א.    🔗

בשיגרת חיינו הציבוריים מתהפכים כצליל־סמלים תריסר מלים ומונחים שכאילו נמסרו לנו מסיני להיותנו עבדים להם לעולם בהכרתנו המוסרית ובהתחייבותנו החברתית. “אחדות”, “שלום”, “הסכם”, וכיוצא באלה מלים והגדרות וכינויים אשר מטבע משמעותם הם מותנים בתנאים סוציולוגיים ומדיניים שונים, ומשתנים לפיהם, עד אשר לפעמים הם משמשים סימני־היכר למידה טובה ולפעמים גם למידה רעה – הגיעו לידי ווּלגריזציה ונעטרו מעין מעגל זוהר כאילו היו מושגים מקודשים ומוחלטים של הטוב והמועיל בלבד. ואם ילחץ אותך איש אל הקיר או יעצרך באמצע הרחוב וידרוש ממך בתוקף תשובה מניה־וביה, קצרה ומוחלטת: “אתה בעד שלום, אחדות והסכם או לא?” – הוא יביאך באמת רגע לידי מבוכה. כי איך אפשר לענות “לא” על דברים שנשתרשו במוסכמות ונקבעו כמושכלות ראשונים ב“חוזה החברה”, וכל אחד מקלס ומשבח אותם שבע ביום? ואיך אפשר לו לאיש שיש אצלו יחס ביקורתי לעניינים ואינו דולה את תשובותיו על שאלות יחסי ציבור וחברה, עם ומדינה מתוך המוסכמות והשיגרא בלבד, אלא רוצה לשקול את הדברים לתוכנם ולמסקנותיהם ורוצה לנסות להתאימם באיזו מידה אל הדרך המהימנת עליו ועל הציבור שאתו יחד הוא נלחם שנים רבות לדרך זו – איך אפשר לו לאיש זה לענות “הן” מוחלט וקצר? אכן, רבה המבוכה. ולצאת מן המבוכה הזאת אפשר רק ע“י כך, אם אני אומר לאנשים אשר אכפו עלי את דבריהם: אתם מתאנים אלי במענה־לשון, אתם רוצים לתפוס אותי בדבורי, אם אומר " לאו” תכריזו מיד בצהלה: הנה איש מדנים, פרוע מוסר, מואס בטוב ובוחר ברע; ואם אגיד “כן” תגישו לי שטר־החוב הזה לפרעון בכל המקרים, גם במקרה שאיני יכול לפרעו. לפיכך אין אני יכול לענות על שאלה זו תשובה מוחלטת וקצרה כל כך. הנני איש השלום, ואעפי“כ יש שלום שאני מתנגד לו; הנני איש האחדות וההסכם, ואעפי”כ יש אחדות והסכם שאני שולל אותם. כשלעצמם אין אלה אלא כינויים תלושים, חסרי משמעות, ואינם קובעים דבר ואינם מחייבים דבר. עלי לדעת קודם על מה הם מוסבים ובאיזה חברותא הם נמצאים, ולפי זה אני דן ומשיב.

