רקע
משה סמילנסקי
מן המחזור הראשון
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים־ברלין, יבנה; תרפ"ד

 

ציור

פריז. השנה הראשונה ללמודיה בסורבונה. לה נמלאו שמונה־עשרה. לפני שנה גמרה את הגמנסיה ביפו עם המחזור הראשון, ותדא כמו על כנפי נשר אל מקור המדע. ללמוד, להתכונן להתכשר… דבר־מה נקר בלי הרף בנשמתה: התקופה הגדולה הנה, הנה באה…

ליל סתיו. היא חזרה מן האופירה. את המוסיקה אהבה לא פחות מן הלמודים. מאַת הפרנקים ששלחו לה מבית אבותיה, מן המושבה, הספיקו לצרכי חייה, לשכר למודיה ומהם קמצה מזמן לזמן גם לכרטיס־הכניסה לאופירה הפריזית, וגם לקנות כובע סיזוני… את הכובע הסיזוני הפריזי אהבה כנפשה.

התחיל מטפטף גשם, מטריה לא היתה לה. לא אהבתה מעודה. בסנטימים האחרונים קנתה במזנון לביבה מתוקה אחת – כה משכה את הלב!… – ולא נשאר לה כלום בשביל הנסיעה באומניבוס, ותלך ברגל. בבולוַר האיטלקי גבר הגשם. מהרה. כלה נרטבה. פתאום נשמעו מאחוריה פסיעות גסות ומהירות. אלו היו צעדי גבר. בעוד רגע השיגה בן־אדם שמטריה גדולה סוככת לראשו. זה היה אופיצר. הוא עבר על ידה, התבונן אליה מבט אלכסוני ויעצר פתאום.

– אולי רוצה העלמה להסתתר תחת המטריה?…

הקול היה גלוי ולבבי.

– כן.

הוא התקרב אליה, ותכּנס תחת מטריתו.

הלכו. הוא השהה קצת את צעדיו. רגעי מספר שתקו. ורק מבטו האלכסוני נפל מרגע לרגע עליה.

– כיצד הסכימה להכנס אל תחת מטריתי והיא לא הכירתני מתמול שלשום?

– הגשם הרטיבני.

הוא הצטחק צחוק קל. גם צחוקו טוב וגלוי. וצעיר צחוקו ורענן. ושתי עיניו הכחולות והטובות התבוננו בה.

– העלמה איננה פריזית?…

– לא.

– מאין?…

– מפלשתינה.

– ערביה?…

– לא. בת העם שמקרבו יצא האיש אשר עשיתם אותו לבוגד על לא עון בכפו.

– אַ!…

– נדמה לה, כי אודם כסה פניו. ושוב הלכו דוממים.

– מה עושה העלמה בפריז?…

– אני לומדת בסורבונה.

הוא עצר רגע קט במהלכו ויבט בפניה כאילו בקש לבחון אותה.

– העלמה כה צעירה!…

– כן.

ושוב הצטחק.

– מה לומדת העלמה?

– תורת הרפואה.

– אשה… למה?…

– במלחמת החרות העתידה ארפא את הפצועים.

– איזו מלחמה!…

– שלנו.

– האם!…

הוא נפסק באמצע דבורו.

– אין לנו ארץ־מולדת עכשו, אבל היתה לפנים. ונקחנה חזרה מידי התורכים.

– העלמה… אבל הלא אין לכם צבא… וגם סדר מדיני… אין לכם.

– הכל יהיה. גם סדר מדיני וגם צבא יהיה!…

ופתאום מדדה אותו מלמטה למעלה במבט שובב ותאמר:

– ואם אבקש אז מאת האדון, הילָוה על הצבא שלנו?…

שוב הצטחק צחוק צעיר ורענן.

– אלך!…

– תודה.

– ועד אז… עד שיהיה לכם צבא… התִלָוה העלמה אל מחננו, בלכתנו לקחת נקם בעד אלזס־לותרינגן?…

– אֶלָוה…

הסכמתה היתה מעמק לבה. תמיד שנאה את הגרמנים הגאים שביפו ובשרונה. והצרפתי הזה מצא חן בעיניה.

עמדו. ועל פי איזו דחיפה אינסטינקטיבית הושיטו את ידם איש לרעהו בעת ובעונה אחת ויוסיפו ללכת.

