המחזה העברי הראשון

 

כת המדברים במילי דבדיחותא    🔗

החכמה לבושה מכלול

אמון

דבורה אשתו

ברוריה בתו

ידידיה חושק

פשחור עבדו

יקרה שפחה

רב חמדן

עפרון

עשהאל בנו, חושק

שובל עבד יורש

עובד עבדו

שלוחי בית דין

יאיר, יקטן נערים

רבי אמתי הזקן

 

חלק ראשון    🔗

דבור ראשון: אמון ודבורה אשתו    🔗

אמון: מודעת זאת לכל באי שער עירנו, כי בשמחה וטוב לבב מרוב כל שדכנו את ברוריה בתנו אל הבחור הנחמד ידידיה בן שלום. ונפשי יודעת מאד, כי בתוחלת ממושכה בציפייתנו צפינו, כי ישוב בשלום מדמשק אל צידון שלום בעל בריתנו, למען נוכל לבוא אל תכלית החפץ בימי הפורים האלה ולעשות הנישואין בשמחה ולחבר את האהל להיות אחד.

דבורה: מי יחוש את כל זה יותר ממני? כי כל עשתונות לבבי זה כמה חדשים להכין אל בתנו בגדי שש ורקמה, המטפחות והחריטים, הצניפות והמעטפות, בתי הנפש והפארים וכל לבוש מכלול אשר תלבשנה בנות ישראל הבתולות לעת לכתנה אשה בית אישה.

אמון: על כל אלה עלה בלבבי לגער בך, כי זו דרך רעה אשר בחרו בה כל נשותינו בדור הרע הזה להזיל זהב מכיס לאין קץ ותכלית בדברים ריקים כאלה, לא לעזר ולא להועיל.

דבורה: לא אכחד מאדוני, כי כזה מפליגות אנחנו להרבות מהר ולהרחיב מתן אל הבנות בנותינו והוא חטא פרטי על כל הנשים בכלל. אך אם ההפלגה הזאת לכל בת ישראל זולתי תחשב לפתיות וסכלות, הנה חכמה תחשב לי, יען כי סוף כל סוף אין לנו יורש זולת ברוריה וגם טוב טעם ודעת הבחור ידידיה. ראוי להכירו מיתר אחוזת מרעיו ולהרבות בשבילו, בהיותו בחור וטוב, נבון דבר ואיש תואר, אשר למראה עיני אין כמוהו בכל הארץ.

אמון: את כל אלה ראיתי ונתון אל לבי, ואחרי אשר הכרתי בו שכם אחד על אחיו במעלות מעולות, ידי שמתי למו פי לבלתי אמחה בידיך ושיבחתי את כל אשר עשית להנאתו ולתועלתו.

דבורה: וגם אנכי הגדלתי והוספתי על כל אשר היה לפני, יען ידעתי את האיש שלום אביו, כי מרוב כליות הנמצא בו עוצם עיניו מראות המצטרך, והוא אדם מפחד תמיד לתת לכסף מוצא, ובעוד בחיים חייתו לא יעשה אל ברוריה בתנו כתונת בת חיל או מכנסי בד, אף כי אפוד ומעיל מצנפת ואבנט; וגם באולי יושת עלינו לעשות אל ידידיה בנו שתים חליפות שמלות, אם נחפוץ לראותו לבוש בגדי חופש בהוד ותפארת, כאשר יאות לבן חיל כמוהו ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

אמון: אוי כי לא לשוא כעת דברת ולא על שקר התנבאת! כי לא לבד יוטל עלינו עול סבלו להלביש אותו מחלצות מדי שנה בשנה, גם כי כופר יושת עלינו להטריפהו לחם חוקו דבר יום ביומו אחרי כן. אללי לי!

דבורה: על מה ככה רבו אנחותיך ולבך דוה?

אמון: על צרות רבות ורעות אשר עתה תשמעי אותם גם את, כי למען לא יכנסו באזני ברוריה בתנו קראתי אותך החוצה.

דבורה: אנא הוציאה ממסגר נפשי! למה תחשה ממני? מה הכתב הזה אשר אתה קורא ככה בלב נשבר ונדכה? היש לנו שמועה לא טובה משלום בעל בריתנו?

אמון: הנה לשלום מר לי מר, כי בדמשק נאסף אל עמיו.

דבורה: ברוך דיין האמת וצר לי עליו מאד! אך מדוע ירבה עצבונך עליו לענות נפשך ביותר? הלא סוף כל האדם למות, ואתה עתה תבחר בטוב ותקרב אל תוך ביתנו הבחור ידידיה בנו יחידו ותכנס אפיטרופוס ומנהיג עליו ועל כל רכושו כי רב הוא, להכין אותו ולסעדו כטוב וכישר בעיניך.

אמון: באיזה ממון אסעדנו ועל איזה דרך אדריכנו, אם אביו האכזר ביום מותו עשוק עשק פרי בטנו בחטאת נפשו והעביר נחלתו לזרים?

דבורה: מה הדבר הרע הזה?

אמון: אוי לי, מה אני רואה, אללי לי, מה אני קורא, והוא אך אמת וברור!

דבורה: מה השמועה המבוהלת הזאת? למה תחריש?

אמון: מה אחריש ומה אתאפק, אם שלום בעל בריתי החשיך אור בעדני וכתב את כל נכסיו אל שובל אשר היה עמו בדמשק!

דבורה: אוי ואבוי עלי! איכה נהיה הדבר הגדול הזה ולא הניח ירושה אל בנו ידידיה חתננו?

אמון: ככה כתב אלי חנמאל שותפי מדמשק, כי בכל מכל כל גרשו מהסתפח בנחלתו וככה השביעני להחריש עד אשר תבוא השמועה הפרטית מזולתו, ולא תאמר בשמו לא אל ידידיה ולא אל שפרה אחותו המתגוררת היום בביתנו וגם לא לזולתם.

דבורה: ישתבח חי עולמים – אמן! – כי לא באתם עד עתה אתה ושלום אל תכלית הקידושין ויש דרך ישר לפנינו לפנות על ימין או על שמאל ולקחנו את בתנו והלכנו למצא לה מנוח כאשר ייטב לה.

אמון: הלא בשבועה נתחייבתי לתת אותה אל ידידיה בן שלום!

דבורה: אם שבועה נשבעת לתת את בתך לבן שלום, אין ספק כי נקית משבועתך זו, יען אביו התל בו ויחשבהו לנכרי והוא לא בנו.

אמון: אם שלום עשה עול במשפט, אני לא אשקר באמונתי ואשר נדרתי אשלמה.

דבורה: אין כאן לא נדר ולא איסור, ואל יעלה על לבך לתת את בתי לאשה אל הנבזה הלזה, עני, חשוב כמת, כי היא מחשבת פיגול והיא לא תצלח! ובטרם תתי אותה לו, בכח ידי אחנקנה או אטביענה במצולות.

אמון: אנה תלכי מפני?

דבורה: לבעבור לא תוסיף עוד לדבר אלי על הדבר הזה.

אמון: השקיטי את שאון רעיוני בטרם בואך החדרה, למען לא תרגיש ברוריה על רעתה.

דבורה: אל תשת לבך על זה, כי גם אנכי גמרתי אומר לבלתי הגיד לה דבר עד אשר נימצא עזר כנגדה ונקדים רפואה למכתה.

אמון: ומדוע ככה פתאום בפתע נתהפך שם ידידיה לפניך ותחשבהו לאויב?

דבורה: כי תכלית שנאה שנאתי את שלום אביו בשנותו את טעמו ביום מותו; ואת בנו לא ארחם, כי ודאי בן זנונים הוא, ולא אוסיף עוד ראות פניו כי אם בעין רעה.

אמון: מה פשעו ומה חטאתו?

דבורה: ככה עלה לפני במחשבה מוחלטת ועליה אין להוסיף, כי אחרי דברי לא אשנה.

אמון: אם כן הוא, למה זה אנכי? האהיה כלא אהיה?

דבורה: אתה תהיה אדוני ועל פיך ישקו כל עשתונותי, אך בזאת אעשה כרצוני, כי ידעתי נאמנה להטיב ולא להרע. ואיך יעלה על לבך למכור את בתך היחידה, הרכה והענוגה, בידי איש מסכן ואביון, נבזה וחדל אישים, אשר אין כל מאומה בידו, ותשתפך ברעב בראש כל חוצות?

אמון: הלא ידידיה בעצמו מה שהיה הוא שיהיה: מוכתר בחכמה ובתבונה, והוא על נדיבות יקום באשר בתחלה.

דבורה: האמת כן, אדוני, אך איננו עשיר כתמול שלשום.

אמון: מה לחכמה ולנדיבות עם העושר השמור?

דבורה: מה לנפש עם הגויה?

אמון: הנפש נותנת חיים ובלעדה הגוף אפס ואין.

דבורה: גם העושר נותן חן וכבוד ובלעדו הכל הבל ורעות רוח, כי הנדיבות אין ואפס זולתו והחכמה תוהו ובוהו בלתו. ואיך אסכל ובתי אשכל ומאשכולות מרירות העוני אלעיטנה ותשתה לעג כמים? לא תקום ולא תהיה! ובכן בזאת אבא הביתה ואשר דברתי הוא יקום.

דבור שני: אמון לבדו    🔗

אמון: הן היום אובד עצות אני, נבוך המזימה ומבולבל הרעיון. לא ידעתי לבחור בטוב, כי הנה דבורה אשתי, אשר דרך נשים לה ללכת אחרי הערב רב המשתחוים לאגורת כסף, הננה בערפה הקשה לגרש ולמאן הבחור ידידיה מסכן וחכם לא פשעו ולא חטאתו. ואני אל נפשי דברתי לקרבו ולברך בשמו, כי תקעתי אליו כפי, ואיך אעשה בנפשי שקר להפר בריתי אתו? אך לבי חלל בקרבי, כי איככה אוכל וראיתי ברעת בתי יחידתי לתת אותה לאיש עני ואביון, אשר התחילו הכוכבים ממסילותם לרדוף אותו עד חובה ויהיו לו לאויבים? ואם רואה אנכי שתים רעות כאלה הסובבים אותי ולוחמים לי ממרום, אנה אנוס מן הפחת ולא אפול בפח יוקשים? והנה זו רעה חולה על כל אשר היה לפני, כי תוחלתי נכזבה לשנות את טעם אשתי אשר נתנה ריח לפגם. ואם אומר אכפרה פניה בדברי טוב טעם ודעת, היא כנחש תשך ברוח שפתיה, וכצפעוני תפריש כל כת המדברים נגד רצונה, וכמו פתן חרש תאטם אזנה, לא תאבה ולא תשמע כי אם לעצת חושיה. ואם אבטח כי רב חילי לנצחנה ביד חזקה, על שקר אני בוטח, כי הומיה היא וסוררת. ואם אבחר להכותה או אף כי למשוך ציצית ראשה להטותה אל הדרך, היא כפרה סוררה קול ברמה תשמיע אל כל שכניה בחירופין וגדופין – וכדי בזיון וקצף! בחוץ תשכל אותי חרב לשונה כתער השכירה ובחדרים יסובבוני חבלים מחבלים עם שאגות ודאגות והמון תוגות, עד אשר לא אוכל להמלט מבחור ברע ברובו וללכת אחרי שרירות לבה, כי מי יוכל להלחם בה?

דבור שלישי: פשחור העבד וידידיה בחור    🔗

פשחור: השמת לבך, אדוני, על החקירות ודרישות לאין מספר, אשר עשה עמך היום החכם רבי אמתי ראש הישיבה בטרם הפרדך מעליו?

ידידיה: אך תתמה על החפץ, כי לא יוכל להתעלם מהשגיח עלי, בפרט לדעת אם מוצאי ואת מבואי, אחרי כי אבי הנעלה ביום נסעו מצידון ללכת אל דמשק ברוב עוז הפקידני בידו.

פשחור: הנה כל עשתונות לבבו להעמיד אותך מבקר עד ערב על הספרים לדבר אל המתים, כאשר יעשה גם הוא נעדר ההרגשה; כי למען הרבות חכמה ודעת לא יטעם כל היום מאומה וגם בלילה לא שכב לבו, לבדוק ספריו לאור הנר, ולא יצא לאויר העולם רק בשעות רחוקות שאינם מן היום ולא מן הליל.

