנוצרה בקונגרס ובמצב האובייקטיבי הנוכחי בציונות – ולדעה זו רציתי לתת ביטוי במאמר זה.


תרצ"א


המלצות קוראים
תגיות