היה היתה אווזה צחורה, שהתפארה בפני כל, שמטילה היא ביצי זהב. היא היתה ממרקת כל ביצה וביצה בנוצותיה, עד שהבריקה כראי ואחר סדרה אותן בזהירות בקרקעית הקן, שעל ראש העץ. “רואות אתן – היתה מתנפחת מרוב גאוה –, אני ורק אני, מטילה ביצי זהב, שתקנאו בי!”
“ששש..! – היה צובט אותה בעלה, האווז. מאז, שזוגתו החלה להטיל ביצי זהב, לא מצא מנוחה לנפשו והפך לנרגן וכעסן –,הפסיקי להתרברב, פתיה! נמאס עלי הדבר! אין בכוחי לשאת זאת יותר!”
“ראו נא את החמוד שלי – געגעה האווזה –,לא נאה לו, שלאשתו יש סגולה, היחידה בכל העולם, להטיל ביצי זהב! וכי אתה, אדוני האווז, היית מסוגל לעשות זאת כמוני?”
“לא! – השיב לה האווז בכעס –,לא הטלתי מעודי ולא אטיל לעולם, לא ביצת זהב ולא ביצה רגילה, כי זכר אני. גם אילו יכולתי להטיל ביצים, הייתי מעדיף להטיל דווקא ביצים רגילות, ככל אווזה אחרת.”
"וכי מה רע בביצי זהב, מחמדי? – שאלה האווזה הנעלבת.
“ראשית כל, קשות הן כאבן וכל חלקי גופי כואבים לי מדגירה עליהן. שנית, אינני יכול לעצום עין מחשש, שמישהו יגנוב אותן. שלישית אזני כואבות מפטפוטי ההתפארות שלך. רביעית, אין לנו אף אפרוח אחד מכל הביצים הללו ונמות, חלילה, ערירים, ללא צאצאים. וחמישית,.. אולי תאמרי לי, את החכמה באווזות, מה תועלת תצמח לנו מכל הביצים הללו?”
“מדבר כמו אווז – לעגה לו האווזה –,מה תועלת?.. מה תועלת?.. וכי אינך יודע מה התועלת בביצי זהב? אתה, החכם מכל האווזים?.. הן שוות, כל אחת מהן.. אולי.. אלף שקלים.. אלף לפחות.. אתה מדבר כטפש.. כמוח אווז.. כגולם!”
“ואת כאווזה – התרתח האווז –,הבה ונאמר.. שביצה אחת שוה אפילו מיליון שקל… מה התועלת בכסף? הסבירי לי, חכמתי, ואדע, מה תעשי בכסף רב זה, פה, בקן שלנו.. שעל ראש העץ?”
“ראו נא, ראו נא! – השיבה האווזה ברוגז –,מתנפח כתרנגול הודו ועוד מעט ויתפוצץ. וכי אינך יודע, אתה, האווז הבוגר, מראשי הלהקה, בעלי ואבי אפרוחי, מה לעשות ברכוש הרב הזה?”
"לא! בחיי, שאינני יודע! ואינני מתבייש כלל וכלל, שאינני יודע – השיב האווז.
“ובכן, מחמד נפשי, אני הפתיה, אגיד לך. בכסף זה נשכור עשר אווזות שיבנו לנו קן ענק. את הקן נחלק תאים, תאים, גדולים ומרווחים, כיאה לגברת עשירה כמוני.”
“מה רע בקן זה? – שאל האווז –,וכי אין הוא די גדול לשנינו? וכי לא בניתיו כראוי לגברת כמוך?”
“מה אתה יודע על קן” – התרעמה האווזה –,אולי איזו אווזה אחרת, כזו, שאין לה כלום, היתה מסתפקת בו. אבל אני, אווזה המטילה ביצי זהב, אסתפק בקן עלוב זה, הבנוי מקצת זרדים וקצת נוצות? ועוד עתה, כשדוגרת אני על אוצרות כאלה? לעולם, לא! רוצה אני בתא לאורחים הרבים שיבואו לבטח לבקר אותנו…"
"וכי איך זה יבואו, כשכל ענין הביצים הוא סוד כמוס בין שנינו? הן אווזות אינן מבקרות זו א זו, אלא לעתים רחוקות בלבד –,העיר לה האווז.
"אני דוקא רוצה שיראו את עושרי. אם לא תספר אתה לאווזים, אקרקר אני את הסוד לכולם. שיקנאו בי! למסיבות הרבות שעומדת אני לערוך ואליהם אזמין את כולם. גם חדר מנוחה עם הרבה פתחים.. –,המשיכה האווזה בהתלהבות.