ידידיה: והיא שעמדה לו ותורתו מתקיימת בידו בהפליגו השקידה על הלימוד יומם ולילה, והיה נפשו כגן רוה בדעה ובכל תבונה. ותרב חכמת אמתי הזקן מחכמת כל בני דורנו, כי לא בעידון למדה, אך הוא ממית עצמו באהל בל ימוטו מיתריו. ומי יתן והיה לבבי זה תמיד עמו ולשתות בצמא את דבריו! אך מודה אני בעצמי, כי אין בי כח לעמוד כל היום בהיכלו לראות נפלאות מתורתו!

פשחור: יש לך רב חכמה ומזימה, ולמה תשומם להוסיף דעת ומכאוב?

ידידיה: לא ידון העיור על הצבעים, ומשולל המדע כמוך לא ידע ולא יבין התענוג הנמרץ והתועלת המושג וגם לא הכבוד הצפון בידיעת סתרי תורת אמת ופירושיה והכרת טבעי היצורים למיניהם.

פשחור: מה יתרון לחכם בכל חכמתו, אם תענוגו איננו מורגש אל החוש ותועלתו איננו נמצא בזמן וכבודו לא נודע מקומו איו? אך לבד ראה זה מצאתי תועלת – לאסוף העושר, תענוג – לאכול ולשמוח, וכבוד – ללבוש מחלצות ולהסתופף בהיכלי הנדיבים, ותחת שלש אלה נחה שקטה כל הארץ.

ידידיה: איכה תעית כשה אובד, מוכה בסנוורים!

פשחור: אם תעיתי כשה אובד, רואה עבדך כי רבים ונכבדים ממני תועים כמוני היום. וגם אתה, אדוני, חולית כמוני לשבח את הטוב המורגש, כי אם יום או יומים תעמוד ולא תדבר על לב הנערה ברוריה אשר בה חפצת, הנה כל העולם חל מלפניך.

ידידיה: העל זה תדינני, רודף הבלי זמן? ולמה לא שמת אל לבך, כי אהבתנו נחצבה ממקום עליון וקדוש, בהיות ברוריה משודכת אלי והיא בתבל מנת חלקי וכוסי אשר חנן אלי בחסדו המושבי יחידים ביתה? ואיך לא אשגה תמיד באהבתה בחזותי את כשרון מעשיה, בהביטי יפעת תואר תמונתה ובראותי חוט של חסד המשוך עליה? הן כל אלה מדרגות הסולם לעלות על במותי עב ולראות בשחקים רבה תפארת ממעלת יוצרה ופרשת גדולות המלך הנצחי, אשר במאמרו ברא על הארץ בריות בריאות וטובות ויפות תואר מאד, בצלמו דמות תבניתו, ואברך אשר יעצני להיות עמה ולהדבק בה.

פשחור: ראיתי רבים טועים מדרך מישור ונותנים טעם לשבח אף אל קלקול מעשיהם, יען כי אינם רואים חובה לעצמם כמוך, אדוני, היום.

ידידיה: כי אלף ימים בעיני אשר לא ראיתי.

פשחור: אם יום אחד קטן היה לאלף בעיניך אשר לא ראית את ברוריה, מה תחשוב ירח ימים אשר לא שמענו ולא ראינו כתב אמת מאדוני שלום אביך, אשר לא אוכל להסירו מלבי וכל עשתונותי עליו היום הזה על דברת החלום אשר ספרתי אליך ותתפעם רוחי: כי ראיתיהו בחלומי על תורן אניה סוערה אשר חשבה להשבר, וכל רכושו וקינינו השליך רב החובל במצולות ים וגם הוא צלל במים אדירים.

ידידיה: אלה תולדות הלומי שכר כמוך לראות נפלאות בחזיון לילה, ולו שתית כוס אחד מלא מסך, היית רואה את אבי שבשמים ממעל?… אך ראה כי החרשים האלה לא ישמעו אלינו, אם לא אשוב עוד לדפוק בקול גדול וביד חזקה. (ודופק)

דבור רביעי: יקרה שפחת אמון ידידה ופשחור    🔗

יקרה: מי הוא הדופק על הדלת?

ידידיה: פתחי לי אחותי היקרה!

יקרה: האתה הוא, אדוני ידידיה? בא תבא ברינה, כי גברתי חולת אהבה היא.

פשחור: ואנכי, יקרה הנעימה, הלעולם אעמוד בחוץ?

יקרה: ראה הפתח פתוח לרוחה.

פשחור: הביאיני אל גן עדנך!

יקרה: הגן נעול והמעין חתום.

פשחור: אל תעצריני כי אפתחנו.

יקרה: ראה מצח איש בליעל! השב ידך מחיקי ואם אין – בכישור ובפלך אנקרה את שתי עיניך.

פשחור: העיני פשחור עבדך תנקרי ולא תחמולי? ומה עשיתי לך? מששי גם את כל כלי, וגעי בכל אשר לי! כי לא אומר לך: מה תעשי?

יקרה: יככה שוכן רום בשחפת, כסיל שונה באולתו!

פשחור: לא אעזבך, כי אם ברכתיני חלף קללתך זאת.

יקרה: גם ברוך תהיה… הניחה לי!

פשחור: גם בזאת לא ינוח לי!

יקרה: מה אתן לך, רובץ בין המשפתים?

פשחור: הזרוע והלחיים.

יקרה: יהי אחריתך להכרית לך משתין בקיר ועד נצח לא תראה אור! ואיך לא תבוש ותכלם על עזות פניך, ולמה לא תלמד להטיב מהנדיב נדיבות יעץ? הוא הנחמד אדונך ידידיה אשר אין כמוהו בארץ, הולך תמים ופועל צדק, לא ירים את ידו ולא יפצה פיהו נגד גברתי ברוריה, אף בדבור אסור, גם כי היא משודכת אליו. ואתה, עקש ופתלתול, מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי מיום דעתי אותך!

פשחור: מי יתן ותדעי אותי ויהיה זה בתבל חלקי!… אך אנה תנוסי מפני?

יקרה: כי נקרא נקראתי בבית.

פשחור: ואני אבא אחריך.

דבור חמישי: רב חמדן המליץ והנער יאיר תלמידו    🔗

רב חמדן: ראה זה דלת נחום הגלילי פתוח לרוחה, והאיש איטאלי חותנו, אשר אמרתי אליך, הוא לבוש מעיל ירקרק וכובע שחור על ראשו. לך ושאלת אותו לשלום מצדי ואמרת אליו, כי הנני מוכן למצותו לשמוע אל קול דבריו כטוב וכישר בעיניו. אנכי אקרה כה עד בואך עם תשובתו.

יאיר: כן אעשה.

רב חמדן: לא ידעתי ולא אבין, מה ידרוש ממני היום האיש איטאלי הלזה אשר ככה השביעני על ידי שלוחו למצא שעת הכושר לדבר עמו, כי דבר סתר לו עמדי – רק אם לא יחשוב לפתותני להפוך לזכותו את אשר כבר כתבתי ופסקתי נגדו לזכות נושיו הקמים עליו לבקש את כל אשר לו ולהביאו אל בית כלא! אשר על כן הוא מסתתר לעת עתה בבית נחום חמיו ולא יראו פניו החוצה כי אם באשון לילה עת צאת העטלף והינשוף. אך אם את זה ישאל ממני – הנה הוא תועה מדרך השכל, כי לא אשוב מפני כל לשנות את טעמי בדרוש הזה, גם אם הרבה דרכים יש לפני להתהפך כחומר חותם, ולתת סמך על דברי האחרונים הפך הראשונים. אך לא אעשה כאלה היום, יען כי גר אנכי עד עתה בגליל הזה ואבחר בדרך מישור בראשית בכורי מעשי לקנות שם טוב לעצמי עד אשר אהיה בחזקת כשר בעיני תושבי הארץ. ואולם בעבור זאת אל נפשי צויתי להתחזק במאד מאד, אף כי ירבה תחנה וירחיב מתן… אך הנה הנער יוצא – הדברת אל האיש?

יאיר: מצאתיהו חדר בחדר ודברתי אליו ככל אשר צויתני – והשיב לי כי כלו עיניו מיחל לכבוד מעלתך, והנה הוא בחצר התיכונה מצפה בואך אליו ושם ידבר עמך.

רב חמדן: אשמעה מה ידבר. ואתה תשוב אל החדר לסדר הלכותיך מתמול שלשום, כי לא אוכל להורות אתכם הלכה חדשה בהיותי מטופל בעסקים עקריים. ואל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם!

יאיר: כדבר מעלתך כן אעשה.

דבור ששי: הנער יאיר לבדו    🔗

יאיר: תבורך מנשים אמי בעת שמה אותי להסתופף בבית מלמדי זה ולסמוך על שלחנו, וצר לי כי לא תתן אליו רק שלשים כסף מידי שנה בשנה! כי הם כטפה מן הים לערך רוב התענוגים אשר לי בביתו ורוב המטעמיםהבאים על שלחנו תמידין ומוספין, כי בכל יום ויום מרבים העם להביא מתנות לאין קץ ותשורות לאין תכלית, חריצי חלב בשר ודגים ובצים לאין מספר, ולא פסקו מעל שלחן הרב יומם ולילה צלי אש ובשול מבושל; ואנכי אוכל לשבעה מטעמים מטעמים שונים כאשר אהבתי ובמעדניו אשלח השן. האמת כן הוא, כי לא אוכל להמלט מלכת מאה פעמים בכל יום מן הבית אל פני השוק אנה ואנה לעבוד ולמשא. אך מה לי להתעצב על זה? הלא יותר עמל וכעס אביט בעמדי תמיד על הספר מעשותי מלאכות כאלה! זאת ועוד: רואה אני כל היום את מורה צדקי טרוד בעסקים שונים, כי רבים צריכים לו, אשר בעבור זאת ברוב הימים לא אפתח ספר. ואני עלז ושמח כי ירבו עלי עתות הפנאי לצחק עם יתר הנערים, וגם עתה נצחתי אל ארודי את שבע הפרוטות האלה, ואל אראלי אחיו את קסת הסופר הזה אשר במתני; ולמען הוסיף שמחה על ראש שמחתי, הנה זה חודש ימים כי שרפנו את המקל במו אש והשלכנו הרצועה בבור תחתית, והרב לא שם אל לבו לדרוש אחריהם עד היום הזה. – אך עתה למה אחשה ולא ארוץ על המערכה לקנות לי כדור אחד טוב ויפה, כי זה איננו שוה לי?

תם חלק ראשון

 

חלק שני    🔗

דבור ראשון: הבחור ידידיה ופשחור עבדו    🔗

פשחור: חי נפשך, אדוני, כי לבי חלל בקרבי בעת ראיתי אמון ואשתו בזעף אף, מענים איש את רעהו וירגנו באהליהם. וראה עד היכן הגיע גודל עצבונם, כי אף בראותם את פניך לא קמו כמנהגם ולא זעו ולא הסתירו פנים של זעם; רק נאלמו דומיה והנם זועפים כאשר בתחלה.

ידידיה: הלעולם ישמחו ויעלוזו כל יושבי תבל ושוכני ארץ? ואיך לפעמים לא יתעצב איש מתולדות הזמן, אם רבו כחול ימים עצבוניו ואין קצה לרוב צרותיו? וגם כי ברוריה שדוכתי, אשר כלבבי, הסבירה פניה לקראתי לקבלני בששון ובשמחה כפי נועם מנהגה – עם כל זה טבעתי גם אני במצולות היגון בעת ראיתי את אביה ואת אמה והנם זועפים וינצו שניהם יחדו.

פשחור: ואולם בעבור זאת אנכי אטיף לי ליין ולשכר, ובכן אסיר כעס מלבי ורעה מבשרי. וגם אתה, אדוני, בא בחדרך לנגן ולפרט על פי הנבל או עלי הגיון בכנור, ושמחת בחלקך. ואל תשת לבך אל דברי יגון ודאגה, כי מנפש עד בשר יכלה כל מחשבת עצבון ותוגה.

ידידיה: הלא טוב לנו לשוט בארץ, כי השר בשירים על לב רע יוסיף מכאוב על מכאובו.

פשחור: אם כן – נתהלך בארץ לארכה ורחבה.

דבור שני: אמון ודבורה אשתו    🔗

אמון: ואיכה אוכל להנצל ולא אבטל רצוני מפני רצונך האומר לרע טוב ולטוב רע? המרחם ירחם עלי והוא בשמים עדי וסהדי במרומים, כי לא מלבי אמאס בטוב – להשליך מעם פני הבחור הזה הנחמד והנעים.

