רקע
יצחק לופבן
מליצי יושר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

המידה של ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, אשר דבקה בהם בחוגים הבעל־ביתיים, במשרתיהם ובסופריהם, להיות לבבם פתוח תמיד כפתחו של אולם לסליחה ולמחילה, ללמוד זכות על כל יהודי שנתפס לדבר עבירה, להפכו קדוש מעונה, ולהעמידו במחיצה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בה – מידה זו היתה בודאי ראויה לכך שנשבחה ונקשור לה כתרי תהילה, אילמלא… אילמלא הפכו אותה למין אפרפרה מעמדי שהם משתמשים בו כדי להזות על כל טומאה וכל כל נגע צרעת שעולים בקירותיהם, וטומנים אותו תחת רצפת לבם הקשוח, כשהם נדרשים למעט “גודל נפש” לגבי ענינים ואנשים שמחוץ לבני מעמדם.

הנה קרה מקרה מחפיר. אדם אחד מגזע היהודים בגרמניה, קריסקי שמו, אחד ממנהיגי “הציונות הממלכתית” באותה ארץ, ואיש־אמונו של “המנהיג” הרביזיוניסטי, סרח ונעשה ליהודון־החצר של השלטון הנאצי. אין איש מאתנו יודע על מה ולמה עשה זאת, אם לשם טובת־הנאה חומרית או לשם טובת־הנאה אחרת. אבל העובדה היא עובדה, שליהדות הגרמנית המשוסה והמתבוססת בדמה, קם צורר מבפנים, הרוצה להשתלט על עניניה למורת רצונה ורוחה, האוכל קורצא ומשמש שבט־אפה של ה“גיסטאפו” כלפי השארית האחרונה של חיים ציבוריים ותרבותיים עצמיים שיהדות זו אמרה להתבצר בהם בימי דויה ומצוקתה. הידיעות שמתפרסמות בעתונות, וגם הידיעות מגרמניה, אשר מטעמים מובנים אינן יכולות לבוא לידי פרסום; העובדה שהאיש הזה נתמנה ע“י הרשות הנאצית כדיקטטור לעניני היהודים, על אף התנגדותה של הרפּרזנטציה המוסמכת של היהדות הגרמנית; האינטרויוּ שלו עם סופר ה”אנגריף“, שבו הוא מביע את שביעת רצונם של היהודים מחוקי נירנברג ורואה בהתנהגותו של היטלר כלפי היהודים מעשה אדיבות ודרך רצויה לסידור היחסים ההדדיים; האספּירציות שלו להשתלט גם על העלייה של יהודי גרמניה ועל המשרד הא”י; העובדה שמיד לאחר התמנותו החלו הרדיפות מצד הרשות כלפי תנועת החוץ ה“מרכסיסטית”, החלו המאסרים והגירושים של שליחי ההסתדרות בהחלוץ – כל אלה אינם משאירים אף צל של ספק ביחס לתפקיד שקריסקי זה ממלא עתה.

ואמנם דעת הקהל היהודית בעולם נחרדה כאשר הגיעו אליה הידיעות האלה, ומלבד ז’בוטינסקי, שהעיד כי כל מה שקריסקי עושה, “לשם שמים הוא, וישר בתכלית היושר”, לא נמצא איש אשר יפקפק מה יכולה ומה צריכה להיות התגובה המוסרית (כי על כן תגובה אחרת בלתי אפשרית היא) של כנסת ישראל בעולם על נבלה זו. רק העתונות הבעל־ביתית בא"י, זו שהיא כידוע רחבת לב וגדלת נפש מאד, כולה כאחת (“דאר היום”, “הבוקר”, “בוסתנאי”) הזדרזה לפרוש את כנפי חסותה על “בעל הטובה” החדש הזה והחלה מוציאה מתוך אשפתה את כל היעים והסחבות הפסיכולוגיים, שמוכנים אצלה כדי למרק כל כלימה ושמצה, בשעה שהיא חוששת שמא עלול משהו מאלה להיות נזקף גם על חשבונה היא.

מה שמענין אותנו עתה אינה כמובן פרשת קריסקי כשהיא לעצמה. למה מנוּול יהודי נעשה פתאום למנוול רשמי, מטעם הרשות – איננה בעיה פסיכולוגית כה קשה ומסובכת. חזיונות כאלה בחיי הגולה היהודיים אינם חדשים ואינם נדירים ביותר. בתקופות שונות של מצוקות קשות לישראל, היה מגיח תמיד מאיזה מקום זד ובוגד מבפנים אשר העמיד עצמו לשרות המציקים נגד בני־עמו המצוּקים. בימים אלה, שאנו חוגגים או מתכוננים לחוג את יום הולדת המאה של מנדלי מוכר־ספרים, מבצבצים ועולים מאליהם כל הסימנים שנתן אפיקן עברי מצויין זה ב“בריות היפות” הללו וב“בעלי הטובות” השונים, שהאריכו בסיועם את ידה המרשעת של הרשות והיו צרה גדולה לישראל. תמיד היו האנשים האלה לחרפה ולדראון בתוך העם. במקום שהיתה לו היכולת לכך, היה העם מרחיק את הרשעים האלה מתוך גבולותיו בכוח הזרוע; במקום שלא היתה בידו היכולת לעשות זאת, היה מעמיד אותם בכל אופן מבחינה מוסרית מחוץ לתחומיו ומחוץ לערבותו ההדדית, והיה מתפלל בכוונה עצומה את התפילה המיוחדת שקבעו חכמים לשם כך" “ולמלשינים אל תהי תקוה” וכו'. מעולם לא ניסה ללמד זכות על חזיונות כאלה. העם הזה אשר גודל וחונך על ברכי ה“פלפולא חריפתא”, והיה רגיל לטפל בכל ענין וענין מתוך נפתולים הגיוניים עד כדי העלאת פילים בנקבי מחטים, קבע לשאלה זו דוקא את עמדתו מתוך פשטות מוחלטת וברורה.

