רקע
יצחק לופבן
שני האותות הגדולים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

בפרק הפוליטי הדחוס והסוער של חמש־עשרה השנים האחרונות בתולדות הציונות, היו ימים אשר תוכנה ודמותה של “חיבת־ציון” כאילו נעתקו אל מדור השיכחה ונצררו בצרור עלים עתיקים של ערכי גניזה. מבעד העֵבר השני, ההפוך, של המשקפת, היינו רגילים להביט על התקופה הזאת, והיא היתה נראית לעינינו רחוקה וקטנה, סינונים לדבר בלתי נכסף וקונצפּציה מחשבתית ומדינית שאליה אסור לחזור ובשמה אסור לנבאות עוד. אלה היו הימים שבהם ראינו את עצמנו פורשי כנפים ומגביהי עוף, ונדמה היה לנו שהננו עומדים לקפוץ על־פני כל שלבי הסולם ולהגיע בבת־אחת אל פסגת המאויים. אז נראתה לנו “חיבת־ציון” בדמות ה“עז” של לילינבלום, במובנה הווּלגרי, דלת־מראה ודקת־בשר, שאין בה כדי להשביע את הדמיון ולמלאות את הרצון השוקק של העם ושל התנועה ואין לבקש בה סמלים והיקשים לפרובלימות התקופה החדשה. רק לעתות בצרה, בימי אכזבות קשות מבחוץ, כשאכפו עלינו התלאות והתקדרו הפרספקטיבות, היה פה ושם מישהו בתוכנו אשר הטה בלבו מחשבת־חסד לעבר בלתי נכסף זה ונזכר שהנה היה זמן ותנועת־השחרור העברית לא ידעה כלל ימי הרווחה ולא צהלו לקראתה פּרספּקטיבות מרהיבות, והיא בכל זאת היתה נפעמת ע"י רוח חלוצית גדולה והיתה נאדרת אמונה במפעל שהחלה בו ובאחריתו אשר תשגא.

זאת היא טעות יסודית לראות בתקופה ההיא רק תאריך בהיסטוריה הציונית, רק ימי־התחלה רומנטיים, ולייחס לנושאיה רק זכות־בראשית שאפשר לצאת נגדה ידי־חובה בהערצת הגבורה של “החלוצים הראשונים”, של אנשי ה־”Mayflower“ שלנו, אשר קוראים בתולדותם כמו בדפים של ספר־זכרונות ישן, המעניין ומלבב בקורותיו ובהרפתקאותיו – מבלי לראות את הערכים הנצחיים במחשבה ובמעשה, שנוצרו בראשיתה של תנועה זו, ושהם בלבד יצאו שלמים ובלתי נפגמים מכל תמורות הזמן ותהפוכות הימים, דרך עליות־שחקים וירידות־תהומות שנקלעה בהן הציונות במשך יובל־שנים זה.

