א.    🔗

באותו יום שחגגנו את מלאת חמשים השנה להיווסדה של מושבת הביל“ויים בדרומה של א”י, נתבשרנו בפומבי על העברת הזכיון של ביצת החולה בצפון הארץ לידים עבריות. עבר ועתיד נפגשו. ועל פני רקע הימים האלה בישוב ובציונות, כאשר הכל מסובין אל הכּרה הגדולה של ה“גאות” ושקועים בזלילה וחטיפה על לידי טמטום החושים והיסח־דעת גמור מכוונת המעשה שלנו בארץ ומתפקידו, יש בודאי בפגישת שני המאורעות ההיסטוריים, המאורע החלוצי של אתמול והמאורע החלוצי של מחר, משום סמל כבד משמעות המחזיר אותנו אל התוכן הרציני של ראשית מפעלנו ותכליתו.

גדרה של היום אין בה כדי לשובב לבבות ולהשרות עלינו רגשות חג ונצחון. רק חסד הנעורים של התערות חלוצית ראשונה, פורצת דרך ומניחה יסודות, כשקם קומץ בני נעורים וקיים וקיבל על עצמו לפני חמשים ושלוש שנים את תפקיד ההגשמה העצמית בתוהו לא דרך ובתוך סביבה מתנכרת ולועגת – הוא המשרה את חנו על המקום הזה, על אף היותו ירוד בצורתו ובאורח חייו, קרח ושדוד פארו של כפר, מלא ערביים בחצרותיו ובשדותיו, והמופת החי היחידי שיש בו, כמו ברוב אחיותיו מן המושבות הישנות, הוא איך לא לעשות כמותו שוב. לא ההווה של המקום הזה, איפוא, אף לא העדנה שהיתה לו בעברו ממשק חרב של פלחה וגפנים מכניס מעט למשק שלחין של פרדסים המכניס הרבה, הם אשר מילאו חלק גדול מן הישוב (על כל פנים את אותו החלק המעורה בהיסטוריה הישובית והציונית, חי את חייהם ומונה את חגיהם ואת ה“ימים הטובים” שלהם) צלילי חג ורגשות תודה נאמנים ועמוקים לאנשים אשר ירו את אבני הפינה שלו – אלא זה האות הגדול שבימים הנבוכים ההם, כאשר תנועת ביל"ו הדליקה בראשונה את המשואה החלוצית בראש הרים, וקבעה את תוכנה ואת דרכה של תנועת שיבת ציון לדורות.

עלית ביל“ו היתה העליה הראשונה בעלת כוונה חלוצית, שפניה לעבודה ולשינוי ערכין באורח חייו של העם היהודי על אדמת א”י. הם לא היו מהגרים סתם שפשטו על פני כל נתיבות העולם באותם הימים וחלק מהם הוטל גם אל חופי הארץ; לא סחופי זרם ונהדפים בסערות הזמן, כי אם מעפילים, נושאי ההעזה הקדושה וחדורים פתוס של מרד יוצר. בהם נתגלו כבר אז אותם הניצנים והיסודות שהיו אחרי כן נחלת תנועת העבודה העברית, שהחלה עם העליה השניה והיא הולכת ונמשכת עד היום מתוך רציפות של פרשה רעיונית ומעשית אחת, מתוך הסתעפות גוברת והולכת ומתוך גילוי כוחות יצירה רבי עלילה, אשר למרות השתבשות התנאים מבחוץ בימים האלה ולמרות הסטיות מבפנים, נשארה נאמנה לדרכה היסודית ושומרת על גחלתם של ביל“ו שהצליחה להפיחה ללהבה גדולה. אך זכות הבראשית נשארה בכל זאת לאנשי ביל”ו, לאלה המעטים והבודדים, שנחנו ב“אהבת הכלולות” והלכו אחרי משאת נפשם “בארץ לא זרועה”, לאותם הנסיונות הראשונים שלא הצליחו, לאותה ההתאבקות המרה והעקשנית של קומץ נערים עם מציאות עיקשה וסוררת.

