רקע
יצחק לופבן
בצלו של צלב הקרס
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ב“ספר הג’ונגל” של רודיארד קיפלינג מתוארת תמונה בלתי

נשכחה, שיש בה דמיון רב למצבה של גרמניה כיום זה: “מחולו של הנחש”

(קאה, כמדומני, קורא לו קיפּלינג), אשר בשקוע הירח ביער הוא נוסך

כשפים, בהעוויותיו ובתנועות גופו, על מחנות הקופים הגדולים ועל יתר

בעלי־החיים שבסביבתו, והם מאבדים כל כוח התנגדות ונכנסים מהוממים

ומוכי־תמהון כמו מרצונם לתוך לועו של הטורף. במאורעות העולם המתחוללים

עלינו עתה, משמשים בערבוביה גלויות וסתומות, דברים שאנו יכולים לבוא עד

חקרם בכוח בינתנו ההיסטורית והסוציולוגית, ודברים סמויים מכל בינה, שאנו

עומדים לפניהם תמהים ומשתאים כלפני חידה שאיננו יודעים את פשרה. דורשי

האותות של הזמן הזה מנסים, כמובן, לבאר באר היטב את השתלשלות המצב הנוכחי

בגרמניה מתוך אספקטים שונים בשטח הפוליטי, הכלכלי והחברתי. אך בסיכומם

האחרון, אין הביאורים האלה יוצאים מתוך הגדר של "וראית את אחורי ופני לא

יראו", ואחרי כל המפורש והמוסבר נשאר עוד הרבה בלתי מפורש ובלתי מובן. לא

קשה להבין כלל וכלל דרכן של מהפכות, הפיכות מדיניות ומהפכות־נגדיות, תמורות

בשלטון ותנודות כפות־המאזנים שבין התקדמות חברתית וריאקציה. אבל קשה בכל

זאת להבין עד תומו את החזיון המוזר, שמדינה זו של “משוררים והוגי־דעות”,

ערשה של תנועת השחרור הסוציאליסטית ומקור מחצבתן של מחשבות אנושיות גדולות,

היתה כמעט באפס־יד, ללא כל מלחמה וללא כל נסיון של התנגדות רצינית,

לטרף בידי מחנה עריצים מתעתעים השולטים בה כיום, כדרך אבותיהם הונדלים

בימיו של גנזריק, לפני אלף וחמש מאות שנה ברומא.


את פסקי־הטעמים יש להעמיד על ה“אפס־יד” ועל "ללא מלחמה

והתנגדות". את עצם התמורה, את סיבותיה וגורמיה, את מגמת התפתחותה וקיצה

אפשר להבין ולהסביר. אבל אי אפשר להסביר את הפשר האמתי של מצב ה"הצאן לטבח

יובל", אשר בו נמצאים כמעט כל הכוחות המתקדמים בגרמניה בשעה הזאת; שבו

נמצאת התנועה הסוציאליסטית, הנותנת את גוה למכים, מוסרת את מנהיגיה למאסר

ולעינויי־מות ומעמיסה על עצמה מתוך אזלת־יד את כבלי־המשטר החדש, את

הכבלים ממש ולא בלשון השאלה בלבד, במידה שלא עשתה זאת בשום זמן ובשום

מקום ואף לא גרמניה עצמה בתקופת הגזירות והרדיפות בימי ביסמרק; שבו נמצאת

התנועה הקומוניסטית, אשר הפרזה המהפכנית והרדיקלית עמדה לה כנראה רק

במלחמתה הפנימית בתוך תנועת הפועלים, אבל היא נאלמה דום כלפי ממשלת היטלר

הרומסת אותה כטיט חוצות. קשה להבין ולהסביר, עפ"י הפירוש הפשוט של קורות

הימים האלה, את סיבת המבוכה הגדולה, שהביאה לידי התפרקות גמורה, שהשפילה

במידה כזאת את כל הידים, בילבלה את כל העשתונות והפכה במחי־אחד עשרות

מיליוני אנשים (כי הרי בבחירות שלפני האחרונות הצביעו בעד הסוציאלדימוקרטים

והקומוניסטים בלבד שלושה־עשר מיליון איש) גאי־תרבות וצועדי־קוממיות בהכרת

ערך עצמם – לכפופי קומה ונכאי־רוח, המקבלים בדומיה את המכות והעלבונות מידי

מזנבי נחשליהם.