שני האותות הקלסיים שנתגלתה בהם תקופה זו, במחברתו של פינסקר “אוטואֵמנציפּציה” על השטח הרעיוני ובתנועת ביל“ו על שטח ההגשמה – המה הקובעים את “סטנדרט הזהב” של התנועה עד אחרית דרכה. ערכן ומשקלן של שתי המטבעות הללו לא רק שלא נמר ולא פחת במאומה מאז ועד היום, אלא הם מוסיפים והולכים ומקבלים במרוצת הימים יותר ויותר תוקף אקטואלי. אילו היה פינסקר מחונן בכשרון של מנהיג, היתה הציונות הגדולה מקדימה לקום תחת דגל מחברתו עשר שנים טרם שקמה תחת דגל המחברת של הרצל – ואז היה לה אולי חוסן פנימי יותר גדול והיתה מוגנה, יותר מפני תנודות וסטיות וגם מפני כשלונות רבים. פינסקר לא גילה לבו אם שמע משק־כנפים מעל ראשו בשעה שכתב את המחברת הדקה והנפלאה הזאת, אבל אנו מאזינים מתוכה משק־כנפיה של רוח ענקית, שיותר מכל אשר לפניה ולאחריה העמיקה לחדור לתוך הפּרובלימה היסודית של גורל העם היהודי ודרכי פתרונה. אין, כמובן, לנשא את מחברתו של פינסקר ע”י המעטת דמותה וערכה של מחברתו של הרצל. “מדינת היהודים” של הרצל חוללה תקופה בציונות, ובה גלומים אמרות נשגבות ואוצרות חזון. אבל היא אבדה היום הרבה מקסמה ומתוכנה, לא בגלל הקונצפציה הפוליטית הגדולה שלה, אלא משום שבכל הנסיון הפוליטי והמעשי שלנו במשך שלושים השנים האחרונות אי־אפשר היה להשתמש בה כמקור לאוריינטציה על דרך ההגשמה, בעוד אשר מחברתו של פינסקר היתה ותהיה בקויה היסודיים המקור היחידי לאוריינטציה רעיונית ומעשית, ורק תחת האספּקטים שלה יכולה הציונות לבוא בכלל לידי הגשמה. כשאנו קוראים עתה במחברת זו, כובשת אותנו לא רק האש הלוהטת בתוכה והפּתוס הנשגב של קנאת ישראל, אלא קודם־כל הניתוח הממצה והקולע של טרגיות הגולה היהודית והגדרת הפתרון והמוצא בנקודתם המכרעת. בביטוי מרוכז ומוכיח ניתנה בדפים האלה אספקלריה מאירה, המשקפת את כל חליפות הגורל של העם היהודי לפנים ולאחור. התמונות הקמות לעינינו דומות לאותם ציורי־הדמות הקלסיים, אשר עיניהם מביטות אלינו מכל עבר וצד שאנו עומדים לפניהם, עד שנראות העינים הללו כחיות ומתנועעות לקראתנו עם כל תנועתנו אנו.

לא המצב האקטואלי של היהודים ברוסיה בשנות השמונים מתואר כאן, לא המצוקה של שעה ידועה, בהתגלותה החריפה שבמזל פרעות ורדיפות, שאפשר לה לחלוף ולהשתנות בתנאים חיצוניים אחרים, אלא “נצח־ישראל” בגולה, על כל חוסר התקוה והתוחלת שלו, בכל המשטרים והתנאים הפוליטיים, בכל הארצות והמדינות, בין בשעה שהוא מוכה ובין בשעה שנדמה לו כאילו הוא שוכן לבטח, בין בשעה שהוא מוגן על ידי ה“חסד” ההוּמני והזכויות של העמים שהוא מתגורר בתוכם ובין בשעה שהוא נתון לבז ולמשיסה, מופקר ומשולל זכויות. לא הצהבת וסימני הכמישה בעלים, אלא המקק והרקבון בשרשים, שסימניהם הם עצם הפיזור וחוסר המולדת. במלה “אוטואֵמנציפציה” נחרת תו־הגורל על מצחו של העם, ושאלת קיומו ועתידו הועמדה בתוך מעגל אור האמת של המציאות ובתוך תחום האפשרות היחידה לפתרונה. כל רפואות־האליל שהיו ממציאים במשך דורות רבים ל“צרת היהודים” נתפזרו כמוץ מפני נשיבת רוחה של המלה רבת־המשמעות הזאת. כל תורות ה“השכלה” וה“תיקונים”, כל תורות ה“אמנציפּציה” וה“אמיגרציה” וה“פילנטרופיה”, נתכופפו כקנים רצוצים תחת כוח־התנופה הראשון של מחשבת השחרור החדשה. תנועת שיבת־ציון החלה אמנם לפני פינסקר, רבים ניבאו לה ורבים התרגשו לקראתה ודיברו על “נחלת שדה” ועל “איש תחת גפנו ותחת תאנתו” – אבל אלה היו שבלים או גם אלומות בודדות של רגשות ודחיפות, שמקורם היה בחלקם בכמיהה פיוטית והלך־נפש רומנטי ובחלקם בזלעפות הזמן והמקום. רק עם מחברתו של פינסקר מקבלת תנועה זו את כוח־הכובד ההיסטורי שלה, את מובנה החדש והרחב, הבלתי רומנטי לגמרי, כי אם החד והקשה כצור, הכופה את עצמו כגיגית ומחזיר אלינו את מדרש־האגדה של מעמד הר־סיני: “אם אתם מקבלים – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם”.

