רקע
יצחק לופבן
"יא ברעכען" – "נישט ברעכען"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הד הסכסוך בבית־החרושת של פרומין וההתנגשות בין מפירי השביתה הרביזיוניסטים ובין הפועלים השובתים, הולך ומתפשט גם מחוץ לתחומי א“י ומכה גלים חזקים בעולם הציוני והיהודי. העתונות היהודית בגולה, עתונות ערי־הבירה וערי־השדה כאחת, גדושה בשבועות האחרונים מאמרים ורשימות, טלגרמות וידיעות מרעישות על הענין ומסביב לענין, והשאלה: “יא ברעכען” או “נישט ברעכען”, אם לשבור את הסתדרות העובדים או לא ובאילו אמצעים לשבור אותה, אם ב”נשק חם" ממש, כאיומו של ז’בוטינסקי ב“רזסביט” או בנשק קצת יותר קר, של חרמות וכריתת העבודה והעליה־העובדת כמשאת נפשם של רבים מ“ידידי הפועלים” שאינם אחוזים פתוס מיליטריסטי כה נלהב כז’בוטינסקי – נעשתה היום השאלה הקרדינלית של הציונות ושל א"י, אשר מסביבה גועשים כל היצרים. אחרי הפסקה קצרה, החלה רעות־הרוח הרביזיוניסטית להשתולל שוב ברחוב הציוני ולרקום אבנטורה חדשה. היה יותר מדי שקט. תנועת העליה המחודשת, מקצת ההקלה במצב המדיני, תנועת הבנין בארץ, היו עלולים להשכיח מן הלב את מפלגת הפרישה הזאת, אשר הזמן והתפתחות הענינים הממשיים החלו לעבור מעליה והלאה. והנה היא הזדרזה לקיים את עצתו של ישעיה הנביא: “קחי כנור, סבי עיר… היטיבי נגן, הרבי שיר – למען תזכרי”. ובכנורה יש רק נימה עלובה אחת, צרודה וצורחת, שאינה יודעת אלא להרקיד שעירים ולהקים המולת־אוילים – ואת זה היא עושה עתה בהצלחה רבה ובעזרת ידידים רבים ומתוך שילוב חשבונות ואינטרסים שונים…

“איך לשבור” במקום “איך לבנות”, איך לפורר במקום איך ללכד, איך לקעקע את החומה האחרונה העומדת עדיין בפני האנרכיה הציבורית, הכלכלית והמדינית בישוב ובציונות, במקום איך להלחם באנרכיה ההולכת וגוברת, שבה מקור כל הכשלונות בהווה ועריסת כל הסכנות כלפי העתיד. בתוך ההתפוררות הכללית, בתוך ההתפרקות וההפקרות, נמצא גוש ציבורי אחד השומר על עמדתו ככוח מלוכד, אחראי ואקטיבי, אשר העמיס על שכמו את התפקידים הקשים ביותר בפרוצס ההגשמה, שבו בלבד נשמר עדיין כשרון היצירה הקולקטיבית, המוכן תמיד לכל העפלה בונה, לכל עול וחובה, לכל מעשה התובע מסירות ומשמעת פנימית, שהנהו משען נאמן לכל פעולה ארגונית ומסדרת בציונות ובישוב, העומד על משמרת תוכנה וערכיה היסודיים של תנועת השחרור העברית, המשמש לה מצפון ומצפּן בימי תסבוכת ומבוכה, ומבצר איתן בימי עברה וסכנה. והגוש הזה, תנועת הפועלים העברית בא“י ותנועת החלוץ והנוער בגולה, שכל עם היה מתברך בלבו שבע ביום על שעמדה לו הזכות ההיסטורית להוציא מקרבו בימי נחלה וכאב כוח רב פעלים כזה – משמש עתה מטרה לחיצי קנאה ושנאת־חנם, מוקף נרגנות שפלה ופרובוקציה מכשילה. כוחות השטן, בלבוש התכלת של לאומיות צרופה, היו בנו להמס ולסכסך תמיד את מחננו בימים שבהם דרושים לנו ביותר דעה מיושבת ומעשים אחראיים, בימים שבהם אנו מוזהרים משנה אזהרה לא לאבד שוב את ההזדמנות אשר ניתנה לנו לבנות, שלא לאבד אותה ע”י סירוס דרך הבנין מצד אחד וע“י הקדרת עולמנו מתוך הסתכסכות הדדית ו”מלחמת אזרחים" מהרסת מצד שני. אבל הם לא נותנים לנו להרגע ולשאוף אויר, הכוחות השטניים האלה. במדרש האגדה על עקדת־יצחק מסופר, איך התנכל לו השטן לאברהם כדי למנוע ממנו את קרבנו. פעם נדמה כזקן לאברהם, פעם כבחור ליצחק ופעם כנהר גדול לשניהם שאי־אפשר לעבור בו. גם בדרך לקרבן העם למען שחרורו ובנין מולדתו קוסם לנו בעל־הדבר בתעלוליו. שלשום היה זה כותל־המערבי, אתמול עניני פוליטיקה, “קביעת המטרה”, וייצמן וכדומה. היום זהו סכסוך פרומין, סכסוך עם אופה צנימים ופכסמין בירושלים, אשר נפשו חשקה להתעמר קצת בפועליו.

