רקע
יצחק לופבן
כליון חרוץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אינני יודע אם רבים מאתנו מעריכים אל נכון את עוצם טרגדיה החדשה שירדה על היהדות הגרמנית מאחרי ועידת נירנברג. הפעם אין זאת יותר השפלת הכבוד, העלבת הדם והגזע הישראלי, אין זאת יותר ביטול האמנסיפציה והורדת היהודים למדרגה של פּאריה משולל זכויות – הפעם זהו כליון חרוץ, מגמה גלויה ובולטת להשמיד ולעקור את כנסת ישראל מגרמניה, מבלי להשאיר לה שריד ופליט.

ברוח קרה, בצעדים מחושבים, בלי אותו יצר־הרציחה הגועש שהיינו פוגשים אותו אצל פורעי הפרעות ביהודים מימים ימימה, אלא בשיטה מודרגת, מן הקל אל הכבד, נערכה בגרמניה תכנית ההשמדה. מקודם – הרחקתם מן החיים הפוליטיים ומן החיים התרבותיים, ממשרות הממשלה ושרותי הציבור, מבתי הספר הגבוהים, מן הפקידות הכלכלית וכו' וכו'. כל הגזירות האלה טילטלו טלטלה עזה את הקיבוץ היהודי בגרמניה, השליכו רבבות ממנו מתוך עמדות־המחיה והקיום שלהן, הכריחו אותם להגר, חסמו בפני הנוער היהודי את תקות עתידו – אבל הן השאירו בכל זאת לפליטה שני איי־הצלה: האחד מהם היה ארץ־ישראל, וליהודים בעלי הרכוש הרוצים לצאת את גרמניה, ולעלות לארץ ישראל ניתנה האפשרות לקחת עמם חלק קטן מרכושם במזומנים; והשני – על החיים הכלכליים הפרטיים של היהודים לא חלו הגזירות הקטלניות לכל הפחות במידה שהן הוגדרו ע"ח החוק המפורש. ובתוך עצבונה הגדול ורוחה המדוכאה קבעה לעצמה גם היהדות הגרמנית מעין תכנית הצלה: חלק ייצא, חלק ישאר; חלק יזדקן ויגיע ממילא לימים שאין חפץ בהם, והנוער יבקש לו דרך לחיים חדשים בארץ־ישראל, ובמידה שאפשר יהיה – גם בארצות אחרות. מלבד זה, היהודים בגרמניה צברו במשך מאה שנות האמנסיפציה רכוש רב, נכסים שאינם נדים ונכסים נדים, רכוש שאפשר להתבצר בו בשעת צרה, כשם שהתבצרו בו היהודים בימי הביניים, גם בשעות של פורענות ומצוקה האיומות ביותר. גיטו? – יהא גיטו! כבר היה פעם, והוכיח שאפשר להתקיים בו. כשבאה העת יוצאים ממנו, ולקול תרועות חברתיות חדשות חומותיו מתמוטטות ונופלות.

זאת היתה בערך תכנית ההצלה העצמית של היהדות הגרמנית בשנתים הראשונות של שלטון הנאצים. תכנית שלא הוגדרה ולא נכתבה, אלא שנבעה מתוך הלך־הרוח הכללי ומתוך פרוצס ההסתגלות שהיה מורגש לאחר ששככה במקצת הסערה הראשונה של תקופת הגזירות. והנה ירדה המהלומה החדשה, וגם התכנית הזאת נהפכה על פיה. גם על התחום המצומצם של החיים הכלכליים הפרטיים של היהודים הונף גרזן המשמידים. מה שהיה מקודם בבחינת מעשים “ווֹלוֹנטריים” של תנועת הרחם אשר התנהלה לכאורה על דעת עצמם של קנאים נאציים – עומד להיות דבר “מסודר” בדרך החוק. מנהיגי המדינה הנאצית הכריזו במפורש על הצעדים הנעשים לקראת הגבלה חוקית להתעסקות המשקית של היהודים. ואפשר לשער מה יהיה פירושה של “ההגבלה” בגרמניה דהאידנה. למעשה הולכים ומתמוטטים החיים המשקיים האלה מאליהם. מיום ליום מתרבים המקומות בגרמניה שאחרוני היהודים נאלצים לעזוב אותם. קהילות שלמות הולכות ומתבטלות. ויש מקומות שבהם אין מוכרים צרכי אוכל ליהודים, והם מוכרחים לעזוב את בתיהם, את עסקיהם ואת רכושם ולנדוד לערים הגדולות למען יוכלו לכלכל את נפשם במובן הפשוט ביותר של המלים האלה. חוקים צדדיים שונים (כמו האיסור על היהודים ליהנות מאשראי אפותיקאי ממלכתי או ציבורי) פוגעים קשה ברכוש היהודי הקיים ומבטלים למעשה את כל ערכו. מלבד זה צפויה סכנה של החרמת הרכוש הזה. אנשים שונים אשר ביקרו בגרמניה בשבועות האחרונים, מוסרים על היאוש הנורא אשר תקף את הציבור היהודי. חצי מיליון יהודים נידונו במובן הפשוט ביותר לכליה של רעב והתנוונות.

אכן צרה וצוקה שלא ידע כמוהן שום קיבוץ יהודי בדרך היסורים הארוכה של נדודי הגולה.

והשאלה היא: מי יציל? ואיך להציל?

