רקע
יצחק לופבן
"קונגרס בלי מנצחים ובלי מנוצחים"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

בימים של מתיחות מדינית יוצאת מן הכלל בעולם, בצילה של אימת מלחמה חדשה, בין מועצת שלוש המעצמות אשר נסתיימה במפח נפש ובין שורה של מועצות חדשות, שאיש אינו יודע אם נועדו למנוע את סכנת הטבח העולמי או להחישו – נתכנס הקונגרס הציוני הי“ט בלוצרן. זה היה לכאורה מאורע יוצא דופן בתוך התאבקות האיתנים על פני הבמה המדינית הגדולה, וקשה היה לשער שבשעה הרת עולם זו, כאשר כל הרוחות והלבבות מופנים כלפי המוקד המתלקח בירכתי אפריקה, שעלול ליהפך לתבערת תופת מכלה ומשחיתה, יימצא עוד חלל פוליטי פנוי לאותה הפגנה מצערה של עם השואף להשיג את מבוקשו הלאומי לא בשפעת קלגסים ולא בדם ובשעבוד, אלא בעבודת בנין תרבותית שלוה. אולם דוקא בדמדומי האש המתלקחת ועל פני רקע המאורעות של הימים האלה קיבל הקונגרס הציוני אשר התכנס על גדול ה”אגם של ארבע ערי היער" משמעות והבלטה מיוחדות בתוך הפרובלימטיקה המדינית הגועשת של העולם.

דרכו של כל דבר וכל פרובלימה הבוערים באקטואליותם, שהם משתלבים מאליהם בכל הווית עולם, בכל שעה ובכל זמן. גם בימי שלום וגם בתסיסת מלחמה, חריפותה של שאלת הציונות, או יותר נכון של שאלת היהודים, בעינה עומדת. היא אינה פרודוקט של מאורע חיצוני חולף; היא אינה מתחדדת ע"י איזו מצוקה נוספת או צרה חדשה המתרחשת; היא יציבה בטרגיותה ושרשיה נעוצים בקורות ימים רחוקים. ואם גם העננה הכבדה המכסה עתה את שמיו המדיניים של העולם תעבור ותתנדף ללא התפרקות קטסטרופלית, ולו המצוקה הבלתי־אמצעית, הכלכלית, המדינית והחברתית, המעיקה עתה בכובדה האכזרי על חלקים שונים של האומה הישראלית היתה מתמתקת באיזו מידה – גם אז לא היה חל כל שינוי באותה הגזרה ההיסטורית המצווה לדור שלנו את מפעל השחרור העצמי של העם והתחדשותו במולדתו. וכשם שלא אותו הנר האדום הנדלק בדרך מיכנית במכונה כשזו מגיעה להעמסה מופרזת, הוא מקור הסכנה של התפוצצות, אלא סימן חיצוני, שבא לבשר או להסביר את הסכנה המצויה מבפנים, כך גם אותם האורות האדומים הנדלקים כעת מסביב לפרובלימטיקה שלנו, אינם אלא אותות מבשרים ומסבירים לגורל ההיסטורי שלו המתמיד והקיים.

