רקע
יצחק לופבן
ה"יידישע רונדשוי"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הטלגרמה הקצרה, בעלת פסוק אחד, אשר העבירה אלינו את הידיעה ע“ד סגירת ה”יודישע רונדשוי", עתונה המרכזי של ההסתדרות הציונית בגרמניה, איננה בשבילנו רק אינפורמציה על פרט נוסף לפגעי היהודים תחת שלטון הרשע של היטלר. גם אילו היתה ידיעה זו מצומצמת בתחומי העתון בלבד, ולא היו כרוכים בה חששות לגבי ההסתדרות הציונית הגרמנית כולה, הרי זאת היא בשורה מדהימה על סתימת הצינור היחידי שדרכו באה בימי חירום אלה היהדות הגרמנית לידי ביטוי של כבוד, הן בהתאבקותה הקשה עם כוחות החוץ על זכויותיה, ועל זכות קיומה, והן במלחמתה כלפי פנים על ישוב־דעתה ודרך שחרורה. פעמיים בשבוע, מדי התקבל לידינו כאן בארץ הגליונות האלה הרותתים בנשימה המאורעות הקודחים, היתה ממלאה אותנו ההרגשה שעל הדפים הללו הולך ונחרת עתה בכתב אמת אחד הפרקים הטרגיים ורבי העלילה ביותר של ההיסטוריה היהודית בתקופה זו, והתפקיד שהעתון הזה ממלא עתה איננו שירות ז’ורנליסטי בלבד ליום ולשעה, אלא יש בו משום הצבת ציון לדורות, לאותה התמורה הגדולה כבדת הפרפורים ועתירת התוצאות העוברת על היהדות הגרמנית בזמן הזה.

הופעתה של ה“יודישע רונדשוי” במשך חדשי הסיוט האחרונים, היתה מלוּוה שני פלאים: הפלא האחד היה בעצם העובדה שבתוך המערבולת השחורה והגועשת של משטמת ישראל אשר לא ידענו כמותה מאות בשנים, בתוך משטר של דיקטטורה שכור נצחון ומשתולל, המדכא ומחניק כל גילוי חפשי של דעה, ונועל בשבעה מנעולים כל עתון וכל מפלגה שאינם מנבאים בסגנונם של שליטי היום בגרמניה, מתקיימת במה כזאת אשר שמרה לעצמה תחום ידוע של חופש ואשר מעליה, בצורה תרבותית אבל בשפה ברורה ונמרצת, יוגד לשלטון הנוכחי פשעו כלפי היהודים; והפלא השני – התעלותו של העתון הזה לגובה של ביטוי ושל הכרה עצמית ציונית ולאומית אשר לעתים נדירות ידענו דוגמתו בספרות העתית הציונית והיהודית.

במשך זמן ידוע היתה ה“יודישע רונדשוי” אובייקט לבקורת והתקפות חריפות, בחלקן צודקות ובחלקן מופרזות, בחוגי הציונות וגם בחוגינו אנו. אבל גם מבקריה הקשים ביותר, בימי המתיחות הפוליטיות שלאחרי מאורעות אב, לא יכלו מבלי להשתומם, איך בכור המצרף של ימי הנסיון האחרונים, נהפך העתון הזה למאורע כביר בחיי הציונות. הוא היה הפינה היחידה שבה נצטמצמו בזמן הזה בגרמניה שכינת ישראל וכבוד ישראל. הוא היה לדגל היהודי המתנופף, לא מורד לחצי התורן לאות אבל ולא מצונף לאות אבדן־עצות, אלא מתנופף ונישא ברמה, פרוּש לכל מלוא האורך והרוחב של יריעתו וגלוי לצבעיו. באותו זמן שבכל חוגי היהדות הגרמנית האחרים ובמוסדותיה פסקה פתאום הרציפות והשתררה אנדרלומוסיה ומבוכה, בשעה שהכל נדהם ונדם, לא ידע מה לומר ומה לענות על המצב החדש ועל השאלות החמורות שהזדקרו פתאום מתוך המציאות החדשה – היה כאן המקום היחידי ששלטה בו רציפות, שהיה בו מצפן וידיעת הדרך גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, שהכל נאמר בו בלי היסוס, ללא חיל והכנעה, מתוך הרגשת מלוא רצינותו של המצב ומתוך הכרת כל כובד האחריות הרובצת על התנועה הציונית במתן תשובה ופתרון לשאלות הבוערות שהועמדו לפני חצי מיליון יהודי גרמניה, ואתם לפני יהדות כל העולם. מאותו המאמר הנפלא לאחר האחד באפריל “שאוהו בגאון את הכתם הצהוב!” עד מאמר־התפילה להישרת הקומה וזקיפת הגו שבגליון האחרון, שהוא, כנראה, גם האחרון ממש להופעת ה“יודישע רונדשוי”. בכלל בתקופה זו היה גליון אחרי גליון בבחינת לפיד מאיר בחשכת גרמניה, אשר הורה ולימד וחינך, אשר הוכיח וייסר והכניס בהירות לתוך האוריינטציה ולא נתן לשום מחשבה של הסתגלות ולשום פירוש מוטעה ומטעה לחזיונות הימים האלה להשתרר, אשר ניער כנער את הכברה את שארית הטמטום שנשאר בחוגים רבים של יהדות גרמניה בהערכתם והבנתם את המצב שהם נתונים בו, פרץ פרצים במבצרי ההתבוללות, הרחיב את תחומי ההשפעה הציונית, והראה לנבוכי הזמן את שתי דרכי התשובה והמוצא היחידים שהיו, שהנם ושיהיו גם מחר, בכל המצבים והתנאים, בפני יהודי גרמניה כמו בפני היהודים בכל ארצות פזוריהם – שתי דרכים שהן אחת: שיבת ציון ושיבה ליהדות שבהכרה, ליהדות שבחיוב, לקשר הפנימי והתרבותי שלה, לשיתוף־גורלה ההיסטורי ולתנועת שחרורה.

