רקע
זאב אלבלינגר
חימו, עכבר הגבינה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

חימו היה עכבר ככל העכברים. אפור, בעל זוג עינים המתרוצצות בחוריהן מפחד מתמיד מפני החתול, האורב בפינת החדר או החצר. הוא היה עכבר זריז ומהיר, ער ויודע להשמר לנפשו. רק שפם חסר לו. אפילו חתימת שפם, כיאה לעכבר מבוגר, לא היתה לו. התרוצץ חימו בין העכברים ושאל את כל אחד מהם, מאין קבלו את שפמם? היו כאלה שצחקו לו. אחרים, השיבו לו תשובות סתמיות, כדי שיחדל להטרידם. רק עכבר אחד ריחם על חימו המסכן וסיפר לו בסוד, שהשפם צומח עם אכילת גבינה, גבינה רכה… גבינה קשה… בעצם, כל גבינה… אך היעילה ביניהן היא גבינה צהובה בעלת חורים. דווקא עם חורים. ומה שהחור גדול יותר, יעילה הגבינה לגידול השפם.

חיפש חימו גבינה כזאת בכל המקומות, עבר את כל חנויות המכולת, ביקר בבתים פרטיים, אולם גבינה כזאת, הדרושה לו, לא מצא בשום מקום.

החליט בליבו, שלא יגע בשום אוכל, עד שלא ימצא את מבוקשו. הלך ורזה, התהלך רעב ועצוב כל הימים. כה הצטמק, שאפילו סבו, – “רב-חימו” הזקן, שעבר לידו במקרה בחצר אחת, לא הכירו. והוא היה נכדו האהוב עליו במיוחד!

רץ חימו אחר סבו בשארית כוחותיו ויילל: “סבא! סבא! הצל אותי! אני גוסס!”

עצר הסבא, קרב והסתכל בו ארוכות. לבסוף נוכח שזה נכדו האהוב עומד לפניו במצב עלוב שאין כמותו. ריחם עליו הסב, הניד ראשו בצער ושאל בקול מלא דאגה:

“האתה הוא חימו נכדי?”

“כן! – השיב חימו – אני הוא נכדך הנאמן.”

“וכי מה קרה לך, שכה רזית? שאל הסבא בחרדה, האינך חולה חלילה?”

הביא אותו “רב-חימו” למאורתו, העמיד בפניו שיירי אוכל דשנים וטעימים. אולם חימו בשלו. הוא מעדיף למות מרעב ולא יגע בשום דברי אוכל פרט… לאחד… נפשו יוצאת רק לגבינה קשה עם חורים. אין הוא מוצא אותה בשום מקום. אולי הסבא בעזרת כל המשפחה ימצא אותה עבורו". "וכי לשם מה דרושה לך דווקא גבינה כזאת? תמה הסב. “אחרת לא יגדל לי שפם. ואיך זה אופיע בקהל העכברים ללא שפם? לצחוק אהיה בעיניהם.”

הרגיעו הסב. הניע בשפמו העבות והלבן, חשב רבות, הרהר ארוכות, שקע במחשבות ולבסוף אמר: “מה הבעיה? הן אתה בעצמך יכול לעשות חורים בגבינה. שיניים הן יש לך! קנה גבינה קשה כלשהי וחרר בה חורים כאוות נפשך.”

הודה חימו לסבו בעינים מלאות דמעות תודה והלך לדרכו שמח וטוב לב. עתה יבא הקץ לסבלותיו. איך זה לא עלה בדעתו פתרון כה פשוט? הן אין הוא טפש כלל וכלל.

נכנס חימו לחנות מכולת, קנה בה נתח גבינה גדול בכל כספו ופנה בדרך למאורתו, שם יכין לו בשלווה את שחשקה נפשו. אולם בדרכו, תוך כדי הליכה, בהיותו מורעב, החל לכרסם בגבינה ומשהגיע לפתח מאורתו, נוכח שלא נותר בידו אפילו פירור אחד מכל הגבינה שקנה.

