א.    🔗

אחרי שהיות מרובות ונפתולים פנימיים ממושכים, הוכרז לבסוף על המגבית העולמית ל“קרן התישבות יהודי גרמניה בא”י“. ההכרזה באה לא מעט באיחור זמן, אחרי שמפעל הסיוע ליהודי גרמניה כבר התפצל לכמה וכמה צנורות, ואחרי ששמותיהם של אישי הציונות והסוכנות היהודית מופיעים כבר על “אפלים” למגביות מקומיות שונות, שהקשר שלהן עם המפעל הקונסטרוקטיבי בא”י הוא רק חלקי (המגבית האנגלית, המגבית האמריקנית וכו'). מצב זה מחליש במידה רבה את כוח תנופתה של המגבית הציונית, אשר היא היתה צריכה להיות הראשונה בזמן והראשונה במעלה, ואשר עליה הוטל לתת את הכיוון המכריע לתגובתה הפוריה של היהדות העולמית על האסון הנורא שאירע לקיבוץ היהודים בגרמניה. בזה שהדבר לא יצא לפועל כפי שעלה במחשבה תחילה, וכפי שהיה מובן, לפחות היה צריך להיות מובן, לכל שכל ציוני מבוגר ובריא – בזה אשמה המבוכה שבתנועה הציונית, אשמים עסקניה ומנהיגיה, אשר גם בשעת הרת־עולם זו לא רצו לוותר על הסטרטגיקה שלהם בפוליטיקה הפנימית ולתת, בלי דחיות ובלי תנאים, אפשרות מוסמכת ומלאה לפעול, לאנשים הקרואים לעמוד בראש הפעולה הזאת, בשני חלקיה: הכלכלית והמדינית גם יחד.

ואעפי"כ, המבחן האמתי של היהדות העולמית – אם התרגשותה למראה אסון גרמניה יש בה ממש ואם הלקח שהיא לוקחת מפרק היסטורי זה הוא נכון וקולע למטרה הנכונה – המבחן הגדול הזה עומד להיות בתשובתה על כרוז הסוכנות, על הכרוז הזה דוקא, שאינו מדבר בשם סיוע סתם, אלא מכה על שרשי הפרובלימה, ששמה האקטואלי הוא “יהודי גרמניה”, ושמה המלא והכללי הוא “תנועת השחרור העברית”.

במשך החדשים האחרונים, שבהם ניתכה על ראש הקיבוץ היהודי בגרמניה מצוקת גזעם ודמם בצורה כה איומה ומבהילה, התגלתה ההרגשה של שותפות־הגורל של העם היהודי בעולם במראות מעודדים ומרנינים. הגל הגדול של סולידריות, אשר שטף את כל הלבבות היהודיים, היו בו רגעים של התגברות האמונה בתוכנות שאכן “לא אלמן ישראל”, שצפונים בו עוד כוחות של התנערות ומרד, כדי לפרוץ את הדרך לשחרורו. אבל מה הם מראות מרנינים והלך־נפש רגיש ומרתת בלבד? ומהי מרידה שבלב בלי מרידה שבפועל, שבכוחה להפוך את ההתקוממות הזאת למעשה־רב שיש עמו פדות והצלה, ולקומם הווית־חיים חדשה לעם אשר אדמת הגויים פולטת אותו? תנועת המחאה העולמית המלוכדת, ההפגנה העצומה של היהדות האמריקנית, כל אלה יש בהם כדי לפרק קצת את המועקה שבלב, לתת מוצא לרגשות ההתמרמרות הממלאים אותנו, אבל אין בהם כדי לשנות אף כמלוא נימא את המצב הטראגי של היהדות הגרמנית, אם אין הם משמשים התעוררות לקראת מפעלים יותר ממשיים, אשר יבואו אחריהם. גם החרם נגד סחורות גרמניה אינו אלא צורה של מחאה, שיש עמה אמנם כוח מחץ ידוע, אבל כל האפקט שלה הוא בזה שהיא מכבידה קצת על חית־הטרף ההיטלרית את מעשה הטרף שלה, אבל אין היא מונעת את פרוצס הכליה של היהדות הגרמנית, ואין היא מסוגלה למנוע אותו גם אילו היה כוח מחצו של חרם זה כה גדול עד שבאופן פורמלי היתה ממשלת הנאצים מוכרחת לבטל את הגזירות והרדיפות כלפי היהודים.