דבורה: הן בעודנו עשיר היה נחמד טוב ונעים, אך עתה כי התנצל עדי העושר הכל יודעים, כי כלתה עליו הרעה ואין תקוה לאחרית הגבר מסכן ואביון. ומי לא ידע בכל אלה כי העניות והדלות לא יניחו מדה טובה?

אמון: כדבר אחת הנבלות תדברי, ודעי נא וראי, עד היכן מגעת יד שיגעונך ועיורונך, בעת שמת מסוה ההמוני על פניך, ולא תדעי במה תכשלי ולא תביטי אל כל הרעה אשר ככה את עושה לי לגרשהו על לא חמס בכפיו! כי מה דרך עוצב בו ומה מצאת בו חסרון, כי תציקיני למלאות אחריך, אשר על זה יחיל לבי בקרבי ואימה חשיכה נופלת עלי, פן יראה השם ורע בעיניו? אך מה אעשה נגד עקשותך עם רום גאותך ורוע תכונתך?

דבורה: נטיתי לבי לסבול היום את כל התרגזך עלי בדברים מרים, כי ראיתיך נעצב אל לבך.

אמון: ומדוע לא אתעצב, אם אשתה לעג כמים בלכתי אחרי עצתך זאת? וכל רואי ילעיגו לי, כי יראוני יניעון ראשם ומעולם לא יאמינו לי בעת אפר בריתי עם ידידיה, כי אבדה האמונה ונכרתה מפי.

דבורה: לא כן, רוזני, לא כן הדבר, אם בעין שכלך תביט ושילומת שלום תראה. כי אתה, אדוני, לא שקרת באמונתך, אך הוא פגם את בנו ויהפוך אותו לאיש אחר. ואם אל ידידיה בן שלום אמרת לתת את ברוריה בתנו, פקח עיניך וראה, כי זה איננו ידידיה ויחשבהו שלום ביום מותו כאסופי מן השוק. ואם הוא לא בנו, גם אתה לא תהיה חותנו.

אמון: אם כהתל באנוש תהתלי כיום בשבועה חמורה ותקיעת כף, אשר באתי עם כל אלה במסורת הברית הזה בלי ערמה ותחבולה!

דבורה: הרבה דרכים יש לפנינו לנתק מוסרות כאלה כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש, ואנכי לא שכחתי את אשר שמעתי מאתך, תהלתי, כי יש ויש מורים רבים ונכבדים אשר סקלו המסילה וימצאו פתח תקוה להתיר שבועות ולהפר נדרים כאלה בלי שום עון ואשמה.

אמון: בסודם אל תבא נפשי!

דבורה: והנה רב חמדן שכננו לפניך אשר שמעתי עליו לאמר כי אין כמוהו מתיר אסורים מורה דרכים רבים ונבונים ואופנים שונים בכל אשר יריבון אנשים. אשרי המחכה לו בטענותיו, כי לא נכזבה תוחלת כל החוסים בחריצותו והשתדלותו!

אמון: למצא תואנות ופקפוקים כל חרות אך למותר, כי האמת אחד הוא ואותו אהבתי. על כן אבכה במר נפשי הן בעודני חי על החמס אשר אנחנו עושים אל היתום המסכן הלזה, גם כי בכעס ולא ברצון אמרתי והיה כדבריך ועשיתי כעצתך.

דבורה: גם על עצתי זאת שמח תשמח, כי ברוב ימים תמצאנה רבת התועלת. אך אם אתה גם בזה שמעני, אדוני, כי אשלח היום את ברוריה בתנו אל כרם אחותי ותהיה שמה עם נערותיה ימים או עשור.

אמון: ומדוע ככה עלה במחשבתך?

דבורה: למען יתחיל ידידיה להמנע מבוא אל ביתנו כתמול שלשום, אחרי אשר הסכמנו לבלתי הגיד לו את רעתו.

אמון: אף כי אומר למחות בידך, ידעתי כי תציקיני ותלחציני עד אשר אעשה כדבריך. ולכן טוב לי להסכים עמך גם בזה. אך מה תעשי משפרה בת שלום אחות ידידיה המסתופפת בביתנו? התוליכינה עמכן החוצה?

דבורה: לא אדוני, כי אניחנה בבית תחת משמרת שרה הזקנה אשר תהיה תמיד עמה לא תמוש מתוך אהלה. והן בעודי אל השדה, זה חסדך אשר תגדיל היום הזה וזכרת את בתך כאשר הבטחתני לתור לה מנוחה בדרך ישכון אורה. והשיבות אל לבבך, כי הנה זה כמשלש חדשים ראיתי את עשהאל בן עפרון התקועי סובב סובב את ביתנו משגיח אל החלונות, וחשבתי נאמנה כי נתן עינו בברוריה בתנו. והנה טוב תתנו אותה לו, כי נוסף על נדיבותו והדרת פניו הנה הוא מוכתר, כאשר ידעת, בעושר נכסים ורב כל, גם כי בקטנותו נולד רש. אך אמנה, כאשר אמרתי, ימהר אדוני ויחיש מעשהו לדבר אל עפרון אביו, כי רבים לוחמים לו והוא בלי ספק יתעשת אליך.

אמון: ואנכי השיבותי לך כדרכי טובי, כי היום על אופן אמצאנו ושם אדבר עמו.

דבורה: ראה, והביט, אדוני, כי מפי עליון יצא הדבר להזמינו לפניך: מידי דברי בו הוא יוצא החוצה עם בנו יחידו אשר אהבתי. לך נא, אדוני, אל תתרשל ושמחת, כי יש תקוה לטוב לנו כל הימים.

אמון: הן לו יהי כדברך!

דבורה: בזאת אבוא הביתה, כי טוב קויתי ולא אירע רע.

דבור שלישי: עפרון ועשהאל בנו ואמון    🔗

עפרון: …ועשית בחכמתך לגלות אזן הטפסר מיודענו. כי בראותי ערמת רב חמדן מחזיק בככר הזהב אשר הפקדתי בידו מעזבון המנוח אחי לחלוק לעניים סתם, ושמעתי מאחורי הפרגוד כי הוא מתנכל עליו כממון אשר אין לו בעלים, בחשבו כי מקו הדין לא יוכל איש להוציאו מידו. ולהוסיף חטא על פשע העיז גם פניו לעוררני ע"י אמצעי, שאם אתרצה ואתפייס לתת לך את בתו לאשה, יוסיף על הככר ההוא עוד ככרים זהב וגם הוא כמוני היום יהיה לך לאב כי חפץ בך. ואני בשמעי רוע רעיוניו ובראותי עזות פניו, פנים אשר לא עמדו על הר סיני, עלה עשן באפי וגם אני הלכתי עמו בחמת קרי לתת לאיש כדרכיו, והראיתי לו בתחילה פנים מאירים כחושק בקרבתו, עד אשר הביאותיהו לקדש לך את בתו סתם, מדה כנגד מדה, אחרי כי גם הוא התל בי על סתם פקדון הככר זהב, אשר הפקדתי אתו. וכל זה להראות העמים והשרים, כי גם השועלים נתפסים בפח יוקשים.

עשהאל: מה מאד תמהתי, אשר לא הרגיש הרב בתחבולה הזאת ואיך מפי השמועה לא למד, כי המקדש אחת משתי אחיות סתם, שתיהן צריכות גט – והנה הוא בא לפעמים אל בית ועד חכמים.

עפרון: גם שם לא ישית לבו ללמוד וללמד דבר טוב ומתוקן, כי אם לשמור ולעשות רק רע כל היום, לקנטר ולחרחר ריבות. מהכרת פניו ענתה בו, כי תמיד חורש מחשבות און, לא יקום מפני כל רב ומורה, ולא יחשוב אנוש. ואתה עתה צא תעמד אל הטפסר, כי גם בזה אשא פניו לבלתי גלות חרפת ידידו בקהל, ועל כן הוא כהחכם ויודע פשר דבר הקדושין האלה יסבב, כי טרם אשמיע בחוץ קולי לבושת חרפת המתעקש ההוא – ישיב את פקדוני ואחלקנו כרצוני; ובזה נאותה לו לפטר את הבנות בנותיו בגט כריתות, ואם מאן ימאן על פי דרכו וילך כפעם בפעם עמנו בחמת קרי, ידע נאמנה, כי הוא יבא אחרי, אם לא ביד חזקה אושיב את בנותיו עגונות עוד כל ימי הארץ ואשיב עמלו בראשו, כי אשימנו לשמה למשל ולשנינה!

עשהאל: לא בסתר אדבר אל הטפסר, ואולי לכסות חרפת אהובו יעשה פרי למינו, ונראה אות לטובה.

עפרון: על כן אוחיל לו, ואתה אל תעמוד החוצה בלילה הזה ושבת אל העיר בטרם יבא החרסה, וכי תרכב על סוסך – מרכבותיך ישועה.

אמון: הנה עפרון נוסע לרגל המלאכה ואנכי אלך אחריו לאט לאט ואמצאנו אל דרך השוק ושם אדבר עמו.

דבור רביעי: עשהאל ויקרה שפחת אמון    🔗

עשהאל: ועתה אנה אפנה להודיע אל שפרה שאהבה נפשי, כי דרך וכי שיג לי לצאת כהיום מצידון?… אך הנה יקרה שפחת אמון יוצאת. הן על יום טוב הביאך מזלי עד הלום, יקרה אחותי הנאמנת, וקודם כל דבר אשר נדרתי אשלמה. היליך חמשת הסלעים אשר תקני מהם את העכסיס כרצונך.

יקרה: תשואות חן חן לאדוני – ואנכי עד מתי אשלם לך את כל הטובה אשר גמלתני דבר יום ביומו?

עשהאל: אם תשתחוי היום בשמי אל שפרה רעיתי תמתי מחמד עיני, המסתופפת בבית אמון גבירך, לא ישאר לך עוד שום חייוב עמדי. ותאמרי אליה אחרי דרישת שלומה, כי במצות אדוני אבי הנני רוכב על סוס קל ללכת חוצה לעיר כמו שמנה מילין, אך כי לעת ערב אשוב העירה ואז אשתדל למצא את החיבור הקטן, נדפס מחדש לתפארת הנשים, אשר אמרת כי נכספה נפש שפרה לראותו.

יקרה: אנכי אקוד ואשתחוה לה בשמך כאשר צויתני, אך האמנתי, כי אדבר עליה לשמך ולזכרך – ביום הזה תגרש אותי מלפניה ולא תאבה ולא תשמע אלי.

עשהאל: מה ועל מה זה?

יקרה: כי לקחה אזנה שמץ מקדושי בת רב חמדן המליץ.

עשהאל: וכי לא שמעה ולא הבינה מדוע ככה עשינו?

יקרה: שמעה והבינה, כי את כל זה עשית להתל בה ואותה מאסת להיות לך לאשה.

עשהאל: חלילה לי מעשות זאת, כי לבי כתנור בוער תמיד למען אהבתה! ואם במצות אבי קדשתי בת המתעקש ההוא, כל זה עשינו להתל בו ולהוציא בערמה מידו את פקדון העניים אשר הפקדנו אתו, ושתיהן צריכות גט ממני; כי סתם קדשתי אחת מהנה – ושתיהן אסורות לי.

יקרה: אם האמת כן הוא – כאשר האמנתי – טוב עשית עם אלקים ואדם לתת לאיש כדרכיו, וגם אני אכפרה פני שפרה כי נפשה מרה לה, אך עם הבשורה הזאת אצילה ממצוקתה.

עשהאל: צאי ואמרי לה באמת ובתמים, כי כחשקי אז חשקי עתה להיות עמה ולשכון אצלה באהל בל יצען; כי היא בתבל חלקי, וגם אראה לה אות לטובה בשובי העירה טרם בוא החרסה, כי הנני עתה נחפז ללכת, וזכרתיני אל שפרה בעת הזה כאשר ייטב לך.

יקרה: הנה שפחתך בת אמתך מוכנת מעתה ועד עולם לרחוץ רגלי עבדי אדוני.

דבור חמישי: יאיר ויקטן נערים    🔗

יאיר: מדוע אתה נחפז ללכת, שמעני, יקטן אחי?

יקטן: הקולך זה, ידידי יאיר? הנה אנכי בא אל המדרש, כי השעה דחוקה מאד.

יאיר: ולמה ככה תרוץ ותיגע?

יקטן: למה ירוץ השועל מלפני הכלבים? הלא ידעת, ידיד נפשי, כי אם לא אהיה לפני הרב בשעת סידור הלכותינו, אוי לי ואבוי לעגבותי!

