“העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס”

עוד זמן רב בודאי לא נעבור ולא נוכל לעבור לסדר היום על רצח ארלוזורוב. צער היחיד, צער התנועה, צער האומה על האבידה הגדולה והיקרה הזאת עוד יחלחל ויכרסם בקרבנו שנים רבות, עד אשר תהיה בנו יד ההרגל ודמות חברנו הנרצח תשקוט במעלת הקדושים של המיתוס העברי החדש הנרקם בזעה ובדם על אדמת א“י. כיום הננו אבלים עדיין, ובשבילנו, הקרובים ביותר אל החלל הזה, אין השעה נתונה כלל וכלל להכנס לתוך פולמוס דברים המוציא אותנו מן ההתיחדות האנוּנה עם הקרבן, ועם רגש היתמות המעיק עלינו. אבל מסביב לקברו הרענן של ארלוזורוב, אשר עוד אתמול נראה היה כאילו כל הישוב, כל הציונות, כל האומה הרכינה עליו את דגליה והתאחדה מסביבו בשיתוף של הערצה, בשיתוף של כאב ובשיתוף של דין ומשפט כלפי הפשע הנתעב – מסביב לקבר זה התחיל להתרומם אבק של שמצה פוליטית, צינית ועזת־מצח, הכופה עלינו ויכוח שלא רצינו בו ושלא עתה שעתו, ויכוח מסביב לאותה ה”כת" אשר עליה מוטל החשד כי מתוך שורותיה צמח הרצח הזה, וכי היא אחראית לו לכל הפחות באופן מוסרי.

אכן, איום ונורא הוא החשד הזה. הוא מרעיד את הנפש ומקפיא את הדם. כי כאן לא רק האבידה כשלעצמה עושה, לא רק אבידת היחיד, לא רק אבידת אדם חי, צעיר, דגול ורב־יכולת – אלא כאן קרה דבר אשר צלו הכבד מקדיר את טהרתה המוסרית של התנועה הציונית, הממוטט את אחד היסודות העיקריים שעליה בנויה תנועת השחרור העברית, ומגלה לנו את מאורת האימה מבפנים, אימה שלא ידענו כמותה מאז ימי העברות, כאשר החרב־איש־ברעהו מבית סייעה בידי האויב מבחוץ לעקור אותנו מן הארץ הזאת ולהכרית את חרותנו המדינית.

אנחנו לא נקדים את פני המשפט. ובשביל הענין שאנו דנים עליו לא חשוב אפילו מה תהיינה תוצאותיו של המשפט הזה. עצם החשד שהדבר הוא בגדר האפשרות, עצם ההרגשה שמביתנו קמה עלינו התועבה הזאת, מבית הישוב, מבית הציונות, מבית המרי של הציונות, איננה קשורה כלל לשום “Corpus delicti”. כי עוד טרם שניתן יסוד משפטי להרגשה זו היה לה יסוד מוסרי במערכת של דעות ומעשים ובמערכת של חינוך נפסד אשר בתוצאותיו מוכרח לבוא הפשע, מוכרחים לבוא¹ הפשעים, מוכרחים לבוא מעשי טירור והריסה שאין להם מעַצור. אם במשך עשר שנים מחנכים תנועה ונוער להפקרות, מרעילים את נפשם בהטפות אבנטוריסטיות, מלמדים אותם לבוז לכל אידיאה מוסרית ולקדש כל תועבה ציבורית; אם במשך עשר שנים תוקעים מסמרים במוחות הנוער הזה שוייצמן הוא בוגד, מכור לאנגליה בעד בצע כסף, “סנבלט”, שתנועת הפועלים היא תנועה של בוגדים ו“סנבלטים”; אם שמים ללעג ולקלס כל מעשה יצירה ובנין ומרימים לאידיאל לאומי כל דבר להג וכל צואר עתק; אם רצח מדיני בכלל מתקדש באידיאה כמעשה גבורה – הרי יש מכל זה מסקנות; אם לא היום אזי מחר, הרי מוכרח לקום מי מהחניכים האלה לקיים את התורה היוצאת מן המסקנות האלה למעשה. אם ביום כ“ב סיון תרצ”ג בבוקר קוראים מאות ואלפים בחורים בארץ־ישראל ב“חזית העם” שארלוזורוב מכר או רוצה למכור את עניני הציונות ואת עניני העם להיטלר, ושהעם העברי “ידע גם כיום להגיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו”, ואם ארלוזורוב זה מתבוסס בליל כ“ב סיון תרצ”ג בדמו – הרי אם גם אין כל קשר בלתי אמצעי בין שני הדברים האלה, מעוררים בכל זאת העקבות המוסריים של הפשע הזה חשד הרבה יותר גדול מאשר עקבות רגליו של הרוצח, שאחריהם מחפשים הגששים במנורות “לוכס” והמנגנון הקרימינליסטי יוצק אותם בגבס כדי לקבל מהם הוכחות.