ואין כל ספק בדבר שהעולם היהודי האזין הפעם לקונגרס הציוני ושיתף את עצמו עמו מקרוב ומרחוק במידה יותר גדולה מאשר בכל שמונה־עשר הקונגרסים הקודמים. היוצא מן הכלל הוא אולי הקונגרס הציוני הראשון, שהיה בכלל חדשה ברחוב היהודי והצית בחלק ממנו זיק רומנטי של תקוה משיחית. הרומנטיקה נעלמה הפעם לגמרי מתוך התעניינות זו, ואין לדרוש את העובדה הזאת כולה לשבח. הציונות נעשתה להמוני העם העברי להכרח מציאותי, לתקות הצלה יחידה, כשם שהיתה לפנים אמריקה בשבילם; לדבר שאינו זקוק לא להכשרת הלב ולא להכרה היסטורית מיוחדת, שאינו מעורר התלהבות ואינו מדליק את ניצוצות הנפש, ושכפי הנראה אפשר היה גם להמירו על נקלה אילו נפתח במקום אחר פתח־הצלה המעורר אימון במידה כזאת כמו א“י המשגשגת. ומעניין הדבר, שהטרמינולוגיה הציונית נשתגרה עתה בפיות העם כשם שהיתה שגורה בפיות אלה לפנים הטרמינולוגיה של ההגירה: “הכשרה”, “חלוץ”, “סוג א” ו “סוג ב”, “דרישה”, “סרטיפיקט” – כל אלה אינם אומרים אלא דבר אחד: אפשרות לצאת, אפשרות להגיע לארץ־ישראל. גם הידיעה הגיאוגרפית על א”י אינה עולה על הידיעה הגיאוגרפית של אמריקה בימים ההם: חיפה ויפו הם מיני “קסטל גרדין”, ו“המשרד הא”י" הוא מעין אגנטורה מפורסמת להגירה. מחוץ לכל אלה שלטת אפילה ועם־הארצות גמורה. גם החינוך שניתן להמוני העם בשנים האחרונות בעניני הציונות לא היה עשוי לשנות בנידון זה שום דבר. הכל היה מכוון להסיח את הלב מחובות־הנפש הציוניות, מחובות הקרבן הכלכלי כמו מחובות הקרבן התרבותי שהציונות תובעת מנושאיה ומגשימיה; הכל היה מכוון רק לגרות את יצר ההנאה הבלתי אמצעית שא"י מנחילה, את יצר ההנאה החמרית, ולקרב אל הלב את זה הנתפס בידים, המתפרש בשפת המטבע, בנוסח השכר היומי הגדול לעובד והרוחים המשוערים לבעלי עסקים ורינטה. לפיכך, כשאומרים שהעולם היהודי התעניין הפעם בקונגרס הציוני יותר מאשר תמיד, הרי פירוש הדבר שהתעניינות זו נסבה בעיקר על דבר אחד: באיזו מידה יגדיל הקונגרס את אפשרות העליה, יקל עליה, ישנה את הסדר הפנימי המקובל בעליה, שרבים רואים את עצמם מקופחים על ידו וכו'.

אך דומה הדבר שגם העולם החיצוני הקשיב הפעם בקשב רב לקונגרס הזה, על אף ההמולה הפוליטית הגדולה שמילאה את חללו בימים האלה. מצב היהודים בתפוצות הגולה והתפתחות הבנין הציוני בא"י משווים יותר ויותר לענין הציוני דמות רצינית, אשר מפנה אליו את שימת הלב לא כשאיפה מופשטת וכאכספרימנט המוטל בספק אלא כעובדה מדינית, כלכלית ותרבותית חיה ומוכיחה. אופן הגישה לענינים הציוניים בעתונות העולם הוא עתה אחד משהיה לפנים. אין פוגשים בה יותר אותה הזרות והגישוש בדבר מופלא ורחוק, מתוך ערבוב ענינים וסירוסם. לאט לאט מתחילה להשתלט אוריינטציה פחות או יותר נכונה, ועתונות הגויים כותבת עתה על הציונות מתוך הבנה וידיעה יותר עמוקות משאנו פוגשים לעתים בעתונות היהודית. רק כשיד יהודי באמצע, כשהשרות האינפורמציוני מגיע לעתונות זו מידי כתבנים יהודים מסוג ידוע, מקבלים הדברים צורה נעווה וטפלה ולפעמים גם מסורסת בכוונה תחילה או מתוך עם־הארצות וחוסר ידיעה. לפיכך היינו עדים גם בקונגרס הזה לעובדה, שבאותם המקרים שהעתונות הבלתי יהודית קיבלה את ידיעותיה ואת רשמיה מן הקונגרס באופן בלתי אמצעי, נמסרו הדברים בטעם ובהבנה, ובהרבה מקרים כשהמודיעים היו יהודים, נסתלפו הדברים בצורה מרגיזה ומעליבה. אבל בדרך כלל היה הד רחב בעולם לקונגרס. ובמשך ארבעה־עשר יום שימשה לוצרן תחנת משדר, אשר העבירה, בין הידיעות השוקקות והמבוהלות מלונדון, מפריז ומרומא, גם את הידיעות המפורטות ממערכת ההתאבקות הכבדה של האומה הישראלית, והעולם האזין להן.