במידה שניתוח מצב היהודים בגולה אצל פינסקר הנהו כולל, בלתי מותנה מהופעות חולפות ומתנאי המקום והזמן, כך גם פתרונו הוא כולל וצופה לקראת כל התנאים וכל הזמנים. זהו הביטוי הראשון, המלא והנאמן ביותר של הציונות המדינית, של הציונות הגדולה והמהפכנית, שאיננה נושאת את נפשה לפתרונות חלקיים, כי אם לשידוד יסודי של המערכה הסוציולוגית של העם העברי, להתחדשותו מתוכו, בתוקף רצונו, בכוח “ההחלטה הלאומית”, בנכונותו התקיפה לעצב מחדש את גורלו, להחזיר לעצמו את עטרת הכבוד של קיום לאומי חפשי, את “הבטחון בכוח עצמו”, את ערבותו ההדדית, את אחריות הפרט כלפי הלאום ואת אחריות הלאום כלפי הפרט. “אם יהיה או לא יהיה מפעלנו זה עסק טוב פחות או יותר – אין זה חשוב הרבה לעומת גודל ערכו לעתידות עמנו הנודד”. זאת היא כבר התשובה מראש לאנשי ה“ביזנס” ומבקשי הרווחים שעתידים היו לקום, וזאת היתה גם הציונות הראשונה “על תנאי”, על תנאי מפורש לשנות את אורח חיי העם, מ“חיי צער של אלפי אלפים יהודים רוכלים” לחיי עבודה ויצירה חפשיים על האדמה, על “האדמה שצריכה להיות קנין הלאום, שאינו יוצא לרשות אחרים”.

מן האמת הניצחת הזאת לא נפל שום אות ותג במשך חמשים השנים שחלפו. מכל התמורות שחלו בחיי העם, בחיי התנועה הציונית ובחיי הישוב במחצית המאה הזאת, יכולנו רק להוסיף חכמה ונסיון כדי להבין שהבקורת החריפה והמשמידה של פינסקר כלפי האמנציפּציה האזרחית, כוחה יפה ושווה גם לגבי כל צורה של אדמנציפּציה פוליטית, כל עוד חסרה לפניה המלה הקטנה “אוטו”, “השתחררות עצמית” וכל עוד חסרה אותה “ההחלטה הלאומית” שפירושה אינו החלטת קונגרסים ולא איזו נוסחא תלושה, אלא רצון פועל ומגשים. כיום, לאור המצב האקטואלי, ולאור חשבונה של תקופת יובל השנים שעברה, על הישגיה ועל קוצר הישגיה, הננו מסוגלים אולי להבין יותר מבכל זמן אחר את משמעותה האמתית של ה“אוטואֵמנציפציה”, כצו־ההכרח שאין ממנו מפלט.

 

ב.