יחסנו והערכתנו לתנועה נפסדת זו אינם מתחילים עם רצח ארלוזורוב. אנחנו נלחמים בה זה עשר שנים; אנחנו רואים בה זה עשר שנים את הסכנה האיומה ביותר לציונות ולמפעלנו בארץ, ומזהירים על הסכנה הזאת השכם והערב. אנחנו הכרנו את דמותה הנעווה בשעה שהיתה עוד בחיתוליה, בעת אשר הרעל שהיא היתה עתידה להבשיל תסס עוד בתאיה הראשונים. באותו הזמן שהציבור הציוני הרחב הביט על הדבר כעל “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”, בשעה שהוא הסתכל לכל תעתועי המחנה הזה מתוך סקרנות והתלהבות של צופים להתחרות “אגרופנים”, בשעה שטפח כאילו טפיחה של חיבה של כתפי ה“שקצים” – נמלאנו אנחנו חרדה לגורל התנועה הציונית העתידה להיות למשיסה ולמרמס לרגל ההתפתחות הפראית הזאת, לגורל הנוער הנלכד בשחיתות הפראזה, הדימגוגיה המדינית, ההתנפחות של “כוח” והחיקוי הצבאי. ואם אחד ממנהיגי המחנה הזה מאשים אותנו ב“נסיון” להמית מיתר מוסרית וציבורית את התנועה הרביזיוניסטית, הרי יכולים אנו לקבל על עצמנו את האשמה הזאת במצפון טהור ונקי. אבל ה“נסיון” הזה אינו מתחיל מעתה, מאחרי רצח ארלוזורוב, והוא אינו זקוק כלל וכלל לטרגדיה איומה זו ולפשע המתועב הזה כדי להעגן בו ולהצדיק אותו. אנחנו רצינו ואנו רוצים ואנו מקווים שנבצע את הרצון הזה בדרך של חינוך ציבורי, בדרך של הסברה ומלחמה ציבורית כשרה – אנחנו רצינו ורוצים לשחרר את הציונות מן השאֵת הממארת הזאת, ההורסת את כל תאיה המוסריים ומהווה סכנה ומכשלה בלתי פוסקות בדרך מאמציה המעשיים והמדיניים.

כל זה אין לו שום קשר עם רצח ארלוזורוב. כל זה אינו זקוק לחותם של דם כדי לקיים ולאשר אותו. אבל בל־נא יבואו “מליצי היושר” הצבועים להטיף לנו עתה דברי פיוסים ו“שלום בית”; בל נא יבואו להשתמש בחשד זה של רצח כדי להעמיד את הרביזיוניסטים כ“נגזלים”, כנרדפים חנם, כצדיקים, ובל־נא יעמידו מנהיגי הרביזיוניסטים את עצמם כך! אכן החשד הוא לעת־עתה חשד בלבד, אם כי איום ונורא, ונניח לחקירה המשפטית לברר אשר מוטל עליה, לגלות את האמת, להבהיר את הטעון בירור והבהרה. אבל בל־נא יבואו ויאמרו: “אלו גם”… אילו גם התברר שזהו הרוצח, הרי אין זה אלא ענין של יחיד, של איזה “משוגע”, של איזה “נבל”, והמפלגה הרביזיוניסטית היא טהורה ונקיה מכל אשמה. בל־נא יבואו לבנות פלפולים משפטיים, ואל־נא יביאו ראיות מבייליס וכדומה. “אילו גם”, אילו התברר שזה אינו רק חשד, הרי הבר־נש האומלל הזה מבריסק אשר היה שליח לתועבה זאת איננו מעניין כלל, ולא הוא נושא באחריות המוסרית לפשע, לא הוא בלבד ואף לא אותה הקבוצה הטירוריסטית בלבד אשר יחד עמו טיכסה אולי את העצה המחרידה הזאת.