קשה להבין. ואולי נמצאים אנו ביחד לעניניה הפנימיים של

גרמניה בבחינת “זר לא יבין את זאת”, באין לנו היכולת לחדור לתוך נבכי גורלו

של עם, אשר גם תכונתו, גם היסודות המוסריים של חייו וגם הטרגיקה הנפשית שלו

הם בכל זאת זרים לנו. ע"י נוסחא דוקטרינרית בלבד אין הדברים האלה נתפסים,

ופחות מכל יכולים אנחנו להיות מתוי הדרך ויוצרי סיסמאות במלחמה הכבירה הזאת

שבין החירות והשעבוד הנערכת כיום על אדמת גרמניה.


אבל במידה שנבצר מאתנו להבין עד תום את פשר הדברים בשטח

הפוליטי הכללי של גרמניה וכל יחסי הכוחות הסוציאליים בתוכה – במידה זו

עצמה אין צורך בשום פירושים והסברות לגורלה הטרגי של היהדות הגרמנית בשעה

הזאת.


שדה־הצלבים עטוף אימה ועלטה, שעליו מתרוצץ יהודי מודח ללא

מוצא ותנחומין, אשר תיאר לנו הירשנברג בתמונתו “היהודי הנצחי”, נעשה שוב

למציאות הזועפת של העם היהודי. לא רק של יהודי גרמניה, במקום שהתמונה הזאת

איננה יותר משא ומשל, כי אם חוויה טרגית ומחרידה, לא רק במקום שהצלב הזה

מתנוסס בגאון לרוח נצחונה של ריאקציה חברתית משתוללת ופירושו הגלוי והחוקי הוא רמיסת היהודים ברגל גאווה ובאכזריות במידה שלא ידענו דוגמתה

באירופה זה מאות בשנים – אלא צלה של מציאות זו פרוש כיום כמעט על כל הגולה

היהודית, הנתונה למדחפות ומאבדת מיום ליום את שארית האחיזה מתחת כפות

רגליה.


"גרמניה של היום – אמר וייצמן במסיבת הפרלמנטרים האנגלים –

אינה אלא שעור לדוגמא בשביל היהדות בכל העולם". גרמניה היתה תמיד שעור

לדוגמא. בה חרת תמיד קורנס הזמן את אותות הגורל על מצחו של ישראל. מימי

מסעי־הצלב הראשונים עד מסע־הצלב האחרון של היטלר, שימשה אדמת גרמניה במת

החזיון, שעליה נערך בצורה הקלסית “מחול־המות” של הגלות היהודית, ובה מצאו

את ביטויים הכולל יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם כל נפתולי הוויתה של גלות

זו, על עלבונה הכבד, על תקוותיה בנות־יומן ואכזבותיהן המרות. עליה נרקמו כל

העלילות, עליה גם טופחו כל ההשליות – ועליה מתפוצצות עכשיו השליות אלו בנפץ

איום ומהרס, ללא תקומה. במשך שבע־שמונה מאות שנים הקיף גלגל מזלה של היהדות

הגרמנית את מחזורו והגיע לבסוף למקום שממנו התחיל, לאשפירא וורמיזא,

לקולוניא, מגנצא, ווירצבורג וכו', לעלילת הבארות המורעלות ודקירת לחם

הקודש, ל“תועים” ו“מסומנים”, אשר שמו את “טומאתם” אות בבגדיהם, לכל אותה

האטמוספירה של ימי הבינים ההופכת שוב את היהודים לעדת מנודים, העומדים מחוץ

לזכויות ומחוץ לחוק, מופקרים בחייהם וברכושם. רק הדיקורציה החיצונית נשתנתה

במקצת – אבל בתוכנם ובמשמעותם הפנימית אלה הם אותם הדברים עצמם. אלה הם

אותם היהודים עצמם ואותה הסביבה עצמה. וזו אותה שכינת הצער והעלבון ההומה

על ראשם.


זהו עונש קשה מאוד. יש בזה אולי משהו מעמידה על הדם, כאשר

נאמרים הדברים בשעה אנוּנה זו. אבל יש הכרח לומר אותם, למען נשכיל מהם

ולמען נסיק מהם מסקנות המכוונות אותנו בדרך הנכונה, כדי להציל את שארית

הפליטה מאבדן וכליון. היהדות הגרמנית, אשר יותר מכל ציבור יהודי אחר, בעל

חשיבות ובעל משקל במנינו ובבנינו, באירופה, פירשה במאת השנים האחרונות

באופן בלתי נכון את כוונתה של ההיסטוריה הישראלית, אשר התפארה בלבה שהבליגה

כבר על גורל ישראל – דוקא היא מוצה עתה את הקובעת המרה ביותר של הגורל הזה.