האות השני של התקופה ההיא, אשר קבע על שטח ההגשמה את תוכנה ואת דרכה של הציונות לדורות, היתה תנועת ביל“ו ועליתה. זאת היתה מטבע־”האוטואֵמנציפּציה" בפועל, אם כי מחוללי התנועה הזאת לא ידעו אולי עדיין את מחברתו של פינסקר. מבין עולי־ציון בימים ההם, היו אלה היחידים כמעט שלא היו מהגרים, שלא היו בין העלים הנידפים בסערות הזמן, שחלק מהם הוטל גם אל חופי א“י, אלא בקרבם בשלה זו “ההחלטה הלאומית” שפינסקר תבע אותה. הם היו החלוצים הראשונים האמתיים, נושאי אידיאה חלוצית משנה ערכין ומעפילים לקראת מהפכה, מתוך הכרה, מתוך שבירת־רצון ומתוך נכונות לשנות קודם־כל את אורח החיים אצל עצמם, כדי לשמש מופת ודוגמא על דרך שחרורו של העם. אף יחסם לענין היה יותר סוציולוגי מאשר רומנטי. המלה “ארץ הקדושה” שהיתה רווחת כל כך בימים ההם, לא היתה שגורה בפיהם. בסעיף הראשון מתקנות־קושטא, הם נתנו כבר את ההגדרה המלאה והקלסית של הציונות, עד שאנו תמהים למה באו כל “חבלי הפרוגרמה” וכל הויכוחים בדבר “קביעת המטרה” בקונגרס הראשון ולאחריו. שם נאמר: “מטרת החברה היא חידוש בנינו המדיני־כלכלי וגם הרוחני־לאומי של העם העברי בא”י ובסוריא”. במשפט הזה אין שכולה ואין עקומה, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע גם כיום אחרי חמשים שנה, מלבד אולי המלה “סוריא” שהיתה מלווה בימים ההם את ארץ־ישראל כמושג־תאומים גיאוגרפי.

עליית ביל“ו היתה “העליה העובדת” הראשונה. ואם כי נשתבשה בהמשך דרכה, בעטיין של כמה וכמה סיבות חיצוניות ופנימיות, היא הולכת ונמשכת עתה בתנועת הפועלים העברים בא”י ובתנועת החלוץ והנוער בגולה. גם השאיפה לעבודה אצל ביל“ו, לא היתה שאיפה רומנטית, אלא הכרה סוציולוגית. כל עולי־ציון בימים ההם, “חלוצי יסוד המעלה” ועולי רומניה וכו' וכו', כולם חלמו על ה”סאכע" ועל “עבודת האדמה ביגיע כפים”, אבל רובם לא התחילו אפילו לעמוד בנסיון, ומיעוטם נסיונם לא נמשך זמן רב. אצל ביל“ו היתה הכנה רצינית לזה, “חברים עולים” יכלו להיות רק כאלה “המוכנים לעבוד בעבודה חקלאית או במלאכה פרודוקטיבית אחרת, המסוגלים להתאמצות פיזית, שגילם אינו למעלה ממחצית שנות חייהם, שהם רווקים או בעלי משפחות קטנות”. זה דומה לא מעט לעקרונות של “החלוץ”. אף בא”י נאבקו זמן רב ובעקשנות רבה עם הנסיון לקיים את העקרונות האלה בחייהם ובהתיישבותם. והדבר הזה היה בעוכריהם. הם נפגשו באותה ההתנכרות והבוז מצד אלה שהגיעו לפניהם לידי “התנחלות”, כמו שנפגש הפועל העברי מהעליה השניה, עשרים וחמש שנים אחרי כך, וכשם שהוא נפגש עוד במקרים רבים גם כיום. הם היו מופקרים להתעללות ולרדיפות בלתי פוסקות מצד הפקידות, מצד עסקני הישוב (מלבד יחיאל מיכל פינס, מליץ־היושר היחידי שלהם), נדחקו מתוך העבודה, שימשו אובייקט למלשינות, לדיבות ולחרמות, “נבאשו בעיני השר ראטהשילד”. כל הטרמינולוגיה “האכרית” וה“בוסתנאית” ביחס לציבור הפועלים כיום, היתה רווחת כבר ביחס לעולי ביל“ו אז. אמרו עליהם שהם “עניים שאינם מהוגנים”, וזלמן דוד ליבונטין כתב: “שכל הנותן כסף לביל”ויים הרי הוא כזורק אבן למרקוליס” (מתוך מכתב של לילינבלום. עי' “כתבים לחיבת ציון” חלק א׳).

