א.    🔗

נאומו של אוסישקין במסיבת העתונאים שנערכה ע“י הקרן־הקיימת לישראל, הוא השני בשורת נאומי האזהרה, שנשמעו בזמן האחרון מפי מנהיגיה הוותיקים והאחראים של הציונות. הראשון היה וייצמן, בועידת ציוני אנגליה, שלקח על עצמו את התפקיד כפוי־הטובה, להשמיע בשעה הזאת כלפי התנועה הציונית וכלפי העם העברי דברי אמת אחדים שאינם ערבים ביותר לאזנים המבקשות מרגוע, והעומדים בסתירה לריננת האופטימיזמוס המנסרת כיום מסביב לעניני ארץ־ישראל. וייצמן שקל למטרפסיה על העזתו ואומץ־רוחו, על רצונו להסב מחדש את המחשבה אל הפרובלימות החיוניות של הציונות וצרכי הגשמתה; על אזהרתו מפני ההשליות שבקוניונקטורות חולפות ומפני דרכי בנין שאינם נמצאים בהתאמה לתוכנה ולכוונתה ההיסטורית של תנועת השחרור העברית – ומנהיג הפרדסנים בא”י כה התפלץ מן הדברים האלה עד אשר זרק לו בפניו את הכינוי של גנאי האיום והנורא: " וייצמן הסוציאליסט“! מחר ישקול בודאי למטרפסיה גם “הסוציאליסט אוסישקין” מאותו חוג ציבורי וציוני עצמו, על אשר העיז אף הוא להעיר על “מערומי המלך”, ובאותו תוכן ממש של דברי וייצמן, אולי קצת בנוסח אחר, הזהיר על הסכנה הצפויה לציונות מן האופטימיזמוס המופרז הרווח בה כיום, מן שביעות־הרצון מעצמה ומשכרון הצלחותיה, עד דלא ידע ממש להבדיל בין הברכה ובין הקללה אשר בתכונה הגדולה שמסביב לא”י ושבתוך א"י בימים האלה.

בשבילנו, בשביל תנועת הפועלים בא“י, אין כמובן בדברים האלה משום חידוש. הם מגיעים אלינו רק כרפלכס של אזהרותינו אנו בלתי הפוסקות וכבת־קולה של הבנתנו אנו לאותות הימים שאנו חיים בהם, ולהתפתחות הנוכחית בציונות ובארץ. העובדה שאישיה החשובים ביותר של התנועה הציונית לא נסחפו בנחשול המבוכה, ושומרים על מחשבתם הצלולה ועל מלוא הכרת אחריותם גם בשעה הזאת שהגאות המבהירה מעורת עיני פקחים, יש בה אמנם מקצת תנחומין, שהנה לא נסתמו עדיין החזון והכרת־האמת בציונות. גם מבחינת העתיד, אין ספק בדבר שהקולות האמיצים האלה יבואו לבסוף על שכרם ועל סיכומם החיובי. ואם “לא זה הדרך” של אחד העם קבע תאריך בעל מפנה מכריע במהלך המחשבה הציונית, אעפ”י שמסכת הענינים שבה נגעה הפרובלימה אז היתה צרה מאד, וה“דרך” כמעט שלא היתה דרך כלל וה“לא זה” לא היה מלווה אז בקונצפּציה אחרת של צורת־הגשמה בעלת סימנים חיוביים מובהקים ובעלת כוח הוכחה מספיק – הרי “לא זה הדרך” שנשמע עכשיו מפי וייצמן ואוסישקין ומפי כל נושאי הסקפּטיציזמוס ומבטאיו נוכח מצהלות הימים האלה, קובע תאריך הרבה יותר חשוב, באשר הוא נוגע לנקודת הכרעה שממנה נפרדים באופן בולט ומוכח הדרכים לציונות־אמת בעלת תוכן בונה ומשחרר מצד אחד, ולציונות מדומה, אחוזה השליות מסוכנות גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה כלכלית ותרבותית מצד השני. מבחינה זו אין איפוא כל ספק שהדברים האלה יבואו על שכרם ועל תיקונם, אבל יש להטיל ספק אם בתקופה הזאת, במנטליות השלטת בה, בתוך האופטימיזמוס השוקק המשרה אור מרגיע של קלות־דעת וקלות אמונה, אין וייצמן בלונדון ואוסישקין בירושלים וכל האחרים אשר דבריהם הם דיסוננס בתוך מנגינת הזמן, אם אין אלה ממלאים את תפקידה של קסנדרה, את התפקיד חסר־התנחומין הזה של נבואה אשר לא תאמן, של אזהרה אשר אין לה שומע ושאיננה עשויה להנחיל שום דבר אחר מלבד לעג השאננים וגידופי כל החוגרים המתהללים כמפתחים. זאת היתה הרגשה נכונה אצל אוסישקין, באמרו: “לי נדמה שקולי חלש ביותר בתוך הצעקות של שלום, שפע והצלחה”… במצב של פסיכוזה המונית, אין תקוה לשום קול התובע ישוב־הדעת, להשמע. זאת לא היתה הטרגדיה האישית של קסנדרה שבני עמה נחרו בה ואטמו את אזניהם מפני דבריה – זאת היתה הטרגדיה של טרוֹיה…