 

ב.

בכל הקונגרסים הציוניים מאחרי המלחמה היה הולך וחוזר בנאום הנעילה פסוק ידוע, אשר היה לשנינה בתוכנו: “זה היה קונגרס קשה – אבל קונגרס טוב”. וקשה לנו להיזכר אף באחד מן הקונגרסים האלה שסיכום־הערכה קצר זה היה הולם אותו באמת. עפי"ר היו אלה קונגרסים קשים – אבל טובים לא היו. להיפך, היו ביניהם כאלה שהמלה “רע” היתה יותר מדי צנועה ותמה להגדרתם. ואם אנו מעלים לפנינו את זכר שני הקונגרסים האחרונים, את זה שבבזל ואת זה שבפראג, הרי עוברת עוד היום חלחלה את נפשנו ואנו מתפלאים לעצמנו כיצד אפשר היה הדבר שאמונתנו בציונות תצא משתי “השבתות של שדים” הללו בלתי שבורה ובלתי פגומה.

רק את הקונגרס הי“ט, על כל צלליו וליקוייו, הולם במידת־מה הפסוק הזה – אם כי הפעם לא השמיע אותו איש בערב הנעילה. זאת הפעם הראשונה, אחרי שנים רבות, שהיינו משוחררים מן ההרגשה המעיקה שאנו מסובים לשולחן אחד עם בן־בריתו של השטן, שבתוך אולם הקונגרס ובמסדרוניו מהלכת הבגידה הציונית והסטרא־אחרא הלאומית בגרון נטוי, ואנו כאילו חסרי־אונים לגמרי נגדה. ואם כי נשארה עוד גם בקונגרס הזה שארית צילה של אותה כנופיה וריח החלבנה היה עוד נודף באיזו פינה, הרי אפשר היה בכ”ז לנשום בתוך אטמוספירה ציונית פחות או יותר נקיה. זה היה, איפוא, בדרך כלל קונגרס טוב, קונסטרוקטיבי בתוכנו, ללא סנסציות מרעישות וללא מריבות גדולות. אי־אפשר לומר, כמובן, שהשתררה בכל סיעות הקונגרס הכרת האחריות המלאה כלפי תפקידי השעה הנוכחית בציונות, אך אין כל ספק בדבר שהשאיפה לא לפורר יותר את ההסתדרות הציונית אלא ליצור מצע מינימלי לעבודה, היתה הפעם משותפת לכל הסיעות, פרט לפירורים קטנים בתוך סיעת “המזרחי”, אשר קיוו לשכר טוב מן הפרישה. ואם כי על במת הקונגרס עצמו, בתוך האולם הגדול המפולש כלפי ה“פּובליסיטי”, נהגה עדיין האופוזיציה בדרך ההתנפחות הדמגוגית ובהטחת האשמות טפלות כלפי המפלגה השלטת, הרי בחדרים הקטנים בערך של ועדות־הקונגרס, במקום שהדיון נסב על עצם הענינים, התנהל הדיון הזה מתוך יחס של דרך־ארץ לאכזקוטיבה, ואפשר היה ברוב הגדול של השאלות לבוא לידי הבנה הדדית, ללא צורך להכריע בכוח הרוב.