בחלק הראשון של ה“כתבים לחיבת ציון” נדפס מכתב של י. מ. פינס לרש“י פין מיום ט”ו לחודש טבת תרמ“ד, המתאר במקצת את דמותם של בני ביל”ו ואת האטמוספירה הציבורית שבהם היו נתונים. גם ב“יומן אחד הביל”ויים" של ח. חיסין אנו קוראים בנידון זה פרטים חשובים ומאלפים, אבל מכתבו של פינס הוא אופייני ובעל חשיבות יתירה, מכיון שאינו פרי התרשמות סובייקטיבית, אלא תאור אובייקטיבי של איש שאינו נוגע בדבר ובכל זאת קרוב מאד לענין. הוא כותב: “טרם יצאתי ידי חובת תשובה למע”ל על השאלה הגדולה לבאר לו מהות חברת ביל“ו ואם ראויה היא החברה הזאת לעזרה, כי תקוה נשקפה ממנה לבנין בית ישראל ואם לא. כבוא מכתבו אלי אז, השיבותי לו אך על הקבלה, ועל הענין עצמו הטלתי על סופרי החברה להשיב מפני כמה טעמים. ואולם מתוך מכתבו של הסופר ה' ליוואנדא ראיתי כי תשובתם לא הפיקה רצון מאתכם ודרך החברה לא יתכן בעיניכם. אחרי הלכו ומנותו הזדונות והשגגות של החברה מיום הוסדה עד היום, יאמר ה' ליוונדא, כי ליוהרא יחשב לצעירים לימים כבני החברה להתייצב בראש התנועה ולשפוך ממשלתם עליה ולסדרה(!). ואני אמנם לא באתי להצדיק את החברה במפעליה וגם אין רצוני להגיד כי באמת ראויים הם חבריה על פי מדרגת השכלתם וחכמתם להיות הרוח החיה באופני התנועה, בכ”ז אני אומר, כי ה' ליוואנדא הפריז על המידה בדינו הקשה אשר מתח עליהם. – – – ידיד נכבד! בני חברת ביל“ו הראשונים היו אשר התנועעו ובתנועתם הדפו את אלה אשר עמדו מאחריהם. בני חבר ביל”ו עשו מעשה נחרץ. מבלי מחשבות רבות השליכו ארצם ומולדתם ובית אביהם ובית תלמודיהם ויואשו ממנוחה ויואשו מעתידות טובות ויצאו חוצץ כולם לארץ אבותיהם. גבירינו הבטיחום באמרם להם: לכו וכספינו אחריכם, ויהי אך יצא יצאו ולא זכרו גבירינו אותם וישכחום. והנה הם בארץ מוזרה להם, בין אנשים מוזרים להם וסביבם מנהגי חיים אשר לא הסכינו בם ובכיסם אין פרוטה ובלבבם הטיפה המרה שזרקה בו הבגידה אשר בגדו בם אדירינו, ובכל זאת לא נפל לבם ולא הלך רוחם. בחזקה נענעו ראשם וקווצותיהם וינערום מכל דאגה וכעש, ויגשו אל העבודה שמחים וטובי לב. התדעו אתם האדונים בחו"ל מה העבודה אשר להם?