בל נא יבואו הצבועים להכין “אליבי” מוסרי במקום שכל המסיבות האובייקטיביות מטפחות על הפנים. הה, אילו היה חס וחלילה להיפך, אילו למרות החינוך של תנועתנו, של תנועת הפועלים העברית, לטהרה מוסרית, לאחריות, למעשי יצירה חיוביים, לאורח חיים חלוציים, לחיי עבודה ועמל כפים צודק וכשר, אילו למרות כל זה, למרות עבודתנו התרבותית, למרות הספרות שלנו בת יותר מחצי יובל שנים, למרות דברינו השכם והערב, היה קם מתוך מחננו משוגע פורץ גדר ועושה תועבה מעין זאת – לא היה נמצא בודאי בין כל היהודים הטובים האלה אף מליץ יושר אחד מני אלף אשר היה אומר “אילו גם”. הרי רק לפני זמן קצר היה הדבר; דבר מצחק וטפל באמת: אחד החברים הפליט מתוך פיו במסיבה קטנה, בשעת התרגזות, מלים אחדות על עתידות סוציאליסטיות, מלים שהן לעצמן אין בהן שום דבר נורא ואיום, ואף על פי כן יודע כל ילד בא“י שאין הם מסגנונה של תנועתנו ומקומן לא יכירן בדיוננו האחראי על עניני א”י – ובכל זאת איך נהפך הענין תיכף ל“פלגש בגבעה”, איך רעשו כל אמות הסיפים וכל העתונות בעל־הביתית בארץ ובגולה איך היא לעסה את זה לתאבון, איך גילגלו במלים אלה כ“בשפעת קלגסים”, איך הזדרז אחד מעסקני האכרים החשובים להסיק מזה מסקנות רציניות ומחרידות, איך ישבו אחרי כן סוציאולוגים בעל־ביתיים ובמתינות פילוסופית וב“כובד־ראש” השתדלו להוכיח כי זה הוא, כי זאת היא כוונתה האמתית של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, ועד היום משמשות המלים ההלו ה“קלף” החזק ביותר במערכת השיסוי והקטרוג נגדנו. והרי רק אתמול היה הדבר, בשביעי של פסח, התנקשות של נערים ברחובות תל־אביב, פרי של פרובוקציה, תגרת־ידים, קריעת כובעים. תנועתנו גינתה את זה בצורה חריפה ביותר, בדברים כנים וגלויים, גם בעתונות וגם בפנים המחנה – ואף על פי כן כמה שמחו, כמה עטו אל ה“מציאה” הזאת, כמה השתוללו, איך עשו מזה מיד קרש־קפיצה למעשי שיסוי, ולא נמצא אף אחד בין היהודים הטובים האלה אשר יאמר: “אילו גם”, אשר ינסה להגדיר את פרצופה של תנועתנו מתוך מעשיה הטובים, מתוך חמתה המרובה, ולא מתוך פאת הצל הזה של הפרעה מקרית במשמעתה המוסרית. לא, לא נמצא אף אחד. להיפך. שוב ישבו סוציאולוגים ובניחותא, בפרשנות פילוסופית, דחו את צורת הגינוי שלנו ורצו להוכיח כי כך הוא, כי דמותה של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית ניכרת אך ורק בזה שקרה ביום שביעי של פסח בין רחוב הכרמל לרחוב שיינקין. ורק עתה, לאור הרצח הזה, לאור החשד האיום הזה, לאור מעשה הזוועה, שאולי לא היה כמוהו בישראל מאחרי החורבן, מאחרי שהתנסח אותו הפסוק “אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא” ונרקמה אותה האגדה על דמו של זכריה – רק עתה הם נעשו פתאום רחבי לב, סלחנים, מלמדי זכות…

הצבועים!

