במשפחה אחת חי כלב, ששמו – גיבור. גיבור זה היה דווקא כלב חום זעיר ושעיר, עגול ושמנמן, שממש התגלגל על השטיח ככדור. אך היה הוא כלב ער, תוסס ורגזן. כשמישהו ניסה להתגרות בו, היו שערותיו סומרות, שיניו הקטנות והחדות נחשפות ומלועו היתה יוצאת נהימה, כשל אריה. לכן פחדו כולם מפניו וכבדוהו על אומץ ליבו.

טל וגל, ילדי המשפחה, היו קטנים עדין, כמוהו. כשהיו יוצאים מביתם לטיול ברחובות, היו תמיד מלווים בכלבם – פיצלה. זה היה כינויו בפי הילדים ברחוב וכנוי זה הפך לשמו ממש. מימיהם, לא התרחקו טל וגל מהבית, כי פחדו מפני גולית. גולית – היה ילד פרחח, גבוה וחזק ואכזר מאין כמוהו. הוא היה מרביץ לילדים קטנים ממנו, ככה סתם, ללא כל סיבה. היה סוטר להם על פרצופיהם, בועט בהם ואפילו מרביץ בשוט שבידו.

הורי הילדים המוכים, התלוננו בפני הוריו על אכזריותו. לעתים קרובות, היה גולית נענש על ידי אביו. עונשים אלה לא שכנעו את גולית, שיחדל ממעשיו הרעים. להיפך! הוא היה מכפיל את מכותיו בעיקר על הילדים שהעזו להתלונן עליו. לאחר שנמאס להורי הילדים להוסיף ולהתלונן לשוא, אסרו על ילדיהם לשהות בחוץ ועם הופעת הפרחח, צוו עליהם לחפש מחסה בבתיהם.

פעם, סטר אביו של גולית על פני בנו, לאחר שגולית הכה את יובל, אחיו הקטן ממנו. יובל הרים כל צעקה ואביו בא לעזרתו והעניש את גולית על מעשיו. יצא גולית את הבית מלא חימה וחיפש לעצמו קרבן, בו יוכל להתנקם. הוא עבר מספר רחובות, עד הגיעו לקרבת ביתם של טל וגל. שם שיחקו שני הילדים בליויית כלבם, פיצלה. גולית לא הכירם כלל ומאומה לא שמע מעודו על אומץ ליבו של הכלב הזעיר. הוא נטפל לילדים, משך בשערותיהם ובאוזניהם והציק להם בדרכים שונות, עד שפרצו בבכי.

פראותו זאת היתה אולי עוברת בשלום, אילו-לא התחשק לו פתאום להיטפל לכלב הקטן. הוא קפץ ובעט בכלב בעיטה הגונה. פיצלה לא היסס כלל. הוא התנפל על גולית, קרע מעליו את מכנסיו ותקע את שיניו החדות ברגליו של הפרחח.

משראה גולית, שדם רב נוזל מפצעיו, הרים קול צעקה וניסה להימלט. אולם פיצלה רדף אחריו, נהם כאריה והמשיך לנשוך אותו בכל מקום בגוף, אליו הצליח להגיע.

חזר גולית בבכי הביתה. למראה בגדיו הקרועים וכתמי הדם המרובים על מכנסיו ועל רגליו, ספקה האם את כפיה ביאוש והחישה את בנה לחדר האמבטיה. שם רחצה וחיטאה את פצעיו וקראה לבעלה, כדי שיראה מה עוללו לבנם החמוד. לשאלות אביו, סיפר גולית, אך שני ילדים בריונים, גדולים ממנו התנפלו עליו בטיילו ברחוב לתומו, איך שיסו בו כלב ענק שלהם, שכמעט וטרף אותו חיים. הוא הוסיף, שהשלשיה האכזרית הזאת רדפה אחריו עד פתח ביתו ומעתה פוחד הוא לעזוב את ביתו, מחשש פן יארבו לו אלה. אין הוא מוכן ללכת לבית ספרו, אלא אם כן ילוה אותו אביו.

אמו של גולית דרשה מבעלה, שירוץ מיד למשטרה, יודיע על המקרה הנורא ויתבע שיתפסו את הכלב הנשכן. כלב כזה יש להשמיד בטרם ידביק במחלת הכלבת את כל ילדי השכונה. כן עליו לדרוש מהמשטרה שתאסור את בעלי הכלב, כי יש חוק במדינה ואסור להוציא החוצה כלב נשכן ללא זמם חוזק וללא פיקוח. גם את הילדים הגדולים יש להעניש, על שהיכו ילד כגולית על לא עוול בכפו.

אולם האב, שהיה עד לכל המתרחש מהתחלה עד הסוף, דרך חלון ביתו, נהנה דווקא מכל הענין. הוא אמנם יצא מיד החוצה, אלא, שבמקום להזעיק את המשטרה, רץ לקראת שני הילדים, טל וגל, המלווים על ידי כלבם הזעיר, שעדין נהם על יד הדלת. האב שאל אותם לשמותיהם ולשמו של הכלב. מששמע את שמו של הכלבון, פרץ בצחוק רם והזמין את השלושה לביתו.

כאשר ראה גולית את פיצלה, נמלט לחדר האמבטיה והסתגר בתוכו. האב, כיבד את שני הפעוטים בעוגיות וגלידה ולכלבון הביא עצם דשנה. אחר כך הוציא בכוח את גולית מחדר האמבטיה ובנוכחות אשתו אמר: “הנה הם שלושה הענקים, שהתנפלו על החמודצי’ק שלנו, החף מפשע.” ולבנו אמר: "מגיע לך! רק כלב יכול היה ללמד אותך לקח שכזה! כלב קטן זה נקם את נקמת כל הילדים, שהנך מתאכזר כלפיהם יום יום מפני שקטנים הם ממך ואינם יכולים להתגונן מפניך. מגיע לפיצלה זה, כי כך שמו, אות הצטיינות על שגבר על בריון כמוך ויוכל לו. תודה רבה לך, כלבי האמיץ. אם יש לך אח הדומה לך באומץ לב, מוכן אני לקנות אותו בכל מחיר, כדי שיחנך את בני הפרחח.