באחת מפנות הרחוב עמדה. פה עליה לפנות ימינה. הגשם פסק. מעל לראשיהם נראתה פסת שמים טהורים.

– שלום אדוני.

– אלונה עד ביתה.

– לא. אין גשם. אין לי צורך במטריותו.

היא נעלמה בתוך הסימטה.

*

עברו ימים מספר. פעם, אחרי גמר הלמודים בסורבונה, כשיצאה בתוך מאות התלמידים אל הרחוב ההומה, הרגישה פתאום במבט של עינים חודרות המלוה אותה. היא הרימה את ראשה. היא צחקה לו מטוב לב. ואף על פניו רחף צחוק קל של רצון.

– חוזר אנכי ממשרדי. עברתי ליד סורבונה, נזכרתי בעלמה. תרשני ללוותה?

– ברצון.

הלכו.

– האין לה חברים, כי הולכת היא לבדה!

– יש. אינם חביבים עלי ביותר. אוהבת אנכי את הבדידות.

צל של רצון עבר על פניו.

עברו את כל הרחוב ויפנו ימינה. בפנה היה רֵסטורַן. ריח ערב ומגרה עלה באפם.

– העלמה רעבה?… שאל פתאום, ויפסיק כאלו נפחד מדבר־מה. היא נזכרה שלא אכלה מאז הבקר.

– כן, רעבה אנכי.

– התכנס עמי לאכול?…

נכנסו. ישבו לאחד השלחנות הקטנים. הוא הזמין ארוחה. היא אכלה לתאבון. דברה וצחקה מעמק לבה לספוריו. מבט עיניו המופתע לא ירד מעליה כל הזמן. בסוף הארוחה לחש דבר מה על אזני המלצר ובעוד רגע הגיש זה זוג תפוחי־זהב גדולים ומאורכים. לבה התחיל דופק דפיקות חמות. אלה היו תפוחי הזהב של יפו. ריח מולדת נשב עליה, ריח פרדס… עיניה הביעו תודה.

– פרי ארץ־מולדת בעתיד… – אמר בצחוק קל על שפתיו.

– ובעבר!…

– ובעבר.

שניה נחתכו עמוק, עמוק בקלפת הזהב של הפרי הנחמד.

הוא צחק.

– עלמה… נוהגים להסיר את הקלפה… אולי חבל?…

*

עבר שבוע ימים. עוד פעם חכה לה בתוך הקהל הגדול, אשר ברחוב ליד סורבונה. היא הכירתו מרחוק עוד טרם הרגיש בה.

– השלום, אדוני?…

הוא נפתע, התחלחל ויפנה אליה.

– העלמה!… ואנכי מבקשה בין הקהל ולא מצאתיה. חשבתי, כי גם היום לא באה אל השעורים.

– גם!… האם בקשני אתמול!…

– אתמול ושלשום. העלמה לא באה. למה?…

– רוחי היה רע עלי. נכספתי לקול מנגינה. חולת מוסיקה הייתי!

– חולת מוסיקה?… כלום האופירה הפריזית סגורה?…

– פתוחה! אבל היום ראשון לחדש וכספי יבא רק בעשרה בו.

הוא נשתתק. צל של רצינות עבר על פניו. הוא נמלך, כנראה, בלבו ויאמר:

– התרשני להזמינה מחר אל האופירה… אל התא של משפחה מכירה אחת?

– מחר?… ומדוע לא היום?…

קולה היה מלא צער. היא רעדה מדי דברה במוסיקה. חלק מחייה היתה נותנת בעד אופירה, ודוקא היום, בערב זה. והוא צחק בקולו הרענן. ויבט אליה מלוא עיניו הכחולות והטובות.

– היום… יהי ככה!…

היא מחאה כף מרוב שמחה. לא היה גבול לעליצותה.

– אבל כיצד אמצא את אדוני?