“לשם מה דרוש לך חדר מנוחה? שאל האווז –,ועוד עם פתחים.. האם אין הקן הזה מאוורר לך דיו? פה.. על ראש העץ?”
"בשביל, שאחלום בו מיד, שאני אווזה צחורה, יחידה במינה, ושכל האווזות רוקדות ומגעגעות סביבי – הצהירה האווזה בגאוה.
"וזה, כל מה, שאת רוצה? – שאל האווז בלעג.
“לא! לא הכל! – הוסיפה האווזה –,רוצה אני בתא גדול עבור הביצים. אשכור אווזים גיבורים שישמרו על ביצי זהב שלי ועוד אווזים, שיביאו לשומרים מזון, כי הן אסור יהיה להם לעזוב אף לרגע את הביצים ללא שמירה, פן יגנבון.”
“ואנחנו? – שאל האווז בתמהון –,מה יהיה תפקידנו בכל המהומה הזאת, שאת חולמת עליה?”
“אנחנו? – תמהה האווזה –,מרוב עיסוקים שכחתי עלינו. כמובן, שנשכור אווזים, שיביאו גם לנו תולעים ודברים טובים ישר אל המקור ועל ידי כך לא תצטרך להתרוצץ וחפש מזון לשנינו..”
“רק זאת לא! בשום אופן לא! – כעס האווז –,רק זה עוד חסר לי! שאשב בקן כאפרוח קטן פעור מקור ושישימו לי אוכל ישר למקור… פוי! זאת לא! לעולם לא!”
“מה אווז טפש כמוך מבין במנעמי החיים ובנוחות? – השתוללה האווזה בכעס –,אתם, האווזים, אוהבים להתרוצץ, להראות את גבורתכם, ולהתעופף סתם ככה, ללא מטרה כלשהי, כדי לעשות רושם של להקה… של עדר.. של מקהלה מקרקרת.. אני מעדיפה מצע רך של נוצות טריות ושדווקא יגישו לי הכל למקור. מה אתה יודע, בעלי הבער, כמה יתפוצצו כל האווזות מקנאה. כאשר אווזה מקנאה –,מספרת היא מיד לשכנתה וזו לחברתה ותראה, שתוך זמן קצר יבואו לבקר אותי אווזים ואווזות מכל פינות תבל. ולא רק אווזים… יבואו גם.. עיט ונשר.. וקורמוראן.. ותוכים וצפרי שיר מפורסמים ישירו על עושרי והקן הזה.. יהיה.. כעין.. ארמון מלכים.. בו אני המלכה ולצידי – אתה המלך…”
"ואם יתנפלו העיט והנשר וכל יתר צפורי טרף עלינו, יטרפו אותנו ואת רכושנו יגזלו.. מה תעשי אז עם המלוכה הטפשית שלך, חמודתי הנגידה? – שאל האווז.
"אבל, הרי אמרתי לך, שאשכור אווזים גיבורים שיגנו עלינו וישמרו על רכושנו הרב – טענה האווזה.
"ואם הגיבורים הללו יימלטו על נפשם למראה האורחים הדורסים שלך וישאירו אותנו טרף להם? – המשיך לשאול האווז.
"טוב.. אם רצונך בכך.. נוותר על ביקורי העופות הטורפים.. חבל.. כה רציתי להתפאר בפניהם,,דוקא בפני האדונים החשובים בממלכת העופות.. חבל.. אבל, אולי הצדק אתך.. מוותרת אני לך.. אם כי בלב כבד.. נאנחה האווזה.
“גם אני מוותר – לגלג האווז, –,על כל הנוחות. אצא לחפש לי מזון לבדי, כי רעב הנני וזהו זה!”
“על מה תתעקש, מחמדי,? – ניסתה האווזה לשכנעו – ,למה אינך מסכים שיביאו לך מטעמים מן המוכן, ישר לקינך, במקום להתרוצץ, לחפש ולחפש באדמות בוץ, במים דלוחים, בין שיחים וקוצים ובסכנה מתמדת מצד ציידים ועופות טורפים? באמת אינני מבינה..”
