אבי, יואבי וחוי – הם שלושה ילדים חמודים ושובבים. אבי, בן התשע, הוא ילד גבה קומה, בעל שערות בהירות ועינים חומות. בבית הספר הדביקו לו את הכינוי “ארכיאולוג”, כי בהתהלכו במבואות הכפר, תרות עיניו תמיד אחר כל דבר חריג, בכדי לגלות בו שריד העבר העתיק. פעם, הביא אפילו משפת הים שתי חתיכות של ברזל חלוד למורה לתולדות ישראל. זה, קבע, שייתכן.. אולי.. קשה להיות בטוח.. המ.. המ.. כנראה.. אלה הם חלקי פרסות של סוסי רכב מצרים.. או.. כלי נשק עתיק.. כגון.. חתיכות משריון קשקשים או מצחת נחושת של גולית הפלישתי. אבי חלם, שיבוא יום והוא יהיה כמשה דיין ויחפור בכל מקום אחר עתיקות.
יואבי, אחיו בן השבע, נמוך קומה, בעל שערות שחורות ועיני תכלת, היה ילד זריז ופיקח, שנגרר תמיד אחר אחיו, אבי.
חוי, קיצור מחוה, היתה דומה כשתי טיפות מים לבילבי, היו לה שתי צמות בהירות מאוד, כשני מטאטאים בהירים ובולטים, עינים לה ירוקות, שובבניות ומרץ להפליא. בהיותה אחות התאומה של יואבי, לא משה מצידו לרגע והשתתפה בכל מעשיו והרפתקאותיו.
השלישיה היתה מפורסמת במעלליה ובסקרנותה. בעקבות מנהיגם הדגול, אבי, נהנו לשוטט, לבדוק ולחטט בכל מקום גלוי וסמוי מסביב כפרם. במיוחד, עורר את התענינותם קצה הגבעה הצפוני שליד הכפר, ממנו לקחו התושבים כורכר לריבוד הדרכים בכפר. חלק גבעה זה היה חתוך, כעוגה עגולה, שפרסו ממנה נתח גדול. אבי היה כמעט בטוח, שאין זה, אלא תל מלאכותי, המכסה שכבות רבות של מקומות ישוב קדומים, הבנויים זה על גבי זה. אם יצליחו לחפור, ודאי שימצאו אוצרות רבים.
"ומה יהיה אם באמת נמצא אוצרות? – שאלה חוי הסקרנית.
"אז לא נקמץ וניתן להורים דמי חנוכה ביד נדיבה – הציע יואבי.
“עד שאנו ניתן להם, מוטב שנקבל מהם – התערב אבי בשיחה –,כדי לחפור בתל זה, דרושים לנו כלים, כגון: מכוש, מעדרר, את חפירה ואת שפיכה וכמובן גם סלים לסילוק העפר.”
“וגם נפות גדולות – קפצה חוי ממקומה –,כאלו שראינו בטלויזיה בשעת חפירות של מתנדבים. אחד זורק עפר על הנפה, שנים מטלטלים אותה בחזקה והיתר מסלקים את העפר בסלים למרחק רב, כדי שלא יפריע בהמשך החפירה. נכון?”
“והארכיאולוג הראשי, זה, שמרכיב משקפים על אפו, – הוסיף יואבי –, נוטל כל ממצא בידיו, מסתכל בהם מכל הצדדים, נושף עליו, מנקה אותו בקצה סינורו ותיכף ומיד מנחש, מאיזו תקופה הוא”
“רואים אתם – סיכם אבי את הויכוח –, שאין זאת חכמה רבה להיות ארכיאולוג. גם אנו יכולים לגלות אוצרות ועתיקות, אם יהיו כלים בידינו.”
אבל, כאמור, אין ברירה אלא לחכות לחג החנוכה ובדמי החנוכה לקנות את הכלים הדרושים. אם לא יספיק הכסף לרכישת כל הכלים, יעבדו לפי תור וכך יתעייפו פחות ולא ישובו הביתה מיוזעים ומלוכלכים. כמובן וכמובן שכל הענין יישמר בסוד ואסור לאיש לדעת עליו. לא להורים, לא לחברים ובעיקר לא לזאטוטים הללו, שדרכם לספר על כל מה שעיניהם רואות ואוזניהם שומעות.
במזל טוב, הגיעו ימי החנוכה. הילדים שמחו, כאשר פתאום התמלא ביתם דודים ודודות ואפילו נתנו להם הפעם לחבקם ולנשקם, דבר שהיה מאוס עליהם מתמיד. תמורת חביבותם זאת, קיבלו דמי חנוכה ביד רחבה.
קשה, הוי מה קשה, היה לא להתפתות ולבזבז במקום, כרגיל, את מעות החנוכה על ממתקים וגלידות. אלא, שהפעם, אסף אבי את כל המעות ושם אותם בקופסה מצויידת במנעול קטן. לאחר החג יצאו שלושתם לחנות הכלים בכפר וקנו את כל הדרוש להם לעבודתם. לשאלת הסוחר המשתאה, טענו, שאבא שלח אותם, כי עסוק הוא מאוד בחפירת בור זבל חדש במשק.
כדי שלא יצטרכו לצאת כל יום עם הכלים לאור היום למקום החפירה ועל ידי כך לגלות את סודם, מצאו הילדים מלונת כלב ישנה, תיקנו אותה בפטיש ומסמרים והעבירוה למקום החפירה הבאה, כדי שתשמש להם מחסן קבוע לכליהם.