לא בזה, איפוא, המבחן הממשי של היהדות בשעה זו. היא תתבדה לגמרי, אם אחרי ההפגנה הענקית של כוחותיה האימוציונליים יגרר אותו זנב העלטה של “צדקה גדולה” אשר תחלק “מקל ותרמיל לגולגולת”, ותסיים ב“ברוך שפטרנו”.

“צדקה” זו יש בה אולי כדי לשובב לרגע קטן נפשות מצוקים או לסייע לחלק מן היהודים האלה לעבור מגולה לגולה, מגולה שהיא פולטת אותם כבר היום לגולה שתפלוט אותם מחר, אבל אין בה כדי לתת את התשובה ההיסטורית על השאלה ההיסטורית המזדקרת בכל מלוא חריפותה למראה חורבנה הטראגי של היהדות הגרמנית. המבחן יהיה בזה אם היהדות העולמית הנרגשת והנעלבת עד עומק תחושתה והכרתה האנושית, תדע לפרש אל נכון את אותות הימים האלה ותוציא מקרבה כוחות התנדבות ונכונות אמתית לשלם בעד בערת גרמניה במטבע יציבה, אשר בכוחה אפשר יהיה להפוך את האסון הזה למנוף של בנין־עד אל אדמת ארץ־ישראל.

זה היה שוב וייצמן, אשר בדבריו שהשמיע לפני זמן קצר באסיפת אנשי־השם ואנשי־הכסף בלונדון, בשעת יסוד הקרן האנגלית לעזרת יהודי גרמניה, הרים את השאלה הזאת על גובהה ההיסטורי ונתן לה ביטוי קולע, המנסר והולך מעל ראשי הנאספים במעמד זה ומעל נימוקי מפעלם. את הכוס של רחמים ושל “קירבת לבבות” אשר מזגו האנשים האלה, שגם כיום א“י היא בעיניהם רק פרט קטן במעשה הצדקה שלהם, הוא טפח על פניהם, בדברים שקטים אבל נמרצים. הוא הראה להם מהי התועלת והמסקנה של מעשה צדקה סתם, מה עלתה להם ליהודי פולין ממפעל העזרה בשנות 1922־1921 אשר בלע עשרות מיליוני דולרים, ורמז להם שבל נא יהיו שקטים בנפשם ועל יחשבו כי הם באים לעזור לאחרים ואליהם הרעה לא תגיע. הוא קידש בהזדמנות זו מחדש לעיני הפילנטרופים המתבוללים הללו את שמה של הציונות. “ציונותי – אמר – לא מהיטלר באה, ציוניותי וציוניותם של כל אלה שעבדו עמי במשך שנים רבות לא נתמלאה מחורבנם וגירושם של יהודים, אלא מבנינה של א”י. בניננו יכון על הרצון הלאומי ולא רק על ההכרח החיצוני. אין אנו רוצים לעשות פרנסה פוליטית מצרת היהודים, אבל דבר אחד חייב אני להגיד: הדיאגנוזה שלנו מלפני חמשים שנה, לצערי הרב היתה צודקת” והוא סיים: “רק ע”י בנין א“י טהורה, גאה וישרה, תכריחו את העולם לשנות את יחסו אלינו”.