עבודה במקוה ישראל העומדת תחת פקודתו של הירש. אדונים נכבדים! אילו הייתם בארץ וידעתם את כל הנעשה בה, כי אז דיה היתה התשובה הקצרה ההיא להבינכם את כל העמל והתלאה, את כל העוני והלחץ, אשר סבלו בני ביל“ו בגוף ובנפש. ודיה היתה הידיעה ההיא למלא כל חללי לבכם השתוממות של שמחה וכבוד אל האנשים כבירי הכוח הללו, אשר לא יחתו מפני כל ואל מטרתם ישאפו בלי הרף. אך עכשיו, שאינכם בא”י ואינכם יודעים מאומה, עלי להגיד לכם כי העבודה הזאת בד בבד תשא עם עבודת הכושים בארצות דרום אמריקה כפי שציירה אותה לנו המספרת ב“אוהל תם”, עבודה המפרכת את הגוף ואת הנפש יחד. לא לחנם אמר שלמה בחכמתו: תחת שלש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך וכו’ והאיש הירש אשר נפש עבדים לו מבריתו (עורך ה“כתבים” הציג משום מה אחרי מלה זו סימן שאלה), ראיה לדבר, ברגל גאוה ידרוך על כל העולים הרמוסים הנתונים תחת ידו ואת כלם על קו אחד ימתחם. כולם כריקים ופוחזים בעיניו, חבר נודדים ומחזירים על הפתחים. עבודה נתן להם, כי לא יכול לעמוד בפני הלחץ המוסרי שלחצוהו, אך בכל מאמצי כוחו ראה להכביד העבודה עליהם למען יקוצו בה וילכו ממנו, ויהיו רבים אשר פנו לו עורף ויתנפלו בזרועות המיסיון, אבל בני ביל“ו לא נלאו ולא רפו ידם וגם לא הודחו למדחפות, אך הוסיפו לעבוד עבודתם מבלי תרעומות ותלונה, חרשו, חפרו, עבדו, נכשו עשבים רעים, נטעו כרמים – נקו בתי מחראות. ולעת ערב באו על שכרם: חרופים וגדופים מפי הירש, לאמור: עצלים אתם, גוזלי דמי הכי”ח. – – שבוע העבר הודיע הירש לבני ביל“ו כי לשוא ייחלו לתשועת רוטהשילד, כי מנויה וגמורה בסודו לבלי לכונן עוד מושבה בעדם, כי אם אך זאת יעשה להם כי יתן לכל אחד דמי שכר הספינה לרוסיא או לאמריקא, אם ירצה, ואשר יאמר להוסיף לעבוד עבודתו בשדה “מקוה ישראל” לא יוסיף עוד לתת פרנק וחצי ליום כאשר הסכין עד כה כ”א יתן לפקידיו הערביים – – – ולאנשים חדשים הנספחים עליהם לא יתן עבודה מאומה. עד כמה פעלה התשובה הזאת על אלה המעונים – – – " כך.

זהו פרק קלסי בתולדות תנועת העבודה הארץ־ישראלית. במקרים רבים לא נשתנו הדברים גם היום. במנטליות שלהם לא נשתנו בכלל. המחשבה הבעל־הביתית לא יכלה להשלים כבר אז עם החדשה שהיתה בארץ, עם “צעירים לימים” הקופצים בראש, המשנים מסדר העולם, התובעים עבודה וזכות להתישבות ובכיסם אין מאומה. סוציאליסטים לא היו, ב“דגל האדום” לא האשימו אותם, הבעל־בית היהודי לא ידע אז עדיין הרבה מתנועה זו ואולי לא חשב אותה לחטא. אבל עניים הם היו, חסרי רכוש – ואת אלה ריחם הבעל־בית היהודי רק בשעה שדיברו תחנונים, בשעה שדפקו על פתחו במקל ובתרמיל ובתפילת־לחש, אבל לא כאשר דברו עזות, כאשר תבעו, כאשר העמידו את עצמם על מדרגה שווה – אז נחשבו כ“מורדים”, כמשנים ממטבע המקובלת, כמתנקשים בבעלי “הזכות הטבעית” – ומצוה היה לרדפם ולהחרימם.

בתוך הסביבה הזאת של “עבדים מולכים” נשחקה והוכנעה תנועת ביל“ו. היא היתה בודדה במועדה, לא היה לה המשך תכוף, לפיכך נידונה לטמיעה. גורל כזה היה צפוי בודאי גם לעליה השניה, לולא היה לה המשך ולולא עלה בידה, ב”כוח ההתמדה" שלה, לשנות במידה רבה גם את פני הסביבה. כאן המפתח לכיפור עוונם של ביל“ו, של אלה אשר קידשו בראשונה את דרך הציונות בסיסמת ההגשמה העצמית, בקריאה: “בית יעקב לכו ונלכה”, ברעיון העבודה ובשאיפה להתיישבות עובדת. אף להם יחשב כשלונם לצדקה. מתוך הערצה והוקרה פינתה תנועת הפועלים הא”י לעצמה את המקום השני אחרי ביל"ו וקראה לראשית עליתה “העליה השניה”, זה היה ההמשך שקם אחרי חצי יובל שנים, המשך הרעיון, המשך ההעפלה וגם המשך המלחמה, שנמצאת עדיין בעצם תוקפה.