הוא חשב רגע קט ויחליט:

– העלמה תבוא אל האופירה בשבע ושלשה רבעים. ליד הקופה הראשונה אחכה לה. טוב?…

– טוב מאד!…

*

אל האופירה באה בשעה מוקדמת, ותחכה עד אשר הגיע המחוג של השעון הגדול לשבע ושלשה רבעים. ואז הלכה ישר אל הקופה. הוא חכה לה. עיניו הביטו ישר אל עבר המבוא. הבעה של רצון נשתפכה על פניו. הוא צעד במהירות לקראתה ויושט לה את ידו. ורק ברגע הזה ראתה, כי לימינו עמדה אשה צעירה לימים, יפה עד להפליא, לבושה לפי המודה הפריזית האחרונה ותבט אליה במבט מלא סקרנות ועוד טרם הספיק הוא להגיד דבר, שאלה האשה:

– הזאת היא?…

– כן. הנה הסטודנטית העבריה וזאת – אשתי…

והאשה פרצה אל העלמה, תפסה את ידה הקטנטנה והרכה, וזו עמדה נבוכה, נפתעה וכאילו חלמה דבר־מה…

– ראוה, כמה נתבלבלה!… הגבּוֹרָה המתעתדת להלחם בתורכים!…

קול צחוקה של האשה, היה יפה וצלצל כפעמון כסף… פניה, עיניה וכל גופה צחקו עמדה…

– ועד אז תלַוֶך במלחמתך נגד הפרוסים!…

ושוב צחקה.

העלמה לא ידעה את נפשה. עמדה נבוכה ותבט אל האשה העליזה הזאת הצוחקת מטוב לבה. דבר־מה העיק עליה. הוא עמד רציני. פניו חורו כל שהוא. ויבט מבט טוב ורך אל שתיהן.

האשה ראתה את מבוכת הנערה ותפול על צוארה, חבקתה ונשקתה על פיה. וגם היא חבקה לה מתוך איזו דחיפה פנימית ותנשקנה.

– הנה חברות!…

קרא הוא בשמחה גלויה. והבעה של רצון אין סוף השתפכה על פניו.

– חברות… ומה שמה של העלמה?… עד היום אין הוא יודע שמה… הַא, חַא, חַא!… ושוב צלצל צחוקה, המלא איזו מנגינה נפשית עמוקה…

הגידה את שמה. וגם הוא הגיד, בפעם הראשונה, את שמו. ויושיטו את ידיהם איש לחברתו.

– והנה חברים!…

צחקה ומחאה כף. נשמע קול צלצול הפעמון.

– עוד מעט ואחרנו… והלא היא כה צמאה למנגינה… חולת־מוסיקה…

היא חבקה בידיה את שניהם ושלשתם עלו במדרגות למעלה…

היא נעשתה לאורחת קבועה בביתם. הבית נעשה לה לבית־הורים ממש. הם דאגו לה וימלאו את כל משאלותיה. בצר לה תבוא אליהם ובתוך זרועותיה המחבקות של רעותה החדשה שכחה את צערה. לא היה דבר בנפשה, אשר לא גלתה להם. ולא היה דבר בביתם ובחייהם אשר כסו ממנה. כשתי אחיות ואח היו.

*

פתאום נתהוה בו איזה שנוי נמרץ. הוא התחיל כאלו מתרחק מעליה. אמנם, בכל פעם אשר תבוא אל ביתם, יקבלנה בשמחה גלויה וברצון רב. אבל כרגע יקח העצב החרישי את מקום השמחה, ולא היה ביניהם עוד אותו היחס הגלוי כתמול שלשום. היטב חרה לה הדבר. ויש אשר שאלה את עצמה מתוך צער: מדוע?… נדמה לה שהוא כאלו מסתיר ומעלים ממנה דבר־מה. וצל של דאגה כמוסה מרחף על פניו. ולבה יתכוץ למראה הצל של דאגה על פניו: למה הוא דואג?…

והאשה… אף היא התחילה דואגת. יש אשר לפתע פתאום עובר צל של חרדה נפשית על פניה. חרדה מתוך איזה כאב פנימי… אבל בין רגע תתאושש, תחבק חליפות את בעלה ואת חברתה ושוב יתמלא הבית צלצול צחוקה הדומה לצלילי פעמון־כסף.

*

באחרית השנה מת האופיציר.

פעם, כשחזרה אשתו לביתם, מצאתו מוטל מת במטתו. חץ אקדחו מחץ את ריאתו. ובשנה ההיא עזבה העלמה את פריז ותשב אל בית אבותיה – אל המושבה. לא יכלה ללמוד יותר. איזה דבר שחור העיק תמיד על לבה. ובאויר כאילו היתה מרגישה משק כנפיה של נשמה עלובה וערטילאית המבקשת את תקונה.

– מה היא מבקשת? ולמה הוא מת?…

המלצות קוראים
תגיות