ערב אחד נסע אבא לעיירה סמוכה לרגל מסחרו, והותיר בבית את אמי ואותנו לבדנו.
היה זה ערב חָרפי, בחוץ שרר קור חזק, שכבת־שלג עבה עטפה את היקום כולו ורוח צוננת נשבה ונהמה בחשאי.
בן עשר שנים הייתי אז, וילדים בגיל זה אינם מאחרים לשבת בערב, כידוע. ומכיון שעייפתי את עיני בקריאה בספר בעל אותיות זעירות ירדה עלי לאוּת, תקפתני שינה, ואמי הובילתני בידה, השכיבתני על הספה, עטפה אותי יפה־יפה בכסת־נוצות תפוחה ורכה ואני קראתי בלחש קריאת־שמע שעל המיטה – ונרדמתי…
לילי־החורף ארוכים וממושכים הם שם, בארץ אוקראינה שבצפון, ואינני זוכר באיזו שעה משעות־הלילה הקיצותי פתאום משנתי. אך משפקחתי את עיני ראיתי לתדהמתי שבחוץ שולטת עדיין אפלה גמורה, ורק לובן השלג הדומם נשקף בעד לחלונות חסרי־התריסים. בחדר דלקה מנורה קטנה, ולאורה הבחנתי באמי שעמדה לידי והיא לבושה בגד־לילה. רציתי לברך אותה בברכת בוקר טוב, כדרכנו מדי בוקר, אך לפתע הבחנתי ברעד שכיסה את גופה, ופניה היו כחולים ושטופים דמע.
“אמא?!” קראתי מבוהל וקפצתי וירדתי מעל הספה. “את בוכה, אמא?!..”
“עזור לי, בני, אני חולה, חולה מאד…”
“מה לך, אמא?”
“שקט, שקט, ילדי”, לחשה וקולה מרעיד, “אל תבהל ואל תאבד את עשתונותיך. בטני תפוחה ומעי מתהפכים… אוי… ברר… קר לי, ילדי… התלבש, חמם מים על הכיריִם, טבול מגבת במים חמים, הבא לי ואחבוש את גופי בתחבושת מחוממת – אולי יוטב לי…” קולה נפסק מחמת כאב וסבל, בקושי רב סחבה את רגליה ושבה – שכבה במיטתה, התכסתה ויִבבה חרש…
התלבשתי ויצאתי למסדרון המקורה שליד ביתנו, חפנתי מלוא חפנַיִם גזרי־עץ וקיסמים, חזרתי למטבח וערכתים על הכיריִם, מילאתי קלחת מים ושמתי אותה על חצובת־ברזל שהעמדתי מעל לעצים המתלקחים. אז נטלתי בידים רועדות ספר תהילים והתחלתי לומר פרק אחר פרק בקול־בוכים ובלב שבור.
ככל שגניחותיה של אמי המסכנה גברו, כן גברה תפילתי. דמעות רותחות שטפוני. אין ספק שהחום שבלבי והדמעות הם־הם אשר חיממו והרתיחו את המים שבקלחת תוך שעה קצרה בלבד. לאחר שרתחו המים נטלתי מגבת, הורדתי בזהירות את הקלחת המהבילה מעל החצובה הקלויה, טבלתי במים הרותחים את המגבת, סחטתי את הבד הלוהט, מיהרתי והגשתי אותה לאמי, והיא עטפה בה את גופה – ונרגעה… רק לרגע…
“טוב, טוב, ילדי הנחמד”, לחשה.
“אמא שלי, אמי היקרה…”
נדמה היה לי שהוקלו מכאוביה והיא נרדמה… אך לא עברה כמחצית השעה, ואני טרם הספקתי להירדם והנה התעוררה אמי שוב בקריאות־כאב מחרידות.
“הצי־לו, הוי, הוי! הצי־לו! מהר, בני, קרא לרופא”.
לבשתי מעיל עבה, התעטפתי בסודר של צמר, שמתי כפפות־לבד על ידי וכובע על ראשי, וכך – לבוש, עטוף ומכורבל – יצאתי החוצה והתחלתי מתדפק על דלתותיהם של שכנינו. אלא שהשטן קיטרג – והכל היה מכוּון נגדי. כי הרוח החרישית, שהיתה מנשבת בראשיתו של הערב, גברה והתעצמה במשך הלילה והפכה לסערה קרה וסוערת, מעיפה מערבולות־שלג איומות. סערה מיבבת ובוכיה, ומסנוורת את העינים ומחניקה את הנשימה. לא שמים ולא כוכבים, לא אויר ולא ירח, רק גוש אפור של כפור, שלג־זלעפות, ויללה כבושה מעוררת פחד ואימה.
אחר דפקתי ברגלי הקפואות על דלתות עמוסות הררי שלג, שרטתי באצבעותי הנוקשות שמשות עטופות שכבת־כפור עבה ומחוספסת, צעקתי, התחננתי על נפשי וקראתי לעזרה. אך קולי נבלע בתוך יללת הרוח, נישא בסערה והתערב ברעש שבחוץ. נשאתי את רגלי והתחלתי לרוץ אל תוך מדבר־הלילה הסוער.
