רקע
אליעזר שמאלי
נס פורים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כל השנה כולה הייתי מקנא בגבירים העשירים שבעיירה (נחלתם שפרה עליהם וחבלים נפלו להם נעימים). בכל ימות־השבוע הם אוכלים לחם לבן, ובכל יום שני וחמישי עולה ברוָז, מבושל או צלוי, על שולחנם.

יום אחד בשנה, הוא חג הפורים, מקנא הייתי בעניים שבעיירתנו, ולמה? יוסל הקבצן, מלך האביונים שבעיירה, היה מתפאר ומכריז בבית־הכנסת ובשוק: “הנני מרויח עשרה רובלים ליום!”

“כיצד, יוסל?” היו השומעים שואלים בהשתוממות. “הרי בגדיך ופניך מעידים עליך, שעני מרוד אתה, לא עלינו!”

יוסל הקבצן היה מעלה בת־צחוק מסכנה על פניו ואומר: “בפורים! ביום הזה נפתחים הלבבות והכיסים של הגבירים הקמצנים – והם נותנים צדקה ביד רחבה”.

גרם החטא, שאזני שנינו, של חברי הטוב לייבל ושלי, קלטו את תגליתו המרעישה של יוסל הקבצן.

“אם כך”, אמרנו “למה לא נתחפש לקבצנים בפורים הקרוב ונלך לסובב על בתי העיירה, נושיט יד ונבקש נדבות?”

מדוע? בפורים מלאות וגדושות חנויות־הממתקים שבעיירה עוגיות וסוכריות מגוּונות, אזני־המן נוטפות דבש, חלות ותופינים למיניהם, ואז מרובים צרכי הילדים בישראל וידם ריקה.

עומדים היינו בראשיתו של חודש אדר וב“חדר” של רבנו שמרל תם כבר עסקנו בלימוד מגילת אסתר ובשינון השיר “שושנת יעקב צהלה ושמחה”. הימים הלכו ונתארכו, והחורף הלך ונסוג. בחנויות הפירות שבעיירה הופיעו ראשוני תפוחי־הזהב, שהובאו מארץ־ישראל, כדי לקשט בפרי את צלחות “משלוח המנות” בליל פורים, וריח אביב הורגש בחלל הצונן והרטוב.

קבצן מלידה – מילא! די לו שיעווה פניו, יושיט ידו הרועדת וישמיע קול בכי – מיד הלב היהודי מתמלא רחמים, והפרוטה נשלפת מהכיס, אך אנו, בני “בעלי־בתים” מוּכּרים לכל בני עיירתנו – איך נעווה פתאום פנים, נושיט יד, נרעיד קול ונבקש “תנו נדבה לעני…” תיכף ומיד יגערו בנו ויאמרו: “מה?! לשם קניית סוכריות ואָזני־המן אתם מקבצים נדבות, שקצים שכמותכם?!”

מה נעשה כדי שלא יכירונו ויחשבו אותנו לקבצנים מלידה? נכין לעצמנו מסכות ונתחפש.

מכנסים ישנים ובלואים מתגוללים בכל מחסן שליד בית יהודי; כותונת קרועה ומטולאה מצויה בכל עליית־גג שבעיירה; והרי יש לנו שלושת רבעי התחפושת. מה אנו חסרים עוד? מסכה על הפנים וכובע־ליצנים על הראש!

לייבל ואני מהלכים יום־יום ליד החנויות לממכר נייר וקרטון שבעיירתנו, מחפשים ובודקים בגלי השיירים שליד החנויות – ומלקטים בחריצות כל קרע קרטון וכל פיסת־נייר צבעונית. אל ביתי שלי אסור לי להכניס את האוצר הצבעוני. ארבע עינים, של אבי ואחי משולם, פקוחות עלי יומם ולילה, ועלי למסור להם דין־וחשבון על כל תנועה שאני עושה או מתכוון לעשות. ואילו חברי, לייבל, יתום מאביו (לא עלינו), ובן יחיד לאמו. ומובן מאליו, שאמו מפנקת אותו, ממלאת כל משאלותיו ואיננה בודקת אחר מעשיו, כי על־כן הוא הגבר היחיד בבית.