שוב התהלך חימו מיואש כולו, רזה ורעב כמקודם. משהציק לו הרעב מאוד, עד שלא יכול היה לסבול יותר, החליט לבקר שוב את סבו. לא היה דבר קל מזה. כידוע, הסתובב סבו, כעכבר בעל נסיון חיים רב, בסביבת בתי עשירים וזאת משתי סיבות. ראשית – מצא שם אוכל משובח ומגוון. שנית – רוב החתולים, כחתולי בית, סגורים היו בבתים, שבעים היו ממאכל שהוגש להם ולא הציקו ביותר לעכברים.

ואמנם מצא חימו את סבו, כשהוא זולל בכל פה שיירים דשנים וממלא את כרסו בנתחים שמנים. הציע לו הסבא חלק משללו ובחר עבור נכדו את הטעים במיוחד. אולם חימו עיקם את אפו בתיעוב והכריז כי ליבו נמשך אחר דבר אחד בלבד – גבינה בעלת חורים גדולים. ראה הסב שאין תקנה לנכדו וכי ימות מרעב אם לא ישיג את מבוקשו, לכן, יעץ לו שיקנה שוב נתח גבינה גדול, יביאו אליו אל מאורתו והוא ידאג כבר לחירור החורים. אל דאגה! מחר יקבלה חימו כפי שהוא אוהב אותה. הסב יזמין את כל בני המשפחה וכולם יעזרו לו במלאכה.

רץ חימו מלא מרץ ועידוד למכולת הקרובה. רק אז נזכר שהוציא את כל כספו ולא נותר לו במה לקנות את הדרוש לו. חיכה חימו בסבלנות עד שבעל המכולת יהיה עסוק בפינת חנותו, קפץ על הדלפק, חטף נתח גבינה גדול, נמלט אתו והביאו ללא שהיות למאורת הסב. הוא קיווה בכל ליבו שלמחרת ימצא אותה מוכנה לפי טעמו ורצונו.

אולם למחרת, השכם בבוקר, כאשר הופיע אצל הסבא, הניד זה את ראשו בצער והודיע לנכדו המאוכזב, שמהגבינה נותרו החורים בלבד, ואת אלה קשה למצוא בחשכת המאורה. הרעיון אמנם היה מוצלח, אלא שבני המשפחה הגזימו במאמציהם. אולי פשוט היתה הגבינה טעימה מדי וקרה לה מה שקרה, בכה חימו כתינוק. מה יהיה עליו עתה? באין לו שפם, טוב מותו מחייו. אם קצרה ידם של בני משפחתו מלהושיעו, איך יוכל לבקש עזרה אצל יתר העכברים? האם ישאר מין ינוקא כל ימי חייו, ללא חתימת שפם? מוטב לו למות… למות… למות.

נכמרו רחמי הסב על נכדו האומלל. שוב שקע בהרהורים ולבסוף אמר: “יש לי! יש לי! יש לי עצה טובה עבורך! המכיר אתה את מנהל הסופרסל הגדול?” “מכיר ומכיר – השיב חימו – אני קונה ותיק שלו ואנחנו ידידים טובים.”

"טוב! – הכריז הסב – שמע נכדי בקולי והכל יבוא על מקומו בשלום. גש אליו ושאל אותו אם אין לו במקרה מנת גבינה מקולקלת, שהוא מוכן לוותר עליה. אם יתן לך אותה, תוכל להתאמן בהתקנת החורים. אף עכבר לא יעז לגעת בה לרעה. אני מקוה שהפעם באמת תזכה במה שליבך חושק בו. על דברתי! דברת “רב” חימו הזקן.

אץ חימו כחץ מקשת לסופרסל, פנה לידידו, מנהל החנות ובקול רועד שאל אותו אם… יש לו במקרה… מנת גבינה מקולקלת… כזאת… שאיש לא ירצה בה…

“בטח! – קרא המנהל בצהלה – יש לי מחסן מלא מצרכי אוכל פסולים לאכילה ואין לי מה לעשות בהם. ראויים הם רק לפח אשפה. גש שמה, בחור, ואכול לך כמה שתרצה”.

"ובכמה יעלה לי הדבר? – שאל חימו, כי לא נותר לו כסף כלשהו לאחר שבזבזו על נתחי גבינה שהלכו לאבוד.