אכן, הדיאגנוזה שלנו היתה הנכונה, ולא רק הדיאגנוזה של הס, של פינסקר ושל הרצל ביחס לגורל ישראל בעמים, אלא גם זו אשר נעצה את אצבעה בתוך רצועת הארץ הקטנה הזאת שעל מפת העולם, ולנוכח סיטואציות פוליטיות שונות ולנוכח כל החליפות והתמורות של המצב הכלכלי והמדיני שבחיי העם היהודי בכל תפוצות הגולה, לנוכח לעג השאננים וטמטום הנבוכים, הדגישה וחזרה והדגישה שכאן ורק כאן בנקודה הזאת המפתח לפתרונה של שאלה ניצחת זו, והתאמתה עוד דיאגנוזה אחת, בתוך תחומי הציונות עצמה ובסימון דרך הגשמתה, הדיאגנוזה אשר קבעה שמפעל היסטורי זה לא יקום בכוח היחיד בלבד, או בכוחם של יחידים הממלטים את עצמם לא“י ובונים את חייהם בה כל אחד להנאתו וכל אחד לפי דרכו, כי אם ע”י מאמץ קולקטיבי של האומה הישראלית, ע“י תנועה עממית חלוצית, מתנדבת ומנדבת, אשר בכוחות משותפים ובאמצעים משותפים תיצור את האפשרות להתאחזות ולהתיישבות בארץ בשביל המונים יהודיים גדולים שאין בכוחם לעזור לעצמם. ענין גרמניה נתן לנו שוב דוגמא קונקרטית באיזו דרך מתפתח הפרוצס של שיבת ציון, אילו כוחות אלמנטריים מטלטלים את ספיקת ישראל אל חופי הארץ הזאת. זה איננו ואינו יכול להיות בשום אופן פרוצס כה שקט ומתנהל לאטו, המחכה לקוניונקטורות מרהיבות ומושכות לבבות של בעלי־ההון, ומפקיר את מפעל ההגשמה הציונית למשחק הגלים של ימי גיאות ושפל, אלא זה מוכרח להיות פרוצס סוער ומסתער, מעפיל, כובש ויוצר מתוך רציפות והתמדה, מבלי להתחשב בשום קוניונקטורות חיצוניות ומבלתי היותו תלוי במחירה של תיבת תפוחי־זהב בשוק העולמי, או ברינטה של בתים ומגרשים בת”א.

וכך נעשתה “הקופסא” הזאת, אשר צלצולה היה כבר כה עלוב בזמן האחרון, שרק איסתרות של נחושת בודדות עוד קשקשו בה, שלא היתה כבר קופסא כי אם אסקופא נדרסת, שנפסלה וחזרה ונפסלה פעמים רבות גם ע“י השאננים בציון וגם ע”י עצלי־הלב ונרפי־המחשבה של הבורגנות הציונית – כך נעשתה ה“קופסא” הזאת מחדש לסיסמא אקטואלית בציונות ובעם העברי. אבל זאת תהיה שוב טעות מכשילה, אם נרצה לראות במגבית זו רק קרן עזרה שהזמן גרמא, שנועד לה איזה תפקיד חד־פעמי וחולף, ואם לא נראה בה התחלה של התנדבות עממית מחודשת, בקנה־מידה הרבה יותר גדול מאשר עד עכשיו, בשביל קרן־התיישבות מתמידה, אם זו לא תהיה שוב “קרן היסוד” בעלת יכולת קונסטרוקטיבית גדולה, כפי שעלתה במחשבה תחילה לפני שלוש־עשרה שנים, משוחררת מן האינרציה שדבקה בה ומצוידת בפתוס חדש הפותח את לב העם להבנה נכונה של תפקידו ולפעולה נכונה בכיוונו של תפקיד זה. אם אנו אומרים “יציאת מצרים חדשה” ביחס לגרמניה, אם אנו מדברים על חילוף־המקצוע בקשר עם הנוער היהודי בגרמניה, אם אנו דואגים להעברת הילדים של יהודי גרמניה לשם חינוך בא“י, אם אנו חושבים על תמורה כה יסודית בחיי החומר ובחיי הרוח גם יחד – הרי כל זה לא יבוא רק ע”י כך שאלפים אחדים מפליטי האניה השבורה ימלטו את עסקיהם ואת רכושם לארץ, כי אם ע"י זה שבידי התנועה הציונית יהיו אמצעים מספיקים לארגן את היציאה הזאת ואת הקלטתה בארץ, להקיף אותה בפעולה תכניתית, למען אשר מעשה ההצלה שבה יהיה בו בזמן גם מפעל של בנין לאומי.