מהלך הקונגרס, תוכנו, והיחסים בין הסיעות ששררו בתוכו, נתנו תשובה חותכת על השאלה שהיתה שנויה במחלוקת בפובליציסטיקה הציונית, ואף בפובליציסטיקה של תנועת העבודה הציונית, בערב הקונגרס; אם יש לראות ביציאת הרביזיוניסטים אסון לציונות או להיפך, מפתח להבראה פנימית ולאיחוי קרעיה של התנועה. הדבר היה ניכר היטב שלא רק סיעתנו אנו, אשר השתחררה מן ההכרח לנהל על במת הקונגרס דיספוט מייגע ולהתאבק עם כוח מהרס, שאינו מקבל את מרותו של ההגיון ואת שבט מוסרה של האחריות, לא רק אנו יכולנו לנשום לרווחה בקונגרס זה ולהנחותו בדרך קונסטרוקטיבית, אלא גם הסיעות המתנגדות לנו, אלה אשר התנועה הרביזיוניסטית שימשה להן משען חשוב בפוליטיקה הפנימית, גם הן היו שמחות בתוך לבן על התמורה שחלה. אף איש לא הציע לקרוא את הרביזיוניסטים חזרה אל ההסתדרות הציונית או להיכנס עמם באיזה משא ומתן שהוא; אף איש מן הסיעות לא התייחס ברצינות לאותו מחזה השעשועים של “הקונגרס שכנגד” העומד להערך בעוד ימים מעטים בבירה הפאשיסטית־הקתולית של אוסטריה. כל אחד ידע היטב שהדבר שם יהיה מבויים על צד היותר טוב, אבל איש לא היה מוכן להתפעל יותר מן ה“הדר”־הקופי של מעשה חיקוי המשותף לכל מזייפי מטבעות ומזייפי־צוואות מדורי דורות.

בפעם הראשונה, אחרי הרבה שנים, השתלטה מחדש אטמוספירה ציונית בקונגרס. לאנשים הבאים “לראות במלחמה”, למבקשי מטעמים פיקנטיים ו“חוויות” סנסציוניות, היה הדבר הזה משעמם במקצת. אבל לאלה הנושאים את לבם לעבודה רצינית, לאותה עבודת הכנה החשובה לקראת שתי שנות־המעשה הבאות, שהיא מתפקידו העיקרי של כל קונגרס – היה “השעמום” הזה למשיב נפש.

 

ג.

סיעתנו הגדולה, שהכילה בתוכה כחמישים אחוזים מצירי הקונגרס, הטביעה כמובן גם את חותמה עליו. עצם מציאות סיעה גדולה כזאת שבכוחה לקבוע ולהכריע מבחינה פורמלית, בכל שאלה ושאלה, אם כי אינה משתמשת בכל המקרים בכוחה זה – שיוותה לקונגרס דמות יציבה ושמרה עליו מפני הסתלפות תוכנות ותפקידו. ואם לא יכלה סיעתנו לקפח את ה“במה החפשית” של “הויכוח הכללי”, שבו אפשר היה עוד לכל אחד להריק את איוולתו כמים, הרי אי־אפשר היה להעביר דרך חומת האחריות של סיעה זו שום החלטה מכשילה מבחינה מדינית או מכבידה על דרך הגשמה מבחינה כלכלית (כמו בענין ה“העברה” והחלטת החרם וכדומה).

את ביטוייה העיקרי על במת הקונגרס מצאה לה הסיעה בהרצאות חברינו בהנהלה ובעבודת החברים בועדות. הסיעה עצמה גם היא עבדה הפעם עבודה פנימית חשובה, וקבעה עמדה מבוררת לשאלות העיקריות שעמדו לדיון והחלטה בקונגרס. אולם בויכוח הכללי באה הסיעה לידי ביטוי רק במידה מעטה, אם כי החברים שהשתתפו בויכוח הזה היו מרובים בדרך כלל. כאן התנקם המנהג של חלוקת “כיבודים”, כדרך שמחלקים “עליות” בבית־הכנסת בשמחת תורה, מתוך הנחה שכל משלחת ארצית מוכרחה לעלות או להעלות את בא־כוחה על הבמה לדבר, בין אם יש לה מה להגיד ואם אין. מתוך כך מתפורר הזמן שברשות הסיעה לפירורים קטנים, ונמצא שמי שיש לו מה לומר ויכול לבטא את אשר יש לו לומר אינו מגיע כמעט לידי דיבור. ואם “הויכוח הכללי” הוא בדרך כלל מנהג שנתיישן, ויש לבטלו או להכניס בו תיקונים יסודיים, על אחת כמה וכמה שיש לבטל קודם כל את המנהג של “כיבודים” בתוך הויכוח הזה.