"חינם! הכל חינם! – פרץ המנהל בצחוק – עוד אהיה אסיר תודה לך אם תאכל את כל הלכלוך הזה שבמחסן. באורח זה תחסוך לי את דמי סילוק הסחורה הקלוקלת. אם רצונך בכך, תוכל להשאר במחסן זה כל ימי חייך, כשמזונך מובטח לך לעולם. באמת, למה לך להתרוצץ ולהסתכן בחיפוש אחר שיירים? - הוסיף המנהל.

“אינני יכול להשאר זמן רב במקום אחד – דבר חימו ברצינות – אם אחדל להתרוצץ ברחובות, יחשבו בני משפחתי שחתול טרף אותי ויתאבלו עלי. אולי תרשה לי להביא אתי כמה מהם והם יעזרו לי להשמיד סחורה מיותרת זאת מהר ככל האפשר”. “זה רעיון טוב – צהל המנהל – הבא אתך את כל מי שתרצה.”

“מתי להביאם? – שאל חימו בזהירות – הן לבטח לא תסכים, אדוני, שעכברים יתרוצצו פה, אצלך, בחנות, בין רגלי הלקוחות”.

"חס וחלילה! – שאג המנהל – אכן, עכבר חכם ונבון אתה, חימו. השעה המתאימה ביותר לבואכם הנה, תהיה ביום שישי, בשעת סגירת החנות.

אני בכבודי ועצמי אכניסכם בערב שבת ואוציא אתכם ביום ראשון בבוקר, בשעה מוקדמת, לפני פתיחת החנות ללקוחות. ככה! אתם תהנו ואני לא אהיה חסר.

עשינו ביננו עסק מצויין. רק זכור, חימו, הנה הבטחת לי, עליכם לאכול את הכל, עד הפרור האחרון, ולהותיר אחריכם מחסן נקי לחלוטין מכל הסרחון הזה".

“כדבריך, אדוני המנהל. כדבריך. מבטיח אני לך – גמגם חימו מאושר”.

“להתראות, חביבי! – סיים המנהל את השיחה – בליל שבת עם סגירת החנות”.

ואמנם, ביום שישי, בערוב היום, עמד טור עצום של עכברים לפני דלת הסופרסל. בראשם – הסב המהולל בעל השפם העבות והגדול ביותר. אחריו, מסודרים בשלשות, צאצאיו, הדודים והדודות, בני ובנות דודים, אחיינים, נכדים, נינים ובני נינים, כולם בסדר מופתי. מאחורי המשפחה המפוארת נדחק ערב-רב של עכברים, ששמע מחסן האוכל הריץ את כולם הנה.

כידוע, אין כעכבר, האוהב להנות מן ההפקר. נכנסו כולם לסופרסל בעקבות המנהל, שפתח לפניהם את מחסן האוכל הפסול לאכילה לבני אדם. הוא איחל להם בצחוק סעודה טובה וטעימה, יצא את החנות ונעל אותה בכל המנעולים הרבים, סגולה נגד גנבים. משנשארו לבדם, התאספו כל העכברים מסביב למנהיג, הסבא “רב-חימו” זה הרים את כפו, העלה והוריד את שפמו המהולל מספר פעמים לאות, שמבקש הוא את רשות הדיבור. לאחר שהשתתקה ההמולה, נשא זקן העכברים את דבריו לעדתו:

"ילדי, נכדי, ניני וידידי מכל החצרות! זאת הזדמנות נפלאה, יחידה במינה, בה מעמידים לפנינו ולרשותנו מזון כה רב ומאיכות כה מגוונת. ממש מטעמים מכל המינים. זאת הזדמנות נדירה עבורנו, לטעום, פעם בחיים, מכל המטעמים במנוחה ושלוה, ללא כל סכנה, ומבלי שנצטרך לסובב את ראשינו בזמן הזלילה, כסביבון במעגל, מפחד, פן יקפוץ עלינו מאיזו פינה נעלמת, אויבנו המסורתי – החתול. אין לנו מה לחשוש הפעם מאויבנו השני – האדם, כי אנו הרי נמצאים פה ברשותו הנדיבה של מנהל הסופרמרקט, ידידו האישי של נכדי האהוב.