ענין חדש לציונות ולעם העברי לענות בו. כל ה“מוּזוֹת” כאילו נשתתקו בפני רעמי התותחים האלה. הכל נשכח: אסונו ומצוקתו של ישראל, סגריר העולם אשר מסביבו, שאלת הבנין והבונים, שאלת הקרקע והאמצעים; נשכחו הכוחות העוינים מבחוץ והקשיים האובייקטיביים מבפנים. כל המפוּחים נמצאים בתנועה אינטנסיבית כדי ללבות את הלהבה השחורה של הקטרוג, לנגד את הברזל הרותח ולהפכו לענין המרכזי בפוליטיקה הציונית, לתל שכל הפיות פונים אליו, שמסביבו הומיה של הז’ורנליסטיקה היהודית, שעליו נקהלות קהילות סוערות, שעליו מוכים ונפצעים ומחר אולי גם נהרגים, שבו מתערבת המשטרה בכל הארצות.

לא רק הרביזיוניסטים. לגנב הזה קוראת בעיקר הפרצה שבמנטליות הציבורית שלנו. התאחדות האכרים בא“י, חלק גדול מבין הציונים הכלליים, המזרחי – על ברכיהם נולדה ביצת צפעונים זו אשר הרביזיוניסטים דוגרים אותה. עוד זמן רב לפני ענין פרומין נעשתה שאלת “שבירת” ההסתדרות אקטואלית בחוגים האלה, אשר היצר המעמדי, האמבּיציה המפלגתית, תאוות הבצע ושאיפת ההפקרות העבירו אותם על דעתם להכריז מלחמה “קדושה” זו ולהכשיר לשמה את כל האמצעים: עלילות ודיבות, סילוף עובדות והפחת כזבים. הרביזיוניסטים משתמשים רק בשעת הכושר, מכוונים רק את כנפי הטחנה שלהם לעומת הרוח המנשבת. הם עטו אל ההזדמנות הזאת כדי ליצור לעצמם מחדש את עמדת־המלחמה בציונות ובישוב, אשר נשמטה מתחת רגליהם בזמן האחרון. המים הפוליטיים העכורים שהרביזיוניסטים היו דגים בהם במשך שלוש השנים האחרונות, אם כי לא נצטללו עדיין די צרכם, הרי הם חדלו לשמש מקור של הכנסה מספיקה, ואין בכוחם לכלכל יותר תנועה שנולדה מתוך הרקק ושבעצם מהותה ותוכנה אינה יכולה להתקיים ולנשום מחוצה לו. ימי הרווחה־פורתא שקמו הארץ, ימי התחדשות הבנין והעליה, הימים שבהם נגלתה לעיני כול האמת שהכרזנו עליה תמיד, שגם בתנאים הפוליטיים הקיימים, המסובכים עוד והקשים, אין מעצורים רציניים בפני בנין א”י, במידה שיש רצון ויכולת וכוח תנופה אצל הבונים – הימים האלה הפכו לימים שחורים ומבשרי כליה בשביל התנועה הרביזיוניסטית. כל הנסיונות המחודשים שלהם לנתּר עוד קצת על הבמה הפוליטית, כל ההעוויות הדמגוֹגיות של הכרזת מלחמה על בריטניה, בקשת מדינה מנדטורית חדשה בשביל א“י, כל הפוליטיקה הספּרטיסטית, כביכול, הפכו להיות גרוטיסקות מגוחכות אפילו בעיני מצדדיהם ואוהדיהם. גם זהב האפּוֹלֶטים של “קציני” בית”ר התחיל עומם ודוהה, והפּרדות הצבאיות וצחצוח חרבות־עץ חדלו להיות כוח מושך ומשען מספיק. הרביזיוניסטים עמדו לרדת במהירות רבה מעל הבמה הציבורית והציונית, לולא נזדמנה להם שוב שלולית זו, שאפשר להשתכשך בה ולהנחיל מתוכה מחדש את תורת “הבוץ, הדם והעבדות”.