יאיר: אל תירא ואל תחת, כי לא יאונה אליך רעה על שום איחור ועיכוב.

יקטן: והלא כבר עברה שעה שלישית.

יאיר: אם עד השלישית לא באת, אין בכך כלום, ואם תתן לי רק שנים מהחרובין אשר בידך, תשמע ממני בשורה טובה ותעלוזנה כליותיך.

יקטן: קח לך ארבעה וחמשה וגם את התפוח הזה, אם בשורה בפיך.

יאיר: דע כי היום לא ילמדנו רבינו, אות לטובה, אף לא פסוק אחד בהיותו טרוד מאד בשני עסקים גדולים ולא ישוב עוד לביתו עד צאת הכוכבים.

יקטן: אם תהתל בי אך הפעם, אדעה מה אעשה לך.

יאיר: ראה כי גם אנכי באתי משוט בארץ ומהתהלך בה, וגם עתה אם תאבה לצחק עמי, הנה נא לי עשרה כסף ואצחקם אחד לאחד.

יקטן: אללי לי באיזה צחוק אצחק עוד?

יאיר: בקלפים אשר הורגלת לשאת בחיקך תמיד ומספרם במשפטם שמנה וארבעים.

יקטן: עליהם אספדה ואילילה, יאיר אשר כנפשי, ועל זה היה דוה לבי, כי הרגיש בהן עפרון דודי ויוציאם מחיקי וישליכם במו אש וישרפם, והכני בזעף אפו ברצועות כפולות ומטולאות עד אשר לא נותר בי כח.

יאיר: הנה זו רעה חולה אשר כמוה לא נהיתה וראוי לרחם עליך. אך אמנה ראה זה מצאתי צחוק יפה כפי הזמן: נאכל את החרובים אשר בידך ונאספה מלא חפנים מהגרגרים בלי מספר ונצחקה עמהם בזוג ונפרד, והנה פה על מפתן הדלת הזה מקום מוכן ומתוקן.

יקטן: לא יאות לנו לצחק פה על מספר שוה ונפרד, כי יגורתי פן יעבור דודי וימצאני ויוסיף עוד להכותני. אך כזאת יאות לנו: ללכת אל המדרש על כל צרה שלא תבוא ונפילה גורלות על דפי הספר באותיות גדולות או קטנות, ואף כי ישוב הרב, לא ירגיש בנו מה אנחנו עושים, כי יחשב שנסדר שמה את פרקי הלכותנו.

יאיר: טוב ויפה כעת דברת. נלכה ונפילה גורלות.

דבור שישי: רב חמדן לבדו    🔗

רב חמדן: הן לא טעיתי היום בעת שחשבתי, כי האיש איטאלקי הלזה ידבר אלי על טענותיו על נושיו הלוחצים אותו ככה ויתחנן לי לבעבור אהיה בעוזריו להעביר רעה מבשרו, כי רבים קמים עליו ובביתו אין כל מאומה והוא גונח מלבו בקול נהי ויללה. ועם כל זה לא נפתה לבי אחריו ונתחזקתי והייתי לאיש חיל. ויהי הוא טרם כלה לדבר אל לבי והנה אשתו לקראתי, אשה איומה תמימה יפה כלבנה, לא ראיתי כדמותה וכצלמה בכל גלות ישראל, ולה לשון הזהב והאדרת לדבר צחות, פיה פתחה בחכמה לספר את כל התלאות אשר מצאוה ותורת חסד על לשונה להקדים הקודם ולאחר המאוחר, ותכלית כל דבריה היה למצא דרך להציל ולמלט את כסף נדונייתה מיד הנושים להחיות נפשה, כי מן הדין ולא תוכל לגבות כתובתה בחיי בעלה. ויהי בהרימה קולה לבכות על עוניה ומרודיה, נכמרו רחמי עליה, כי לא מחלב יענים הניקתני אמי וגם לי לב בשר ולא אבן, ומי גבר חי ומרגיש אשר יראה שושנת העמקים כזאת מתגוררת במורד לשבוע בחרפה בימי חרפה ולא יחמול ולא ירחם עליה? אנה אנכי רחמן בן רחמן קמתי קל חיש לעזרתה ואשלם לה ניחומין, וזאת עצתי היעוצה למען הציל את כסף כתובתה: כי ימצאו תואנה מזוייפת זה על זה שנים איש ואשתו להפרד איש מעל רעהו, ואנכי אשתדל להושיב בית דין במסתרים עד אשר יכתוב לה בעלה ספר כריתות ונתן בידה גט גירושין ואת כסף נדונייתה אז ישיב ליד קרוביה בטרם ירגישו נושיו בזה. כי מי יוכל אז לבטל את העשוי? ואחרי כן יבא אליה לקדשה מחדש בלי שום מהר או מתן, והאשה וילדיה תחיה עם בעלה מן הכסף הגנוז ביד קרוביה אשר ממנו יתנו לה חוק דבר יום ביומו ואכלו את חקם. ותיטב העצה מאד בעיני האשה וגם חפץ בה האיש, ואולם בעבור זאת בכח ידה נתנה לי עשרים כסף ותפצר בי עד שלא היה בי כח לסרב, ולהפקת רצונה לקחתי את צרור הכסף בידי, אך בתנאי גמור, כי אחלקנו לעניי הגליל. והנה באופן זה נאות ונסתר הדרכתי את האמללים האלה בדרך ישכון אורם, ואולם בעבור זה לא יוכל איש לומר אלי: מדוע ככה עשית?… אך הנה עפרון מיודעי מדבר עם אמון. הן מפניו אסתר ואשמעה במה ידברו.

דבור שביעי: אמון ועפרון ורב חמדן    🔗

אמון: ועל כן, עפרון כאח לי, יאות לנו להאמין כי שלום בעל בריתי ראה והכיר איזה פגם בידידיה בנו, אשר על ככה גרשו מהסתפח בנחלתו או כי מצא ערות דבר באשתו אשר ילדתו ויחשבהו לבן זנונים. אם כן, הסכמתי עם אשתי לבלתי תת לו את בתי לאשה.

עפרון: הן באמת ובתמים לא יוכל איש לחשוב כי אם מחשבת פגול על הבחור האמלל הזה, וכי תחשוך את בתך הצנועה ממנו, תסכים בלי ספק עם כונת המת אשר דחה אותו בשתי ידים למען לא יבחר איש לקרבו.

רב חמדן: לא אוכל להבין במה ידברו, אם לא אקרבה עוד אליהם.

אמון: ובחשבי כי לא לחנם מאס בו אביו, געלה נפשי אותו ובזאת יצאתי לקראתך לשאל את עשהאל בנך לבתי והוא יהיה לי לבן, ואחור לא נסוגותי עבור מנהג ההמוני אשר חשב לכלימה כבוד אבי הנערה הרודף אחר הבחורים, כי האהבה עזה אשר בינינו מימי קדם קלקלה את השורה והיא הביאתני עד הלום.

עפרון: בין שני אהובים כמונו לא יאותו הצעות וסבובים, כאשר נדבר איש אל רעהו; וכבר היה גלוי לפניך גם מאז גם עתה, כי לכמה סבות חשקתי בקרבתך וחפצתי בבתך המהוללה, ואשא אל שמים ידי לחלות פני שוכן על, כי הוא יסכים עמנו לטובה להריק עלינו את ברכתו ויאמר לדבק “טוב הוא!”

רב חמדן: נבהלתי משמוע…

אמון: כן יעשה למען חסדו. ואחרי אשר שמעתי כי עשהאל בנך בחירי לא ישוב מן השדה עד הערב, ייטב בעיניך היום להודיע בעמים עלילותינו, וידעו כל עמי הארץ, כי בתי נתתי אל עשהאל בנך לאשה, למען ישמע גם ידידיה את הדבר הזה ולא ישוב עוד לביתי כאשר בתחלה.

עפרון: כדבריך כן אעשה.

רב חמדן: מי שמע כזאת!

אמון: ואם תאבה ותשמע אלי למלאות רצוני בכל מכל כל, שלח נא ביד תשלח לשים את רביד הזהב על צואר ברוריה בתי כמנחה שלוחה מאת בנך עשהאל. ואז יודע הדבר לכל באי שער עירנו וכזאת אבא אל תכלית החפץ, כי ידידיה יקח לו את הרשות מעצמו ולא יכירנו עוד מקומו.

עפרון: אנכי אשלח את זקן ביתי תכף ויודע הדבר לכל שומע.

אמון: ואני אל תוך ביתי אצפה עד בואו אלינו.

עפרון: עתה יבא ולא יאחר.

רב חמדן: מי ראה כאלה!

אמון: רבים אומרים לנפשי, כי עצת התינוק והאשה המדברים פתאום בהיסח הדעת הן הם דברי נבואות.

רב חמדן: אכן רוח הוא באשה שוטה וקטן להתנבא ולא ידעו מה!

אמון: ונחש ינחש איש אשר כמוני, אי אנכי היום בדרך נחני עצת אשתי ראיתי ראשית לי, כי לא יגעתי ומצאתי עפרון בוחר באשר חפצתי ומחזיק בבריתי. ואם הראשונות הנה באו כאשר ישאלון עיני, האחרונות לבי מגיד כי בשמחה יבואו ובשלום יובלון, וגם את הטוב נקבל מאת הטוב ומטיב. על כל אוחיל לו כי אשקטה והביטה במעוני שמחות וגיל, כי לא כעס אשתי אגור.

רב חמדן: בשמעי את אשר שמעתי, תצילנה שתי אזני וביודעי את אשר כבר עשיתי עם עפרון לקחת את בנו לבתי, שמני שומם; ואמון בודאי לא ידע מה שהיה ויהיה, כי איך ימכור בתו יחידתו לאיש אשר לו אשה אחרת ותכעיסנה צרתה תמיד? ועתה מה ראה עפרון לקחת שתי נשים לבנו? אך נפשי יודעת מאד, כי בשמוע אמון את הנמשך בקידושין הקוסמים, ישיב אחור ימינו והיו כלא היו כל הדברים האלה. על כן לא אשית לבי עליהן, כי בעת פקודתם יאבדו. זאת ועוד: תמהתי מה ראה אמון להפר ברית ראשונים, אחרי כי בשכבר הימים שדך את בתו לידידיה בן שלום… ואך הנה הוא יוצא ונעצב על לבו; אסורה נא ואשמע.

דבור שמיני: הבחור ידידיה ופשחור עבדו ורב חמדן    🔗

ידידיה: אם יעשה אמון את הדבר הרע הזה אשר שמענו מפי האנשים הנכנסים עתה בביתו דרך שער הגן, הנה אני מת.

פשחור: אוי לנו, כי כלתה הרעה! הן גוענו אבדנו, כלנו אבדנו.

ידידיה: אללי לי, כי בודאי מצאו בי עון אשר חטא והוא נסתר מנגד עיני, על כן ראיתי היום את פני דבורה והנם זועפים.

פשחור: שמץ דבר לא מצאו בך, כי מי יוכל להטיל מום בקדושים או להחשיך שמשך הזורח? אך אמנה רואה אני באצטגנינות שלי, כי בא עשהאל בתחבולה אשר חפץ בברוריה שדוכתך ויתנכל להבאיש את ריח שמניך טובים בעיני אמון ואשתו והערים עליך, רוזני, עד אשר הסיתם בך בחלקת שפתיו ויקח בערמה את כל מחמד עיניך.

רב חמדן: הנה מקום אתי ליכנס בסיפור זה, כי אדברה וירוח לי.

ידידיה: אין ספק, כי כן הדבר ובא עשהאל במרמה ויקח ברכתי, ואולם גם אנכי ארדפנו כמו אל להשיב רעתו בראשו ותאחז במשפט ידי את חרב פיפיות ותושע לי ימיני כי השג אשיגנו, אף כי יסק שמים.

חמדן יוצא ממחבואו

רב חמדן: יפליא חסדו עמך מושיע חוסים, הבן יקיר ידידיה!

ידידה: האתה הוא אדוני רב חמדן? אל נא תשת על חטאת, אם לא הקדמתי לשאול בשלום מעלתך, כי מצור הכאב הציקני והכביד אזני משמוע ועיני מראות.

