אתם שזכיתם והנכם מתחנכים בבית־ספר עברי במדינת ישראל ולומדים בוטניקה מפי מורה לטבע – כולכם חכמים ומשכילים; ושעה שאני שואל מה זה צמח דו־ביתי – מיד מרימים אתם ידיכם, ומניעים אותן באויר וצועקים: זהו צמח חד־מיני, אשר אחד מהם עושה פרחי־זכר ואחד – פרחי־נקבה.
“למשל?”
“נו, כגון התמר, הערבה ו…”
“ומה זה צמח חד־ביתי?”
“אני, המורה!” קמים אתם על רגליכם וצועקים במקהלה. “מי זה לא יודע?” גם זהו צמח חד־מיני, אלא שפרחי־הזכר ופרחי־הנקבה יושבים באותו הצמח עצמו כשהם נפרדים; פרחי שחלה לחוד ופרחי אבקנים לחוד. למשל, המלפפון והדלעת, התירס, האורן ואחרים.
“ואילו פרח אנדרוגיני אתם יודעים מה זה?”
“הו, ‘אנדרוגינוס?’” אתם עונים וצוחקים. “זאת אומרת פרח, המכיל בתוכו אבקנים ושחלה יחד.”
“למשל?”
“נו, כמעט כל הצמחים אשר סביבנו: החציל והעגבניה, השקד והתפוז, האיקליפטוס והאפונה, החיטה וצמר־הגפן…”
“יופי! הוא אשר אמרתי: כיוון שכולכם מתחנכים בבית־ספר עברי־ממלכתי ולומדים בוטניקה מפיו של מורה לטבע – כולכם חכמים ויודעים את תורת הצומח. אבל אמי זכרונה לברכה, שנולדה בעיירה קטנה באוקראינה ולא למדה בוטניקה, לא ידעה את כל החכמה הזאת. לוּ הייתם באים אליה ואומרים לה, שגם בעולם הצומח קיימים זכרים ונקבות – היתה מצטחקת ואומרת: לכו וסַפרו בדיה זאת לתינוקות. הנה אני עובדת כבר עשרות שנים בגינת הירק שלי – ולא ראיתי סלק־ילד וסלק־ילדה, או צנון־בחור וצנון־בחורה… בואו־נא וסורו אתי לגן, עקרו בבקשה גזרים אחדים והראו לי בטובכם: איזהו גזר־זכר ואיזהו גזר־נקבה?..”
אין תימה, איפוא, שבכל קיץ וקיץ כשבערוגות המלפפונים שלה התחילו להופיע הפרחים הזהובים והם מתרבים ונדלקים בוקר־בוקר בהמוניהם תוך סבך העלים הירוקים אשר סביבם – היתה אמא מתחילה נאנחת ודואגת:
“הביטו־נא, ילדים טובים, מתחת לכל הפרחים המרובים שבערוגה אין אף מלפפונצ’יק קטן אחד”.
כל הפרחים כולם הם פרחי־סרק, והקיץ לא יהיה לנו אפילו מלפפון אחד, כדי לברך עליו ברכת “שהחיינו”.
לוּ הייתי מורה לטבע כבר בימים ההם, הייתי מנחם את אמי העצובה, מסביר ואומר לה בשקט: אל תדאגי, אמא, על תיעצבי. המלפפון – צמח חד־ביתי וחד־מיני הוא, העושה פרחי־זכר לחוד ופרחי־נקבה לחוד על אותו שיח. אלא שפרחי־הזכר מקדימים להיפתח ולפרוח לפני פרחי־הנקבה. וכיון שפרחים אלה שבערוגה – פרחי־זכר הם כולם, אין להם מלפפונים קטנים מאחורי עלי הפרח שלהם. כי זכר איננו יולד לעולם, כידוע. המתיני שבוע או עשור בסבלנות, וערוגותינו תתמלאנה, אם ירצה השם, פרחי־נקבה רבים, אשר ישאו כולם תחתם פירות קטנטנים ונחמדים…
אך מאחר שגם אני עוד לא ידעתי בוטניקה בימים ההם, הייתי נאנח אִתה ומשתתף בצערה הרב…
“שמא אשב בבית ואומַר פרקי־תהילים, אמא?” הייתי שואל אותה בתמימות ילדותית, “אולי יקשיב אלוהים לתפילתי וישנה את פרחי־הסרק לפרחים אשר מלפפונים יושבים תחתם? היד אלוהים תקצר?”