ב.    🔗

בטרגדיה של היהדות הגרמנית נתקפלה עתה הפרובלימה היהודית והציונית בכל היקפה וחריפותה, ומוזר מאוד, אם פה ושם קמים בתוכנו אנשים רוגנים, המפליטים דברי קנאה כלפי ההתרגשות והתכונה הגדולה שקמו מסביב לעניני יהודי גרמניה, וטוענים על קיפוח חלקם, באהדה עממית רוגשת זו, של קיבוצים יהודיים אחרים, אשר אף הם נתונים במצוקה גדולה. ומוזר, מוזר מאוד כאשר מעלים בקשר עם זה על הפרק היקשים בין “גלות היטלר” ל“גלות סטלין”, כדי להוכיח שהגלות האחרונה היא יותר גדולה ויותר חמורה. הדברים האלה, בכל לשון ובכל צורה שהם נאמרים, מוכיחים רק על שטחיות מוחלטת בתפיסת הסיטואציה המיוחדת הזאת. כדי לשבר את האוזן במשל, דומים הדברים כאילו בימי ההתרגשות שקמה בעם היהודים לאחר הפרעות בקישינוב היה קם מי וטוען: למה אתם מתרגשים כל־כך על מקרה זה ואינכם מתרגשים כלל וכלל על זה שבו בזמן נספו אולי יהודים פי־שנים במספר במגיפה, בחולירע או בטיפוס וכדומה; למה רק כאן הריקה שכינת־ישראל את זעמה ואת תוכחתה הגדולה במשא “עיר ההרגה”, ועל אלפי היהודים המתים בכל יום ובכל מיני מיתות משונות ובלתי משונות, היא מרעידה את כנפיה בדממה. דברי ימינו המלאים צער ודוי מעלים מפעם לפעם על יריעת שמינו אותות וסמלים, המזעזעים את הכרתנו ההיסטורית עד שרשיה. חזיונות חלקיים מקבלים צורת חזיון כללי של האומה, והדברים דומים אז כאילו נבקע אחד הסכרים הראשיים אשר הגולה היהודית כבשה בתוכם את הוויתה הרוגשת והיא מתחילה להיות ניגרת בזרם כביר המכה גלים בכל רחבי העם. במשך חמש מאות השנים האחרונות התגלו מומנטים כאלה פעם בגירוש ספרד, שאף כי זה היה רק חזיון חלקי בחיי העם, הוא נחרת בהכרת העם ובהרגשתו כ“חורבן השלישי”, כאילו כל העם העברי היה “במעמד” גירוש זה; הוא נתגלה בפעם השניה בגזירות ת“ח, אשר מפולין המדינה עבר בתוך כל העולם היהודי, לתפוצותיו הנידחות ביותר, זיעזוע ההרגשה שהנה נגדשה הסאה של צרת־ישראל, עד לידי יקיצת אמונות ותנועות משיחיות, עד כדי לראות במוראות האלה אותות של חבלי־גאולה ומלחמת גוג ומגוג וכו'; הוא נתגלה במידה ידועה גם בפרעות הגדולות ברוסיה בשנות השמונים ואח”כ בפרעות קישינוב; הוא נתגלה אפילו במקרה קטן וטפל לכאורה, במקום שהדברים נגעו רק לחייו ולגורלו של איש אחד, בימי דרייפוס בצרפת – והוא מתגלה עתה בגרמניה, במידה שלא נתגלה אולי בכל חמש מאות השנים האלה. שוב חמרמרו קרביה של ההיסטוריה הישראלית עד לידי הרגשת הגורל הכפוי עלינו כגיגית, מכיון שכאן באה לידי קיצה הטראגי אחת האילוסיות הגדולות ביותר של הגלות היהודית, האילוסיה שישנה בכלל איזו צורה שהיא אשר בה אפשר לו לעם היהודי ל“הרגיע בגויים ההם”.