האם פחדתי?
ניתנה האמת להיאמר שפחדתי מאוד. אך איך אחזור הביתה, אל אמי החולה, ורופא אין אִתי?
בוססתי בשלג ונשימתי כבדה, עליתי גבעות וירדתי עמקים, עברתי ליד בתי־הכנסת האפלים וחלפתי בשוק השומם והריק. ובית הרופא רחוק – אי שם באפלה המתהפכת בקצה העיירה.
“אלי, אלי”, לחשתי בקול צרוּד ושבור, “האומנם נגזר על אמי ועלי למות בלילה אחד, בבדידות כה איומה? אמי בחום שורף ואני – בקור צורב? אותה ואת בנה בלילה אחד, ריבונו־של־עולם?!”
“בום – בום! – בום!”
“תרו –תרוע – תרו – רו – וי – לי!”
“לי – לי – לי – לי – י – י!”
מה זאת? האומנם קול תוף.
מקסם־שוא הוא או קולות של ממש?
כן! באמת! מולי ניצב בית מואר ומבהיק בלָבנוֹ. מבעד לחלונותיו הטבולים באור בוקעים קולות־נגינה עליזים וערים, מעוררים ומרקידים. והבית – בית־מידות נאה.
למי שייך הבית הזה? האין זה ביתו של רופא העיירה?
הרי חתונה היא זאת. כן! את שתי בנותיו הצעירות, בנות־הזקונים התאומות מכניס הרופא לחופה בלילה אחד… האומנם לילה זה הוא ליל־החתונה?!
התמלאתי כוח, עברתי את השלג העמוק שהפריד עוד ביני ובין הבית (הבית שהאיר לי כחוט של תקוה). זחלתי על ארבע בחריקת שינים, כשקולו של התוף המבמבם מעודדני ומאוששני להמשיך ולהיאבק. לחצתי בכל גופי הקפוא והנוקשה על הדלת הסגורה. היא נפתחה ברעש ואני נפלתי לתוך האולם המואר והחוגג קר וקופא.
הנגינה נדמה, הריקודים נפסקו, החוגגים התפזרו ובאולם המואר והמקושט השתררה דממת מוות. ואני עמדתי בתווך, מול החתנים והכלות שישבו על כורסאות מרופדות ופניהם משולהבים מחום ומאושר, הנני מיבב, מכה על פנַי וצועק בקול בוכים: “אמי, אמי חולה אנוּשה! בוא, בוא מהר להציל אותה!”
“כוסית יין שרוף!!” קרא הרופא ושיפשף את פנַי הקפואים בידיו הבשרניות והחמות.
“הילד ממש קפוא! כוסית יין שרוף מהר־מהר!”
טרם הספקתי לפצות פי ולהתנגד והרופא פתח אותו בכוח, הערה לתוכו את המשקה הצורב וקרא: “לחיים, קורקבן קפוא שכמוך!”
“מר! צורב! שורף!!” קראתי ממולל בידי. “אני נשרף!..”
“בן מי אתה?” שאל הרופא והיסה בידו את החוגגים. קראתי בשם אבי ואמי ומיררתי שוב בבכי כבוש.
“אמי, א־מי חולה מאוד…”
“ואמך לבדה היא?”
“כן, אדוני הרופא… אבא נסע…”
“ומה קרה לה לאמך פתאום?!”
“בטנה צבתה ומעיה מתהפכים.”
“מי אמר לך?”
“א־מי… הוֹ, רופא, בוא והצל את אמי הטובה!”
“תנו לו דובשן לנער אמיץ זה!” קרא הרופא לעבר בני־ביתו. “והשקו אותו בתה חם מהול ביין חמוץ…”
המנגנים פתחו שוב בנגינה והרוקדים חזרו לריקודיהם. ישבתי בפאת השולחן וטבלתי את הדובשן בתה מהול ביין חמוץ. מצצתי וליקקתי אותו וחיתה נפשי…
עטופים שמיכות־צמר ופרוות, נסענו הרופא, העגלון ואנוכי כעבור שעה קלה בעגלת־חורף, ולא עברו דקות ספורות והמזחלת נתעכבה ליד ביתנו, השקוע בדומיה.
“א־מ־א!” קראתי בקול קורע לבבות, כשראיתי את הרופא הופך את אמי מצד לצד והיא איננה מתעוררת משנתה. “א־מא!..”
הרופא עטף את אמי בשמיכות ובעזרתו של העגלון הוציאוה החוצה והשכיבוה במזחלת.
“את הכסת! מהר והבא את הכסת!..”
העגלון רץ, הביא את הכסת והטילהּ על אמי הישנה.
“לאט־לאט”, נזף בו הרופא, “לאט־לאט… וסע מהר אל בית־החולים הממשלתי, כי יש להעלותה מיד על שולחן־הניתוחים…”
רק נער הייתי בליל המאורע, ולא ידעתי לכנות מחלות בשמותיהן, רק כעבור עשרות שנים שמעתי שוב מפי אמי את סיפור המאורע והבנתי: היתה זאת התקפת המעי העיור. התוספתן המסכן שלה נדלק והתפקע וכל גופה הורעל ונשרף מחום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.