וגדרה היתה הנסיון הראשון להגשמת האידיאלים של ביל"ו, כשם שאום־ג’וני (דגניה) היתה עשרים וחמש שנים אחרי כן הנסיון הראשון להגשמת האידיאלים של תנועת העבודה החדשה. אבל אסונה של גדרה היה שהיא הלכה ערירית, נשארה ללא המשך וללא חיל מילואים. לפיכך לא יכלה לעמוד במלחמה הכבדה שנועדה לה בראשית דרכה. המציאות של הימים ההם גרפה אותה, טישטשה את דמותה ונתנה אותה למדחפות של שיטת המושבות הישנות, מושבות אכרים החורשים וזורעים וקוצרים או בוצרים וקוטפים את יבול שדותיהם בידים לא שלהם ואף בלתי יהודיות, אשר כעבור חמשים שנה לקיומן נשאר כיבושן לא כיבוש וגאולתן לא גאולה; החסרות את העיקר שלמענו נוצרו ובו בלבד זכות קיומן, את היהודי השב לאדמה ולעבודה, המתערה בקרקע מולדת במקום לסחור בה. אבל מייסדי גדרה נלחמו רבות עד אשר נכנעו בפני מציאות זו. הם לא מסרו את עצמם בלי התנגדות אמיצה – וזהו שבחם וזכותם הגדולה ביותר; וזהו גם המפתח לגאולת הרעיון הראשון והנועז הזה מן הסיכום השלילי ולקביעתו כתאריך היסטורי נכבד מאד.

ב.    🔗

חמשים שנה עברו מאז ועד עתה. הרבה תלאות, נסיונות, עליות וירידות, כשלונות ונצחונות. וכשאנו מביטים עתה אחורנית על דרך ארוכה זו, מתרוצצות בקרבנו שתי הרגשות שונות: הרגשתם של רשעים ל“עתיד לבוא”, זו ההרגשה מלאת החרטה על אשר לא הצלחנו להתגבר במידה מספיקה על מרחק “חוט ההשערה” הזה של הזמן כדי להתקרב יותר אל מטרתנו, וגם הרגשתם של צדיקים ל“עתיד לבוא” על אשר כבשנו בכל זאת הר גבוה ועברנו כברת דרך כה ארוכה ומרובת חתחתים. כלפי התכלית ההיסטורית, הרי מה שהשגנו במשך הזמן הזה בודאי איננו הרבה, אולם בדרך לתכלית זו השגנו לא מעט. הרכוש והנפש אשר עמנו כיום. הננו מונים עתה בארץ יותר משלושים רבוא יהודים, למעלה ממחצית יוצאי מצרים. שטחי אדמה גדולים נגאלו. נבנו מושבות וערים. נבנו בכל אזורי הארץ משקי עובדים, התיישבות יהודית חקלאית הבנויה על עבודה עצמית, שיתופית או פרטית, שכיבושה כיבוש מלא וגאולתה גאולה מלאה ליחיד ולעם. העלינו את תנובת הארץ, במידה שאולי לא ידעה כמותה מעודה; הפכנוה באמת שוב, בשטחי ההתיישבות היהודית, ל“זבת חלב ודבש”; יצרנו התחלות של חרושת ותעשיה, התחלות משתפרות והולכות גם בכמות וגם באיכות; קם לנו מחנה גדול של שבעים־שמונים אלף עובדים עבריים העושים בכל עבודה ומלאכה, מן הפשוטה ביותר עד המורכבה ביותר; הקימונו רשת רחבה של מוסדות חינוך ותרבות, תאים של מוסדות הנהלה עצמית וכו' וכו'. והעיקר: יצרנו כוח קליטה גדול בארץ הזאת אשר לעגו לשוממותה, אשר לעגו לנו כל“דון קישוטים” אחוזי הזיה שהלכנו לחונן את עפרה הצחיח – ובימי המצוקה הגדולה ביותר שידעה הגדולה היהודית מאחרי גירוש ספרד, לא נשארה שארית־ישראל ללא פינת מקלט ומולדת. אמנם לע"ע לא לכל מבקשי מקלט – אבל לחלק חשוב ואולי העיקרי שבהם.