בה נתבדו בבת אחת כל האילוסיות שניסה פעם הקיבוץ היהודי בגולה לבוא דרכן

לידי השלמה עם גורלו: אילוסית האמנציפּציה, אילוסית האסימילציה, אילוסית

ה“תעודה”, אילוסית השליחות הרוחנית והשליחות הכלכלית, המסחרית והפיננסית.

כשברי כלי חרס מתגוללים עתה כל יצירי הדמיון הללו. לא הועילו לה כל תמרוקי

הרוח והנפש, כדי להתנכר; לא הועילו כל מתנות־הדם שנתנה יהדות זו כדי

להתכשר. “אזרחי העולם” נהפכו שוב ל“חזירים מצורעים”. ואלה אשר דימו בנפשם

להיות שרי־רוח ונסיכי תרבות ואמנות בהיכלות זרים, מייבבים ככלבים תחת

הצלפות השוט של נערים פוחזים.


זהו עונש קשה מאוד. אבל זה יהיה שוב פירוש שוא להיסטוריה

הישראלית, אם נביט על הדברים רק מזוית־ראיה של מאורעות העולם האקטואליים

בלבד, ואם נרצה לבאר לעצמנו את התמוטטות החיים היהודיים בתקופה הזאת ע"י

אותות הזמן והתמורות המדיניות, הכלכליות והחברתיות של העמים אשר היהודים

שוכנים בתוכם, אם נחשוב את כל זה למקרה חולף, למחץ העתיד להרפא בתוך הרפאות

הכללית של העולם המחוץ והחולה. אותות הזמן הם רוח הסערה העוקרת לפעמים גם

אלונים אדירים וכבדי שרשים, אבל היא מטאטאת ומשימה קודם כל את

התלוי־על־בלימה. מה שמבעית אותנו ביותר בתקופה זו, אינן המכון הניתכות על

ראשינו אגב המהומה והמבוכה הכללית, לא זה שאנו הנדפים בצד ובכתף בתוך

ההתרוצצות הגדולה הרת החליפות והתמורות בעולם, כי אם זה שנשיבת־הרוחות של

הזמן הסירה את שכבת העפר הדקה מעל כל מקומות עמידתנו, ולעינינו נתגלו במידה

שלא נתגלה עד היום, חרפת תלישותנו ותוגת ערייתנו, באין אף נימה שרשית אחת

לקיקיון יבש זה הנקרא חיי ישראל בגולה.


אכן גרמניה היא “שעור לדוגמא”. אבל ישנם לנו כיום שעורים

לדוגמא רבים מאוד. אינני יודע אם היתה לנו פעם האפשרות להביט בעינים כה

פקוחות ומיטיבות לראות ומתוך דיסטנץ היסטורי כה שקוף על מצבנו כפי שישנה

כיום. הננו נמצאים עתה כאילו בתוך המעבדה של ההיסטוריה העולמית, ואנו

יכולים לראות ולמנות בתוכה את צנצנות־המבחן שלנו. לנגד עינינו שורה שלמה של

צירופים ומזיגות, של צורות שלטון וחיי־חברה, של דרגות תרבות ופילוסופיות

מדיניות, אשר בכולם עברנו את תקופת המבחן והנסיון: רוסיה הסובייטית, שלטון

של פועלים, נקי מאנטישמיות ממלכתית – והיהדות נהרסת; גרמניה הפשיסטית –

והיהדות נהרסת; פולין הדיקטטורית למחצה והדימוקרטיה למחצה – והיהדות נהרסת;