לוקח לייבל מספריִם וגוזר קרטונים וניירות צבעוניים. לוקח לייבל קמח ושׂם בצלחת, יוצק עליו מים ומכין דבק לעשיית המסכות, ואמו אומרת: שישחק לו הילד להנאתו ויהיה בריא. “מה? אתם מתכוונים להתחפש בפורים הבא עלינו לטובה, ילדים?” שואלת אמו וקורנת משמחה ואושר. “אדרבה, עשו זאת – ותבוא עליכם ברכה! השכנים יצחקו ויהיה קצת שמח בביתנו… וגם לרחוב תצאו מחוּפשים? תלכו ותשתעשעו ותצליחו”.

מכופפים ומעגלים גזר קרטון, קורעים בו ארבעה חורים – שתים לעינים אחד לאף ואחד לפה – והרי מסכה. עכשיו צריך להדביק על פניה פיסות נייר מבריק וצבעוני, להשחיר בפחם ולהלבין בגיר – ושנינו צוחקים ונהנים. לייבל מסתכל בי וצוחק, ואני מסתכל בלייבל וצוחק. ואמו של לייבל מסתכלת בשנינו – ומתגלגלת מצחוק.

“אמא, מי אני?”

“אתה לייבל”.

“לא נכון…”

“איך אפשר לנחש, בני?” מצטדקת אמו של לייבל כביכול, “הרי זאת מסכה…”

“סימן שהצלחנו!” אנו חוגגים שנינו וזוקפים על ראשינו את כובעי־הליצנים המחודדים והצבעוניים – עתה אנו מחופשים לפי כל כללי התחפושת של פורים.

חג הפורים הגיע סוף־סוף. זריזים מקדימים – וכבר משעות־הבוקר התחילו לבוא אל ביתנו ילדים מחופשים במסכות שונות, כשהם שרים שירי פורים, מושיטים יד ומבקשים נדבה. אמא שואלת כל ילד וילד לשמו ותוקעת בידו מטבע – לפי עניותו ויִחוסו. אח, כמה קינאתי בילדים אלה, אשר מגלים את שמותיהם ושמות הוריהם, שרים בקול רם ואינם מתביישים. לו יכולנו כבר גם אנו להתקשט במדי הקבצנים החגיגיים, לצאת לרחוב ולהתחיל בעבודה. אך, לצערנו הרב, הרי אין אנו קבצנים מלידה ועלינו לנהוג בזהירות. אמו של לייבל היא אמנם אלמנה, אך יש לה בית קטן משלה והיא מוצאת פרנסתה בצביעת בגדים וצמר לאנשי עיירתנו. עלינו לכלכל מעשינו בזהירות ולחשוב על כל צעד. לייבל מופיע מדי פעם בפעם ליד ביתי, קורא לי בשריקת פה החוצה – ואנו מהלכים וממתיקים סוד.

“אולי נתלבש ונצא כבר?”

“לא, אי־אפשר, עלי לאכול עם כולם את ארוחת־הצהרים החגיגית”.

“אולי נצא עכשיו ונחזור לארוחת־הצהרים הביתה?”

“אבי דורש שאעיין בשעות־הבוקר במגילת אסתר ופירושיה”.

“הרי הקבצנים הללו יאספו את כל הכסף שבבתי העיירה!” רוגז לייבל.

“עונש מהשמים שלא נולדנו לקבצנים, לייבל חברי”, הנני אומר בלב שבור ושנינו נאנחים.

בשעה טובה ומוצלחת! אנו לובשים סוף־סוף את המכנסיִם הקרועים ומשלשלים מעליהם כותנות ישנות ומטולאות, לייבל קושר את שׂרוכי המסכה שלי מאחורי ראשי, ואני מסדר את קצות שרוכי המסכה שלו.

השמש זורחת, והשלג נמס. משיפועי הגגות מטפטפים מים, והעיירה כולה שקועה בבוץ. על כל צעד ושעל אנו פוגשים ילדים וילדות מחופשים, כשהם שרים ומריעים, צועקים ומחליפים ברכות או קללות. פה ושם אנו נתקלים בילדים נושאי צלחות עטופות מפיות – אלה נושאי משלוח־המנות בשׂכר. העיירה כולה לבשה חג, הרחובות מלאים אנשים לבושים בגדי יום־טוב, והחנויות שוקקות מרוב קונים.

“אתה תפתח את הדלת הראשונה”.

“למה דווקא אני? פתח אתה הראשון!”

“אני מתבייש…”

“ואני לא מתבייש?”