אך אמא היתה מצטחקת אלי ואומרת:
“ודאי, בני, אלוהים כל־יכול הוא ואין דבר בעולם אשר לא יעשה כרצונו. אך אל־נא נטריח, חס ושלום, את ריבונו־של־עולם לדבר כה קטן כמלפפונים שלנו. וכדי להפוך את פרחי־הסרק שלהם לפירות טובים וגדולים מוטב נשתמש בפוסטאלה.”
“האם פוסטאלה של גויים עלול לעשות מעשי נסים, אמא?” אני שואל.
“מעשים בכל שנה, בני”, אומרת אמא ומניעה ראשה בוַדאות שאין להרהר אחריה, “שנה־שנה אני נעזרת בסגולה זאת, וכעבור שבוע־שבועיִם הופכים כל פרחי הסרק שבערוגה לפרחים נושאי מלפפונים נחמדים…”
אתם ודאי אינכם יודעים מה זה פוסטאלה, אך אני שנולדתי באוקראינה, יודע גם יודע. ובכן, באוקראינה אשר בראשית המאה שלנו, לא השיגה ידם של המוני־העם לקנות לעצמם נעלים. בקיץ, מילא, אפשר להלך יחפים. אך בחורף הקר, שבו שלג מכסה את הארץ, איך יצאו החוצה ברגלים יחפות? היו האיכרים סרים בקיץ אל הנהרות והנחלים, אשר ערבות עבותות גדלות על גדותיהם, ומקצצים ענפים רבים. ומן הקליפות אשר קלפו מעל הענפים היו קולעים לעצמם פוסטאלות, מעין סוליות שבהן היו מהלכים כבנעלים בשלג ובבוץ משך כל החורף כולו. ופוסטאלות אלו, כשהן ישנות ורקובות למחצה ומתגוללות על תלי־האשפה, מחוננות בסגולה פלאית: להפוך את פרחי־הסרק של המלפפונים לפרחים נושאי־פירות – כלומר, להפוך זכר לנקבה…"
אבי היה צוחק ואומר:
“זהו כישוף ואסור ליהודי לעסוק בו!”
אחי משולם היה מלגלג ואומר:
“אמונת־הבל (בוּקי סריקי…)”.
אך אמא היתה עומדת על שלה, השיגה פוסטאלות רקובות אחדות ופיזרה אותן בערוגות המלפפונים – ובן־לילה נהפכו כל פרחי־הסרק לפרחי־מלפפונים, והמוני פירות ירקרקים ורעננים, נחמדים וטעימים מילאו את הערוגות. על־כן הייתי ממלא את רצונה של אמא הטובה וסר קיץ־קיץ אל כפר האוקראינים הסמוך, מהלך בשבילי הדרכים ומאחורי המשקים, מאסף פוסטאלות ישנות ומביא לאמי מלוא הסל…
“אמא, הבאתי, המון!”
“בוא ואתן לך פרס, קערית מלאה תותי־בר בשמנת, ותחיה נפשך”.
ובכן, נהניתי מתותי־בר בסוכר לאחר שהלכתי לכפרי־הגויים, וכעבור שבועות אחדים נהניתי מן המלפפונים הירוקים־רעננים שהיו מבשילים בערוגותיה של אמא.
היודעים אתם מתי גדלים המלפפונים של אמי?
“בלילות, ודווקא בלילות־ירח”, היתה אמי אומרת לי בלחישה על האוזן, “לאור הירח והכוכבים אפשר לשבת בגינה ולראותם בצמיחתם”.
ובאיזה יום מימי־הקיץ הראשונים היתה אמי שולחת אותי לכפרי הגויים, לאסוף בשבילה סוליות־סגולה?