אמריקה הדימוקרטית לגמרי – והיהדות נהרסת; וכו' וכו'. היא אינה נהרסת רק

במקום שאיננה בנמצא או במקום שהיא נמצאת בכמות בלתי חשובה ובלתי ניכרת. אין

איפוא, אף סדק אחד למוצא ואין עף זיק אחד של תנחומין, אין אף נקודה אחת

שאפשר לנו להתעכב עליה ולומר: כאן תמצא לה יונת ישראל מפלט מפני צפרני

הנץ…


“במה אנחמך אחותי רחומה”? היו ימים וזמנים שבהם היו

היהודים מוכים ונרדפים במקום אחד, ויושבים בשלוה, או נדמה היה להם לכל

הפחות כי הם יושבים בשלוה במקום שני. אז יכול היה המשורר לקחת את אחותו

“בת־יעקב אשר עינה אותה בן חמור” בידה הרועדת, להטיף תנחומין מרגיעים על

ראשה השחוח ולהוביל אותה “למלון אורחים” חדש. אז אפשר היה לגלגל בכל פעם

באותו הנוטריקון של גלות ולומר לכנסת ישראל הנידחה: “פה־לין”, או "ליני פה

בלילה הארוך…" כיום אין הדבר כך. כיום היה המבול על כל הגולה היהודית,

ואפס מפלט ואין לא “מלון אורחים” ולא אכסניה ללינת לילה בשביל ההמונים

היהודיים, בכל התקופה ההיסטורית הארוכה של גלות ישראל, לא הגיעה היהדות

למפנה כה חד בגורלה כפי שהגיעה אליו עתה. כליון חרוץ או שחרור – אלה הן שתי

הזרועות של הזוית. מה נעודד ומה ננחם, מה נשווע ומה בצע ברגשי ההשתתפות

שאנו מביעים, מה בכל אלה לסייע? הפתוס החדש אשר נוסך עתה לשאלת היהודים,

מתוך החלחלה העולמית שהיא מתעוותת בה, יכול להתבזבז שוב לפרקי קינות

רוטטות, עד כדי למלאות כרכים שלמים נוספים ל“ספרי הדמעות”, או לשמש מנוף

למפעל משחרר גדול. שעת צרה וצוקה זו, היא גם שעת כושר היסטורית!


אנחנו רשאים, כמובן, לקבל עתה פרס בעד ידיעתנו בהיסטוריה,

בעד פירושנו הנכון את ההיסטוריה היהודית. לנו, הציונים וחלוצי־ההגשמה

הציונית בא"י, היתה פרוגנוזה אשר התאמתה, לצערנו התאמתה במלואה. אנו

הזהרנו ודיברנו על לבות היהודים, על הלבות הערלים של היהודים, עוד בטרם

התחוללה השואה האיומה, בעוד היתה יכולת פנימית גדולה בעם ואפשר היה לבצע את

מפעל ההצלה והשחרור לא בבהלה ולא מתוך מנוסת־עכברים כמו היום. אבל לא עת

דברים לנו עתה ולא עת חשבונות של העבר. השאלה היא: מה יעשה ומה לעשות כדי

להביא לידי התאמה, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה מעשית, את האפשרות של

הצלת המונים יהודיים גדולים מכליונם, ע“י העברתם לא”י, עם ההכרח הטרגי

של ההמונים האלה אשר מולדותיהם החורגות מקיאות אותם ללא רחם? איך להכניס את

מעשה־ההצלה הזה לתוך מסלול תכניתי ומחושב, למען לא יכשל מבפנים ולא יכשיל

את המפעל שאנו עמלים להקימו בארץ זו?


לא קל עתה לתת תשובה על השאלה הזאת. היא חובקת כיום

בזרועותיה את כל העולם היהודי, ובמידה שגדלו ממדיה – גדלו הקשיים שהיא

נתקלת בהם. אולם אם היה פעם צורך בהסתדרות ציונית, בעלת כשרון פעולה וכשרון

הנהלה בתוך העם, ואם היו פעם תפקידים חיוניים ואחראיים להסתדרות זו – הרי

עתה בוער הצורך הזה ביותר ועתה קיימים התפקידים האלה, במידה שלא היו

קיימים אף פעם. רק אלה החושבים את התוהו ובוהו לסדר מצוין, יכולים לטפח

הלך־רוח אופטימיסטי למראה ההתפתחות החפשית והמהלך “הטבעי” של הענינים. אחת

הטרגדיות הנוספות על הטרגדיה הגדולה של העם העברי בשעה הזאת, היא זו, שימי

המבחן ההיסטוריים הקשים והמכריעים ביותר מצאו אותו בלתי מאורגן, ובלי

אינסטנציה מרכזית בעלת סמכות אשר תנהל אותו, תלחם את מלחמתו ותארגן את

“יציאת מצרים” החדשה, אשר עומדת להיות עצומה במידותיה, גדולה במסותיה

ומרובה בנפתוליה, מאשר יציאת מצרים הראשונה. אי־אפשר לגשת כלל לפתרון

הפרובלימה הזאת בלי מכשיר ארגוני כזה, אשר יפעל לא מתוך אינרציה, אלא במרץ

דרוך, ומתוך מדת יכולת ההולמת את תפקידי התקופה. מה שיש לנו היום, זאת היא

סוכה מבוקעת ורעועה, שהדלות מצפצפת בכל החרכים שלה, דלות החומר והרוח כאחד.