שלום והסכם ואחדות עם הרביזיוניסטים – זאת היא אימפרוֹביזציה רעה וכושלת, אשר היתה יכולה להיווצר רק מתוך יאוש מנצחונם של האמת והשכל, האחריות והתבונה המדינית. מי שלא נתפס ליאוש זה, מוכרח היה לראות שמגמת התפתחות היחסים הפנימיים בציונות ובישוב הולכת ומוליכה אותנו בדרך אחרת לגמרי, היא מוליכה לקראת התגבשות הכוחות המתקדמים שעתידים לשים קץ מכריע לאותה תסיסת־הרס ודימורליזציה שהכניס הרביזיוניזם ובני בריתו מן הבעל־הבתיות הציונות לתוך עולמנו. הבראת החיים הציבוריים והפוליטיים הפנימיים של כל עם וחברה, בכל מקום שהיא היתה פעם ובכל מקום שהיא עתידה להיות, באה ויכולה לבוא בדרך זו בלבד, אם לא לקחת בחשבון את זו הצורה המיוחדת של “הבראה” שכופים אותה בכוח ברוטלי של דיקטטורה מזויינת. היא אינה באה לעולם ואינה יכולה לבוא ע“י טשטוש מלאכותי של גורמי המריבה הקיימים, ע”י הטחת טיח חיצוני על גבי פרצים קונסטרוקציוניים, המתפשטים ועולים מן המסד ועד הטפחות. שלום של הסכם בין מפלגות יריבות אפשרי רק במקרים שמפלגות אלה משותפות ביסודן, בנקודת מוצאן ובשאיפת תכליתן וגם בכברת־דרך העיקרית שבין המוצא והתכלית אפשר להן ללכת יחד, אלא שנפלה איזה אי־הבנה ביניהן או שישנן נקודות בלתי חשובות השנויות במחלוקת, אשר אפשר ליישבן או להוציאן למשך זמן ידוע או אפילו לתמיד מתוך שטח המריבה. אך לא יתכן בשום אופן ופנים שלום והסכם בין מפלגות העומדות בסתירה יסודית האחת לשניה, המתנגדות זו לזו בכל מהותן ובכל זויות־המגע שלהן בחיים הציבוריים והפוליטיים, בתוכנן המוסרי והחברתי, בתפיסתן המדינית והכלכלית ובסגולותיהן להיות נושאות אחריות למפעל היסטורי של עם. הנסיון ההיסטורי של חיי חברה ועמים אינו יודע עדיין לספר לנו על מקרה כזה. בכל מקום שנתגלה נגע כזה בחיי עמים, שקמה בתוכם תנועה דיסטרוקטיבית, תנועת־פירטין פוליטית, מדיחה ונידחת, מטורפת ונכפית, אשר עיבטה את דרך חייו של העם מבפנים ושימשה סכנה מתמדת לקיומו וליחסיו מבחוץ, לא היתה תקנה לעם זה אלא אם כן נעקר הנגע מתוכו, או אם הצליח להקים מתוכו כוח ציבורי אחראי, מלוכד ומכריע, הקובע את דרכיו ומכונן את צעדיו, ויודע לחסן את העם מפני פגיעותיה הרעות של תנועה כזאת.

וכך ראינו אנו את הופעתו ואת מציאותו של הרביזיוניזם בציונות מראשיתו עד היום. התנגדותנו הנמרצת לרביזיוניזם ומלחמתנו בו אינן מתחילות מן התאריך האחרון, לא מן הקונטרורסיה שלנו עם עתונות הפלסתר הטמאה שלו, ולא מן הסטדיה המאוחרת בהתפתחותו. היא מתחילה מאותו היום שהרביזיוניזם עלה על הבמה כתנועה אידיאולוגית־פוליטית, כביכול, בטרם צמחו לו שינים לנשוך ובטרם היה לו הכוח וההעזה למעשה פרובוקציה ואלימות¹, מיד כאשר מתחת הדגל המחולל של “לאומיות צרופה” ו “ציונות מכסימליסטית” נתגלתה מפלגה שהיא בתוכנה ובמהותה ובהלך מחשבתה רק פרודיה מגוחכת, פרודיה של פוליטיקה, פרודיה של ממלכתיות, פרודיה של גדודים, אבל מבעד לפרודיה הזאת היה בולט עוקצו של הגרעין השטני העלול להתפתח לסכנה גדולה. כי השטן הוא תמיד פרודיה – זהו דרך התגלותו וזהו כוחו המדיח ומקור סכנתו.