“מובן מאליו, שבל”ג בעומר. ראשית, בל“ג בעומר לא נתקיימו לימודים ב’חדר', והרבי עם תלמידיו היו מצטיידים בקשתות ובחצים ויוצאים לטייל ביערות האורן והליבנה של הגויים; אוכלים ביצה שלוקה, שותים לימונדה אדומה ויורים חצים (ושנית, בל"ג בעומר היו האיכרים כולם מהלכים כבר במנעלים חדשים, לאחר שהושלכו פוסטאלות־החורף הקרועות אל מעֵבר לגדרות…)”.
“מה אתה מחטט שם, יהודון?” החרידני בעת אחד מחיפושי קול עבה וספוג בוז. נשאתי את ראשי, הבטתי סביבי בפחד ונחרדתי: מולי עמד כומר הכפר בכבודו ובעצמו. בדרכו לכנסיה הלך ומצא נער יהודי סמוך למקום פולחנו והוא מאסף דבר־מה לתוך סל שבידו.
השהיתי מבטי על הכומר ודמי קפא בעורקי. גבוה ובעל־גוף היה, פרצופו אדום ועיניו ירוקות, מחלפת־שיער עבה משתלשלת על ערפו, כובע גדול ושחור לראשו, גלימה שחורה עוטפת את גופו בעל־המידות וצלב־זהב גדול תלוי לו על צוָארו. בידו השמאלית החזיק ספר כבד ובידו הימנית – מטה עבה, שצלב מתנוסס בראשו.
“מה אתה מחטט כאן, בכפרם של נוצרים, יהודון חצוף שכמותך?” חזר ושאל כשהוא מזעיף פניו ומניף מטהו מולי.
“אני, אני…” גימגמתי, סתם ככה.
“מה יש לך שם בסלך?”
“לא כלום, באמת לא כלום…”
“התקרב מיד אלי!”
התקרבתי אליו בפיק־ברכיִם.
“מה יש לך בסלך?” חזר ושאל שוב. “הבאת לשדוד את בני־עדתי?”
“לא, לא… באמת!”
“פוסטאלות. רק פוסטאלות ישנות…”
“פוסטאלות ישנות וקרועות?” שאל באי־אמון והוא מחטט בקצה מטהו בסלי. “לשם מה אתה אוסף אותן?”
“אני, אני… אמי שלחה אותי לאסוף, בשביל המלפפונים”.
“זאת אומרת לסגולה?”
“כן, לסגולה”, גימגמתי.
“כדי להפוך את פרחי־הסרק לפרחי־מלפפונים?”
“כן, כן, באמת!”
“המאמינים אתם, שהפוסטאלות יכולות לחולל נסים?” שאל ונעץ בי מבט חודר.
“אמא אומרת…”
“התדע למה נקראות נעלי ערבה גם פוסטאלות?” הוסיף ושאל.
“לא, לא…” עניתי ברעד.
“כי הפוסטולים (השליחים) של אדוננו מנצרת נעלו כולם נעלַים שקלעו לעצמם מקליפות הערבה”.
“אני, אני לא מבין”.
“שפוך את הפוסטאלות מהר והסתלק מכאן!” פקד עלי הכומר בקול רווּי שנאה. “שפוך אותן מיד!”
“למה?”
“למה?!” שאל והניף מטהו. “כי מי שאיננו מאמין בישו ובשליחיו, איננו רשאי ליהנות מסגולות הפוסטאלות המבורכות”.
רוקנתי את הסל ומיהרתי להסתלק מן הכפר. חזרתי בריצה לעיירתנו, כשהנני נושם ונושף כל עוד רוחי בי.
“עתה את כבר רואה, גיטל, שטומאה בפוסטאלות אלה, שאַת מכניסה לגינתך?” רגז אבא, כששמע את סיפור הכומר מפי. “כל מלפפוניך אסורים באכילה מחמת טומאה…”
מאז חדלה אמי לשלוח אותי אל כפר האוקראינים, כדי לאסוף פוסטאלות: אך קיץ־קיץ היו לנו מלפפונים רבים בגינתה של אמי, ללא כל סגולות, מלפפונים יהודיים וכשרים למהדרין…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.