בשאלת דרכנו התכסיסית בקונגרס ובציונות, דנה הסיעה בעיקר בתוך מסגרת של הנחות כלליות ומופשטות בישיבותיה הראשונות. המצע לדיון זה שימשה הרצאתו של בן־גוריון, אשר מתוך הערכת המצב האובייקטיבי של האומה העברית בגולה ואפשרויות הבנין בארץ, ומתוך עובדת גידולו של כוחנו בציונות עד לידי כוח שליט ומכריע בתוכה, הוא בא לידי מסקנא שהאחריות הכללית לציונות מוטלת מעתה עלינו בלבד, ולפיכך מחוייבת תנועתנו עתה לחדול להיות תנועה לוחמת ולעבור להיות תנועה מסדרת, מסדרת את הכלל, או כלשון שהוא נקט בה במכוון, כדי שלא להשאיר ספק בכוונת דבריו ולהעלות לראש־פינה מושג אשר ברחוב היהודי הסוציאליסטי מאסו בו לפנים – לנהל פּוליטיקה "כלל ישראלית“. אם להעביר את הנחות ב”ג אל שטח הדיאלקטיקה בת שלוש המידות, הרי תנועתנו, תנועת העבודה הציונית־סוציאליסטית, נמצאת לפי זה בציונות כיום באותו מצב שימצא בו הסוציאליזם לאחר נצחונו בעולם, כלומר במידה השלישית, בתקופת הסינתיזה, שרגילים לתאר אותה, כרמת־מישור, אשר בה אין יותר מלחמות והתנגשות של כוחות, אלא הכל נתון לסידור המשטר בדרך של שלום והרמוניה פנימית.

וצריך להודות, שבנוגע למסקנות המעשיות הבלתי־אמצעיות, אשר סימן אותן ב“ג כעמדת הסיעה בפוליטיקה הפנימית והארגונית בקונגרס הי”ט (כמו שאלת הקואליציה, הקמת הסתדרות ציונית אחידה בארצות ועוד) לא היו חילוקי דעות רציניים בסיעה, מלבד בפרט אחד, בשאלת הסתדרות ציונית אחידה, שהמשלחת הפולנית התנגדה לה. אבל התעורר ויכוח רציני ומקיף מסביב להנחות הכלליות והנימוקים ששימשו מסגרת אידיאולוגית למסקנות אלה. ובודאי שלא היו חברים בסיעה אשר לא יראו בשאיפה לשלום פנימי ולאיחוד כוחות האומה לבנין ציוני חיובי, שאיפה נשגבה ותכליתה האמיתית של תנועתנו, אבל האמונה הגדולה של ב“ג שאפשר לבצע את זה תיכף ומיד, ושיש בידינו לעשות זאת ברצוננו הטוב בלבד, נראתה לרבים כדבר שמחוץ למציאות. חברים אלה טענו, שתפקידה המלחמתי של תנועתנו לא רק שלא הסתיים עדיין אלא הוא הולך וגובר בעיקר בתקופה הזאת בימים שמפעל הבנין וההגשמה מקבל ממדים יותר ויותר גדולים, בימים שהעליה לארץ נהפכת יותר ויותר לעליה המונית. עתה רק מתחילה מלחמתנו על דרכנו בציונות, על דרכה של תנועת הפועלים העברית בבנינה הכלכלי, החברתי, התרבותי והמדיני של הארץ, לקבל את תוכנה ואת משמעותה האמיתיים. ובמלחמה זו אנו באים בהכרח לידי התנגשות בכל שטחי הענינים, בשטחה של העליה, בשטח ההתיישבות, בשטח החינוך ובשטח הארגון הציבורי־הלאומי וכו'. זאת לא היתה אצלנו מעולם ואיננה גם עתה מלחמה על אינטרסים איגואיסטיים או כיתתיים, אלא על תוכנה האמיתי של הציונות, ומלחמה זו גוררת אתה בהכרח פולמוס, מריבה, והתאבקות הכוחות, ויש כמובן הכרח בכך שכל אלה ישארו בתוך תחומים תרבותיים, אבל אי־אפשר לחשוב ש”איכשר־דרא" עד כדי חיי אידיליה פנימיים ועבודה מתוך שלוה הרמונית. ואם התביעה “לשלום” השגורה על שפתי הצד השני, על שפתי מתנגדינו, פירושה תביעה מאתנו להשלים עם מצב ועם סדר קיים, כלומר תביעה להכנעה ולקבלת מרות מאותו צד שחושב כי יש לו “זכות טבעית” להטיל את מרותו על אחרים ולקצץ בזכויותיהם גם בשעה שהוא מיעוט ומעשיו ודרכיו נמצאים בסתירה לאינטרסי העם והארץ – הרי אנו יודעים לבלי להתייחס ברצינות לתביעה זו. אך אם אנו רוצים להתייחס ברצינות לדברינו אנו, הננו מחוייבים להעריך אל נכון את המציאות שלנו ולדעת גם את המציאות ההיסטורית והחברתית שמחוצה לנו.