ובל נא יבואו בהיקשים ובהשוואות ממשפט בייליס. בייליס יכול היה להיות נאשם ברצח ילד נוצרי. אצל היהודים אין מקרי רצח כאלה שכיחים, אך אי אפשר לומר שהם מן הנמנע. אבל כולנו יודעים ויודע זאת היטב כל העולם התרבותי שאין היהודים משתמשים בדם נוצרים לפולחן דתי, ואין “כת” כזאת קיימת בישראל. אילמלא היה כך, אילו אפשר היה להעלות על הדעת שאמנם ישנם יהודים או כת של יהוידם המשתמשים בדם של נוצרים בשביל מצות של פסח ואפשר היה לחשוב שבייליס הוא “שליח־מצוה” של היהודים האלה, כי אז לא היה הוא נאשם יחיד, אלא באשמתו היה נאשם העם הנוהג פולחן מתועב כזה או סובל בקרבו “כת” הנוהגת כך. אילו היה קם מבין הרביזיוניסטים רוצח סתם, לסטים מזוין, שודד דרכים – לא היה איש מאשים את התנועה הרביזיוניסטים; כי אז היה זה מעשה נבלה של יחיד, באשר אין איש חושד שתנועה זאת מחנכת שודדי דרכים או גזלנים ושמעשה כזה משתלב בתוך העקומה האידיאולוגית שלה. אבל אם מתעורר חשד שיש בתוכה קבוצות טירוריסטיות – הרי זה משתלב באופן טבעי מאד לתוך מערכת המעשים והמחשבות של התנועה הזאת, ולתוך מערכת חינוכה והטפותיה במשך עשר השנים האחרונות.

אנחנו לא רצינו בויכוח הזה ולא אנחנו התחלנו בו, כשם שלא אנחנו עוררנו את החשד על מקור הרצח, אם כי אצל רבים מאתנו נתעורר אולי חשד זה מיד כשהגיעה לאזניהם הידיעה המחרידה. גם אחר שהיה כבר יסוד משפטי לחשד זה, הרי אנחנו כאן בארץ הכרזנו בתוכנו “טאבּו” על גילוי המחשבה הזאת מן הלב אל הפה, בטרם שנתברר הענין על ידי החקירה והדרישה המשפּטית. אנחנו קראנו וקוראים את הציבור שלנו לשקט, לאחריות, להתאפקות, לבלי הגרר אחרי שום תגובות של אינסטינקטים, לבלי הלכד בשום פח של פרובוקציות, לבלי לעשות מעשים העלולים להגביר את המהומה והמבוכה בציונות ובישוב. והתביעה הזאת אינה רק הוראת־שעה, אינה חלה רק על המומנט הזה של חשד גרידא, אלא היא הרבה יותר חמורה ותקיפה לגבי המומנט של ודאוּת אפשרית. אבל אנחנו לא קראנו ואיננו קוראים, לא את הציבור שלנו ולא את הישוב ולא את הציונות למנוחה ולהיסח הדעת ולטשטוש ההערכה הצבורית והחברתית של הפשע הזה. ויהיה הדבר “מר כמות, ויהיה המות עצמו” עלינו, על התנועה הציונית, על הציבור היהודי כולו למצות את כל חומר הלקח של המאורע הזה ולבער את הרעה מקרבנו. אולם למלחמתנו ברביזיוניזם אין זה נוגע כלל וכלל, ולא כאן נקודת־המוצא של מלחמה זו, ולא העדות הטרגית הזאת היתה דרושה לנו כדי לנהלה בכל חריפותה ובכל האחריות הציונית שבה. התנועה הרביזיוניסטית אשמה מבחינה ציבורית ומוסרית עוד טרם שנאשמה מבחינה פלילית – וזהו אשר קובע את משפטה.

תרצ"ג