אנחנו ראינו שהולך וצומח בתוך הציונות כוח אנטי־חברתי, אנטי־מוסרי, אנטי־פוליטי, העתיד למוטט את היסודות והקירות של בניננו הרפה אשר זה אך החילונו להקימו; ראינו שבראשית פרוצס התלכדות עצם אל עצם של כוחות האומה המפוררים והנבוכים לקראת שחרורה, הולך וננעץ מעין טריז מפורר חדש בין הדבקים, פרמנט מהרס אשר יהיה לנו למכשול גדול על דרכנו הקשה. כיצד הכריז על עצמו מפיסטופל בהגיחו מתוך עור הכלב הצמרן לעיני פאוּסט? –

So ist denn alles was hir Sünde,

Zerstorung, Jurz des Bose nennt

Mein eigentliches Element…

(“כי על כן, כל אשר אתם קוראים לו חטא, הרס, בקיצור רעה – זהו האלמנט העיקרי שלי”…)

כך הכריז על עצמו גם הרביזיוניזם סמוך להגיחו מתוך עורו הצמיר, לאחר שירד מעל במת הועידה השנתית בקרלסבד בשנת 1922. הוא הכריז על זה בגלוי ומתוך תרועת לעג מתגרה – ואת זה הוא קיים במלואו במשך שתים־עשרה שנות קיומו. הוא מילא בשלמות את שליחות החטא, ההרס והרעה כלפי הציונות, כלפי הישוב העברי בא“י, כלפי ההגיון המדיני והאחריות ההיסטורית של מפעלנו. בניגוד לתנועה לאומית מחדשת מקבצת נידחים, מרפאה את החולה והנשברה בעם, מביאה תלושי־מכורה בברית עם אדמה ועבודה, לשון ותרבות, דבר שאינו אפשרי בלי משאת נפש חלוצית גדולה, בלי אש קודש בלב וגמול מוסרי גדול – טיפח הוא תנועה נציונליסטית, מיכנית ושדופת תוכן, הניזונה מן המקורות הבאושים של החלק הגרוע ביותר בנציונליזם העולמי, המתגנדרת בסנוביזם הפוליטי שלה, ועושה ספּקולציה על הבערות שבעם, על נקודות החולשה שלו להיות נתפס לדברים הנקנים בלא מחיר, על קלות דעתו ואמונתו שאפשר לו לעם לזכות בחירותו ע”י הנפת דגלים בלבד, ע“י תפאורות חיצוניות, רברבנות מילולית וחיקוי של קופים למעשי עמים אחרים, הנמצאים בסיטואציות שונות מן הקצה אל הקצה. נוכח המאמץ הלאומי של הציונות במשך שתים־עשרה השנים האחרונות להשתמש בהזדמנות ההיסטורית שנזדמנה לנו בתקופה זו כדי לשחרר את כוחות היצירה הכבושים באומה ולהביאם לידי ריכוז ובנין במולדת – התייצב כצר הכוח הבולם והמפורר של משיחיות השקר הרביזיוניסטית, שעשתה את מאמץ הבנין ללעג ולקלס, קידשה את אי־העשיה ואי־הבנין כמצוה מדינית עליונה, הכריזה השכם והערב כי ישנה דרך יותר קלה ויותר בטוחה ונוחה ליהודים, דרך שאין בה צורך בקרנות ציוניות לגאולת האדמה ולהתיישבות ואין בה צורך באחריות מדינית, כי יש שם הויה בן שלוש אותיות, “לחץ”, שבו אפשר לחולל נפלאות, לתת ליהודים מדינה עברית מוכנה משני עברי הירדן, עם מיניסטרים, גנרלים, קצינים וצבא. והיהודים, רבים מבין היהודים, קיבלו את התורה הזאת, אם באופן פסיבי ואם באופן אקטיבי. היא הסירה מעליהם מועקה של חובות בלתי נעימים ונתנה להם הזדמנות מיוחדת להיות דורשי מרובה ותופסי־מרובה, מבלי שיעלה להם הדבר במאומה ומבלי שיצטרכו לחרף את נפשם ואת כיסם על כך. ורק בשנים האחרונות, כשאכפו התנאים ומצוקת היהודים מבחוץ דחפה אותם בכל זאת לא”י, ובארץ קמה “הגיאות” ולא היה יותר שום ערך לתורת הבלימה ו“סטופ אימיגריישן וקולניזיישן” של הרביזיוניזם – הפכה התנועה הזאת לתנועה ונדלית, לתנועה של בריונות, שבירה ועקירה, על כל הגילויים שנתגלתה בהם ועל כל פרחי ופירות הדמים וההשחתה שהבשילה.