רב חמדן: שמעתי את סבת התרגזך וראיתי את דמעתך ובכל צרתך לי צר ומן החמס העשוי לך עמדתי מרעיד ולא אוכל שאתו. אך הנה מה טוב לך ומה נעים, כי לא תעשוק את נפשך היום להתיאש מהשיג ארוכה ומרפא אל כל הרעה הגדולה הזאת! כי יש ויש דרכים נכונים למבינים להציל מכף מעול וחומס כל איש תם וישר ולהחזיר אילמים האלמים תקיפים בעירם, ואל ישיאך הרעיון כי תאמר בלבבך: מי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו? כי יש מוכיחים בישראל להציל עשוק מיד עושקו, ואיכה תהיה כמחריש? צא גם אתה והלחם בו!

פשחור: הוא הדבר אשר דברתי גם אני.

רב חמדן: צר לי, כי לא אוכל לעת כזאת להחזיק מגן וצנה ולערום משפטיך לפני אדוני הארץ.

ידידיה: ולמה נכזבה תוחלתי זאת?

רב חמדן: כי מטופל אני הרבה מאד בעסקים אחרים גדולי הערך. אך אמנה לא יחסרו לך מליצים ויועצים חכמים ונבונים, אשר קטנם עבה ממתני, והנה יורוך, יאמרו לך את הדרך אשר תלך בה. אך זאת עצתי עליך, כי הענק תעניק להם בכסף משנה ובנפש רחבה.

פשחור: ראה זה יועץ לתועלת עצמו דורש לקבל שכר!

רב חמדון: ואל ירע בעיניך בתתך להם מנה אחת אפים, כי בזאת יאותו לך לבקש דרכים נערכים ואופנים שונים להביאך אל תכלית מתוקן ומקובל.

פשחור: טוב ויפה הדבר הזה.

ידידיה: אין לי גואל קרוב ממך להדריכני בדרך זו אלך, וגם אנכי אשלם לך את גמולך שגמלת לי בכסף מלא, ככל אשר ישאלון עשתונותיך.

רב חמדן: חלילה לי מעשות זאת על מנת לקבל פרס, כי די לי בשכר בטולי בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות מיום היותי עד עתה! אך אמנה דע, בני, גם ראה, כי אף אם אומר להניח קצת מעסקי העקריים, לא אוכל לבדי שאת כל טורח העול הכבד הזה, ואם על כתף אסבלנו, ארבץ תחת משא!

פשחור: יגדיל חסדו ויאדיר!

ידידיה: אם לא תשאני על כתף תסבלני, ידעתי נאמנה כי אפול לא אוסיף קום, והייתי נע ונד בארץ, אם מפניך אסתר. על כן לא תוכל להתעלם והושעת את ידידיה עבדך הבוטח בך. אל נא, אדוני, אל תעמוד מנגד, אל תסתיר פניך ממני ואל דמעתי אל תחריש, כי הצרה קרובה ואין מציל!

רב חמדן: לא אוכל להתאפק, כי נכמרו רחמי עליך.

פשחור: ראו רחמן בן רחמן!

רב חמדן: ולמען תדע ותכיר אהבתי אשר אהבתיך, אפנה מכל עסקי העקריים ומעתה כל כחותי נתונים הנה לך ובטחת, כי יש תקוה להפר עצת אמון המתנכר אליך ולא תירא מריבבות הקמים נגדך, כי כלם יהיו כאין וכאפס אנשי מלחמתך. ואתה בעוד חצי שעה בא תבא ברינה אל ביתי ושם נדבר יחדו בשובה ונחת, ודבר מה יראני הדין והאמת – והגדתי לך ולא תשוב ריקם מלפני.

ידידיה: אמצא חן בעיני אדוני, כי נחמתני.

רב חמדן: ובין כך תוכל להשתדל לשמוע, מה ראה אמון לעשות לך את הדבר הרע הזה.

ידידיה: כדבר מעלתך כן אעשה.

פשחור: הנה האיש הלזה משך את חבל הכסף, כאשר אדוני שומע, ולא ירוץ רק עם גולת הזהב. ואתה עתה מה תעשה והיום באפס דמים?

ידידיה: עשרים הכסף אשר לי לפרוע הספרים יעלו ראשונה לפני מעלתו.

פשחור: אין הקומץ משביע את הארי ואת הדוב!

ידידיה: אמצא אחרי כן עירבון או אמכור את טבעתי זו או אשתדל באיזה דרך אחר לתת לכסף מוצא, כי הרבה דרכים יש לפני.

פשחור: ומדוע לא בחרת בטוב ללכת לפני הזקן רבי אמתי ראש הישיבה מורה צדקך גדול העצה ורב עלילות, כי לא בכסף ולא במחיר ידריכך בדרך זו תלך?

ידידיה: בהיות רבי אמתי נורא מאד ואיום בעיני, הנני נאלם לפני מעלתו כאיש נדהם ואין מלה בלשוני לדבר עמו דברים חיצונים כאלה. זאת ועוד: כי אין לי רשות לשנות אחריו דבריו, אף כי יאמר הפך כונתי ורצוני. ולא כן רב חמדן עמדי: כי לכל אשר אחפוץ אטנו, ותהיה לשוני כחרב חדה לערוך תשוקתי לפניו. – אך קודם כל דבר אדעה מה ראה חמי ומה הגיע אליו, כי חשבני לאויב לו.

ודופק

דבור תשיעי: יקרה שפחת אמון וידידיה ופשחור    🔗

יקרה מופיעה בחלון.

יקרה: מי הוא הדופק על הדלת?

ידידה: פתחו לנו, יקרה!

יקרה: ומי אתה אדוני?

פשחור: הטחו מראות עיניך, כי לא תכירי ידידיה רוזני ופשחור עבדו?

יקרה: ומה לכם פה לעת עתה?

פשחור: ראי סכלה מהוללת, מה לידידיה בבית חמיו כפעם בפעם?

ידידיה: בואי פתחי לי, יקרה, כי שיח וכי שיג לי עם חותני אמון גבירך!

יקרה: כתר לי זעיר ואשאלנו.

ידידיה: שמעתי וגם ראיתי, כי אחריך ראש הניעה, אך אם נהיה לאנשי חיל, נבא אל הבית הזה כאויבים עם האש והעצים או נאספה אלינו כל איש צר ומצוק עם חרב חנית וכידון ולא נשאיר לאמון עד אור הבוקר משתין בקיר.

יקרה: שאלתי והשיב לי, כי עבר בשוק אצל פנה.

ידידה: מי שאלת ומי השיב אליך?

יקרה: אנכי ראיתיו בעיני, כי איננו בבית.

פשחור: ראי בת נעות המרדות, כי כהתל באיש ריק תשקרי לנו!

יקרה: בצאת אדוני החוצה, תשאלו אז ממנו אם שקר בדיתי מלבי.

ידידיה: ועם כל זה פתחי נא לי, כי דבר סתר לי עם שפרה אחותי.

יקרה: לא אוכל כבדך, מחול לי.

פשחור: ומי הוא המוחה בידך?

יקרה: אמון וגברתי אשר אינם בבית.

ידידיה: הם תעבוני, רחקו מני, ואהי גם לשפחתם למשל!

פשחור: ואנכי לא אתן לך נקמות היום מאמון הרע הזה ומאשתו?

תם חלק שני

 

חלק שלישי    🔗

דבור ראשון: ברוריה ויקרה שפחתה    🔗

ברוריה: מה אעשה, יקרה אחותי הנאמנה? כי אבי ואמי לקחוני מידידיה מחמד עיני ויתנוני אל איש אשר לא ידעתי ולא אוכל שאתו. היש עוד רעה חולה כזאת תחת כל השמים? כי על אפנו וחמתנו אנחנו הבתולות האומללות מובאות להתגולל ביד גבר אשר דרכו נסתרה ואל האנשים הרשות נתונה לקחת להם נשים מכל אשר יבחרו.

יקרה: חי הברית אשר אהבתי, כי זה ענין רע אשר נתן הזמן אל הנשים לענות בו; ואולם אף גם זאת ראיתי אני – בחורים בני חורין אשר לא יוכלו לבחור באשר יחפוצו. נפשי ידעת מאד, כי גם לבב עשהאל פונה היום אל מול פני עלמה אחרת ברה כלבנה אשר בה חשקה נפשו, אף כי במצות עפרון אביו הובא עד הנה להיות עמך ותהיו לבשר אחד.

ברוריה: מעולם לא אוכל כבדהו, כי לבי בל עמו…

דבור שני: ידידיה ברוריה פשחור ויקרה    🔗

ידידיה: הנה ברוריה על הפתח.

ברוריה:…ואוהב את ידידיה ואת עשהאל שנאתי.

פשחור: גם לה עוד לבב כמוך.

ברוריה: וחמסי על אמי, כי רואה את צרות נפשי על הדבר הרע הזה והיא מתנכרה.

פשחור: לך ודבר על לבה, כי יכול תוכל לה.

ברוריה: ואיך לא יבאו כל בנות ישראל לתנות על שברי?

ידידיה: אחותי רעיתי ברוריה, לא אקדם לך שלום היום הזה, כי אין שלום בעצמי; אך אמנה אם מפני חטאתי – כאשר יגורתי – גרוש גורשתי מאתך, תהילתי, הגידי נא לי, שאהבה נפשי, במה העויתי? כי אולי אכפרה פניך בתום לבבי ובנקיון כפי. ואם לא מצאתם בי עון, מדוע געלה נפשכם אוותי ולמה אמות לעיניכם?

פשחור: ברוריה, למה תבכי?

יקרה: מדוע תתכסי בצעיף?

פשחור: ולמה לא תעני?

ברוריה: אוי לי, אמי, כי ילידתיני!

פשחור: כל דמעותיה הן הנה מרגליות יקרות וכתם אופיר לתועלתך.

ידידיה: אם הסית אתכם בי שוכן שמים – ירח מנחה, ואם בני אדם – ארורים המה מאתו, בוחן לבבות וכליות היודע ועד, כי לא נואלתי ולא חטאתי!

ברוריה: ידידיה, ידיד נפשי, אחרי כי אכזריות הורי חלק לבם להתק מוסרות לבנו ולבלעני חנם, אחלה אל אדון הרחמים, כי הוא למען חסדו יסיר ממך כל חולי וכל מדוה חשקנו ולא תוסיף לדאבה עוד למען אהבתי. ולי אנכי הנעצבת, הנצבת כמטרה לחצי אהבתך, יתן בי כח לסבל את ההפרדה מרה ונמהרה הזאת או יגדיל חסדו עמדי להמיתני ולא אראה ברע אשר ימצאני.

ידידיה: וככה את עושה לי לדחותני ותהיי לאיש אחר?

ברוריה: ומה אעשה נאנחה ואומללת, אם אבי גזר עלי?

ידידיה: היוכל אכזריות אביך להפוך את לבך לשנוא אותי?

ברוריה: חלילה לי כי אשנאך, כי לבי יהיה תמיד עמך, משגיח עליך לטוב ומציץ מחלוני החשק אל יפעת תמונתך, המחדש טובו בכל יום, ותוארי נדיבותך, אשר יאירו אל עבר פני עוד כל ימי הארץ, כי לך נתתי ראשית בכורי אהבתי ואליך תשוקתיי.

ידידיה: אם מלבך יצאו דברים אלה הנאהבים והנעימים, מדוע לא תתחזקי למאן את עשהאל ולא תבושי? ידעתי, כי כל תוכלי, ובזאת תצילי את נפשי מני שחת. כי איככה אראה אותך לוקחת מאתי ולא יקטלני העצבון? ואם לא יוכל הכאב להמיתני, דעי נאמנה, כי בכח ידי אפול חלל על חרבי וגם הנפש עם הבשר אדיחנה למדחפות.

ברוריה: ואיכה אוכל אני להתחזק על אשר כבר עשו הורי ולא אבוש ואכלם?

ידידיה: לא תבושי ולא תכלמי בעת תאמרי אל אביך ואל הורתך, כי הן המה נתנו לך את ידידיה ובחרו באשר חפצו אז ולא שאלו את פיך, ואך גם את – כאשר יאות לכל בתולות ישראל – לא בקשת דבר, כי אם את אשר אמרו לך. ואם נטית לבך לאהבה את ידידיה, הלא עשית כמצותם. והנה גם עתה, אם יבקשו את נפשך לקחתה, לא תוכלי להפוך לבבך לאהבה זולתו!