והנה, עם התחלת היובל השני ליצירה ההתיישבותית היהודית החדשה מאחרי מעשה גדרה, הועמדנו שוב בתוך אותה התאבקות איומה עם מציאות סוררת המאיימת עלינו לגרפנו. והפעם הממדים הם אחרים, וההתאבקות הופכת להיות התאבקות איתנים. לגבי התנאים והדינמיקה של ההתפתחות בתקופה הנוכחית, הרי הציבור החלוצי הגדול בן שבעת רבואות אינו נחשב אולי הרבה יותר מאשר אותו קומץ קטן של ביל“ויים לפני חמשים שנה. והשאלה אם נעמוד בנסיון, אם תוכנה החלוצי של תנועתנו יעמוד לה להתגבר על אותה מגמת ההתפתחות המסרסת את כוונתו ואת דרכו של מפעלנו ההיסטורי, היא עתה הרבה יותר חמורה והרבה יותר חותכת גורל משהיתה בימים ההם. מאז נפסק החוט החלוצי של תנועת ביל”ו עד שבאה העליה השניה והרימה אותו שוב והמשיכה לטוות אותו, עברו כעשרים שנים בערך; אבל החיים בארץ פיכּו בתקופה ההיא ביתר אטיות מנהר השלוח, ועולי העבודה החדשים מצאו דמות ישובית שלא נשתנתה כמעט במאומה במשך הזמן ההוא; עתה הננו עומדים בפני כוח גורף של אשד ניאגרה, והחוטים אשר יוצאו הפעם מן הים, מי יודע אם אפשר יהיה עוד למצוא שוב את קצוותיהם ולהרימם מתוך המצולה הרותחת והטורפת הזאת.

המציאות הישובית החדשה הפותחת אופקים להגשמת הציונות, שלא היו לנו עדיין כמוהם לרוחב, שמגלה אפשרויות שלא שערנון ומכנסת בתוך הארץ כוחות בנין מרובים – פותחת גם תהומות לבלוע לא רק את מאמצי חמשים השנים שעברו, אלא את הכל, אולי גם את חלום הדורות של האומה העברית. עצם הימים האלה התובעים מאתנו ערות דרוכה, ראיית דברים מעבר לתחום היום והשעה; עבודה מכוונת ותכניתית, מתוך ישוב דעת ואחריות לאומית־קולקטיבית, כדי לנצל במידה המכסימלית את כוח הקליטה ואת יכולת היצירה שנצטברו בארץ ובעם, למען האחיז וצפף המונים על קרקע המולדת במקורות עבודה ומחיה קבועים ונאמנים, אשר לא יכזיבו גם בימי מסה ומשבר; שבאי הארץ לא ייעקרו מתוכה שוב ולא תקיא אותם אדמתם; וכדי לשוות דמות חברתית, מדינית ותרבותית לאותו קיבוץ־גלויות מפורר וקרוע ההולך וגדל – עצם הימים האלה היו לנו לימי סיוט וטירוף, אנרכיה ומעשי תעתועים החותרים תחת כל יסודות הבנין שאנו בונים, ומאיימים להפוך את חדוות העליה והשגשוג למפח נפש ולתוגה גדולה. מה שנעשה עתה בארץ חרג כבר מזמן מתוך שיגרת הטרמינולוגיה של “ספסרות” ו“סרסרות”, אלה מראות הנגעים בקירות הבית, המוגבלים במקום ובתחום ההיזק שלהם והגורמים מעט אי־נחת ובושה לישוב – זאת היא מין “בורסא שחורה” שהולכת ומתפשטת לכל אורכה ורוחבה של הארץ והופכת את אדמת א“י לשלל חוצות, או יותר נכון למכשירי־ביזה של עדת נוכלים ורמאים שאינם יודעים לא רחמים ולא מוסר ציבורי, ואינם חתים מפני שום דבר כדי למלאות כפיהם חמס. כמו שטרות הכסף וניירות הערך המעופפים והדמיוניים בימי האינפלציה בגרמניה, באוסטריה ובפולין, היתה אדמת הקודש, אדמת האחיזה והתקוה האחרונה לאומה דוויה ושכולה בימי טמאי נפש אלה, אשר המלים “פרצלציה”, “פיקים” ו”לירות" הן כל רכושם הרוחני ואשר כל “עץ רענן וכל גבעה נישאה” משמשים להם, כמו למרשיעי בית ישראל ועוכריו בימים הקדומים, אובייקט לתזנותם ה“מגרשית”.