 

ד.

הענין החשוב ביותר בתוצאות הקונגרס הזה הוא בלי ספק שובו של וייצמן לנשיאות ההסתדרות הציונית ולרפרזנטציה המדינית הרשמית של התנועה. את אשר קילקל הקונגרס הציוני בבזל, שהיה איוולת מבחינה מדינית וחטא מבחינה מוסרית, תיקן הקונגרס בלוצרן. הוא לא החזיר את כבודו של וייצמן; כבודו לא נפגע אז כאשר כנופית פוליטיקנים אכולת קנאה ומשטמה, שראתה את עצמה מקופחת ומועמדת בצלו של האיש הדגול וגדול־ההשפעה הזה, ארבה להזדמנות כדי “להפילו” ו“למגרו” ושתתה את סף הנקמה הקטנונית עד קובעתו. כבודו של וייצמן לא נפגע בזה. כל העולם היהודי ידע אז, וידע זאת היטב גם העולם המדיני הבלתי יהודי, שוייצמן הוא בחיר האומה והרפּרזנטנט הטבעי שלה, גם כשאיזה רוח עיוועים משכלת את ידי הקונגרס והוא אינו בוחר בו. אבל בלוצרן הוחזר כבודו של הקונגרס וכבודה של הציונות.

אין בזה משום הגדרה מופשטת; הדבר היה ניכר בחוש, מיד כשוייצמן קיבל על עצמו את התפקיד לנהל את הקונגרס. אחרי ליל הפתיחה שהנחיל לכולנו מפח נפש והרגשת כשלון, מצא הקונגרס את תיקונו עם עלייתו של וייצמן על הבמה. עמו חזר הכבוד שגלה בלילה הקודם, ועמו קיבל הקונגרס את צורתו הרפּרזנטטיבית כלפי חוץ וכלפי פנים.

אבל אין כאן ענין של הידור חיצוני בלבד. העדרו של וייצמן מביאת־הכוח המדינית הרשמית של הציונות במשך ארבע השנים האחרונות, היה חסרון שלא ניתן להימנות, גם לאחר שהעמדנו בתפקיד זה את האנשים הטובים והמחוננים ביותר שיש לנו. מדי פעם בפעם כשהגענו לאיזה קושי מדיני, או כשנתעוררה אצלנו מחשבה על אודות איניציאטיבה מדינית חדשה, היו עינינו משוטטות מסביב ומחפשות את וייצמן. ואם כי וייצמן לא מנע במשך כל הזמן הזה את עזרתו האקטיבית להנהלה הציונית, והיה ממלא את שליחות התנועה מתוך נאמנות מלאה כ“חייל פשוט”, בכל רגע שנדרש לכך – הרי אי־אפשר היה לה בשום אופן לתנועתנו להשלים עם זה שהאיש בעל ההשפעה הכבירה, בעל הקשרים המצוינים, האיש בעל ה־ Charisma שאין דומה לו כיום באומה הישראלית לא ימצא במקומו שהוא נועד לו, ולא ישקיע את מלוא סגולותיו וכשרונו בהנהלת עניני הציונות בימי הנסיון וההכרעה שהיא נמצאת בהם.