ברוריה: היושבי בשמים יודע ועד, כי את כל זה נתתי אל לבי לשמור ולעשות, אך הם בתחבולותיהם למען לא אוכל להמלט הביאו בפתע פתאום מבלי הקדמת ידיעתי את השליח אשר שם רביד הזהב על צוארי ואנכי בתומי תמכתי בו, כי חשבתיו מתנה שלוחה אלי מאתך, תהלתי. ואז הקול נשמע בכל פנות הבית, כי בו נארסתי אל עשהאל בן עפרון, ובשמעי את הדבר הזה השתוממתי ונבהלתי ולא עצרתי כח להרים קולי ונטיתי עיני אל ארץ בתמהון לבב.

ידידיה: אוי לי ואבוי לי מפה ומפה!

פשחור: רואה אני כל הנצבים שמה, כי יחשבו השתיקה עם הכסות פנים להסכמת הקדושין.

יקרה: אין ספק כי כן חשבו.

ברוריה: ובטרם שוב נשמתי בי, כלם פנו איש לדרכו ואני נשארתי לבדי תוהה על העבר ונבהלת על העתיד לבא עלי. ברוריה יוצאת.

יקרה: השמעת, ברוריה, את קול הקורא?

ברוריה: לא שמעתי דבר.

יקרה: לפי דעתי הגברת מבקשת אותך. אכנס ואשמע.

ידידיה: אנה תלכי, ברוריה, מפני? הקשיבי ואדברה!

ברוריה: אל נא תעצרני מלכת, פן תרגיש אמי בדברי עמך.

ידידיה: חכי לי עד שוב יקרה!

ברוריה: לא אוכל להתעכב, כי כן צותה לי אמי להזדרז ולהיות מוכנה בעוד חצי שעה לצאת עמה אל השדה.

ידידיה: למה זה ואנה תלכי?

ברוריה: לא ידעתי, על מה זאת, אך ככה גזרה אמי להוליכני אל כרם אחותה אשר חוצה לעיר כברת ארץ ואהיה שמה יום או יומים.

ידידיה: ראי הווה על הווה!… וגם אחותי שפרה אשר בבית תבא עמכן?

ברוריה: היא לא תמוש מתוך האוהל עם שתי נערותיה תחת משמרת שרה הזקנה, ואני שכולה וגלמודה אלכה אל השדה לבכות יומם ולילה. אך בזאת בעניי תנחמני, כי כל הימים אשר אשבה שמה גולה וסורה זכור תזכור את ברוריה אמתך, כאשר גם אנכי עם לבבי אהיה תמיד עמך. ולבי אשר איננו עוד בקרבי, שאנו בחיקך ואל תעציבני בכאב נפשך, כי בכל צרתך לי צר, ומלאך שוכן על יושיענו.

ידידיה: ואיכה תתפרד נפשי זאת ממני – ולא אמות לשחת? אל נא רעיתי תמתי, אל נא תשיתי עלי חטאת, אם אצא אל השדה במתנכר לראות פעם אחת ביום את זיו יפעתך ותמונתך הנותנת חיים אל לבבי, אשר הוא חלל בקרבי!

ברוריה: כל זה יהיה לי למשיב נפש, אך יגורתי מפני אף הורתי.

ידידיה: במסתרים אתחפש ואתנכר, עד אשר לא ירגיש בי זולתך.

ברוריה: ראה ועשה כחכמתך – ולקחת מידי את כל האותות והמופתים אשר ישאלון עיניך מאהבתי אותך, אך שלא אתן כבודי לכלימה. ובזאת אבא אל בית אמי, כי לא אוכל עוד להיות עמך פה היום, כי אם בנפש חפצה. ובכן זכור ואל תשכח את אמתך!

ידידיה: אוי לי, כי נדמיתי לעור ממשש בצהרים, אחרי כי בא שמשי אל מערבו! ואתה, פשחור עבדי, למה תעזבני, למה קודר אהלך מבלי חמה? הגידה לי, מה אעשה, אנה אפנה או במי אבחר?

פשחור: אם תבחר באשר חפצתי, הכה תכה את אמון אל החומש ותתנקם מן הרעה אשר הוא עושה לך.

ידידיה: לולא כעס ברוריה אגור, דע נאמנה, כי אשכיר חצי מדם אביה ואמה, גם בטרם אטעם כל מאומה. אך זאת חשבתי ואעשה מבלי איחור: אתנה לי נקמות בעשהאל בן עפרון. בטרם יגנוב את לבבי, אכנו בחרב ואמיתנו והורדתי את נבלתו בדם שאולה.

פשחור: אם תעשה עמו רעה בגלוי, מות תמות במשפט השוטרים וברוריה תהיה לאיש אחר. ואם תצפין לרגליו פח יוקשים להכותו במסתרים, יום או יומים תעמוד בטרם תשיגנו והוא יבא בזמן הזה אל תכלית חפצו לקחת את אשתך כי היא חייך. על כן הטה אזנך אל עצתי זאת ובה תשובב נפשך: הנה ראיתי אחרי רואי, כי עזה כמות אהבת ברוריה אותך ולבה תמיד עמך; ועל כן אחרי כי נכזבה תוחלתך להיות עוד לה לאיש, השתדל כמשפט החושקים הנאהבים כמוך להשיג הנרדף במסתרים.

ידידיה: ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת והיא מאורסת לאיש חרמי?

פשחור: ראה, אם הוכית בשבט סכלות! אתה עתה חרפת את נפשך למות וכן גמרת לשים סכין בלועך ולהדיח למדחפות את הנפש עם הגויה, אם תראה את ברוריה אשר אהבת נתונה לאיש אחר. ועתה כי לא תאבד – אם תעשה זה – לדעתך כי אם רוח נושבת, תסוג אחור לבך. חזק ונתחזק לעשות זאת, כי חיו תחיה ולא תמות לשחת. ואנכי במזימותי אסקל לפניך המסילה, פן תגוף באבן רגלך, ואמצא אשה אחת עדולמית אשר בתחבולות וערמות תעכב את דבורה בספורים ארוכים, עד אשר תוכל להביא את ברוריה בחלקת השדה אל מקום נסתר ומברכות שדים ורחם תבורך; כי תלקט שושנת לחייה וכי תרוה דודים במתק צוף אהבתה.

ידידיה: לא אוכל לדבר אליך רע או טוב עד בואי אל רב חמדן והגדתי לו את כל הנמשך ואשמע את עצתו גם בזה, ואז אבחר את הדרך אשר אלך בה.

פשחור: נסורה בפתע אל ביתו וידעת היום והשבות אל לבבך, כי גם הוא לא יתן לך עצה נכונה יותר מזאת.

דבור שלישי: שובל העבד שנתעשר ועובד עבדו    🔗

שובל: ואתה, עובד עבדי, אל תאחר להביא את כל יתר הסחורות וגם התיבות הגדולות אל תוך החדר התחתון ואת בגדי הזהב והמשי תכין ותסדר על גג היציע.

עובד: כן אעשה, אדוני. והנה נחש נחשתי לטוב ולברכה, כי תכף אשר הגענו אל צידון מצאנו את הבית הזה טוב ויפה, סמוך אל חוף הים ואל בית המכס וקרוב אל השוק. ובכן יוכל אדוני לישא וליתן בסחורות ועסקים שונים מבלי לאות ועמל.

שובל: דע, עובד נאמן ביתי, כי אחרי שובי נחמתי להטפל בעסקים גדולים כאלה, כי ההשקט אהבתי והמנוחה בחרתי ואשב כמלך בגדוד לאכול ולשתות ולשמוח, כי יש לי רב ואראה טוב בחיי, אחרי כי נדיבות הנפש המבורכת משלום הצידוני גבירי ביום מותו כתב לי את נכסיו ויעשרני עושר גדול. ולמען אגלה לך את מצפוני לבבי, דע כי בטרם צאת הכוכבים אארס לי אשה מבנות תושבי הארץ הזאת ואציליה.

עובד: ואיך ככה פתאום בפתע נתת את לבך לעשות זה?

שובל: האיש אשר עלה במעלות כמוני היום ונמלאו אמתחותיו בר וכסף לרוב – חרפה היא לו, אם לא ימלא את כל משאלות לבו לטובה, ובכל כל אשר ישאלון עיני מתענוגות בני האדם לא אאציל מהם. ואני בצאתי אז החוצה ראיתי אל החלון, סמוך לבית אשר שכרתי לי, עלמה אחת ברה כחמה אשר ישרה מאד בעיני, ואקח אותה לי לאשה.

עובד: ומי היא העלמה הזאת?

שובל: בת איש חכם ונבון, גדול מרבן שמו רב חמדן המליץ ממערבא.

עובד: וככה מהרת למצוא, אדוני, לידע להודיע ולהודע?

שובל: כי הקרה מזלי לפני את האשה הזקנה, אשר אתה עתה מצאת על הפתח, לדבר עמי, ואותה שאלתי אז מאודות הנערה ממשפחתה ומבית אביה; ואני בשמעי את מעלתה, אחרי רואי את יפעת פניה, שלחתי את האשה לדבר בשמי אל אבי הנערה. ויהי בשמוע האיש את כבוד עשרי ורב חילי, נשא אל שמים ידיו ולא בקש דבר, רק כי מהר אמהרנה לי לאשה מבלי איחור – וכן אעשה. ואתה לך לך והבאת אל תוך ביתי כל יתר נכסי וקניני אשר נשארו באניה, ואנכי אקרה כה עד בית הגאון עמוד הגולה חמי המפואר והמרומם ושם אדבר עמו, כי לא ראיתיו עד הנה.

שובל יוצא

עובד: כן אעשה, אדוני המהולל והמתנשא! – ראו בהמה בצורת אדם, ראו הקוף אשר יושב על כסא רם ונשא לבוש מכלול ונמשח למלך על כל בני שרץ והוא בכבודות יתקלס ויתגדל כאחד מאצילי בני ישראל! והנה זה כמשלש חדשים היה עבד נמכר כמוני היום. אך השטן אשר עומד על ימיני לגדלו ולרוממו הביא את שלום הצידוני אדוניו בארץ מרחקים ושמה נפל למשכב, כי חלה את חליו אשר מת בו, ויכתוב את כל נכסיו אל הנבזה וחדל אישים הלזה, אשר עתה ברוב גאותו ורומו ישחק להמון קריה וחושב כל העולם לאפס וכל יושבי תבל לאין, ותגעש הארץ ותרעש הארץ מפני העבד הנבל הזה, כי ירש גבירו. ועתה נכנס בו רוח שטות מחדש לקחת לו אשה מבנות נדיבי הארץ, וכאשר ילך איש אל השוק לקנות לו סאה סולת בשקל, כן חלף הלך לו לארוס אשה בחפזון – ועוד מתניו חגורים, כאורח נטה ללון ונעליו ברגליו ומקלו בידו. ומי יודע אם לא ישיג גם את חשקו הבהמי הזה, אחרי כי בימים האלה כל יושבי תבל ושוכני ארץ נתנו עיניהם בממון והכסף יענה את הכל? ואתנה בנות ישראל, אל הרעה הזאת בכינה, כי גם אם יחפוץ בכן חמור יושב הארץ, תחתיו תרבצנה בין המשפתים, אם יעדה עדי זהב על לבושכן. – אך מדוע לא אלך אל כל אשר שלחני, אחרי כי לחמו אני אוכל? וכבר גלוי לפני, כי יותר יזיק הנבל הזה בשעת כעסו ממה שיזיק דוב שכול באיש, ואין כמוהו בכל הארץ להשתרר על עביו ולהתגדל על מריעיו.

דבור רביעי: יקרה לבדה    🔗

יקרה: הן אמת אקרא היום אל הבית הזה תופת וגיא ההריגה, אחרי אשר אינני שומעת בתוכו רק קול נהי בכי ויללה. אם אמרתי אבואה אל חדר אדוני – אמצאנו גוער באשתו ובזעף אף משיב חמה, ואף היא תשיב אמריה לו בעברה וזעם וצרה. ואם אכנס חדר בחדר – הנה שמה ברוריה הנאנחת נופלת על המטה בוכה במר נפשה ואין מנחם לה, כי לקחו ממנה את ידידיה מחמד עיניה. ואם אעלה על העליה על הגג –הנה שפרה לקראתי תחבקני בוכה ומתחננת אלי בקול דממה דקה, כי לא אעזבנה ואמצא עזר כנגדה. והיא נתנה לי את האגרת הזאת למען אשלח אותה אל עשהאל בן עפרון על ידי ציר נאמן וסודיי וככה השביעתני, כי לא אחוס לבזבז אף עד שלשים הכסף אשר נתנה לי לעשות זאת. ואנכי לא ידעתי את מי אשלח, אם לא אמצא את בן הכובסת חושקי, כי הוא למען אהבתי הלוך ילך בחפזה על הגחלים ורגליו לא תכוינה.