אבל לא רק רביזיוניסטים. יש עוד מי שנושא את נפשו לשבירה, שרוצה “ברעכען” את הסתדרות הפועלים בא“י. ישנם פרקציונרים, שליחי הקומאינטרן. אף הם ילידי הרקק, הניזונים מאותו מקור נרפש עצמו של מבוכת־הרוחות שממנו ניזונים הרביזיוניסטים. שתי הכנופיות האלה ממלאות תפקידים שווים בא”י ובציונות. שתיהן משתמשות באותם האמצעים עצמם למלאכת השבירה שלהן. הפּרלליזם הוא מפליא על כל שטחי הפעולה, החל מן השטח הפוליטי, דרך השטח הכלכלי־הארגוני של תנועת הפועלים, וגמור במיתודים השפלים של דיבות והסתה. בידי שתיהן שופר הפּרובוקציה המדינית, מתוך מזימה משותפת להבנות מן המהומה ומחורבן ענינינו. שתיהן דבוקות ב“תורת הקטסטרופות”, ובשביל שתיהן מצב של שקט פוליטי, מצב של בנין, הוא בבחינת קטורת באף השטן, והן מחבלות בלי הרף תחבולות איך להפריע את השקט הזה, איך להעכירו, איך להטיל צרורות מרפישים לתוך בורות המים שלנו; שתיהן משמשות רזרבה של “מפירי שביתה”, כדי לנצל את סכסוכי העבודה לשם מטרות פרובוקציוניות; שתיהן מדברות בשם “מוֹניזם”, הללו בשם מוניזם פרוליטרי והללו בשם מוניזם לאומי; לשתיהן אותו מצח נחושה עצמו לשקר מול פני האמת, להעליל ולהלשין מבלי לחשוש לתוצאות, ושתיהן יודעות שבדרך להפקת זממותיהם ניצב כוח אחד שאין לקום בפניו, מפריע רציני, שאינו נותן, פשוט אינו נותן, שמעמיד בפרץ את תבונתו, את בגרותו המדינית, את תוקפו המוסרי, את כשרונו הקונסטרוקטיבי, את ליכודו הארגוני – ואת הכוח הזה, את תנועת הפועלים ארץ־הישראלית, צריך לשבור…