“יחי חימו!”- שאגו כל העכברים.

“עם זאת – המשיך הסב לאחר ששב השקט – קשה לי להיות אסיר תודה למנהל הנדיב. לא את טובתנו ביקש, אלא את טובתו הוא. בכל מקרה אחר, אין לי כל ספק בכך, היה משמיד אותנו ללא רחם או משלח בנו את עוזרו הנאמן, החתול. הוא הכניסנו למחסן זה, כדי שנשמיד את כל החלאה המקולקלת הזאת, העלולה לגרום לנו למחלות ולכאבי בטן. העידו אתם, ילדי אהובים, מי מעמיד לנו מלכודות בבתים ובמחסנים, בעליות גג ובמרתפים, כדי ללכוד אותנו ולהטביענו כפגרים?”

“האדם!” - יבבו כל העכברים.

“מי קונה חתול לכל בית, כדי שירדוף אחרינו בשעה שאנו מלקטים פירורים קטנים, המפוזרים אחר האוכל ואפילו בזה מסייעים לנקיון הדירות?”

“האדם!” – השיבו בצעקה כל העכברים.

“מי מנסה להרעיל אותנו בגרעינים מורעלים ובכל מיני המצאות שטן בשדות ובמחסני תבואה ומונע מפינו את מעט המזון, שאנו אוגרים לחורף?”

“האדם! האדם! האדם!” – שאגו כל הנוכחים.

“ובכן – ופה העלה הסב שוב את שפמו והורידו חליפות – משניתנה לנו ההזדמנות, בל נחמיצנה ובל נפסיד את זמננו על אכילת מזון קלוקל, כשבסמוך, באולם הגדול נמצא מכל טוב, טרי ובריא. נטעם פעם מהאוכל המשובח שאויבנו, האדם, שומר אך לעצמו. אנא, בני, גשו למלאכה!” התפזר קהל העכברים בכל פינה של החנות הענקית. הם עלו על המדפים חיפשו וחיפשו בכל שקיק הניתן לפתיחה בשיניהם החדות. מיודענו, חימו, ניסה למחות, אבל לא היה מסוגל להזכר, אם אמנם הזהירו המנהל מלהכנס לכל יתר המקומות שבסופרסל. לכן לא מנע ממלוויו המרובים לגרום נזק לשפע הסחורות, שהיו מוכנות באריזות הצבעוניות למכירה ביום ראשון הבא. פרט לזאת – הרהר חימו – הן הסבא הוא החכם מכל העכברים ואם הוא מצווה עליהם, הרי יודע הוא מה הוא עושה ואין חימו, עכבר קטן ועלוב, ללא חתימת שפם, חייב לדאוג למנהל החנות. עתה, ניתנה לו סוף סוף ההזדמנות לאכול כאוות נפשו מהגבינה שנפשו חשקה בה ובקרוב יצמח לו שפם, כלכל עכבר מבוגר ומכובד. לכן השתתף גם חימו בזלילה הכללית.

במשך יום שישי ושבת הספיקו העכברים הרעבים לאכול כל דבר הניתן לאכילה. גבינות, קמח, גרעינים מכל המינים, נקניקים, המבורגרים, ממתקים ועוגיות, מצרכי חלב ובשר שונים וקנחו את הסעודה העליזה בכרסום שקדים ופירות מיובשים. הם מלאו את כרסיהם, עד שלא יכלו לזוז ממקומם מרוב שובע ונרדמו בתנומה עזה.

ביום ראשון, השכם בבוקר, פתח המנהל את שערי הסופרסל, כדי להוציא ממנו את העכברים ולשחררם בטרם יגיעו הלקוחות. לחרדתו הרבה ראה מיד שלחנותו נגרם נזק עצום. כל מה שנותר מהמצרכים הרבים, שהוכנו בקפידה רבה לשם מכירתם, היו העטיפות והאריזות הריקות. בכל פינה ובכל מדף התגוללו ורבצו עכברים תשושים מרוב אכילה ושלא היה בכוחם אפילו להמלט על נפשם מבעיטותיו המורגזות. רצה המנהל להעניש את חימו, שבגללו הכניס את כל המזיקים הללו ושדוקא אותו הכיר כעכבר הגון, מנומס וחבר טוב, אבל לך ומצא עכבר מוכר אחד בין האלפים הרבים ששמנו כחזירים ורבצו מעולפים כפגרים.