תוקן, איפוא, מעוות גדול. ואילו נתכנס הקונגרס לשם זה בלבד, היתה נחשבת לו זאת לזכות גדולה. אולם הקונגרס הזה ניסה לתקן גם משהו לשם הבראת היחסים הפנימיים בתוך ההסתדרות הציונית, והוא ניסה לעשות זאת בשני אופנים, בדרך ריאורגניזציה של ההסתדרות והקמת הסתדרויות ארציות אחידות, ובדרך של הנהלה קואליציונית רחבה. אני אומר ניסה לתקן, באשר איש איננו יכול לומר שכבר תוקן ע“י כך משהו; להיפך, יש חילוקי דעות בזה אם בכלל מובילות שתי הדרכים האלה לתיקון ממשי. תנועתנו הופיעה בשתי הסיסמאות האלה בבחירות לקונגרס, מתוך רצון לשנות את פני הדברים לטובה, למעט עד כמה שאפשר את שטחי החיכוכים הפנימיים ולהביא את התנועה לידי יכולת הגשמה יותר גדולה. ואם בשאלת ההסתדרויות הארציות האחידות הספק נסב בעיקר על זה אם הדבר ניתן להגשמה, או לא, אבל לא היה ספק בכך שאילו ניתן להיבצע במלואו בכל הארצות היה בזה משום ביצור כוחה הפנימי של ההסתדרות הציונית, הרי לגבי הקואליציה הרחבה לא הרפה מאתנו הספק עד הרגע האחרון אם בכלל מגבירה קואליציה כזאת בתנאים הנוכחיים את כושר הפעולה של ההנהלה הציונית או שהיא עלולה להחליש אותו. על כל פנים, גם הרוב המכריע של סיעתנו בקונגרס אשר חייב את הרחבת הקואליציה, לא חייב אותה בכל מחיר אלא קבע שני תנאים מוקדמים שעליהם עמדנו גם בקונגרס הי”ח. תכנית מוסכמת ואישים מוסכמים. בקונגרס הי“ח בא המו”מ בדבר הרחבת הקואליציה לידי התפוצצות בגלל אי־היכולת להשיג הסכם לתנאים האלה. גם בגילוי הדעת שפירסמה מפלגת פועלי א“י באלול דאשתקד, בימים שהמתיחות והתחדדות היחסים בינינו ובין מפלגות האופוזיציה בציונות ובישוב הגיעו לשיאם, חזרנו וסימנו שורה של עיקרים אשר צריכים לשמש יסוד ליחסים מתוקנים בציונות ובישוב. על הדברים האלה חזרנו גם במצעים שלנו לבחירות בכל הארצות. והנה במו”מ על הרחבת הקואליציה בקונגרס זה נעלמו פתאום כל התנאים האלה מעל הפרק. איך נעלמו ולמה – קשה לבאר. החפזון של בין השמשות בערב נעילת הקונגרס גרם לכך. ואם לגבי התנאי הראשון, “תכנית פעולה” אפשר לומר עוד שאותה שורה ארוכה של ההחלטות שנתקבלו בקונגרס היא היא התכנית ה“מוסכמת”, הרי לגבי התנאי השני גרם החפזון לכך שנסתרסה כוונת הקואליציה ותוכנה בגלל מימרא יפה – שהפכה למיטת־סדום.