ההרגשה הזאת לגבי התפקיד שמילאה ה“יודישע רונדשוי” בתקופה זו, לא היתה רק נחלתנו אנו כאן בארץ, שבשבילנו היה העתון הזה בגלל הקשר הבלתי אמצעי היחידי עם מאורעות גרמניה, לא בהתגלותם החיצוני ובתיאור המצוקה, כי אם בהתחוללותם הפנימית, בלבטיהם ובהדים הנפשיים והמחשבתיים שהם עוררו בלב היהדות לסוגיה השונים – לא רק נחלתנו אנו היתה ההרגשה הזאת, אלא נחלת חוגים רבים של יהודים בגרמניה, אשר היו תמיד רחוקים וזרים לציונות, ואשר המאורעות האחרונים הביאו אותם לידי ישוב־הדעת במקצת. הם מצאו בבמה הזאת את הקול המעורר את אמתת נפשם הנרדמת; זאת היתה גם הרגשתם של חוגים רבים בלתי יהודיים, נאורים וליברליים, המתקוממים בנפשם למסע צלב־הקרס ההיטלריסטי אשר דוקא בתשובה הגאה והלאומית של היהדות, שניתן לה ביטוי מעל דפי ה“יודישע רונדשוי” מצאו את התשובה הנכונה והראויה לכבוד, ולא בזחלנות ובהכנעת־העבדים של אותם החלקים החושבים את מאורעות הזמן למקרה חולף ומנסים להשלים עמם.

והנה מודיעים על סגירת העתון הזה. נתבטלה הבמה שעליה נישא חזון היהדות הגרמנית בימים אלה, חזון סבלה ומלחמתה ושאיפת שחרורה. איננו יודעים בשל מה ולמה באה הסגירה הזאת, אם משום שחל איזה שינוי אצל ממשלת היטלר ביחס להסתדרות הציונית בגרמניה, שהיתה נסבלת עד עתה, או משום שהעתון הזה התחיל להיות בלתי נוח לאותה קבוצת המתבוללים המגישים את אזניהם אל הדלת והמזוזה של משטר הנאצים כדי להרצע – בין כך ובין כך זאת היא מהלומה קשה מאד לציונות הגרמנית וגם לנו ולתנועה כולה. עם סגירת ה“יודישע רונדשוי” אבד לנו כלי־מלחמה חשוב בהגנתנו העצמית בגרמניה. אבל לא זה בלבד; נסתם הצינור שדרכו דיברנו ליהדות הגרמנית בשעה זו ברוחנו אנו, שדרכו דיברו לא רק ולטש ובלומנפלד ואחרים אלא אנו כולנו; שדרכו בכלל הגיע דברנו, דבר האמת הציונית, ליהדות זו, הנבוכה והאובדת דרך. איננו יודעים אם תצליח ההסתדרות הציונית הגרמנית לשבור את המנעול אשר נתלה על פיה. אם נכונה הידיעה, שמנהיג קבוצת המתבוללים הקיצוניים נתמנה לקומיסר לעניני היהודים בגרמניה, הרי פירושו של דבר הוא “יבסקציה” נאצית, שממנה צפוי לציונות הגרמנית אותו גורל שהנחילה היבסקציה הקומוניסטית לציונות ברוסיה.

תרצ"ג


המלצות קוראים
תגיות