לא תמיד ידענו להוציא מסקנות נכונות מן האותות האלה. עכשיו אנו יודעים. על כל פנים יודע זאת החלק המכריע של האומה. ואם אמנם צדקו דברי וייצמן ש“אין אנו רוצים לעשות פרנסה פוליטית מצרת היהודים” ותיפח רוחם של כל העושים פרנסה כזאת – הרי אנו מצווים לעשות ממנה, מצרת ישראל זו, מנוף לשחרור ישראל מצרתו. זאת היא שעה חמורה מאוד בחיי העם, אבל יחד עם זה שעה גדולה מאוד. גרמניה – זוהי שריקת־שוט כה עצומה של ההיסטוריה, המסוגלה להקיץ נרדמים ולהביא לידי תנועה זריזה אפילו את ה“סוסה” של מנדלי. כל עצב בעם נמצא עתה במצב של ערות וחלחלה – וזה יכול להיות מקור של כוח גדול ומבורך, אם נדע לחבר אותו כולו אל תחנה מרכזית, אל התחנה המרכזית, ששמה ארץ־ישראל, ואם לא ניתן לו להתבזבז בקטנות, באימוציות ריקות, וב“נצחונות” מדומים.

אכן, במשך חמשים השנים האחרונות למדנו להוציא מסקנות נכונות מאותות הגורל הללו המתגלים על אופקי שמינו. לא תמיד הוצאנו את המסקנות הללו במלואן, ולא תמיד מיצינו את כל הפוטנציה השפונה בהן. ימי הפרעות של שנות השמונים נתנו לנו את ראשית חיבת־ציון, את ה“אוטואמנציפציה” ואת עלית ביל“ו; ימי דרייפוס נתנו לנו במידה רבה את הציונות המדינית, את הרצל, את ראשית ארגונו הגדול של העם; ימי קישונוב נתנו לנו את העליה השניה, את ראשית התנועה החלוצית המגשימה; ימי גרמניה מוכרחים לתת לנו את ההתיישבות היהודית הגדולה בארץ, את פרוצס ההגשמה המזורז, הגובר והולך. איננו יכולים עתה לנקוב מספרים, כמה יכולים לעלות ובמשך כמה שנים. אנו רוצים לרוקן את גלות גרמניה ולהעבירה לא”י במידה שאפשר, כשם שאנו רוצים לרוקן ולהעביר את כל הגלויות לא“י. ישנה בודאי כיום יכולת אובייקטיבית מרובה בארץ לקליטה כלכלית – אבל זו בלבד אינה מספיקה, ומן ההכרח שתיווצר יכולת סובייקטיבית גדולה להקלטת המונים ולישובם. לפיכך אין לדבר על ה”קרן להתיישבות יהודי גרמניה" כעל אפיזודה בחיי הציונות, אלא כעל נסיון מחודש לעודד תנועת התנדבות בעם לשם התיישבות לאומית, תכניתית, אשר בשרתה היום את יהודי גרמניה היא משרתת בו בזמן את כל מפעלנו הישובי, ואשר ממנה אולי המעבר לריכוז אמצעים לאומיים גדולים גם בצורה אחרת, אם בצורת הלואה לאומית ואם בצורת הלואה בין־לאומית לשירות העם והמפעל כולו.

היצליח הנסיון הזה הפעם? האם לא יפורט אף הוא לפרוטות, וישאר באמת רק אפיזודה חולפת, שיש עמה גם מפח נפש רב כמו “קרן העזרה” בשעתה? – בזה יבחן, כאמור, העם. אבל התשובה הממשית יותר על שאלה זו תלויה שוב בהכשרתה המוסרית ובכוח־מתיחתה של ההסתדרות הציונית בתקופה זו, התובעת אקומולציה חדשה של מרץ עממי לפעולה.

תרצ"ג