ב.    🔗

דברי אוסישקין מוסבים על הפרובלימה החיונית ביותר של עבודתנו והתיישבותנו בארץ בהווה ובעתיד, על הקרקע, על המציאות הראשונית הזאת שממנה המתחילה אחיזתנו בארץ ושבלעדיה כל כיבושינו והצלחותינו הם אבק פורח. הערך והחשיבות של גאולת הקרקע לרשות הלאום, אינם מתבלטים רק על רקע השלילה של השחיתות הספסרית באדמת א“י, המתגלה לפנינו בכל מלוא כעורה וסכנתה כיום, אלא קודם כל על תוכנה החיובי כשלעצמו, על שטח ההכרה שזאת היא הדרך היחידה שיש בה ערובה מספיקה שאדמת א”י תשמש באמת אחיזה לעם מבקש מולדת ולא אובייקט של ניצול איגוֹאיסטי לכל רודפי בצע ושואפי חמס כלכלי. המציאות של אתמול ושל היום ושל זו האורבת לנו למחר, מקיימת רק את אמתה הנצחית של ההנחה היסודית, שממנה יצאו הוגי מחשבתה ומייסדיה הראשונים של הקרן־הקיימת לישראל, שלא היו כידוע סוציאליסטים, ונגשו לשאלה הזאת יותר מתוך הארה אינטואיטיבית מאשר מתוך הכרה סוציולוגית. אבל הם קלעו אל הנקודה המכרעת של פרובלימות ההתיישבות היהודית בא“י. זהו אחד המכשולים הקשים ביותר בדרך מפעלנו, שהקרן־הקיימת־לישראל לא הגיעה לציוד מלא באמצעים, למען תוכל להיות באמת המכוונת והמכרעת בפוליטיקה הקרקעית של א”י לכל אזוריה ולכל סוגיה. אילו הגיעה לכך, היה מעמדנו הממשי והמדיני בארץ פי כמה יותר חזק ומבוצר מכפי שהנהו כיום, והיינו ניצלים מן הסכנות החמורות הצפויות לנו להשמטת הקרקע מתחת רגלי העם ולהתמעטות מידת הפרודוקטיביות של ההשקעות היהודיות, בתוך “המשחק החפשי של הכוחות”, ההופך בימים אלה לאנרכיה משתוללת שאין יותר כוח לרסנה. אבל אילו היה מנסה מישהו לעשות ריקונסטרוקציה של א“י בלי פעולת קרן־הקיימת־לישראל עד היום, למרות אמצעיה הדלים וקוצר יכולתה, היה מתקבל אבסורד גמור ודמות של ישוב גידם וקיטע, המחוסר כוח־חיים ותקות התפתחות. לא רק שהיו חסרים מישוב זה ה”עמקים“, ההתיישבות העובדת, יוצרת צרכי בראשית החמריים, הלחם והחלב, הירקות והביצים; יוצרת צרכי בראשית התרבותיים, הצומחים וגדלים מתוך העבודה, מתוך התערות בלתי־אמצעית של העם באדמתו; יוצרת יסודות בראשית המדיניים, הקשר האורגני עם אדמת המולדת, לא בתור רכוש ואובייקט הנותן רווחים בלבד, אלא בתור נחלת עם – לא רק זה היה חסר אז מא”י, אלא רבים מאוד מן הערכים המפוארים הללו שבעל־הביתיות הציונית חושבת אותם כיצירי כפיה, לא היו מגיעים לידי מידת התפתחות זו או שלא היו נוצרים כלל, בלי הסיוע הבלתי־אמצעי או האמצעי של הקרן־הקיימת־לישראל. אפילו העיר תל־אביב, שאיש אינו יודע כבר כיום את הקשר שבינה ובין קהק“ל, ש”אבות העיר" משתדלים להשכיחו או שמזכירים את “שלוש מאות אלף הפרנקים” בחיוך של זלזול אשר לגבירים כלפי מטבעות של מה־בכך – מי יודע אם היתה נוסדת בלי “הפרוטות של נחושת” הללו, שערכן היוצר היה אז הרבה יותר גדול מאשר שלוש מאות אלף לא“י היום. יותר מזה: עבודת קרן־הקיימת לישראל היתה הגשר לרציפות הפעולה ההתיישבותית, בהפסקה הגדולה שחלה בפעולה זו, לאחר שנסתיימה הסטדיה הראשונה של ההתיישבות אשר טיפלו בה הברון וחובבי־ציון ובטרם שהתחילה ההתיישבות החדשה באיזור המטעים לפני שנים מעטות. הפסקה זו נמשכה כחצי יובל שנים, ובה היתה קרן־הקיימת, מקודם לבדה ואח”כ בשותפות עם קרן־היסוד, המוסד המתיישב היחידי, שהמשיך את עבודתו בתנאים הקשים ביותר ובקוניונקטורות הכי ירודות, והופיע בכלל גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ כבעל־הבית היחידי של ההתיישבות היהודית בא“י. בלי פעולה זו, בלי תפקיד זה של שמירה על הדינמיקה של גאולת הקרקע והתיישבות שלא תפסק בכל המצבים והתנאים, מי יודע אם הישוב היהודי בא”י לא היה “מתגבש” כבר אז, לפני עשרים וחמש שנה, כשם שנתגבשה ההתיישבות היהודית בארגנטינה, ומי יודע אם היתה נמצאת על נקלה האפשרות להתחיל מחדש, בתנאים המדיניים החדשים שלאחר המלחמה העולמית, ואם היתה ניתנת הזדמנות גם לאיניציאטיבה הפרטית להראות את “גבורותיה”.