דבור חמישי: רב חמדן ידידיה ופשחור    🔗

רב חמדן: אם כן הוא, שבתי וראיתי, כי שלשה המה החומרות העקריות הסובבות את מרכז תשוקתך בדרוש הזה לבא עד תכליתו: הראשונה דבקה בנפש ובדחלתא דשמיא; השנית על רכות לבב הנערה ופחדה; והשלישית בסכנת עצמך, פן יאונה אליך רעה – דע נאמנה, כי נקי תהיה מגזרת עירין שמיא, יען כי על הדין ועל האמת לא נתפסה הנערה הזאת בקידושין אשר קבלה בערמה מבלי הסכמתה, ובוחן כליות יראה ללבב ולא למראה עיני ההמון, ואנכי מגן לך לעלמא דאתי מדינה של גהינם.

פשחור: אם תתן ערבות עד בואך שמה!

ידידיה: זה כלל גדול בגופא דעובדא.

רב חמדן: אם מצד תשועת ברוריה תשוקתך להצילה מדין קשה – הלא גלוי וידוע לכל בר בי רב דחד יומא, כי אף תהיה מאורשת לאיש, אין לנערה משפט מות, אם בשדה מצאה החושק, ובזאת תוכל ברוריה להנצל, אם תתראה כאנוסה.

פשחור: בזאת תציל את נפשה בלי ספק מכל נזק ומכל חרפה.

ידידיה: נטיתי לבי לעשות עצתך, אך במה אתנצל להציל את עצמי, אם חס ושלום יודע הדבר?

רב חמדן: אם תתראה משולל המדע על כל אשר נתהוה ביניהם מהחיתון החדש, השג תשיג ותצל את נפשך, וכה תאמר אל כל השואלים, כי אתה עתה חרשת בעגלתך ולא יושת עליך חטאת על הדבר הזה; ואם אכלת לתיאבון פרוסת מצה בערב פסח, יראו מה כופר יושת על זה – ונתת פדיום נפשך.

ידידיה: והנה טוב מאד!

פשחור: אין כמוהו מורה!

רב חמדן: כי אליך ניתנה הנערה לאשה בשטר ובשבועה.

פשחור: הכל יודעים; כלה היא.

ידידיה: את הכל מצאת יפה בעתו, אך עוד ספק גדול נשאר לי, כי אם חס ושלום יודע הדבר ותחפוץ ברוריה להתנצל ולומר כי נאנסה ממני, הנה היא תעיד עדות בעצמי באמרה: בההיא שעתא ענתה ואמרה לי היותה מאורשת לאיש אחר. ואיכה יאמנו דברי באומרי אחרי כן, כי לא ידעתי דבר מהארוסין אשר נתחדשו?

רב חמדן: ידעתי, כל בל תוכל להנצל בעת תאמר על החוקרים, כי בוודאי היית יודע בעצמך היות ברוריה משודכת אליך ולא היה שום ספק אצלך על הדבר הברור והמפורסם הזה. ואף כי הנערה מרוב שיחה וכעסה ענתה ואמרה לך כי תניחנה וכי לא תקרב אליה, כי נארסה לאיש אחר – חשבת נאמנה, כי שקר היתה בודה מלבה להציל את נפשה משלהבת תשוקתך, כי התקיפה את יצרך עליך עד אשר הביאך עד הלום.

פשחור: ראה זה דרך ישר ונכון לפניך וכי תרוץ – לא תכשל.

ידידיה: ואתה, רוזני המרומם, התקח להושיעני אם אצטרך, ולהצילני כאשר ככה הבטחתני?

רב חמדן: אנכי אהיה מגן לך כאשר אמרתי.

ידידיה: ושכרך יהיה הרבה מאד כאשר נדרתי, ואת אשר נתתי למעלת כבוד תפארתך בבית יהיה מעשר מן המעשר.

דבור ששי: יאיר הנער רב חמדן ידידיה ופשחור    🔗

יאיר: זה יותר מחצי שעה כי בקשתי את מעלתך ולא מצאתיך עד הנה.

רב חמדן: ולמה תבקשני?

יאיר: כי יש בבית שר אחד לבוש הבדים גדול בישראל, לא ידעתי שמו, הדורש ומבקש את מעלתך על עסק עקרי מאד.

רב חמדן: עתה אבא ואתה, ידידיה בני, עשה והצלח ואל ירך לבבך, כי אנכי אהיה לך מעיר לעזור.

ידידיה: אמצא חן בעיני אדוני, כי בו בטחתי. ועתה פשחור עבדי, מה לעשות?

פשחור: ללכת אל השדה מבלי שום איחור. ולמען תלך לבטח ולא תפחד, בחרתי כי נחליף את המלבושים האלה להתנכר ונהפוך אותם בלכתנו אל השדה, ואנכי אדריכך בדרך זו תלך, עד אשר תבא אל תכלית החפץ.

ידידיה: בא תבא ברינה.

תם חלק שלישי

 

חלק רביעי    🔗

דבור ראשון: יקרה שפחה ועשהאל חושק    🔗

יקרה: אני יגעתי ולא מצאתי ציר נאמן.

עשהאל: מיום היותי עד היום הזה לא באתי אל מבוכה גדולה כזאת.

יקרה: הקול קול עשהאל… האמונה, כי הוא! שלום בואך, עשהאל רוזני!

עשהאל: אוי יקרה כאחות לי!

יקרה: מדוע אתה ככה נאנח ועיף?

עשהאל: כי מצאתי בשובי העירה את ידידיה אחי שפרה חשוקתי מסתתר בשדה עם עבדו, לבוש בלויי סחבות כליסטים המתנכר בפרשת דרכים, ויצא יצא לקראתי נוהם כאריה טורף וחרבו שלופה בידו לבלעני חיים. ויהרוג את סוסי תחתי ואני כמעט נטיו רגלי לפניו, כי הוא בזעף אפו שיכל את ידיו להמיתני, לולא ה' שהיה לי. ואני לא חפצתי הכותו, כי אמרתי: אם אקטלנו, לא איחל באהבת שפרה אחותו, אשר בה חפצתי. ולא ידעתי, מי הביאו עד הלום לירט הדרך לנגדי כאיש צר ואויב, אם באולי לא שמע, כי חשקה נפשי באחותו.

יקרה: לא אדוני, לא כן הדבר ונהפוך הוא: כי האמין היותך חושק בשדוכתו. והנה לך אגרת מאת אחותו חשוקתך, אשר בה תבין את סיבת כעסו ותשמע את כל הדברים כהויתן. ואתה תבא בחדריך לקרוא את הקריאה הזאת במסתרים וידעת את הנמשך והשבות אל לבבך למצוא דרך ארוכה אל כל המאורע; ואנכי אצא מאת פניך נחפזת ללכת אל השדה בחברת גבירותי, כי כן צוויתי.

עשהאל: עתה פגשתי את אמון אדונך רוכב על הפרדה ואחריו עגלה אחת מכוסה, המלאה לה נשים.

יקרה: ואני אסורה על ביתי ואראה מה הסיפור הארוך הזה.

דבור שני: יאיר ויקטן נערים    🔗

יאיר: מהרה, יקטן אחי, ישמע בבית הזה קול ששון וקול שמחה, קול חתנים וקול כלות, אחרי כי מורה צדקנו נתן גם את בתו הקטנה לאשה אל שר נעלה משובח ומפואר כזה.

יקטן: מאימתי נתחיל לפזז ולכרכר, כי נגילה ונשמחה יחד?

יאיר: בעצם היום הזה, יקטן כאח לי, ואולי יקויים בנו קרא דכתיב “ולא ילמדון עוד”, כי הרב יהיה מטופל ולא ישים עינו עלינו.

יקטן: כן יהי רצון ונאמר אמן! אך זחלתי ואירא, פן יושת עלינו מאת הרב לסדר הליכותינו על השלחן או למצוא קושיות ותירוצין, שאלות ותשובות. אתה ידעת, כי זה חדש ימים פנינו לבנו לבטלה ושכחנו את כל אשר למדנו.

יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיא אחת אשר ייעפו כל תופסי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגלת פורים “ויתלו את המן” ובפרשת בלק נכתב בפירוש “ויאכלו בני ישראל את המן”. ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ההוא ואל הכלב לא ישליכו אותה?

יקטן: גם זו ראיתי אני וכבר תרץ הקושיא הזאת רב בלעם בן בבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה “ויאכלו את המן” היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן וזהו שאמר אחרי כן “וטעמו כצפיחית בדבש”.

יאיר: יפה פירש בן ביבי זכור לטוב!

יקטן: ואתה תחזה, כי לא יתרצה מורה צדקנו בהמצאת הקושיות וגם לא בסידור ההלכות, אך פחד פחדתי, פן חס ושלום יעלה על לבו, להעמיס עלינו לסדר על פה איזה דרוש ארוך וחדש לשבח החתנים והכלות בסעודת הנישואין, ויהיו עינינו רואות וכלות אל המטעמים ומהם לא נאכל.

יאיר: לא יהיה הדבר הרע הזה ולא יבא! אך אמנה ראה זה מצאתי פתאום דרך נכון לפני להנצל מן הפחד הזה.

יקטן: מאין יבא עזרנו?

יאיר: אומרה כי חליתי את ראשי ואפול למשכב.

יקטן: את כל זה חשבתי גם אני, אמנם שבתי וראיתי, כי אם אבחר לעשות זאת, לא יתנוני השב רוחי לאכול מני מגדים והפרות המשובחים וכל יתר המטעמים אשר יובאו על השולחנות, ונמצאתי עמל ומחסר את נפשי מטובה.

יאיר: אין נבון וחכם כמוך לראות את הנולד! על כן הבה נתחכמה לנו להקדים רפואה אחרת למכתנו ולא יאונה אלינו הצער הגדול הזה.

יקטן: הנה הרב יוצא החוצה.

יאיר: ברוח אברח מפניו.

יקטן: גם אנכי מפניו אסתר.

דבור שלישי: שובל עבד משוחרר רב חמדן המליץ ועובד עבד שובל    🔗

שובל: …וכבוד מעלתך לא הכירני מאז.

רב חמדן: לא, אדוני, ועל זה לא יתמה כבוד מעלתך, כי גר אנכי בארץ, וידע מעלת כבוד תפארתך; זה שנתים ימים שבאתי להתגורר בגליל הזה.

שובל: יש לי רב להראות למעלת תפארת גדולתך, מה אני ומה חסדי.

עובד: כה תעשו וכה תוסיפו לעלות במעלות מעולות!

שובל: אנה פנית, עובד?

עובד: הנני, אדוני המרומם והמהולל!

שובל: קודם כל דבר בהגיעך הביתה תפתח התיבה הרשומה י"ג בסחורות ארץ הנגב ולקחת משם ארבע חליפות בגדי צמר עזים מובחרים וטובים והבאת אותם אל בית מעלת כבוד אדוני חותני זה המרומם והמתנשא, ואתה, רוזני עטרת ראשי, תעשה לך מהם ואל אשתך חמותי המעטירה איפוד או מעיל, כאשר ייטב בעיני כבוד תפארתכם.

רב חמדן: לא לנו, אדוני, לא לנו יאותו מלבושי מכלול כאלה, אך לשמך אתן תודה על חסדך אשר הגדלת עלינו!

שובל: אחרי דברי לא אשנה ואתה, עובד עבדי, אל תפל דבר מכל אשר דברתי.

עובד: כאשר דבר מלך שלטון, מי יאמר לו: מה תעשה?

שובל: והשתים חליפות בגדי משי תכלת וארגמן, אשר הצבתי לבדנה, תביא אותם תשורה מצדי, אחת על היקרה בתו הגדולה, ואחת על הנעימה בתו שדוכתי, ובנשיקת ידה הרכה והענוגה צא תאמר לה, כי עזה כמות אהבתי אותה ובידה תפקיד רוחי.

מכאן ואילך מדבר עובד הצידה

עובד: כן אעשה כאשר ציוית. – לו חרצת וחרדת על כסף מקנתם, לא תבהל ברוחך לבזבזם כזאת וכזאת!

רב חמדן: הן מצאתי איש כלבבי, ירום ונשא וגבה מאד לטוב לי כל הימים ויאושר בארץ חלקי, כי ברכני אלקים לרגלו.