“טוב, מילא. אני אפתח אך אתה תאמר: תנו נדבה לעני…”

“הכל עלי?! הביטו־נא עליו! שאני אפתח ראשון ושאני אושיט ידי ראשון?! מיוחס כזה!”

“טוב, אתה פותח את הדלת, אני פושט את ידי, ואתה אומר: תנו לנו נדבה… הוי, הבט לייבל!”

“מה קרה?”

“אשתו האילמת של ניסל שואב־המים, יחד עם שבעת ילדיה הפיסחים והאילמים…”

“מה הם עושים כאן?”

“ודאי מבקשים נדבות”.

“ולמה נקהלו ילדים רבים סביבם?”

“ודאי עוזרים להם לקבץ נדבות”.

“הם מתגרים בהם!” קרא לייבל בקול רועד מהתרגשות. “הם מתעללים במסכנים האלה לעיני כולם!”

התקרבנו למקום המעשה, ודמנו קפא בעורקינו. במרכזו של השוק – סמוך לאחת החנויות הגדולות לממכר ממתקים ומיני מאפה – עמדה האלמנה האילמת ועמה שבעת היתומים, האילמים והפיסחים. ניסל, בעלה המסכן, מת לפני כחצי שנה מיתה פתאומית, ומכיון שאין לאלמנה וליתומים במה להתפרנס – יצאו בפורים לשוק, לפשוט יד.

“מ־מ־מ…” מהמהמים הילדים, כשהם מתרפקים על חלון־הזכוכית הגדול של חנות־הממתקים ומצביעים בידיהם על התופינים ועל אזני־המן ועוגות־הדבש המרובות.

“הפיסחים והאילמים!” קראו ילדים.

“רחמו על העדר הרעֵב של ניסל!”

“תנו נדבה לזרש ולשבעת בני וַיזתא!”

“יחי חג הפורים, חגם של הקבצנים!”

“לייבל!” קראתי בקול נרגש ונסער.

“נסיר את המסכות!” השיב לי.

“נרביץ מכות בפרחחים האכזריים האלה!”

“הסתלקו, פרחחים חסרי־לב!”

“ברחו מכאן, זרע המן הרשע ואחשורוש הטיפש!”

הסרנו את המסכות מעל פנינו, הורדנו את הכובעים המחודדים מעל ראשינו והתחלנו להכות בפרחחים ולגרש אותם.

“מה קרה כאן?” שאלו עוברים־ושבים בהשתוממות.

“צער בעלי־חיים!” קראנו והצבענו על האלמנה ויתומיה הרעבים.

“ומי מינה אתכם אפוטרופסים עליהם?”

“אנחנו בעצמנו! אנו רוצים לעזור למסכנים אלה לקבץ נדבות, כדי שיאכלו אף הם אָזני־המן וסוכריות בחג!”

“קח שתי קופיקות!”

“קחו גם ממני וקנו למסכנים אלה עוגות לחג…”

בטרם הספקנו להביט כה וכה – והמוני גברים ונשים הקיפו אותנו במעגל גדול, וכולם מושיטים לנו פרוטות מכל הצדדים.

“שתזכו לאריכות־ימים, ילדים טובים!”

מי הביא את הידיעה לאזני אמו של לייבל? איני יודע. אך זאת רצה מיד והודיעה לאמי. אמי סיפרה את הדבר לאבי ולשני אַחַי, משולם ומנשה. פתאום ראינו את כל המשפחה ניצבת בתוך המעגל הרועש ומביטה עלינו בעינים מלאות חיבה וידידות.

“קחו פרוטה גם ממני, ילדים!”


בחיי ובחיי לייבל חברי, שראיתי את שתי אמותינו, כשהן עומדות מוחות בשולי מטפחות־הצמר שעליהן את עיניהן הדומעות. כאשר סיימו למחות את הדמעות מעיניהן, נטלו את קופסת הפח המלאה מטבעות מידינו, ויחד סרנו לחנות הממתקים. אמי ואמו של לייבל קנו חלות ועוגות, תופינים וסוכריות ונתנו הכל לאלמנה האילמת וליתומים הרעבים. ליוינו את המשפחה למרתף האפלולי שבו התגוררו, כשאנו שרים במקהלה: “שושנת יעקב, צהלה ושמחה… בראותם יחד תכלת מ־ר־ד־כ־י…”

המלצות קוראים
תגיות