האם מפלגה כזאת יכולה להיות קומפוננט לשלום פוליטי ולהסכם חברתי? הישנו איזה מגע של השלמה והבנה משותפת אפילו כרוחב של חוט השערה ביננו לבין מפלגה זו? האומנם אפשרי הוא בכלל שלום והסכם בין אנוש ושטן, מבלי לסכן את העיקר ומבלי שהראשון ישלם בנשמתו תמורת זה?

ב.    🔗

אין אני דן על ה“הסכמים” ועל הסעיפים שבהם. ונדמה לי שהללו תופסים בכלל מקום קטן בוויכוח שנתעורר במפלגתנו. מסביב לשאלה זו. יש בזה משום הטיית הוויכוח לצד בלתי חשוב, אם נכנסים בכלל לפרטי הדברים ומתחילים לבדוק אם סעיף פלוני הוא טוב ונכון ואפשר לקבלו או לאו. מובן, שכולנו בעד סידור היחסים בין העובדים בארץ, גם בינינו ובין עובדי הבית“ר. על זה דובר זמן רב אצלנו ועל זה הסכמנו ומסכימים כולנו. ואילו בא הסכם כזה בדרך שהוא צריך ויכול היה לבוא, מתוך קביעת שטח ניטרלי בתוך חזית המלחמה הפוליטית והחברתית, שבו שני הצדדים מעוניינים ביחסים מסודרים, היה זה בודאי מתקבל ברצון ע”י כל התנועה שלנו. אבל לא על זה מדובר כאן. המדובר הוא על ההסכם, על אותו האקט החגיגי והרונן של שלום והתקרבות, על אותה ה“טביחא” של נוסחאות ככבשים, שהפכה להיות מאורע פטריאכלי־אכזוטי אשר כל הכנורות המרופטים של הז’ורנליסטיקה היהודית החלו לזמזם לו הימנונים; על אותו השלום בין “שני הבתים בוירונה” (במחזה הידוע של שקספיר) אשר לא תחבולת האהבה של הילדים, של רומיאו וז’וליה, קירבו אותם והשלימו ביניהם, אלא התחבולה הפוליטית של ההורים.