“כמובן! לך קל לדבר! את נוהגת תמיד כמו גברת ומחכה שאביא לך הכל מן המוכן – השיב האווז בבוז –,מיום שבנינו את הקן, את דוגרת על הביצים, ממרקת אותן, ולא זזה ממקומך. תארי לך, יקירתי, ששומע אני בקולך, נשאר אתך כל היום בקן ואווזים שכורים תוקעים לי מזון למקורי, מטעמים, כפי שאת קוראת לזה, מה יקרה לדעתך? ראשית כל, הנאת צייד. לתולעת ולכל דבר שאני צד, יש טעם אחר לגמרי. טעם טרחה. שנית, אלך ואשמין מרגע רגע, כי הן חבל יהיה על כל נתח שמן ונזלול מן הבוקר עד הערב. כאשר אעוף מן הקן, אם עדין אוכל לעשות זאת, אשמש מטרה גדולה יותר, שמנה יותר וטעימה יותר לכל הציידים. שלישית, אחדל להיות אווז זריז כמוהם ואהיה לצחוק בעיני כל הלהקה. מין שמנה באבא.. כן! אל תצחקי! בדיוק כך..”
“אבל, כידוע, המלכים תמיד שמנים יותר – הרהרה האווזה בקול –,אחרת לא ידעו שהם מלכים ולא יחלקו להם כבוד..”
"ומה התועלת בזה שנהיה מלכים – תמה האווז.
"שוב פעם תועלת.. תועלת.. – התרעמה האווזה על בעלה –,אתה תמיד עם התועלת.. בכל זאת, אגיד לך, מחמדי, כאשר נהיה מלכים נוכל לצוות ולפקד על כל האווזים ולא נצטרך לשלם להם פרוטה עבור השרותים שישרתו אותנו. נקבל הכל חינם.. השמעת? חינם.. ונוכל לחסוך לנו ממון רב ואותו נשמור במחסנים מיוחדים, תחת משמר של אווזים גיבורים ואווזים אחרים יביאו להם..
“באמת, חכמה שלי – הפסיקה האווז –,את ממש גאונית! עתה, אמרי לי, בבקשה ממך, לשם מה תמשיכי להטיל ביצי זהב, אם לא יהיה דרוש לך הכסף ותקבלי הכל חינם?”
"פשוט מתוך הרגל – השיבה האווזה.
"ואני לתומי חשבתי, שמתוך תענוג – לגלג עליה האווז.
“גם זאת… גם זאת.. – הוסיפה האווזה –,מתוך הרגל.. מתוך תענוג.. מתוך כבוד.. ומתוך שככה רוצה אני וככה מתחשק לי..”
“ואם אומר לך, שלא תמצאי בכל הלהקה אף אווז אחד.. אחד.. יחידי.. שיסכים בכלל לשרת אותנו אפילו תמורת כל ביצי הזהב שלך, טפשתי היקרה. אנו, האווזים, אוהבים חיי חרות וחיים חיי חרות. אין לנו צורך במלכים רזים או שמנים, שיצוו עלינו. לשם כך יש לנו זקני הלהקה. תהיי לצחוק בעיני כל אווז שתציעי לו כסף תמורת שרותים שישרת אותך. וכי מה יעשה בכסף, כאשר ירויח אותו? האם גם הוא ישכור לו אווזים, שיתקינו לו קן.. שיביאו לו מזון ישר אל המקור.. שישמרו עליו… כך, יהיו כל האווזים עסוקים יומם ולילה למען אחרים ולא למען עצמם. זאת שטות גמורה.. שיכולה לצמוח רק בראשה של אווזה כמוך.”
"ובכן – אמרה האווזה –,אז למה לי ביצי זהב?
"באמת, למה לך אותן?,השיב האווז.
"אז אולי אפסיק להטילן ואתחיל להטיל ביצים רגילות ככל אווזה? – שאלה האווזה.
"גם אני חושב כך – השיב האווז –,הגיע הזמן, שנהיה ככל האווזים ושלא נתפאר במה שאין לנו ושלא דרוש לנו..
“חבל! – נאנחה האווזה –,זה היה חלום כל כך יפה.. למעשה.. מעולם לא הטלתי ביצי זהב… רק חלמתי על כך.. והחלום היה כל כך מתוק..”
"אז למה צחצחת אותן ולא נתת לי לדגור עליהן במקומך, כאילו היו זהב ממש? – התרגז האווז
"אילו היית אתה יושב כל היום במקום אחד, בקן הצר, וכל זמנך נתון להרהורים ומחשבות, היית גם אתה ממציא אגדה יפה כזאת, שתוכל להעסיק אותך – התנצלה האווזה. –,אולם מכל השיחה הזאת על האוכל השמן שיוגש ישר למקור, החל להציק לי רעב ממש. אנא! השג משהו טעים עבורי, יקירי – הוסיפה האווזה בתחנונים.
"מזל טוב, זוגתי! גם זאת לטובה! – צעק האווז ועף מן הקן, כשכנפיו פרושות, כדי לצוד משהו טעים לעצמו ולזוגתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.