אבל כוונת הדברים איננה כאן לתנות את תהילת קהק“ל ולפאר את מעשיה, אלא לבחון לאור ההתפתחות החדשה את המצב בשטח־פעולה זה, החיוני ביותר בשביל בנינה של א”י, ואשר ממנו תוצאות לא רק להווה אלא גם לבאות, מה שאמר אוסישקין, שאין ניגוד בין פעולת קהק“ל ובין פעולת האיניציאטיבה הפרטית בגאולת אדמה א”י הוא נכון עד גבול ידוע, כשם שנכונים עד גבול ידוע דברי וייצמן, שאין ניגוד בין פעולת קרן־היסוד ובין פעולת האיניציאטיבה הפרטית בשטח ההתיישבות. אבל יש גבול שממנו מתחיל הניגוד, והגבול הוא אותו המקום שבו חדלה הקרקע להיות נכס קדוש להתיישבות העם ומקור עבודה ומחיה לעולה היהודי, ומתחילה להיות אובייקט של מקח־וממכר בלבד, “חתיכת סחורה” אשר עיניהם של תאבי בצע אורבות לה וידים חמסניות מגלגלות בה ופיות העלוקות מוצצים את לשדה עוד בטרם שהיא מגיעה לשימוש התיישבותי. מן הגבול הזה ואילך מתחיל הניגוד, מתחילה המלחמה לחיים ולמות. וסימני הגבול הזה אינם רק במקום שעורך־דין יהודי פורק עול מספסר ללא כל בושה ורתיעה באובייקט קרקעי שקרן־הקיימת עוסקת ברכישתו, אלא תשעים ותשעה אחוזים של הטרנסאקציות הקרקעיות הפרטיות הנעשות כיום הם מלווים ספסרות מבהילה והפקעת שערים שאינה יודעת שבעה, המזבזת את ממונם של ישראל וחוסמת מבפנים את דרך היהודים אל הקרקע. סימני הגבול הזה הם גם במקום ש“הקונה הפרטי מצליח לקנות אדמה ב”מקח השווה" מבעליה, והוא מוכר אחרי כן קמצים קמצים ממנה במחירים ספקולטיביים; ובמקום שהמתיישב על האדמה הזאת מפקיע את העבודה שבמשקו מרשות העובד היהודי וכו' וכו'.