מה שיש לנו כיום איננו מסוגל אפילו לקיים את מעט האינרציה שיש בו, ואין

צורך לומר שאינו מסוגל להעמיס על עצמו תפקידים כבדי־מעשה וכבדי אחריות,

שעוד לא רבצו על ההסתדרות הציונית מעודה, ועד כמה שלא יראו הדברים האלה

פרוזאים ופעוטים לגבי הפרובלימה הגדולה והלוהטת שאנו עומדים בפניה, הרי

צריך שיהיה לנו ברור שבלי הסתדרות ציונית מחודשת, רעננה בכוח מחשבתה

ובכשרון פעולתה, משוחררת מן הרוטינה החלודה מצד אחד ומכוחות ההרס הפנימיים

מצד שני, לא היה לנו לא המנוף ולא נקודת המשען בשביל המנוף הזה, כדי למלאות

את התפקיד ההיסטורי שהסיטואציה הנוכחית בעם היהודי ובארץ־ישראל מטילה

עלינו…


נאומו של וייצמן באסיפת הפרלמנטרים האנגלים, היה צעד ראשון

בתקופה הזאת להעלות מחדש על פוֹרוּם מדיני רחב את שאלת היהודים בעולם, בקשר

עם ארץ־ישראל. וייצמן דיבר במסיבה זו על השאלה האקטואלית ביותר, על שאלת

יהודי גרמניה. ההד שמצאו הדברים בעתונות האנגלית הגדולה וגם התגובה בעתונות

הנאציים בגרמניה, מוכיחים ששערי הפעולה הזאת עוד לא ננעלו, אפילו בשעה זו

שעמי העולם תפוסים לפרובלימות מדיניות וכלכליות כבירות ומסובכות, שעל שטחם

הרחב אין מצוקת ישראל בגולה ניכרת כל כך. וייצמן איננו כיום מנהיגה

הרשמי של ההסתדרות הציונית, אבל הוא פתח בפעולה החשובה ביותר בשעה זו

לתנועה, הדורשת המשך ורציפות. העלאת שאלת היהודים מחדש על הפורום המדיני

הבין־לאומי, בהיקפה הרחב ובחריפותה המלאה, לא כשאלה מופשטת, אלא בקשר עם

א"י, עם מראה־מקום קונקרטי לפתרונה לא בדרך של בקשת “זכויות” אלא בדרך

קונסטרוקטיבית – זהו המפתח לכל פעולה ציונית בעלת מידות ההולמות את

צרכי העם בשעה הזאת. לפרובלימה המדינית של הציונות יש כיום שתי חזיתות

עיקריות, חזית העליה לא"י וחזית היציאה מארצות הגולה: **עליה בלתי

מוגבלת** ע“י שרירות לב פקידותית, וע”י טעמים שאין להם שום קשר ליכולת

הקליטה האובייקטיבית של הארץ, ויציאה בלתי־מוגבלת לא רק לאדם היהודי,

אלא גם לנכסיו ולרכושו. איננו יודעים אם אפשר לבקש אינטרוונציה

פוליטית, ואם תועיל אינטרוונציה כזאת כדי להניע את היטלר ואת אנשי היטלר

לא לשנוא את היהודים ולא להתעלל בהם, או כדי להניע את פולין שלא תגבה

מסים מרוששים מאת היהודים, ומהסטודנטים הפולנים שלא יכו אותם ולא ישליכום

מן האוניברסיטאות, או את הרומנים שיתיחסו אליהם בחיבה וכו' וכו' – אבל אפשר

לדרוש אינטרוונציה, והיא יכולה להועיל, שיתנו להם לצאת, כשם שנתנו

ליוונים לצאת מתורכיה, שיתנו לשוב למולדתם, להאחז בה ולבנות אותה.


אבל פעולה פוליטית איננה נעשית ע"י המולת אוילים ופרזות

מנופחות, והיא משוללת כל ערך אם מאחוריה איננו עומד כוח מאורגן המסוגל

להיות נושא אחראי לתביעות שהוא מרים אותן ושיש לו יכולת להגשימן. פעולה

פוליטית תכליתית איננה יכולה גם להעשות באטמוספירה של הפקרות ובגידה

פנימית, אגב מעשי חתירה ופעולות דיסאורגניזציוניות בלתי פוסקות. לכל מקום

שאנו מפנים את פנינו הננו נתקלים, איפוא, בשאלה זו, בשאלת ההסתדרות הציונית

והכשרתה לתפקידיה בתקופה הזאת. האידיאה הציונית היא המנצחת עתה ברחוב

היהודי, היא סיסמת ההצלה היחידה לעם, ונס־התנחומין שהוא נושא אליו את עיניו

מתוך מבוכתו ומצוקתו הגדולה – אבל ההסתדרות הציונית, בצורתה הנוכחית,

היא הכלי הבלתי־מסוגל ביותר לשרת כיום את האידיאה הזאת, להיות נושאה

ומגשימה.


תרצ"ג

המלצות קוראים
תגיות