הוי לעטרת ה“גאות” הזאת של שכורי האיניציאטיבה הפרטית, האומרים לעשות את כל ארץ ישראל לעיר הומיה אחת, להגיע מגרש במגרש, חנות בחנות, בית קפה בבית־קפה, ומגלים על אדמת המולדת שוב את כל אותה האוילות האיומה וקוצר הראות שהיו מקור אסונם של חיי היהודים בארצות הגולה. בכל אשר אתה הולך הנך נפגש בעיני דיה משוטטות על פני מפת א“י, כדי לשסעה לגזרים ולהפכה למטבעות ניגרות, במקום להפוך את המטבעות לאדמה מפרנסת ולישוב של קבע. כל התלישות שבהרגלי הדורות שלנו, נחשפת שוב לעינינו במלוא הפאטאליות שבה. אין לך דבר המוכיח יותר את חוסר הקשר של האדם למקום, את חוסר הברית שלו עם הארץ, את חוסר המולדת שלו – מזה שהוא מוכן בכל יום להרוס, ללא נקיפת לב וללא חרדה, את אשר בנה אתמול, ולעקור את אשר נטע. וצאו וראו איך קושרים על נקלה חבלים לצוארי בתים, צעירים לשנים, שאין בהם לא בקע ולא פרצה, כדי להרסם וכדי לזכות ברינטה יותר גדולה; וצאו וראו כיצד עוקרים, מתוך חדוות משחיתים שאין להם שום יחס ורגש לגבי נכס וקנין בני קיימא, פרדסים נושאי־פרי כדי להפכם למגרשים! כל בעל פרדס כיום, בפ”ת וברחובות, בחדרה ובראשון, מחשב כבר את רכושו לא בדונמים כי אם באמות מרובעות, והוא הנהו כבר בעל מגרשים בכוח, וכל בעל מגרש הנהו בכוח בעל כסף. והכל רוקד בתוך מערבולת שגעונית, ללא חשבון, ללא שאלת יום מחר וללא דאגה על מה תתקיים א"י וממה היא תחיה לכשהכל ייהפך בה למגרשים ובתים! ומערבולת זו מעלה הבל של מגיפה המדבקת את זוהמתה גם באנשים ובחוגים שחשבו וחתרו לחיי עמל כשרים ויוצרים בארץ; היא היוצרת (מלבד התנאים האובייקטיביים של חוסר עלית עובדים מספיקה) את האטמוספירה המשחיתה הזאת של בריחה מן החקלאות, של עזיבת הכפר והבהילות על ריוחים גדולים בערים, של עזיבת עמדות עבודה במשק המדינה, שהן גם עמדות פוליטיות חשובות, ושל כל הקלקלה הזאת שאנו עדים לה כיום.

הזאת היא דמותה של הציונות המתגשמת, בימי התרחבות הפּרספּקטיבות שלה? הזהו בנין עם ומולדת? הכך ייקרא לכל זה? האם כך ייקרא לציבור שכל אחד בו סובב לו על צירו בלבד, מחשב רק את חשבון כיסו ושוקע בזלילה, ב“חטוף ואכול”, במותרות ובשעשועים, בחוסר תרבות ובחוסר ערבות ציבורית הדדית? הן שמענו כבר פעם כדבר הזה: “panem et circenses”. סיסמת חיים זו איננה רק משוללת לגמרי כוח יוצר מדיני ולאומי בתקופה של התהוות והתייצרות כמו אצלנו, אלא בה צפון כוח הורס ומפרק גם במדינה קיימת ומבוססת. יודעי העתים אומרים שבגללה נחרבה גם האימפּריה הרומאית הגדולה. וכשמדברים בקשר עם כל זה על ציונות ועל בנין ומתחממים לאור ההתפתחות הזאת, אם כי זורקים בה לעתים קלא, מעין נזיפה של חיבה, הרי נזכר אני באפּיזודה מעניינת שנזדמן לי לקרוא ברפּורטג של אשה אחת באמריקה. היא מספרת על מקום אחד Palm Beach שמו, בפלורידה, עיר שהמיליונרים האמריקאים מבלים בה את ימי הבטלה המרובים שלהם, הטובלת במותרות ובהיכלי תענוגות, מוארה כולה בלבנות מלאכותיות פנטסטיות, עטופה גנים וזמירות – ובעיר זו עומדת גם כנסיה עתיקה, משרידי הבנינים הספרדיים, עם מגדל גבוה מאד, ובראש המגדל צלב גדול של גביש אשר אף הוא היה מואר כל לילה בתוך התאורה הגדולה של העיר. והנה מועצת העיריה של Palm Beach החליטה לעשות קימוצים, מחקה מהתקציב את הסכום להערת הצלב שעל המגדל – והוא נשאר איזה ימים באפילה. ביום בהיר אחד בא אל הגבאי הראשי של הכנסיה אדון נכבד לבוש הדר ושאל אותו כמה עולה הארת הצלב במשך חודש. הגבאי ענה לו: 1000 דולר! הלה הוציא מארנקו שטר בין אלף ומסר לו – הכומר שמח על הנדבה והצלב הואר מחדש. כתום החודש הופיע שוב אותו אדון ושילם בעד הארץ הצלב גם לחודש הבא. הכומר־הגבאי ביקש לדעת את שמו של הנדבן רחב־הלב, אך הלה העמיד פנים צנועים וסירב לגלות לו. אחרי שהפציר בו אמר לבסוף: “אנכי הנני המנהל של חוברת “בוטללגר”, מבריחי משקאות חריפים (זה היה בימי הפּרוהיבּישן) והצלב המואר בלילה משמש מגדל־אור לספינותינו החותרות אל חופי פלורידה באפלה”.