 

ג.

בתוך מצהלות הימים האלה אין כמעט תקוה להביא לידי הבלטה בעלת ערך את מועד הזכרון הזה של מלאת חמשים שנה לתנועת “חיבת ציון”. “המאורות הגדולים”, שנתלו, כביכול, על שמי חיינו, מכהים את אורם של “המאורות הקטנים”, וכל אוצר הפתוס החגיגי מורק עתה מסביב לדברים שכאילו נפלו זה מחדש בעולמנו וש“אין יודע מה נפל”… הימים שחל בהם יובל החמשים של תנועה זו, אינם ימים של פרישת כנפים והמראת־שחקים פוליטית. ה“התפכחות” שהגיעה לנו על שטח זה מתחילה להיות כמעט מבהילה ברוחה הנכאה ובדיפיטיזמוס שלה. במידה שעוד לפני זמן קצר לא היה מקום פנוי מזה במחשבה הציונית ולא היה איש בתנועה אשר לא ניחש באספּקטים המדיניים, ולא ראה בהם ראשית הכול, ואחרית הכול, נעשתה עתה הגישה האפּוליטית למוֹדה הכי פּוֹפּוּלרית. הדבר דומה עוד מעט לאותו האיש שאינו יכול לטפס על ההר, והוא מתחיל מתוך כך לכפור במציאותם של הרים בכלל. “שכל־המעשה” החדש החוגג עתה את נצחונו ברחבי התנועה הציונית וגם בישוב הא"י – פירושו האמתי אינו “בלי אילוסיות”, כלומר התרחקות מן ההשליה, מן אונאת הדעת העצמית, אלא “בלי דמיון”. ציונות בלי דמיון, בלי מחשבה קולקטיבית, בלי גמול מוסרי ומדיני, בלי פתוס של יצירה תרבותית וחברתית, בלי כוח העפלה חלוצית; ציונות שאינה מבקשת לעצמה שכר אחר מאשר זה של “בּוֹנציה השותק”, גלוסקה מרוחה בחמאה, גלוסקא גדולה לעשירים וקטנה לעניים…

בימים אלה נראים שוב הדברים בעינינו כאילו הבטנו עליהם מהעבר השני, ההפוך, של המשקפת, רחוקים וקטנים – אך ההבדל הוא שהפעם לא ה“עז” של לילנבלום במובנה הווּלגרי היא הקטנה ובלתי נכספת, אלא ה“אוטואֵמנציפּציה” של פינסקר והפּתוס החלוצי של ביל“ו. העז, העז – דוקא היא החוגגת את נצחונה במחשבת הזמן הזה, התכלית הקטנה של היחיד, יהודי יהודי עם עזו הקשורה אל חגורתו, ולא חשוב כלל אם שמה של העז הזאת הוא “פרדס”, או מגרש, או בית, ואם מישהו ידביק לה כנפים ויקדש אותה כסמל לתקות האומה. אכן, שוב הגיעה שעה של תוהו ובוהו וערבוב תחומין בחיי העם ובחיי התנועה, ויש צורך בישוב־הדעת ובבדיקת המעשים, לא מתוך פּרספּקטיבה של שעה אחת ושל תועלת השעה הזאת, אלא מתוך הרגשת האחריות המלאה לתפקיד ולמפעל. את דרך־התשובה של הציונות אין לבקש, כמובן, אצל הממדים של “חיבת־ציון”, אבל יש ויש לבקש אותה בפילוסופיה שלה, ברצון ההיסטורי שהתגלה לנו בשני האותות הגדולים של ה”אוֹטוֹאֵמנציפּציה" ותנועת ביל"ו.


תרצ"ב

המלצות קוראים
תגיות