ושתיהן מסתערות לשבור אותו, בכוחות משותפים, שכם אל שכם, בחזית אחת, נגד אויב אחד. “יא ברעכען” – זאת היא הסיסמא המשותפת, סימן־ההיכר המשותף. ושתיהן אינן בודקות באמצעים, מבקשות להן את סיוע השטן למעשה השבירה, את הסיוע של כוחות אנרכיים, אם מבין הערבים או מבין היהודים; את הסיוע של מוחות מבולבלים, של אינסטינקטים המוניים. שתיהן מנצלות כל סדק וכל זיז שאפשר להשעין בהם את מוט ההריסה. מי שקורא את אשר נכתב ונדפס בשתי המחנות הללו, אינו יכול לבלי להשתומם על איחוד הסגנון ועל העובדה שכמעט על שטח אחד של ענינים משתרעים דברי ההסתה. אלה ואלה רוכבים על סוס־המקל המפורסם של “הדוּאליזם”, כביכול, של ציבור פועלי א“י; הללו אומרים: הם בוגדים באינטרסים המעמדיים לשם האינטרסים הלאומיים, הם מכורים לבורגנות הציונית, והללו אומרים: הם בוגדים באינטרסי הלאום לשם האינטרסים המעמדיים, הם מכורים לסוציאליזם בין־הלאומי, ל”דגל האדום“, ובדרך קונטרבנדה מכניסים אפילו פה ושם את המלה האיומה “מוסקבה”. הללו אומרים לפועלים ולפלחים הערבים: הם מנשלים אתכם מעבודתכם ומאדמתכם, הם מחרימים אתכם, הם הורסים את עמדותיכם הכלכליות ורוצים לגרש אתכם מן הארץ; והללו מדברים לבעל־הבית היהודי ולנוער התמים והרופס, הניתן לפיתויים אויליים, כמעט באותה לשון עצמה: הם אינם נותנים לכם להכנס אל הארץ, הם מנשלים אתכם מן העבודה ומבכרים על פניכם את הפועל הערבי, הם הורסים את עמדותיכם הכלכליות כדי לרשת אתכם ולחלק ביניהם את בתיכם ואת פרדסיכם וכו' וכו'. הללו קוראים ל”שבּבּ" הערבי ש“ימרוד” ויתקומם נגד משרתי האימפריאליזם האנגלי בנשק חם ביד, והללו קוראים ל“שבּבּ” של בית“ר ש”ימרוד" ויתקומם נגד משרתי הסוציאליזם בנשק חם ביד… ההבדל ביניהם הוא רק בזה, שמזימות הפרקציונרים הן בכל זאת גלויות יותר ומפורשות יותר, ולפיכך שטח ההשפעה שלהם, על כל פנים במידה שזה נוגע כלפי פנים, הוא מוגבל יותר; בה בשעה שהרביזיוניסטים עושים את מעשיהם תחת מסוה של “קנאות ציונית” ו“מכסימליזם ממלכתי” והופכים כל מעשה הרס ובגידה לצדקה לאומית.

התועבות שבלב אינן ניתנות להימנות ולהיספר, ואי־אפשר לקבוע באיזו משתי המחנות הללו הן נמצאות במספר יותר רב; אבל אין ספק בדבר שאם בפרובוקציה החיצונית, בפעולת השיסוי בין עם לעם כוחם של שליחי הקומינטרן יותר גדול, הרי בפרובוקציה הפנימית ובפעולה הדימורליזציונית בתוך הציונות והעם העברי ידם של הרביזיוניסטים היא על העליונה. אנו רחוקים היום מאוד מן התנועה הפרנקיסטית, זו אשר תחת המסוה של חסידות ומשיחיות הובילה המונים יהודיים לשמד. איננו יודעים עתה בבירור מספיק את הסוציולוגיה של התנועה הזאת בשעתה. אבל נראה הדבר שבין התנועות הפנימיות ה“שוברות” וההורסות שקמו בישראל, ואלה היו לא מעטות בכל הזמנים, הרי יש דמיון רב בתכונתן, בצנורות השפעתן וגם באחרית גורלן, בין שתי התנועות הללו, הפרנקיסטית והרביזיוניסטית, אם כי הרקע הרוחני לכאורה שונה כל כך. כן, גם באחרית גורלן – אף־על־פי שהגורל האחד שייך כבר לשיכחת העבר והגורל השני רק מתרקם והולך. אינני רוצה להקיש היקשים; ההיקש היחידי כאן הוא רק מתכונתה של משיחיות שקר בכלל. הסכנה הגדולה הכרוכה במשיחי שקר ובמשיחות שקר איננה בזה שהם משקרים, שמדברים דברים בשם אלהים אשר אלהים לא ציוה אותם, אלא בזה שהם מתגלים בסימניו ובתפארתו של המשיח האמתי, בדמות הנכספת שבדמיון ההמון וחלומו, והם מכים ע“י כך את עיני העם בסנוורים, מצליחים על נקלה להסיתו ולהדיחו, להטות את לבבו להאמין בגאולה שאין עמה חבלי גאולה, באפשרות לקבל שכר שלא על מנת למלא חובה, ולקדש כל הוללות ומרזח־סרוחים כעבודת אלהים. תכונה זו בדיוק יש לרביזיוניסטים. גאולה ברגל קלה, מדינת יהודים הנולדת, קופצת ומקרקרת מתוך המגבעת כמו תרנגולות אצל מכשף־מתעתע, ציונות שלא על מנת למלא חובה, שהיא כולה עסק טוב, כולה שכר ורווח, שכולה מותאמת להרגל חייו ולחפץ לבו של ה”יהודי מכל הימים ומכל השנים" – זאת היא ספקולציה על הפסיכולוגיה של ההמון שבכוחה נישאות כיום גם תנועות של משיחיות שקר אצל עמים אחרים, המשגשגות ומצליחות, כמו הנצי"ס בגרמניה.