בטרם החלו לחפור, נאם להם אבי נאום ארוך. וכה אמר: “לפי דברי הארכיאולוג המפורסם, ידין, אין לזלזל בשום דבר, שיפול לידכם. אדמת הארץ מלאה שרידי עברה המפואר וכל פירור שבה יכול להכיל תגליות פלאים. על כן, עליכם לפקוח עין, לא, שתי עינים, ולהביא לפני כל מימצא שתגלו. כי אני הבכור ויודע טוב מכם.”
חפרו שני הילדים ועל חוי הטילו לסלק את העפר. עבודתה היתה הקשה ביותר וזאת מסיבה פשוטה, שאת העפר צריכה היא לסלק למרחק רב, פן יתגלה סודם לילדים סקרנים.
למרות שהתחלפו לעתים קרובות ונחו יותר משעבדו, עייפו מהר. יואבי וחוי החלו להתלונן, שהנה זה ימים שהם עובדים קשה ואין עדין זכר לתגלית כלשהי. אולי בכלל לא ימצאו שום דבר וחבל על כל המאמץ שלהם ועל הזמן שיכלו לנצלו למשחק. אבי ניחם אותם, שגם ארכיאולוגים ותיקים חופרים עונות שלמות ושנים רבות ולא תמיד עולה בידיהם למצוא משהו מענין. חפירות – זה כמו לימודים. יש ללמוד שנה תמימה, עד שמקבלים תעודה.
בינתים, גדלה הערמה של עפר שסילקה חוי, לתל קטן ממש, שהלך וגבה מיום ליום. ערב אחד, כאשר הופיעו בחפירה, נוכחו, שבגלל מפולת אדמה, ירדה שכבת קרקע ממרומי הגבעה וכיסתה את מקום חפירתם. רבות עמלו, עד שעלה בידיהם לנקות את המקום מהאדמה השפוכה ולסלקה למרומי התל החדש של חוי. גם הפעם ניחם אותם אבי, ואמר, שאסור, שמפולת אדמה קטנה כזאת, תרפה את ידיהם. היא קורה לעתים קרובות ואפילו קרתה לארכיאולוג ותיק כמשה דיין והוא עדין ממשיך לחפור. אחרת לא נלמד לעולם על עבר מולדתנו.
יום אחר יום, מיד לאחר שסיימו להכין את שעוריהם, היו חומקים מהבית. ההורים היו שבעים רצון מהשקט ומהשלוה, להם זכו פתאום, לעומת הרעש המתמיד, שהיו מקימים שלושה השובבים.
יום אחד, לאחר שחפרו עוד ועוד וניקו את כל החול, הגיעו לקיר ישר וחלק של אבן קשה. לא המכוש ולא המעדר יכלו לנגוס בסלע האיתן. חוי טענה, שאין זאת, אלא יש בסלע זה דלת סמויה וכל מה שעליהם לעשות, הוא לדעת את הסיסמה ודלת הסתר תיפתח מעצמה. אבי ויואבי דפקו על הקיר מכל צדדיו, כדי לבדוק אם יש בו סדק כלשהו, המעיד על צדקת השערתה של חוי, אבל לא מצאו כל זכר לסדק.
הילדים היו מאוכזבים. למרות, שלרוב לא נשמעו הצעותיה של חוי הקטנה, הסכימו הפעם שני האחים לדעתה. אולי בכל זאת יצליח הדבר. רצה השלישיה הביתה, והם קראו בענין רב ובשקידה את הסיפור על עלי-באבא וארבעים השודדים ועל מערת אלאדין ומנורת הקסמים.
מצויידים בידע הדרוש להם, שבו למקום החפירה. האחים היכו בתופים וחללו בחלילים, כדי לראות אם נס הפלת חומות יריחו לא יושיעם גם הפעם. משלא הועיל הטכסיס הזה, נעמדו השלושה בפני הסלע וקראו בקול גדול: “שומשום, שומשום, היפתח! שומשום שומשום, היפתח!”
הקיר נותר זקוף ואטום כמקודם. ייתכן ועצתה של חוי היתה במקומה, אלא שהקדמונים שלנו השתמשו בסיסמה שונה מזאת. שבו הילדים עצובים הביתה. כל חלומם פג וכל עמלם היה לשוא. בגלל אבי, בזבזו את דמי החנוכה על כלים, שאין להם צורך בהם יותר.
בביקורם האחרון במקום החפירה, פגשו קבוצת ילדים, סקרנים כמוהם, ובראשם ילד שנראה כמנהיגם. סיפר להם הילד בהתלהבות רבה, שמאחורי הכפר, צץ לפתע תל עפר גבוה, לא רחוק מגבעת הכורכר ואין לו כל ספק שתל מלאכותי זה מכסה על אוצרות ועתיקות. חבל רק, שאין להם כלים לחפירה. אחרת, היו ניגשים מיד למלאכה. צחקו אבי ויואבי וחוי בליבם.
השלושה סיפרו למנהיג הקבוצה החדשה, שהם שמו לב מזמן לתל זה ואפילו הכינו את הכלים הדרושים. לדאבונם, הכבידו עליהם המורים הפעם והטילו הרבה שעורים. חובה זאת אינה מותירה להם זמן לחפירה ולכן החליטו לדחות אותה לחדשים מספר.
שמחה קבוצת הילדים להזדמנות מצויינה זאת, שנפלה לידם, רכשה מהשלישיה את הכלים במחיר המקורי וניגשה מיד לחפירה בתל. גם הם סילקו את העפר למרחק רב ותוך זמן קצר צץ מחדש תל, שלבטח ימשוך את תשומת ליבם של ארכיאולוגים צעירים אחרים, שיצאו לחפור בשנה הבאה בתל שייוצר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.