אין אנו מעריכים כאן את מחול־השדים הספסרי באדמה א“י מבחינה מוסרית. זהו פרק לחוד. בנידון זה ישנם חילוקי־תפיסה בינינו ובין חלקים רבים של הציונות בעל־הביתית והפרדסנות הא”י, שאינם חוששים לכך, שמבחינה מוסרית הדבר כשר וישר בעיניהם, שמצפצפים בכלל על ערכין בטלניים כאלה בעניני מסחר ופרנסה, וצל המוסר נמצא אצלם תמיד בצל הבצע. אבל גם מבחינה מדינית־ישובית ספק גדול אם אפשר למצוא כיום שפה משותפת בענין זה בתוך הציונות והישוב. גם אותם החוגים מבין הציונים בעל־הביתיים והפרדסנים המתקוממים, כביכול, נגד הספסרות, תופסים את השאלה, כמו את רוב השאלות הציוניות האחרות, באופן שטחי וחד־צדדי. משה סמילנסקי, למשל, הרועם נגד חזיון זה, חס בעיקר על הקונה הראשון שהאדמה לא תעלה לו ביוקר, ושערך הרינטה של הקרקע שלו לא תופחת, אבל אין הוא רואה בכלל שום עוול בזה ששטחי קרקע גדולים מתרכזים בידי יחידים, המוכרים אותה אחרי כן במחירים מופקעים או המפקיעים אחרי כן את העבודה שבאחוזותיהם הגדולות מרשות המשק הלאומי העברי. רוב הישוב העברי מביט בעצם בעין־טובה על ה“שובבות” הזאת, כשם שמביטים על מעשי קונדס מחוכמים: אדרבא, יבואו יהודים, ישאו ויתנו, יקנו וימכרו, יתרוצצו, יתחרו, ותהיה תנועה ויהיו חיים ושגשוג וכו' וכו'. אילו היו באמת מתפלצים מחזיונות אלה והיו מחשבים את תוצאותיהם עד הסוף, היו באים גם לידי המסקנה ההגיונית היחידה שיכולים להסיק: שאי אפשר לאחוז בנידון זה את המקל בשני קצוותיו, שאי אפשר לדגול בקונצפּציות אנרכיות בבנין א“י, בעליה, בעבודה, בהתיישבות, בחינוך ובחיי הצבור, ולבכות את האנרכיה ואת הספסרות בקרקע; שאם אנו רוצים באמת שמפעלנו לא יאבד את יעודו ואת מטרתו, שלא יהפך ל”בורסא שחורה" בשביל ספּקולנטים ורודפי רווחים קלים, לפעמים גם מכוערים וטמאים – מן ההכרח לשוב אל הכוח הריגולטיבי הלאומי, אל הקרנות הלאומיות ככוחות מכוונים ומנהלים בפוליטיקה הקרקעית וההתיישבותית של א"י, ומן ההכרח לתבוע מחדש את מאמץ האומה כדי לצייד את הקרנות באמצעים הדרושים לתפקידן. זאת היא המסקנה היחידה האפשרית, דרך אחרת איננה ולא תהיה. כל דברי ההטפה והמוסר ערכם הוא כקליפת השום. ואם אפילו במקרה אחד יצליחו לסתום איזו פרצה גדולה או קטנה, הרי עשרות ומאות פרצות יבעו במקומות אחרים. אבל היש שומע כיום בציונות ובישוב לאזהרה זו?

ג.    🔗

“עדלאידע” איננה רק מלה נעוות דמות וטעם שנתיחדה ע“י בעלי־אמצאות קרתניים לפורים התל־אביבי – אלא זאת היא הפסיכולוגיה הציבורית החוגגת את נצחונותיה על פני כל שטחי החיים והפעולה שלנו בתקופה הזאת. לא לחנם נטפל אוסישקין למלה זו בנאומו על שאלה כה יסודית ורצינית כמו גאולת הקרקע בא”י, ועשה אותה לנקודת מוצא למהלך מחשבותיו, האוילוּת הגדולה ביותר שיכלה הציונות להמציא כדי להכשל בה בעצם השעה הזאת שבה נפתחו לפניה אפשרויות חדשות לקידום מפעלה שהיא מטפלת בו זה יובל שנים, היא ההנחה שא“י חדלה להיות כיום ענין המצריך את מתיחת הרצון הקולקטיבי של האומה, ונעשה דבר השוה לכל נפש, ארץ הגירה סתם בשביל המוני יהוידם מרוששים או מתרוששים, כמו אמריקה לפנים. הסכימה הזאת, המחלקת את הגולה וא”י לשתי קטיגוריות כלכליות בלבד, למקום שאין בו פרנסה ליהודים מעבר מזה ולמקום שיש בו פרנסה מעבר מזה, נוטלת מהציונות את כל תוכנה ההיסטורי ומשכלת את מטרתה. רק בתוך הסירוס הזה של הרעיון היסודי, אפשר היה שתווצרנה סיסמאות מכשילות ע"ד גמר התפקיד החלוצי וגמר תעודתן של הקרנות הלאומיות בבנין הארץ. רק בשיכחה זו ובהיסח־דעת גמור מן התפקיד והמטרה, אפשר לדדות ברגל כה קלה ובתרועות נצחון על השפתים לקראת הכשלונות הצפויים לנו מהתפתחות זו.