יהדות העולם הגיעה כנראה לידי אטרופיה גמורה לגבי הטרגדיה האיומה הזאת. ההתעוררות שהורגשה בימים הראשונים, החרדה שעברה אז את העולם היהודי, הנסיון להציל, להפוך את הטרגדיה למנוף של גאולה והצלה – התנדפו כעשן. מכל זה נשתיירה רק סיסמא קלילא שלא רק שהיא חסרת ערך והשפעה לגבי הקלת גורלם של יהודי גרמניה, אלא היא הפכה להם לרועץ הגדול ביותר במצוקה העוברת עליהם. האינטרפרטציה האוילית שניתנה לחרם כלפי גרמניה, שהופכת אותו לחרם כלפי יהודי גרמניה, וחוסמת את הדרך בפני האפשרות היחידה שנשארה ליהדות זו להמלט מגזירת הכליה שנגזרה עליה – נעשתה למכשיר מסייע למלאכת ההשמדה של הנאצים.

היה זמן שידעו ביהדות מהו פירושו של “פדיון שבויים”. בימיו של יהודי זיס ידעו כי בשעה שקהילה אחת נתונה בצרה, בא ראש הקהילה השניה שמזלה עמד לה להימצא במצב יותר טוב, בא איזה איש לנדאו ומריק שקיק של זהב לרגלי התליינים, כדי להציל את הקהילה מכליה. גם בזמנים יותר מאוחרים היתה מפורסמת לשבח המידה הזאת של עזרה־הדדית בין היהודים, בימים של מצוקה גדולה. היהדות הגרמנית איננה זקוקה כיום ברובה הגדול לעזרה כזאת. בידיה נמצאים אמצעי ההצלה משלה. לע"ע רכושה עדיין בידה, רכוש של מאות מיליונים רבות; רכוש שיכול לשמש באמת מנוף גדול להצלת היהדות וגם לבנין ארץ־ישראל על ידה. הדבר היחידי שיהודי גרמניה מבקשים מאת יהדות העולם הוא: תנו לנו לצאת, תנו לנו את האפשרות להציל את נפשנו ואת רכושנו באיזו צורה שאנו יכולים להציל! מחר לא נהיה אולי יותר בעלים לרכוש הזה. והנה התחכמו רבים ממנהיגיה ועסקניה של יהדות זו, עד אשר נסתרה בינתם, ונוכח השלטים הנאציים הידועים המוצגים ליד הכניסה אל ערים וכפרים רבים “Juden sind unerwünscht” הציגו אף הם שלט ליד פרשת דרכה היחידה של יהודי גרמניה: לצאת? Unerwünscht יש "חרם על הנאצים!

איולת שלא היתה עדיין דוגמתה בעולם. אנו בעצמנו מזנבים את הנחשלים ומעמידים את יהדות גרמניה בין ה“סקילה” ו“החריבדה”, בין החרם הנאצי וה“חרם” היהודי“. והדבר הגרוע והמכאיב ביותר הוא שאת האיולת הזאת מלבישים בתגא של “הגנה על הכבוד היהודי”, ונוסכים לתוכה פאתוס מזויף של מלחמה במשטר הנאצי. והנה נתחלפו כאן “היוצרות” באופן מוזר מאד: אנחנו הסוציאליסטים, אשר רוצים בהפלת המשטר הנאצי כשלעצמו, מנקודת השקפה בין־לאומית, שהיינו צריכים לכאורה לזעוק “חרם” בכל מחיר, אפילו במחיר חייהם ורכושם של חצי מיליון היהודים אשר בגרמניה (כי הרי מתנגדינו הפוליטיים מונים אותנו ב“שניות” ומנחשים מראש שבשעת הכרעה נפקיר את עניני הציונות והיהדות לטובת הענין הסוציאליסטי הבין־לאומי), אנחנו אומרים: קודם כל הצלת היהודים ואח”כ חשבוננו עם המשטר ־ ומתנגדינו, ה“מוניסטים” הציוניים, כביכול, מוכנים להפקיר את חצי מיליון היהודים, את אפשרות הצלתם ואת הפוטנציה הכלכלית שלהם בבנין א“י ובלבד לקיים את ה”חרם" בכל חומרתו. אבל הדבר אינו מוזר כל כך כאשר מתחילים לנתח את הרקע הפסיכולוגי של חילוף־יוצרות זה. העסקנים של יהודי אמריקה ושל יהודי פולין וכל הנגררים אחריהם, רוצים במעט “נחת רוח” של גבורה לאומית ללא כל מחיר, מעט “נקמה” בדבר שפתים קלוקל, הם רוצים בחרס כדי לגרד במקצת את התפרחת “הרדיקליסטית” המגרה שעל עורם. העיקר איננו בעיניהם ה“מה יהיה” אלא ה“מה יאמר”, ריזולוציה “חזקה”, מחאה “עצומה” – בזה אפשר למלאות נפש ריקה במשך שנים רבות. כך דרכם גם בציונות ובשאלות הכרוכות בבנינה של א"י. מה זאת אחריות היסטורית בשעה היסטורית – את זאת אינם יודעים ואינם משיגים.

והשאלה היא: מה יהיה? האמנם יהיו עינינו רואות וכלות כשחטיבה יהודית גדולה הולכת ונשחקת לעפר, מבלי שיעלה בידינו לפרוץ את חומת האיולת הפנימית שלנו לשם הצלתם? האומנם יהיה הרכוש של דורות אשר צברה היהדות הגרמנית, שיש בו כדי להעלות רפאות, על אדמת א"י, למחצה של יהדות זו, ולשמש נקודת מוצא גם לתוספת בנין והגדלת כוח הקליטה בשביל רבבות יהודים שמחוץ לגרמניה – האומנם יהיה הרכוש העצום הזה לטרף בשיני הנאצים, ואנחנו את "כבוד ישראל? הצלנו?

תרצ"ו


המלצות קוראים
תגיות