לסוג החזיונות האלה שייכת בלי ספק גם פרשת קריסקי. אכן, ענין הרביזיוניזם והרביזיוניסטים יצא כבר מתחום הדיון והבקורת שלנו, לאחר שהללו הוציאו את עצמם ממסגרת האחריות הציונית ואנו חדלנו להיות ערבים למעשיהם ולתעלוליהם. אבל הדרך מן הרביזיוניזם למעשה קריסקי ולמעשים דומים ועוד גרועים מאלה היתה תמיד פתוחה לרווחה. על ברכי האידיאולוגיה של “ברית עם השטן” נולדה תנועה זו ואת פרסומה הראשון היא קבלה ע"י מעשה פטליורה – ומאז ועד עתה דרכה רצופה מעשי־בגידה ודילטוריה, מעשי חתירה תחת הסמכות הארגונית והמדינית של הציונות והאומה העברית, מעשי הרס והכשלה פנימיים, מבלי לבדוק באמצעים ומבלי להרתע מפני התוצאות. אין, איפוא, שום פלא בזה שמגזע הרביזיוניזם יוצאים חטרים כמו קריסקי, אשר מקיימים באופן עקבי את האידיאולוגיה של “ברית עם השטן” ומתירים כל פשע, כל נבלה וכל זוועה חברתית, בכל מקרה שאפשר להם לקחת מעט “גדולה” לעצמם להכשיל את מפעלה המדיני והארגוני של “הציונות הישנה”.

אבל הדבר המעניין ביותר בכל הפרשה הזאת הוא שהבעל־ביתיות הציונית בא“י, מתוך חשבונות פוליטיים פנימיים, לא וויתרה עדיין על המשען הנאמן, שהיא מוצאת לה ברביזיוניזם, וממהרת בכל פעם להגנתו ולהצלתו, מדי התגלה קלונו ושחיתותו ברבים. ההגנה על קריסקי, שמצאה לה את ביטויה בעתונות זו, קובעת קודם כל שקריסקי הוא קרבן של עלילה מצד השמאל ואנשי “ברית שלום”, קרבן מיסכן, שאינו יכול להגן על עצמו וכו'; היא קובעת בשניה, שמה שהוא עשה הוא בעצם כשר ונאה מבחינה ציונית־לאומית; והיא קובעת בשלישית שהוא לא עשה את התועבה הזאת מרצון, אלא אנוס הוא, אחד “מן האנוסים”, באשר לא יתכן שצדיק וחסיד כמוהו ובעיקר “עשיר מופלג” כמוהו יעשה דבר כזה לשם איזו טובת־הנאה שהיא, ושבכלל אי־אפשר לדעת “מה שנעשה בלבו של יהודי זה”. ממש “הקדרה” של שלום־עליכם, שנמצאת ממילא מחוץ לכל גדר של ויכוח. אבל דרך הגנה זו, בכל מקרה ובכל מחיר, על אף כל העובדות המטפחות על פני המגינים המושבעים, מאמתת בפעם נוספת את הדברים אשר נאמרו כאן בהזדמנות אחרת, שהטמטום ו”הצדיקות" המעמדית בתוך חוגים ידועים של בעלי־בתים ציוניים הגיעו לידי כך, שאילמלי היה קם ז’בוטינסקי ביום בהיר אחד והיה סוגד לצלב, ואילמלי היה משה סמילנסקי צונף את מצנפת המושלמים על ראשו, היו בוודאי ממהרים כל האנשים היפים האלה ולובשים צדקות כשריון, כדי להמליץ־יושר, להגן ולמרק ולפטור, כרגיל: שראשית זאת היא “עלילה” מצד השמאל, והשנית כל מה שעשו לשם שמים נתכוונו והשלישית “אנוסים” היו… וכו'.

כך דרכם: למראה הדגל האדום הם מתמלאים חלחלת עולמים; על חינוך ילדי העובדים לעבודה, לנאמנות חלוצית לארץ ולאומה, להכרה חברתית – הם מתעוותים כנכפים מתוך “דאגה” לאחדות ישראל; על פועל שעובר על “שבות” בשבת, בתוך רשותו, בלי משים, ומבלי להזיק למי שהוא, מתאדמות כרבלותיהם מתוך חמת־קנאות; כל רבב כחוט השערה שבנו וכל הנראה כרבב בעיניהם, הם הופכים מיד לכתם לא ימחה ולא יסולח לנצחים – ואילו כל רשעות וכל בגידה, כל מלשינות וכל תועבה שבהם ובבני סיעתם ומעמדם, המכרסמות בנפש האומה, וממיטות עליה קלונות ואסונות לבקרים, על כל אלה פרושה טלית הסליחה של מליצי יושר אלה, ומתגלגלת מידת החסידות שלהם ללא גבול.

איך נאמר שם אצל מנדלי “בעמק הבכא” על “כנופיה קדישא” זו של ליבצי האדמוני: “פקחים הם בעלי נפש אלו ומנעימי מלל, שלוקחים נפשות בחכמתם ומבליעים אותן בנעימה… מכובדים הם, שמכבדים את גופם, וענוים הם, שמוחלים על כבוד אחרים, מורים הם לצדקה, לחבריהם ולא להם…”

תרצ"ו


המלצות קוראים
תגיות