אני אומר “תחבולה הפוליטית”, על שום המסקנא הסופית של הערכת האקט הזה. אבל אין אני מקל ומזלזל אף חצי רגע בכנות המחשבה והרצון של שליחי תנועתנו שאמרו להקים שלום זה, ושל אלה מחברינו המחייבים אותו. להיפך, אני יודע היטב את האימה הגדולה הממלאה את לבות החברים האלה לגורל עינינו. היא ממלאה את לב כולנו. הנה הגיעה מצוקת האומה לשיאה, והנה מתקרבות גם אפשרויות הבנין והגאולה לשיא ידוע – ואם לא עכשיו אימתי? ואין בודאי איש בתוך מפלגתנו אשר לא יבין את חומרת השעה ותכיפות העניינים, ואשר לא ישא את נפשו באמונה להשכנת שלום פנימי, במידה שזה אפשרי, בתוך הציונות והישוב; שלא ירצה להוציא קודם כל מתוך המלחמה הציבורית את אותם הדרכים והאמצעים ההופכים את חיינו לגיהנום ומפגינים את קלוננו כעם לא בינות, אשר בשעת ההכרעה שנזדמנה לו על דרכו ההיסטורית הוא אוכל איש את בשר רעהו, במקום להעמיד את כוחו המלוכד לשרות יעודו ותפקידו. ואם אנו נעביר נגד עינינו כבני מרון את כל צללי הימים האלה על שטח ההגשמה בארץ גופה, את הספסרות הממארת והמרשיעה, את הוונדליזמוס שבעקירת פרדסים כדי להפכם למגרשים במקום שאין כל צורך והכרח אובייקטיבי לכך, את ההתחמרנות המסואבת של חיינו, את אותה ההרווחה המנופחת והמריעה הרוצה להעמיד את ה“פרוספריטי” כתשובה על מצוקה² היסטורית של אומה, את הטרנספורמציה מציונות נושאת אידיאה, מפרוצס של שחרור לאומי ובנין מולדת, לאמיגרציה. לפרוצס של הגירה סתם, פרוץ לכל רוחותיו, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית, מוסרית ומדינית, אשר כל הרוחות הרעות המלוות הגירה מבוהלת וחמרנית כזאת, המשוללת כל אידיאל קוליקטיבי, הומות ומשתוללות בו – הרי יוברר לנו בודאי שלא היתה עוד כשעה הזאת, המחייבת למצוא דרך להקמת כוח ציבורי אחראי ובעל כשרון פעולה, אשר יילחם בכל החזיונות האומללים והמסוכנים האלה, וישתלט על מהלך העניינים כדי לכוון אותם למטרתנו הנכונה.

אבל, האם לכל זה יש תקנה ע“י אוטופיה? האם ע”י ברית עם הרביזיוניסטים אנחנו אומרים להלחם בהצלחה בספסרות ובהפקרות הכלכלית שבישוב? האם בעזרת אלה שהטיפו ומטיפים לחברה הבנויה על יסוד של “דם, בוץ ועבדות” ומשווים לעצמם את החיים הכלכליים והחברתיים כפרוצס של “הדיפה איש את אחיו מעל העמוד” (קרא את נאומו של ז’בוטינסקי בתל־אביב על “בנין חברה ותיקון חברה”, בדצמבר 1928) נשים מעצור להתפתחות השלילית הזאת בחיינו בארץ? האם ע“י הסכם עם הכוח האנטי־פוליטי של הרביזיוניזם נחשל את כוחנו הפוליטי, נכניס יותר צלילות דעת ויותר אחריות לעמדתנו זו וליחסינו עם שלטון המנדט ועם העם הערבי? האם ע”י הסכם עם כוח אנטי־חברתי נשליט יחסים חברתיים רצויים בישוב, או ע“י הסכם עם כוח אנטי־מוסרי נתקן את בדקי המוסר שלנו? האומנם ישנה ויכולה להיות תמימות כזאת אצל מי שהוא מאתנו, שע”י חתימת קולמוס יחדל הרביזיוניזם להיות מה שהיה ומה שהנהו, והעולם התחתון של “ברית החייל” ייהפך ל“עולם עליון” אשר בהשתתפותו ויחד אתו ננהל את הציונות ואת מפעלה על דרכה המהימנת? אם כך הוא הדבר – למה לא נרחיב את שטח ההסכמים, למה לא הסכם עם הספסרות המנוולת, עם מנשלי הפועל העברי במכוון ובאופן פרינציפיוני עם גוזלי זכויותיו האזרחיות של הפועל והמוני העם, עם האמיגרציה הגרמנית (בניגוד לעליה) הבלתי ציונית וגם האנטי־ציונית המשליטה ברחובות ת“א, חיפה וירושלים את חוצפת הביטול כלפי הערכין התרבותיים שאנו יצרנו ויוצרים בארץ ואת נימוסי ההתבוללות של הקורפירסטנדם ופינת ה”געדעכניסקירכע" בברלין, עם “נוער הזהב” שלנו נושא התרבות הליבנטינית הריקנית והמחוצפת וכו' וכו'?