רץ המנהל לטלפון וצלצל מיד למשטרה: "הלו! משטרה? פה מדבר מנהל הסופרסל מרחוב הכוכב. קרה פה שוד איום וגזילה נוראה… אבקשכם לשלוח מיד שוטרים, אבל מיד, כדי שיעצרו את כל האשמים.

“האם היתה פריצה לחנותך?” – שאל היומנאי של המשטרה שקיבל את ההודעה.

“לא! אני הכנסתי אותם בעצמי” – הודה המנהל הנבוך מהשאלה.

“אם כך, אדוני, – הזהיר השוטר את המנהל – אם אתה הוא שהכנסת את השודדים, הרי הנך שותף לפשע ועליך לתת את הדין אתם. זהו החוק, אדוני, ולא תתחמק ממנו. אבל היות והתחלת במצווה, עליך גם לסיים אותה וכשם שהכנסת אותם, הוציא אותם לחופשי ושיסתלקו להם. אני לא רושם שום דבר ביומני.”

“אבל, לשם מה קיימת משטרה? – הזדעק המנהל – האם עלי להיאבק לבדי בשודדים הרבים שהרסו לי את כל רכושי וגרמו לי נזקים עצומים?”

“שודדים? ועוד רבים – תמה השוטר – כמה שודדים היו לך שם?”

“מאות… מאות רבות… אולי אפילו אלפים – צרח המנהל – אין באפשרותי לפנות אותם.” "מאות? אלפים? - הוסיף השוטר לתמוה – מאיפה באו כל אלה?

בטח מכל המדינה… בעירנו אין כלל מספר כזה של פושעים… רובם סגורים מאחורי דלת ובריח… מהיכן כל אלה?"

"המדובר – גמגם המנהל במבוכה – לא באנשים, אלא בעכברים…

“בעכברים? - רגז השוטר – האם אתה מהתל בנו, אדוני? או שהנך סתם טפש מטופש. הן ידוע לך שהמשטרה אינה עוסקת בסוג זה של שודדים. האם חתולים אנו בעיניך?”

“אבל מה אעשה? - קרא המנהל ביאוש – למי אפנה? עוד מעט יופיעו הלקוחות וכל מה שימצאו פה, זה עכברים מפוטמים כחזירים, שהשמידו הכל… שומע אתה, אדוני השוטר? הכל… ככלי ריק השאירוני… מה עלי לעשות? עוצה לי עצה, אדוני”.

"אין זה עניננו לטפל בסוג זה של תלונות. פנה אל משרד הבריאות! אין אנו גן-חיות…

"גן-חיות… גן-חיות… אכן זה רעיון מוצלח! רב תודות לך, אדוני השוטר! הצלת את חיי!! אעשה כפי שיעצת לי – הרהר המנהל בקול.

מיד צלצל לגן-החיות העירוני: “הלו! גן-חיות? האם האכלתם כבר היום את החיות?… עדין לא?… יופי! מה זה עניני? זה נוגע לי מאוד… אדוני. יש לי פה עבורכם… זאת אומרת עבור החיות שלכם, אוכל מצוין, טעים ושופע… הררי אוכל… כן… הכל חינם… מהרו ושלחו משאית, כדי לקחתו מחנותי, פה מדבר מנהל הסופרסל מרחוב הכוכב… בפינת הכביש הראשי…”

“רגע! - נשמע קול מהסס וחשדן מצד שני של השפופרת – איזה סוג אוכל אתה מציע לנו? בשר? נקניקים? ירקות?..”

“לא! – צרח המנהל הנרגז – אוכל טוב יותר… משובח… נפלא…”

"מה יכול להיות טוב יותר מבשר וירקות לחיות שלנו? – המשיך לשאול הפקיד.

“עכברים, אדוני – השיב מנהל הסופרסל בתרועת נצחון – עכברים, אדוני, למאות… לאלפים…”

“עכברים? סתם עכברים?” – נשמע קולו המאוכזב של פקיד גן-החיות.