אולם הדברים האלה אינם מכוונים כלל וכלל לחקר הרביזיוניזם, כי אם לחקר הלך־רוחה האקטואלי של התנועה הציונית ושל הישוב הא“י, העוגבים וערֵבים עדיין על מאהבם הכוזב הזה, מתפתים לתרמית שפתיו ומעלים אותו מדי פעם בפעם להנהיגם לקראת כל הסתערות אבנטוריסטית מכשילה, איננו שואלים למי נחוץ הדבר הזה, למי צפויה מזה תועלת, אילו גם אפשר היה לבצעו. ודאי שהוא נחוץ למישהו, וודאי שמישהו מקווה ליהנות ממנו. איננו שואלים גם אם אמנם הענינים שלנו כבר חזקים כל כך, מוצקים ובטוחים, אם כבר הונח לנו מבפנים ומבחוץ, עד כדי להרשות לעצמנו את התענוג הזה של “שבירה” – בודאי יש מי שהדבר כדאי לו בכל התנאים, ואינו חושש אפילו ל”תמות נפשי עם פלשתים“. אבל אנו שואלים: אם אמנם לא יתגלה סוף־סוף בתוך הישוב ובתוך הציונות מעט, לכל הפחות מעט, שכל־צבורי אשר ירצה לשקול ולשפוט ולהבין לאן פני הדברים האלה מובילים? האזינו לרחש המתהווה ומתפתח! קראו את ה”רזסביט“, את ה”היינט“, את ה”מומנט“, את המגילות העפות; שמעו איך עובדים המפוחים, צאו וראו למה נתפסת כיום המחשבה הציונית, דעת הקהל, מה עומד להיות מרכז עניניה, לאן מוסחת מחדש מקצת ההתעוררות לקראת א”י שקמה בזמן האחרון בין היהודים, ומהו החינוך לעליה, מהו הציוד הרוחני לנוער, מהי האוריינטציה בכלל בעניני א“י, צרכיה, דרכי החיים והעבודה בה, הנוצרת בשביל יהודי סתם המתכונן מחר לעלות ארצה: לא מחשבת בנין, לא שאלת קרקע, לא שאלת אמצעים, לא קרן־הקיימת ולא קרן־היסוד, לא לשון עברית, לא הכשרה תרבותית, כי אם “ברעכען”… ולא “ברעכען” סתם, אלא “באש ובחרב”, מבשר הפלדמרשל של הרביזיוניסטים, שכל מאמר שלו הוא בבחינת “צו”, אשר זאטוטי בית”ר עומדים לפניו “דום” ומוכשרים כבר מזמן, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה פסיכולוגית, למלא אחריו בדיוק.

“ברעכען”? – זה, כמובן, אינו קשה. אפשר לשבור הרבה דברים בא“י. לבנות יותר קשה, ליצור תנועה בונה, לחנך דור נעורים לבנין ולנאמנות חלוצית, זה הרבה הרבה יותר קשה מאשר לחנך להרס ולשבירה. ברם, תנועתנו, תנועת הפועלים העברית בא”י, איננה מפחדת מפני האיומים האלה. היא יודעת גם להגן על עצמה. היא בבחינת לוז של שדרה אשר כל כלי שובר לא יצלח עליו. איך נאמר? – “יתפוצץ הפטיש ויבָּקע הסדן” והוא לא ישבר. “יתפוצץ הפטיש” זה לא איכפת, אבל “יבקע הסדן?” הסדן? לא, לא, זה לא יתכן! – וכאן הנקודה המחרידה ביותר בכל האבנטורה הזאת.

תרצ"ג


המלצות קוראים
תגיות