מישהו ממנהלי המו“מ הדיפלומטי הגה רעיון והגדיר אותו בסיסמא: “קואליציה רחבה – אך קטנה”! כלומר הנהלה מצומצמת בת ז' חברים. אכן סיסמא מלבבת מאד, אך כדי לבצע אותה מן ההכרח היה לקצץ בראש וברגלים, מן ההכרח היה להחליש קודם כל את כוחנו אנו בהנהלה; ומן ההכרח היה להוציא מתוך ההנהלה את האיש היחידי המייצג את הציונות הכללית האמיתית, את האיש היקר בעל המידות והזכויות הכבירות במפעל ההתיישבותי והכלכלי שלנו, זה אשר באותו קונגרס עצמו חגג את עשרים וחמש שנות עבודתו בשדה זה מתוך נצחון מלא, את הד”ר רופין; ומן ההכרח היה שוב להכניס מן הצד השני, מן “המזרחי” למשל, כוח ריאקציוני אחד השקול כשנים שתבעה לעצמה מפלגה זו בקואליציה גדולה יותר; ומן ההכרח היה למצוא דרך חדשה של פיצויים ל“מועמדים” לקואליציה גודלה בצורת “סגנים” ומזכירים נבחרים ע"י הועד הפועל הציוני. כך יצאה קואליצית־חפזון זו שאינה מניחה אף אל דעתה של סיעה אחת בקונגרס, ושאין בה בודאי כדי להניח את דעתנו אנו.

אילו היו מעמידים לשיקול דעתה והחלטתה של סיעת העבודה בקונגרס, לפני המעשה, אם היא מסכימה להרחבת הקואליציה בצורה כזאת שממנה יוצא רופין כדי לפנות מקום לרוטנשטרייך, ולוקר כדי לפנות מקום להרב פישמן, לרפרזנטנט השחור ביותר של “המזרחי”, לזה אשר בימי משפט הרצח של ארלוזורוב התנדב להעיד שמפלגת פועלי א“י היתה מעוניינת באופן פוליטי להטיל את אשמת הרצח על הרביזיוניסטים, לזה אשר שב מן הקונגרס הי”ז בסיסמא “מלחמת ה' בעמלק ובפועלים” – בודאי שהסיעה היתה עונה על כך בשלילה. ובכלל קשה להבין את ההגיון שבדבר, למה צריך היה להאחז בעקשנות כזאת במספר־הקודש “שבעה”, ומה איכפת היה אילו היתה זאת אכזקוטיבה בת שנים1־עשר חברים או בת ארבעה־עשר, ומה איכפת היה אם במקום הרב פישמן היו נכנסים שנים אחרים מן המזרחי ועוד אחד מן הציונים הכלליים ב', מבלי אשר יורחק רופין, ויופחת כוחנו, ומבלי אשר יצטרכו לקבוע קונסיסטוציה חדשה של סגנים ולחלק כיבודי־פיצוי למקופחים?

התהיה זאת אכזקוטיבה בת קיימא ובעלת כושר־פעולה? – ימים ידברו.

אפשר לומר על הקונגרס הזה, שהוא היה קונגרס “בלי מנצחים ובלי מנוצחים”, אבל אותנו סוף סוף לא מעסיק ביותר נצחונה של סיעה זו או אחרת, אלא נצחונה של הציונות. ואם כי הסיום הזה של הרכב הקואליציה ובחירתה קילקל במידה לא מעטה את ההרגשה הטובה שהיתה לנו בקונגרס הזה, במהלכו, ברוח־עבודה ששררה בו, במאורע של החזרת וייצמן לנשיאות וכדומה – הרי אין לנו אלא לאחל להנהלה החדשה שתתגבר על הקשיים הפנימיים הנועדים לה על דרכה, ותנהל את הציונות במשך שתי השנים הבאות לקראת נצחונות וכיבודים קונסטרוקטיביים חדשים.

תרצ"ה



  1. “שנית־עשר”במקור המודפס, צ“ל ”שנים־עשר“ – הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות