א.    🔗

פסק הדין שהוציא בית המשפט לפשעים חמורים, קובע גם מבחינה משפטית פורמלית את העובדה המחרידה שבידי בריונים רביזיוניסטים נשפך דמו של חיים ארלוזורוב. בשביל הציבור שלנו וגם בשביל אותו חלק מן הציבור מחוצה לנו, אשר לא נתפס לשחיתות מוסרית נוראה זו לראות את הצלת “כבוד ישראל” בכיסוי חטאה וחיפוי על רוצחים, לא היה צורך כלל בסיכום פורמלי זה כדי לדעת את האמת המרה הזאת. אם היה אצל מי שהוא מאתנו ספק בדבר ביום הראשון לרצח, אם לא רצה הלב להשמיע לאוזן ולפה השערת אפשרות כזאת, הרי ספק זה נעלם לגמרי באותו הרגע שאלמנת חברנו הנרצח, חברתנו סימה ארלוזורוב, הכירה בודאות מוחלטת את רוצחי בעלה, קודם באיש אחד ואח“כ בשני, שלא היא ולא שום איש מאתנו ידעו על מציאותם בארץ ועל שייכותם המפלגתית, ואשר את רשמי דמותם המפורטים מסרה למשטרה עוד בליל הרצח. באשר אנו יודעים את יושר נפשה ואת נקיון מצפונה של סימה, שלא היה לה ואי אפשר היה שיהיה לה אף צל צלה של פּניה טמאה כזו, אשר מנבלי שמה, טמאי השפתים והנפש, רצו לייחס לה: לבדות האשמות מלבה ולשקר ולהעליל במכוון. והספק הזה מוכרח היה להעלם אצל כל איש בעל דעה שקולה ובלתי נטרפת ע”י פרוכסיזם של משטמה מעמדית – כאשר ראה את נפתולי המרמה של הגנת הנאשמים והגנת המפלגה שאליה הם שייכים. במקום להגן על עצמם בדרך של חשודי־חנם, לומר שאולי ישנה כאן טעות פטאלית (וטעות כזאת הרי אפשרית לפעמים), להגיד בדברים פשוטים שאמנם אנו מתנגדים פוליטיים קשים, אך מעולם לא עלתה במחשבתנו להשתמש באמצעים כאלה ואנו דוחים מאתנו כל חשד כזה, ולמען גילוי האמת ומניעת מריבת חנם על רקע טראגי זה הבה ונבקש יחד את הרוצחים במקום אחר – במקום זה החלו לסובב במרמה ובתעתועי סילוף את דעת הקהל מן הרגע הראשון לכשנודע מקרה הרצח עד “נאום ההגנה” האחרון: על ידי הפרחת שמועות על “מסיבות רומנטיות” בטרם נתעורר החשד על הרביזיוניסטים, ואח“כ ע”י נוסחאות כוזבות שונות ומשתנות לבקרים, שהיו מכוונות רק לזרות אבק בעיני הצבור, להמם אותו, להכותו בסנוורים למען לא יראה נכוחה, אם ע“י העמדת עצמם במחיצת קדושים וטהורים של מעוני הגורל הישראלי, של “עלילת דם” ומשפט בייליס ודרייפוס; אם ע”י קונצפּציה אוילית מאד, אבל עשויה בודאי לצודד לבבות טפשים ובעלי דמיון חולניים, שמפלגת פועלי א“י היתה בעצה אחת ובקנוניה אחת עם ממשלת א”י, על כל המנגנון הגדול שלה, החל מן הנציב העליון עד השוטרים והשופטים והגששים, כדי לרצוח את ארלוזורוב ולגולל את אשמת הרצח על הרביזיוניסטים; ואם ע"י ביוּם “גילוי הרוצחים” מתוך נסיון של שיחוד וכדומה.

לא, בשבילנו לא היה ספק בדבר ולא היינו זקוקים לפסק הדין של בית המשפט כדי לחזק את בטחוננו. גם אילו היה בית הדין משחרר את הנאשמים מטעמים פורמליים, לא היה זה מוכיח כי הם באמת חפים מפשע, כשם ששחרורו של רוזנבלט איננו אומר שהוא איננו הרוצח, אלא שבית הדין לא מצא הוכחות פורמליות מספיקות להענישו. אנשים שמצפונם נקי ונקלעו על לא חמס בכפם לתוך אשמה איומה כזאת, אינם מגינים על עצמם כך, ללא כל נימה של אמת, רק בציניזם, באמתלאות, בתהפוכות רמיה, בצחוק חצוף, ואינם רוקמים תיזות מישפטיות שאין בהן אף משהו כדי להוכיח את צדקתם, אלא כדי להאפיל על פשעם ע“י ענני־עשן של כזבים ואדי צחנה של ניבול פה. ואם נשארה אחרי כל זה אצל מי שהוא שארית של ספק, הרי מוכרחה היתה גם שארית זו להעלם לאחר שנתגלה החומר של “ברית הבריונים” המוכיח בבהירות חותכת שבמפלגה הרביזיוניסטית קיימת קבוצה טרוריסטית מאורגנת, אשר חינכה את עצמה ואת חבריה לשחיתות, לרציחות מדיניות, למעשי טרור ופרובוקציה נוראים, המבססת את ה”אוריינטציה הפוליטית" האומללה שלה על הרפשת חיי הישוב והציונות, על מהומות פנימיות וחיצוניות, ושמה לה למטרה קדושה את שבירתה של תנועת הפועלים העברית; והמפלגה שעליה נמנית אותה קבוצה, במקום לנער את עצמה מן האחריות למעשי יחידים או כת בתוכה התפוסים לשיטות נפסדות כאלה, הזדהתה אתם ללא כל רזרבה ופרשה עליהם את כנפי חסותה “המוסרית”.

יותר מזה: אנו ראינו את התפתחות דרכה הנלוזה של המפלגה הזאת מראש והזהרנו עליה בכל הזדמנות, אם כי לא שערנו ודאי לעצמנו עד היכן הדברים עתידים להגיע. ה“ברית עם השטן” אשר עליה הכריז ז’בוטינסקי עוד לפני עשר שנים, מן ההכרח היה שתהיינה לה מסקנות לא רק לגבי מיתוֹדים פוליטיים אוואנטוריסטיים כלפי חוץ, אלא גם לגבי מתוֹדים מושחתים ושטניים במלחמה הפנימית. רק עוורים לא ראו לאן מובילה ברית כזאת, הבנויה על פריקת עול האחריות האלמנטרית, המשוללת כל מחשבה פוזיטיבית וכל תוכן מוסרי, הניזונה מלכתחילה מן המקורות הנרפשים של סנוֹבּיזם פוליטי, של חיקוי קופים למידות המושחתות ביותר שנמנו פעם באיזו מפלגה נציונליסטית בעולם. קוצר ידה ומורך לבה של המפלגה הזאת להביא את הרדיקליזם המנופח והפיקטיבי שלה לידי שימוש כלפי חוץ, דחפו אותה בהכרח להביא אותו לידי שימוש כלפי פנים. בלי זה לא יכלה להתקיים ובודאי שלא יכלה לכבוש ולרכז מסביבה המוני נוער. וכאן, מבפנים, התפקיד הוא הרבה יותר קל. כאן יכולה גם מלאכת השבירה להיות יותר מציאותית, וכאן גם השימוש ב“ביקסלאך” עלול להיות יותר אפקטיבי מאשר הרישרוש בחרבות עץ כלפי חוץ. לפיכך זאת היא טעות מוחלטת כאשר באים להציב גבולין מבדילים בין “ברית הבריונים” לבין המפלגה הרביזיוניסטית. מפלגת־האֵם עצמה אינה מציבה גבולות כאלה, באשר הבריונות היא פרי בטנה הליגלי, והיא מחויבת מתוך שיטת החינוך המדיני שלה. איני רוצה כמובן לומר בזה, שהמפלגה הרביזיוניסטית כולה אירגנה את רצח ארלוזורוב או ידעה על ארגון הרצח. אינני רוצה לומר זאת לגבי אותם היהודים והנערים התמימים המולכים שולל ע“י הדימגוגיה של מפלגה זו – אבל זה שבמנהיגות המפלגה הרביזיוניסטית היתה וישנה כיום הכשרה נפשית לפשעים כאלה, שכדי להשיג את המטרה שהציגה לעצמה כל האמצעים כשרים בעיניה, שהיא מוכנה לשם כך להרוס את הציונות ולהמיט את השואה הנוראה ביותר על הישוב העברי בא”י, זהו למעלה מכל ספק.

ב.    🔗

אכן, מחרידה העובדה שדגל התחיה העברית נכתם בצורה מחפירה כזאת בדם נושאו ולוחמו הנאמן ביותר בתקופה זו. מיום שנח דמו של זכריה הנביא מרתחו, לא רתח עדיין במידה כזאת דם יהודי נשפך בא“י כדמו של חיים ארלוזורוב. אבל הרבה יותר מעובדה איומה זו מחרידה עובדה שניה, שבתוך הישוב בארץ ובתוך הציבור היהודי נמצא חלק גדול הרוצה להשקיט את מצפונו ע”י התעלמות מכוונת מן האמת המרה הזאת ואומר להמלט ממנה ע"י אונאת דעת עצמית ואונאת דעת הבריות.

הדברים האלה אינם מכוונים כמובן לאותם החוגים שמתוך שורותיהם יצאו רוצחי ארלוזורוב. הללו ממשיכים את פרשת “ההגנה” הצינית והמחוצפת גם לאחר המשפט. רעמו של הנביא מגלעד “הרצחת וגם ירשת?” עוד טרם הכניע את לבם הבריוני ולא סכר את פי דוברי הנבלה. הם משתדלים להפוך את הכל לטובת־הנאה מפלגתית. הם התעשרו מדמו הטהור של ארלוזורוב והם שואפים כנראה להתעשר מהחבל המונח על צואר רוצחו האומלל. עמם יש לנו דין ולא דברים. אבל הדברים מכוונים לאלה אשר אומרים להציל את “כתונת הפסים” של מוסר היהדות ע“י כיסוי חטאה, ע”י מימרות אויליות ותפלות ש“אי אפשר שיהיה יהודי” או ש“יהודים אינם מסוגלים לרצוח”.

האומנם אין בין היהודים בריונים המסוגלים למעשי נבלה כאלה? אכן, אין מעשי־רצח בתוך עם היהודים מרובים ושכיחים כמו בתוך עמים אחרים. היהודים היו במשך כל שנות גלותם הממושכות עסוקים יותר מדי בהגנה עצמית מפני תנופת ידם של שונאיהם מבחוץ, והם הצטופפו יחד תמיד כעדר צאן רועדות מפחד הזאבים. היהודים גם אינם שטופים בשכרות, שהיא אֵם כל חטאת. אך האומנם אפשר להשתמש בהכללה כזאת ולומר שיש “אמת נצחית” כי היהודים אינם יכולים להיות רוצחים? שאלו־נא לימות עולם, פתחו את האורים ותומים שלנו, את ספר התנ“ך, ותראו אם לא נאמר שם “ידיכם דמים מלאו”, אם לא הוכו שם אנשים חפים בשלי, אם לא היתה פעם ה”קריה הנאמנה לזונה" ואם על העיר אשר “צדק ילין בה” לא נאמר “ועתה מרצחים”. ומי הרג את זכריה הנביא, ומי שחט את גדליה בן אחיקם? ומה עשו הבריונים והסיקריקין בימי חורבן הבית השני? ושאלו־נא לימים יותר קרובים, לאינטריגות הדמים בימי מלחמת החסידות. וקראו־נא את הפרשה המזעזעת של רצח ר' אברהם כהן בלבוב, באחד הגליונות האחרונים של “דבר”. ומה עשו נכבדי העדה וראשי קהילות בימי החוטפים – האם לא מסרו ילדי ישראל להרג ולשמד? וצאו וראו ברחובות וורשה אם לא תמצאו יהודים רועי־זונות, אנשי חמס וסכינים, אשר חלק מהם מהווה כיום את הגוארדיה הנאמנה של “ברית החייל” הרביזיוניסטית? ושוטטו־נא ברחובות ניו־יורק ושיקגו אם לא תמצאו “גאנגסטרים” יהודים, אנשי זרוע ואקדחים? והאם לא היו ידי היהודים ברציחות פוליטיות, ברוסיה ובמקומות אחרים?

מה אתם סחים, רבותי? על איזה כזבון־נפש אתם רוצים להשעין את עליותיה המוסריות של אומתנו? ובאיזו רשות אתם רוצים לעשות את העם העברי כולו אחראי לפשעי בריונים בתוכו? אין עם תרבותי בעולם שאין בקרבו אנשי חמס ורוצחים, אבל מעולם אין קלון האנשים האלה נופל על העם, בשעה שהעם מנער את עצמו מפשעם ושופט אותם כרשעתם. אם בצרפת נמצא איש הרוצח לתיאבון עשרות נשים בזו אחר זו – האם קלון הרצח הזה נופל על העם הצרפתי וממעיט את ערכו התרבותי בעולם? ואם בעיר המבורג בגרמניה נמצא אדם אשר הרג עשרות אנשים ומכר את בשרם במקולין כמכור בשר בהמה – האם היה העם הגרמני אחראי למעשי האיש הזה, או האם היתה העיר המבורג אחראית, או אפילו משפחתו הקרובה של הרוצח? והוא הדין לגבי ה“ערפּד מדיסלדורף”, ולכמה וכמה רציחות פוליטיות. רצח נהפך לקלון לעם כולו רק בשעה שהעם מזדהה עם הרוצחים, כשהוא מחפה על פשע ומכסה על חטאת. כי זהו קנה המידה היחידי שאפשר למוד בו את מוסריותו של עם ואת מידת הצדק והחוק שעליהם בנויה כל חברה ומדינה – אם הם מבערים את הרעה מקרבם, אם הם מתבדלים ממנה, אם הם שופטים אותה, או אם הם פורשים עליה טלית מאפילה וסובלים אותה בתוכם.