“אין אלה עכברים סתם – נעלב המנהל – הם מלאים כל טוב שזללו אצלי בחנות במשך יומיים תמימים… תענוג להסתכל בהם – שיבח המנהל את סחורתו – הם דומים יותר לנקניקים מאשר לעכברים והן בנקניקים חשקה נפשך…”

"אז למה אינך מסלק אותם בעצמך מהחנות? – שאל הפקיד בתמהון.

“כי פוחד אני מהם – השיב מנהל הסופרסל – הם נפוחים מרוב אוכל וגדולים כאריות. אנא! בואו לקחתם ממני ! אף לקוח לא יציג את רגלו אצלי בחנות, בטרם יסולקו אלה מכאן. הנה, מתדפקים הלקוחות על דלת החנות. שלח מהר משאית מלאה חיות שלכם שיבואו ויזללו את העכברים במקום. אנא הזדרזו!”

“השתגעת? – השיב הפקיד בכעס – רק זה חסר לך… מנין לך שלא יתנפלו על לקוחותיך ויעדיפו אותם על עכבריך העלובים? מוטב שתשלח את עכבריך אלינו, אל גן-החיות.”

“איך אוכל לבצע זאת? – שאל מנהל הסופרסל ביאוש – מי יזיז את הנוכלים הקטנים האלה ממקומם? כבדים הם ולא אמצא סבל שיסכים לנגוע בהם.”

“יש לי רעיון! – הרגיעו פקיד גן-החיות – בעוד רבע שעה אשלח לך את מאלף החיות שלי עם חליל הקסם שלו. עליך, אדוני, להכין בינתים משאית גדולה וקרש רחב כדי שעכבריך יוכלו לעלות דרכו למכונית”.

“בסדר! אכין הכל – הבטיח המנהל בהתלהבות – רק בואו! חושו! אוצו! הנה הלקוחות מתקבצים על יד השער ומפגינים נגדי. הצילו!”

תוך רבע שעה הופיע בחור עם חליל הקסם. הוא עלה על המשאית הענקית ומשהחל לחלל בחליל, זזו העכברים, אחד אחר השני, כשהסבא בראשם, כאילו מוכשפים, ועלו בטור ארוך ישר למשאית. גם לאחר שדלתותיה נסגרו והיא זזה ממקומה, המשיך המאלף לחלל, כדי להרגיע את העכברים ולהחזיקם בקסם חלילו.

המכונית הגיעה לשער גן-החיות, הנהג צפר בצופרו והמשאית הוכנסה לגן. שם חיכו לה כבר העובדים המחלקים את המזון לבעלי חיים וכוונו את המשאית לכלובים השונים. ראשית כל כובדו בעכברים האריות, הנמרים, הפומות, הפנתרים, הטיגריסים, היגוארים, הברדלסים וחתולי הבר והמדבר. משם זזה המשאית לכלובי טורפי היבשה כגון התן, הזאבים, הצבועים, הסמורים והנמיות. כמובן שגם התנינים, התמסחים והאליגטורים קבלו את חלקם בשעה שהמשאית עברה על יד האגם שלהם. קבלת פנים מיוחדת נערכה לעכברים בכלובי העופות הדורסים כנשר, עיט, קונדור, הנצים והבזים. לבסוף הגיעה המשאית עם שארית משאה החי לכלובי הנחשים הארסיים כאנקונדה, פיתונים, קוברות, חנקיים וזעמנים למינהם. אלה שרבבו מיד את לשונותיהם הממוזלגות למראה הטרף ופערו פיהם לרווחה.

אולם יותר מכולם, שמחו תושבי העיר שהתפטרו מעכבריהם אחת לתמיד. רק החתולים התהלכו עגומים משום שאבד להם פתאום מקור מזון, כה אהוב עליהם.

ואתם, ילדים, משתובא לפניכם אי פעם גבינה בעלת חורים גדולים, אנא, הזילו דמעה לזכר העכבר, חימו, שכה השתוקק לה ושילם בייו עבור תשוקתו זו.

המלצות קוראים
תגיות