איזו אכזבה, איזה חילול, איזה גידוף! – כך היא הציונות והישגיה בשביל מבריחי המגרשים וה“גנגסטריות” הכלכלית של התקופה הזאת: מגדלור למזימותיהם ההרסניות! ונכונים וקולעים היו דברי וייצמן בנאומו הנפלא באסיפה הגדולה של ועידת קרן־היסוד בתל־אביב, באמרו שמלחמת המפלגות ומלחמת המעמדות היא דבר קטן וחסר חשיבות לגבי המלחמה הגדולה העומדת לפנינו כיום: מלחמת הבנין נגד מגמות ההרס.

והאם לוחמים אנו עתה את המלחמה הזאת בתוקף הדרוש, בכוונת הלב הדרושה, ובהכרה מלאה ובהירה של האסון הצפוי לנו מן ההתפתחות האנרכית הזאת? ומי יכול להיות נושאה הנאמן של המלחמה הזאת אם לא תנועתנו אנו יחד עם אותו החלק מתוך הציונות שנשאר נאמן לתוכנה ולדרכה, שהוא אתנו בברית ושצריך להיות אתנו בברית? למרות הסטיות הרבות שאנו מגלים בתוך הציבור שלנו כיום, למרות הגרפותם של חלקים מתוכנו עם זרם הזמן, אצורים עדיין בתנועתנו, זו יורשת ביל"ו הגדולה והמחודשת, בעלת שבע רבבות כמעט בארץ ובעלת עשרות רבבות בגולה, כוחות חלוציים במידה מספיקה כדי לעשות שוב את הציונות מגדלור ליצירה עממית מחדשת וגואלת, במקום אשר תאיר את דרכם הרמיה של פירטין מופקרים.

ג.    🔗

בימי חגה של גדרה, היה לנו זכר ביל“ו רמז לכיבושי עבר ולכשלונות עבר. וכאשר התבשרנו באותם הימים על זכיון החולה בידים יהודיות, ניתן לנו שוב רמז רב־משמעות לכיבושים ולכשלונות של ההווה והעתיד. ביצה ממארת זו, המשכלת את יושביה בצפונה של הארץ, כאילו לקחו אותה גואליה וטפחו בה על פנינו בימי שכחה ושובע אלה, לאמור לנו: “כאן היא רוֹדוֹס – כאן תקפץ!” שוב אתם מועמדים בפני נסיון חלוצי גדול, בפני נסיון של כיבוש ובנין רב מעוף ותקוה. היה נסיון ביל”ו והוא נגדע באמצע. אבל הלפיד ששמטו מידיהם מחוללי האידיאה הראשונים, בא דור שני והרים אותו שוב ברמה. והיו נסיונות רבים לדור השני הזה, נסיונות של כיבוש עבודה, נסיונות של יצירת ישוב עובד בעבר המזרחי של הירדן, נסיונות של עמק יזרעאל ונסיון שהולך ונמשך בעמק חפר ובמקומות שונים בארץ – והוא עמד בניסיונות אלה, העלה על ידם את כוחו החלוצי ואת תוכנה של הציונות. עתה באה תקופה של טשטוש ושל סכנות חמורות התובעות התרעננות חלוצית חדשה. אולי משם, מביצת החולה, היא תבוא, כבשורה לתנועתנו וכבשורה לעם כולו. היא תאמר: התכלית ותוכן המעשה הציוני אינם להפוך אדמה לכסף כי אם כסף לאדמה, לשדה עבודה וזעה ופרנסה להמונים רבים, לישוב של קבע יוצר ערכי כלכלה ותרבות.

במשך עשרות דורות נמה ביצה זאת את שנת הכשפים שלה כאותה בת מלכה באגדה, וחיכתה לזה שיבוא אליה באהבת מולדת כדי לעוררה לברכה ולתנובה. ואהבת מולדת איננה מתבטאת בעקירת פרדסים כדי להפכם למגרשים ולא בתאות בצע ורווחי יחיד – אלא ביבוש ביצות ובגירוש הקטב המרירי של העזובה, כדי להפכן לשדות פוריים ומזינים ברווחי האומה וגמולה המשותף.

תרצ"ה