מה שהאדונים הללו עושים כדי להציל את “כבוד ישראל”, ממיט קלון כזה על האומה העברית, שלא המיטו עליה שונאיה מעולם. עתה לא יצטרכו עוד שונאי ישראל לבקש להם עלילות, לזייף טקסטים עתיקים של ה“זהר” והתלמוד; הם יוכלו לפרוש את הפרשה הזאת של רצח ארלוזורוב ומה שנעשה מסביבה, ולהוכיח כיצד נהפכו פתאום אצל עם עיקש ופתלתול זה רוצחים ומשסים־לרצח לקדושים, לנושא הסימפטיה הציבורית, לאנשי חסות של ראשי הכהונה הדתית, ונרצחים ומבקשי אמת ומשפט ביחס לאדם אחד מטובי האומה הישראלית שנשפך חנם, לנרדפים ולחוטאים ומטרה לחצי זעם ומזימות – ואז יתכרכמו פני ההיסטוריה שלנו מבושה! וקשה להבין את הדבר בשכל הפשוט והישר, קשה להבין אם לא לחשוב שיש כאן איזה מעשה שטן אשר נטל מאנשים האלה את מאור שכלם והדיח אותם אל הדרך הסופיסטית האומללה, לבלתי יכולת לראות נכונה, להעריך את הדבר כאמיתותו, אלא להאפיל עליו ועל עצמם בפלפול נבוב ובתהפוכות דברים כוזבים העושים ללעג ולקלס את כל תוכנה המוסרי של היהדות.

ג.    🔗

אנחנו נילחם בשטן המשחית הזה גם אם נישאר יחידים, מבודדים, גם אם כל בית ישראל יאחז בשולי בגדו, ירוץ אחריו ויסב עמו יחד על “זבחי המתים” לשם – הצלת “כבוד ישראל”… אנחנו לאמת, לטהרה מוסרית של העם המחדש את חייו במולדתו, לטהרת דגלה ודרכה של הציונות בהתגשמותה. באלה כבוד ישראל – ולאלה נלחם! לא במתוֹדים הנפסדים של הבריונות הרביזיוניסטית, לא בשקר וכזב, לא בפריקת עול האחריות, אלא במלוא אזנה החלוצי של תנועתנו, בכוח־המחץ המוסרי שלה, בחרדת אחריותה למפעלנו ההיסטורי בארץ, בכל נכונותה לעמוד בפרץ הפנימי הזה הרה־הסכנות. אנחנו נעקור את הרע הזה משרשיו. לא ניתן להפקרות בריונית לטמא את הארץ ולהרוס את חלום הדורות של האומה. ואם ראשי הרבנים ונכבדי העדה רוצים למחוק את ה“לא תרצח” מעשרת הדברים אשר ניתנו מסיני, אנחנו נחרות אותם בהלמות עמלים, לא על לוחות נשברים אלא על לוחות השמיר של לבבות הדור הצעיר, אשר התפקיד הקדוש והתכוף העומד לפנינו הוא להוציאו מרשות החינוך הכוזב, הכרוך בתכסיסי־הגנה אלה על “כבוד ישראל” של הבעל־ביתיות השאננה בציון.

אנחנו יודעים היטב כמה קשה המלחמה, כמה ארוכה חזיתה, כמה סכנות פנימיות כרוכות בה. אבל אנחנו נזרע לסופה וכל עבודתנו בארץ תהא צפויה בכל רגע לסכנת כליה והרס, אם לא תישמד הבריונות ¹ ולא יגורש השטן הפסיכולוגי המכרכר ומשמש סתרה וקרקע צמיחה לבריונות זו.

“קרע שטן!” – זאת היא הסיסמא שלנו בעת הזאת, אשר צריכה להמסר ממשמר למשמר של תנועתנו בארץ ובגולה. ואנחנו לא נחדל מ“מריבת אחים”, לא נתפתה לפישוק השפתים חסר האמת והרצינות על “שלום פנימי” ולא נרתע מפני מזימות בעל־ביתיות נגדנו – כל עוד לא תוסר ולא תבוער מכשלת הדמים וההרס הזאת מקרבנו. דמו של ארלוזורוב לא יכופר ולא ינוח מרתחו גם אם ישחקו עצמותיהם כולם של זוממי הנבלה הזאת ומבצעיה – ולא לזה מכוונים הדברים. לא נקמה על העבר אלא תריס נאמן ומוצק בפני ההווה והעתיד, יצירת אפשרות לנשום שוב באויר נקי, ולהמשיך בעבודה הבנין ללא פחד תמיד מפני פרובוקציות מכשילות וממיטות שואה מבחוץ, ומפני טרור של מהרסים ורוצחים מן המארב מבפנים.

תרצ"ד