שאלת הקרקע וכל המתרחש מסביבה כיום הוא רק סמל, סמל איום ונורא לסיטואציה כלכלית וחברתית הנמצאת רק בראשית התרקמותה, והמכילה בתוכה כוחות הרס פנימיים שאין אנו יודעים עדיין להעריך כראוי את מלוא תוצאותיהם, אבל זאת לא רק שאלת הקרקע. על פני כל שטחי החיים, הפעולה והמחשבה הציוניים הולכים ומתהווים דברים שהם בבחינת “ממנטוֹ מוֹרי” בשביל תנועת השחרור העברית. ישנם ענינים שיש בהם משום “אל תגידו בגת”; ישנן שאלות של “עליה” שאינן מסתיימות בתוך תחום הויכוח והמלחמה מסביב לסרטיפיקטים אלא הן מלוות דימורליזציה איומה; ישנו פרוצס של שינוי דמות הישוב בדרך של חרות פרוצה ביותר, שפירושה האמתי הוא הפקרות, המוציאה את החיים היהודיים בא“י, את החיים הכלכליים, הציבוריים והתרבותיים מחוץ לכל מסגרת של אחריות לאומית, מחוץ לכל יכולת של בקורת, של ריכוז וכיוון. אנו נפגשים כבר עתה בא”י באותן צורות החיים היהודיים, ההולכות ומשתלטות יותר ויותר, שהציונות ציותה עלינו את הבריחה מפניהן; כי הציונות האמתית יותר משהיתה בריחה מפני הגויים, היתה בריחה מפני עצמנו, בריחה מפני דמות חיינו המסורסת וחסרת הכבוד, אל דמות חיים עצמיים מתוקנים ומכובדים. “הציונות פירושה שיבה אל הכבוד העצמי” – כותב הרצל בכמה וכמה מקומות בספר הימים שלו. ואם עכשיו כך, בשעה ש“הסטיכיה” נמצאת רק בראשיתה – מה יהיה מחר ומחרתיים, בהמשך ההתפתחות, המשוללת כל כוח מכוון ומטיל מרות?

זהו זו, כמובן, תפקידה של קסנדרה לדבר ולהזהיר על כך, מכיון שבפרוצסים כאלה אין התוצאות ניכרות מיד, והאופטימיזמוס העובר על גדותיו בימים אלה היה לרוח־שקר בפי כל הנביאים לנבא רק טובות, ולהתעלם במכוון או שלא במכוון מאותות הסכנה המתלקחת לכל אורך דרכנו היורטת.

הנה דיבר וייצמן אתמול ודיבר אוסישקין היום; הם דיברו דברים שצריכים היו להכות גלים בתוך התנועה הציונית ובתוך הישוב, אבל דבריהם נפלו כטיפות מים על ברזל מלובן, המשמיעות רק תסיסה חטופה ומתנדפות מיד. אנו נמצאים כבר כיום בתוך האטמוספירה של הקונגרס הציוני הי“ח, ואפשר כבר לראות מראש במה הולכת התנועה הציונית אל הקונגרס הזה, מה הם רצונותיה ותכניותיה. מלבד תנועת העבודה ומלבד חלקים קטנים רציניים ואחראים בתוך הציונות הכללית, הרי תהיה זאת תצעודה של צבא השב עטור נצחונות משדה המערכה ובא לחלק את שלל הקוניונקטורה, אשר צריכה לשמש נקודת מפנה לאוריינטציה חדשה בציונות; אוריינטציה זו של ציונות היושבת פרזות, ללא חומה וצריח, ללא חובה ואחריות רעיונית ומעשית; ציונות ללא כל סימן־היכר, עליה ללא הכשרה, התישבות ללא בקורת; ציונות ללא חלוציות, ללא קרנות, והגרוע מכל – ללא אמונה בתפקידה להיות מכוונת ומכרעת בבנינה של א”י.

אכן, עד־דלא־ידע בין ברוך וארור – זאת היא קללת גורל ולא חידוד של פורים.

תרצ"ג