בגרמנית אומרים על זה Den Teufel durch den Belzebub heraustreiben ־ “לגרש את השטן בעזרת בעל־הזבוב”. ויש כאן באמת דמיון לכך. יש כאן דמיון לאותה סיסמא נפסדת נושנה של ז’בוטינסקי בדבר “ברית עם השטן” אשר כה התקוממנו נגדה ואשר אגדות העמים העלו אותה כסמל האכזבה וההשליה רבת היאוש והרת האסונות המזומנה לאדם על דרך חייו ותהפוכותיהם. לא מלחמה בס"ם אלא השלמה עמו, במחיר צלו של האדם או במחיר נפשו. ושוב אינני יכול להשתחרר מאותה התמונה הדרמטית, כאשר פאוּסט מגין על עצמו בשארית כוחו ותבונתו בפני פיתויו של מפיסטופל, בפני אותה חתימת הקולמוס, הטבול בדם במקום דיו, אשר נתנה לו את השטן לשותף ולמדיח בכל פרשת חייו הארוכה. "לא, לא – אמר אז פאוסט למפיסטו – השטן איגואיסטן הוא, לעולם אין הוא עושה דבר לשם שמים ולתועלת אחרים".

ואני יודע שאותם החברים המצדדים בהסכם מונים אותנו המתנגדים כבעלי רגש בלבד, כאנשים הנוהים אחרי רגשות לבם גרידא, ורוצים לפסול ע"י כך את שיקול דעתנו ואת כוח שיפוטנו הצלול. אבל גם הרגש איננו אסופי בעולם המחשבות והמעשים של אדם וחברה; לעתים קרובות מאד הוא אבי כל הכרה ואמת ומקור האור הפנימי של הליכות חיינו, כל כמה שהם אמתיים וצודקים. על כל פנים אין בשטח זה גבולות כה מדויקים וקבועים עד כדי שאפשר יהיה למי שהוא לומר לחברו: “אני מדבר בשם התבונה הצרופה ואתה בא אלי בשם הרגש העיוור”. כשם שיש “ערמת הרעיון” (אצל הגל) כך תיתכן גם “ערמת התבונה” המדריכה אותנו לעתים לקראת אונאת דעת וטעויות פאטאליות. יש על זה גם כתוב ידוע: “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל”.

אילוזיה של שלום כללי תפסה לבות רבים מאתנו, אילוזיה של אידיליה בציונות ובישוב.

אידיליה? מתי היה כדבר הזה אצל עם ומתי היתה כזאת בישראל, ומתי היתה זאת שאיפת תנועת פועלים? הבורגנות, שחיה באמונה כי כל הקיים בעולם הוא נבון וטבעי וצריך להמשיך כך לנצח נצחים, היא חיה גם באילוזיה של סדר עולם “אידילי”, אבל תנועת פועלים המסתלקת מן הנצחון, מן הרעיון והשאיפה של תנועת פועלים מנצחת, מסתלקת מעצמה ומאופיה. ונכון אמר אחד החברים בשעות הוויכוח בשאלה זו, שדווקא השעה הזאת, דווקא נוכח האפשרויות הרבות והסכנות החמורות הכרוכות בהן, לא שעת שלום היא בציונות אלא שעת מלחמה; מלחמה על דרכנו, ומלחמה בסירוס תוכנה ודרכה של הציונות, מלחמה בסטיות מן הדרך החלוצית אשר עקבותיהן ניכרת היטב גם במחנה הפועלים עצמו. מלחמה אינה אומרת, כמובן, מעשי אלמות ומכות וונדליזם. גם נגד זה דרושה מלחמה. אבל מלחמה שוללת ברית ושותפות עם שונאה בנפש הגדול ביותר של תנועתנו ודרכה.

החברים המחייבים את ההסכם מזהירים אותנו מפני היקשים ממקומות אחרים ומגורלן של תנועות פועלים אחרות, באשר הנמשל אינו דומה למשל, שם תנאים שונים ואצלנו תנאים שונים. והדברים נכונים, היקשים כאלו מטעים ומכשילים לעתים קרובות. אבל אותם החברים עצמם, אף הם אינם יכולים להימלט מן ההיקש, והם טוענים: “הלנצח תאכל חרב?” הרי יש מדינות לוחמות זו בזו ולבסוף הן משלימות. הרי השלימו צרפת וגרמניה, השלימה איטליה עם אוסטריה, השלימה רוסיה עם פולין, הרי ישנה שורה ארוכה מאוד של מלחמות וסכסוכי עמים מראשית היות ההיסטוריה בעולם שנסתיימו בחוזי שלום. ההיקש הזה הוא המטעה ביותר. עמים נלחמים ביניהם על ביטול הסובריניות המדינית של האחד או השני מעולם לא השלימו ביניהם. חוזי השלום הם בתשעים ותשעה אחוזים חוזים שכופים אותם עמים מנצחים על עמים מנוצחים. כשעם אחד פורק נשקו של העם השני ומעמיד אותו במצב כל חוסר הגנה על הסובריניות המדינית שלו או על שלטונו באיזה חבל־מריבה – לזה קוראים בז’רגון הפוליטי הבין־לאומי “שלום”. שלום אמת בין עמים יכול לקום רק כשהעמים מסתלקים משאיפת האכספנסיה שלהם ומקיפוח הסובריניות של האחד ע"י השני, ומתכנסים כל אחד בתוך תחום ענייניו הפנימיים השלווים. וכאן באמת אין המשל דומה לנמשל ואין לכל מערכת היחסים האלה כל שייכות למלחמה ציבורית פנימית העומדת לקבוע גורל אומה בימי חיבוטי התחדשותה ובשעת מתן צורה חדשה לערכי חייה ובנינה. כאן לא יתכן שלום של שני תחומים סגורים זה על יד זה או של ערבוב תחומין זה בתוך זה. כאן אי אפשרית אפילו פשרה והתחכמות דיפלומטית של “שיווי משקל”, כאן אפשרי רק נצחון האמת והגיונו של היעוד והגורל ההיסטורי.

ואני רוצה להביא כאן בסיום דברי מלים אחדות של אחד הפציפיסטים המובהקים והמפורסמים בגרמניה, קורט הילר. עשרות בשנים עומד האיש הזה בראש המלחמה במלחמה ובמנהיגות הרוחנית של תנועת השלום בעולם. איש בעל תרבות עליונה ומחשבה רצינית, אשר יצירת האפשרות לבני אדם בעולם לחיות יחד זה על יד זה היה והנהו האידיאל הנשגב ביותר בשבילו. באחד ממאמריו האחרונים בשם “האומנם מת הפציפיסמוס?” הוא כותב בין השאר: “לאמיתו של דבר אין הדיקלמציות על אודות שלום של מנהיגי הנציונל־סוציאליסטים אלא במקרה הטוב ביותר מין פּציפיזמוס של ענבי בוסר. כל עוד הענבים הבשלים והמתוקים של המלחמה תלויים כה גבוה שאין השועל הנציונליסטי יכול להשיגם, הוא מכריז עליהם כי אלה הם ענבי בוסר. על האנושות התרבותית מוטל התפקיד לתלות את ענבי המלחמה עוד יותר גבוה משהם תלויים. חישוק של כל העמים השואפים באמת לשלום מוכרח להיווצר מסביב לגרמניה. חישוק של נכונות הגנה עצומה. השיבה ל”שיווי המשקל האירופי" פירושו יהיה רק הצעידה לקראת מלחמת עולם חדשה. “שיווי המשקל האירופי” מחר ייחשב לשיווי משקל בין התרבות והברבריות". אמנם לא תמיד ההיקשים הם נכונים ומוכיחים, אבל לעתים קרובות מאד הם הם היוצרים את הלקח ההיסטורי.

תרצ"ה