עובד: ראו איך ירחיב צעדיו תחתיו כמלך בגדוד!

שובל: אדוני חותני רוזני, הנני, ענה בי על מה אוכל כבדך? שאל מה אתן לך!

רב חמדן: יש לי רב, אדוני, אם אמצא חן בעיניך.

שובל: חן ושכל טוב מצאת אז בעיני אתה ואשתך ובנותיך, והנה כל כחותי נתונים המה לך.

עובד: תרבו תדברו גבוה גבוה!

שובל: לך, חמי, בא בחדריך וידעו הנשים, כי עוד מעט אבוא אליהן עם הענקים והנזמים בתי הנפש והטבעות לקדש את בתך היום הזה כאשר נועדנו יחד.

רב חמדן: ותהי זאת נחמתי, ואני אקרא אחוזת מריעי קרובי ושכני אשר יבואו לתת כבוד לשמך ולשמוח בשמחת לבנו.

שובל: אל נא תאסוף הביתה שכן או קרוב, כי לא אעלה בגדולות ונפלאות עם אנשים אשר לא ידעתי, ודי לנו בשני עדים כשרים.

עובד: הן עדיין נמצא בו דבר טוב – להתביש אם יכירוהו ריעיו!

רב חמדן: גם בזה יאות טוב טעם עצתך הנבונה, כי נגילה ונשמחה יחד ואין לזרים אתנו.

עובד: מה שיאכלו המסובין בסעודה אחת – יהיה טרף בביתינו ימים רבים ונאכל ונשבע ונותיר.

רב חמדן: כל זה אמת ויציב ונכון לשמור מאד ולעשות. ובכן אבא הביתה עד בא אדוני לשמחתנו.

שובל: אם אתמהמה, חכה לי, כי בא אבא ולא אאחר. – אנה פנית עובד?

עובד: הנני. – מה תתן לי?

רב חמדן: אשריך, חמדן, כי היום הזה ראיתי גדולות ונפלאות בגזרת עירין שמיא להקים מעפר דלותי, ולי יושיע חתני זה אשר לו שכם אחד על אחיו בנדיבות ובכל מעלה רמה וראוי לגמור עליו את ההלל. הן היום יצאתי לרגלו מיגון לשמחה ומאפלה לאור גדול.

שובל: ועתה לך אל הרוכל עם העשרה זהב האלה וקנית לי משם מכל טוב מעדניו המשובחים ושמת בטנא והבאת אותם אל בית חותני.

עובד: לא אגרע מעבודתי.

שובל: ועשית בחכמתך לבחור בטוב ובנעים.

עובד: ככה אשמור לעשות, אך החלף לי הסלע הזה, כי למראה עיני איננו כשקל המלך.

דבור רביעי: פשחור עבד ידידיה שובל משוחרר ועובד עבדו    🔗

פשחור: הן אמת נתתי היום אל חשק ידידיה רוזני מפרי עץ החיים אשר בתוך גן עדניו, בהביאי אותו ללקוט שושנת העמקים בפרדס רימוני הזהב אשר לברוריה שדוכתו; ומן הגל נעול והמעיין חתום מתקו לחיכו המים הגנובים כדבש וחלב תחת לשונו. – אך מי זה האיש מיודעי, הנותן לכסף מוצא ביד עבדו, ולא אוכל להעלות על לבי, מי הוא אנה ואנה ראיתיו?… אך אמנה הנה הוא שובל עבד לאדוני!

שובל: לך ושוב מהרה, חושה, כי אתה תהיה על ביתי להכין ולסדר כל הסעודות, תמידין כסדרן ומוספין כטוב וכישר בעיניך.

פשחור: אשתומם על המראה!

עובד: לא אחליף את כל הכבוד הזה לתהלה ולשם ולתפארת עם כל איש שוטר ומושל אשר יושת על ארץ מצרים ויקראו לפניו “אברך”, ועתה אלכה ואשובה.

פשחור: אשום ואשאף יחד: הלא הוא שובל, עבד כמוני, – ועתה מי הלביש אותו מחלצות להעלותו בגדולות ונפלאות ממני? הן כל צעדיו יספור כאיש רב פעלים ולשונו מדברת גדולות כנגיד ומצוה לאומים. אך יעשה זה דרך צחוק וקלות ראש. אקראנו ויענה. שובל, או שובל!

שובל: ואין זה כי אם קול איש בער ולא ידע, כי לא כאשר הייתי אהיה, ועל כן לא עלה במעלות בקראו שמי.

פשחור: שובל, כרע כאח לי!

שובל: הלא הוא פשחור בן הכובס! וגם הוא יהיה לי עבד, אך בחכמה ומזימה משפטים אדבר אתו.

פשחור: הטה אזנך ושמע: האתה הוא?… כבוד מעלתך ימחול לי, אך אמנה ראיתי אחרי רואי, כי אתה הוא ולא אחר. ועתה, שובל כאח לי, מה כל הכבוד הזה? מי הלביש אותך בגדי שש ורקמה? מאין באת ואנה תלך? איה איפה שלום אדונינו?

שובל: איעצך לטוב לך לשמור דברי פיך וניב שפתיך, ואם יצא עתק מפיך, אדעה מה אעשה לך.

פשחור: ידעתי כי כהתל באנוש תהתל בי, כי אנשים אחרים אנחנו.

שובל: דע, עבד נבזה וחדל אישים, אשר מאסתי לקחת אותך לרחוץ רגלי עבדי, דע נאמנה, כי אם יחרה אפי בך, תשאנו על כתפיך לזכרון.

פשחור: התאמין, כי אשא פניך בהיותך לבוש מכלול מבגדי אדונינו שלום? הורד עדיך מעליך, נבל ולא חכם!

שובל: מי שמך לאיש, (העבד הנבזה), לחרף ולגדף איש אשר כמוני היום?

פשחור: ומי אתה איפא, הלום שכר? כזאת וכזאת הן יאות לאיש אשר כמוך!

שובל: אוי לי, אבוי לי!

עובד: הלא זה קול אדוני! ומי הוא המכה אותו?

שובל: קומה עזרתה לי!

עובד: למה תעשה כה לאדוני?

פשחור: כזאת וכזאת יאות גם לך, אם תלכו עמי בקרי.

עובד: אוי כי נעימים נפלו לי בחבלים!

שובל: לא עת ללקוט, אך עת להכות באגרוף רשע כזה, וגם אתה תהיה בעוזרי.

פשחור: שנים שנים תבואו אלי, כלבים עזי נפש!

שובל: גם אלפי אלפים אביא עליך.

עובד: ורבי רבבות יקדמו פניך!

שובל: ככה תכנו ואל תשלה ממנו, ומה תכבד עלי ידך?

עובד: הן אתה הכית אותי אל השל!

שובל: ואיו?

עובד: אנה פנה אויבך?

שובל: חלף הלך לו ויעש בריחים.

עובד: הידעת את האיש?

שובל: מכירו הייתי לשעבר ועכשו ביותר.

עובד: ומי הוא אשר מלאו לבו לעשות כן?

שובל: אלכה ואשובה אל חותני ואשאלה את פיהו ואת עצתו אשמע.

עובד: האם באולי הוא בן לאדונך אשר ירשת?

שובל: הוא לא בנו, אך היה עבד לו.

עובד: ואתה תבחר לגלות אזן חמיך, כי עבד מבוז משפחות נולדת, בטרם יתן לך את בתו?

שובל: אקדשנה ותהיה לי לאשה, ואחרי כן אגלה אל הרב את כל הרעה אשר מצאתני בדרך והוא ישכילני בדרך זו אלך.

עובד: איזה דרך ישכון אורך? ואם החילות לנפול לפני בני עולה, לא יסכים הסומך לכל הנופלים להצילך, כי נפול תפול ולא תקום!

דבור חמישי: ידידיה ופשחור    🔗

ידידיה: כי תסובנה אלומות עשתונותי על הפלגת תענוגות כל חושי בעת הייתי עם ברוריה שדוכתי ברה כחמה ובאהבתה שגיתי היום, ששון ושמחה השיגו כליותי ונסו יגון ואנחה – מתני יאחזו חלחלה, פן חמסתי את נפשי בחטא משפט מות; יען כי עברו משכיות לבב תענוגי נפשי בעת נתעלסתי באהבתה. וזו היא דרך יצר לב האדם להוסיף טעם לשבח על כל דבר רע למען אחריו ירוצו ויכשלו כל תועי רוח. אך זאת נחמתי כי מאז דברתי בה, קניתי לי את נפשה לצמיתות; ואם כחלק הטוב והנכבד הזה יהי לי לבדי ואין לזרים אתי, מה יזיקני איש נרגן, אשר חשב עליה תועה בדברים חיצונים בלתי דבקים בנפש, נגד הסכמתה ורצונה? נוסף על אשר גם מאז גם עתה באה עמי ברוריה בשבועות האלה לבלתי היות לאיש זולתי. ואולם ברוב שמחתי זאת רעדה אחזתני; בידעי כי יקרה שפחתה הרגישה בהיותי עמה וקול ברמה השמיעה ותהי לחרפות לי; וכל אשר הגדלתי והוספתי להרחיב לה מתן למען תחריש, היא פערה פיה לבלי חוק ולשונה כתער מלוטש לא ישוב מפני כל, אך כטוב בעיניה תעשה! כי הלא הראיתי אל ברוריה איזה דרך ישכון אורה וגם אנכי ידעתי דרך נכון לפני להנצל מכל דבר רע בעזרת הרב אשר יעצני וינחני על דרך מישור.

(פשחור יוצא)

פשחור: זאת אשיב אל לבי, כי העבד המתנכר הלזה פרש רשת לרגלי אדוני להפילו במכמורות ולקחת את כל אשר לו מידיו.

ידידיה: או פשחור נאמן ביתי, כן עליתי היום בגללך על כל מעלות האושר אשר בשמים ממעל.

פשחור: הלואי ולא תרד בגלל איש חרמי בשפל תהום אשר מתחת לארץ!

ידידיה: אשחק להמון קריה, גם כי נגלו מצפוני עם שדוכתי ובכל זה לא יאונה אלי רעה; ואתה גם אתה ידעת, כי יש דרך ישר לפנינו לתת לה כבוד ועוז ולשמור את נפשי מכל דבר רע.

פשחור: על זה לא היה דוה לבי.

ידידיה: ולמה נהפכו פניך לירקון?

פשחור: כי ראיתי שובל עבדך לבוש בגדי חופש ועבדים רצים אחריו ולא נודע מקום אביך איו.

ידידיה: אויה לי!

פשחור: על כן ימהר אדוני לבא עמי אל השופט, טרם יברח לו ונדעה מה אחריתו.

ידידיה: כי אלכה אל השופט מה אדבר ומה אצטדק?

פשחור: אתה תבא אחרי ומלאת את דברי.

דבור ששי: אמון ויקרה ועשהאל מן הצד    🔗

אמון: מי האיש החפץ חיים של צער לראות עמל וכעס? תמיד ירדוף עצת האשה, כי היא מצודים וחרמים וימצא בחדרים אימה וחשיכה גדולה, וכדאי בזיון וקצף בשוקים וברחובות להיות לעג וקלס לסביבותיו – כמוני היום נעלב ונכאב ואין מנחם לי! – ואת אנה פנית, יקרה?

יקרה: הנני באה לאיטי, כי אני כמעט נטיו רגלי במרוצה אחריך ואנכי צולעת.

אמון: שיתי לבך לגלות אוזן השופט מכל אשר ראית ואל תפחדי כאשר שמתי דברי בפיך ואל תשאי פניו.

יקרה: כל אשר תאמר אלי אעשה נגד בן נעות המרדות הלזה, כי אחרי אשר אבד העושר שב דם כבודו לכלימה. אך הגידה נא לי, האם יקובל עדותי לפני שופט צדק, אחרי כי מאז בקורת הייתי?

אמון: גם את בשעת הדחק תהי מתוקנת ומקובלת על הדין ועל האמת.

יקרה: זאת ועוד אוסיף: כי ידידיה בקש לעור את עיני בשוחד גדול ולסתום פי עם הפלגת מתנותיו.

עשהאל: מה קול השפחה הזאת באזני?

אמון: גם כל זה לא תחרישי ותעידי נאמנה על כל אשר באזניך שמעת ובעיניך ראית.

עשהאל: הלא דבר הוא?

יקרה: זכור אדוני, ואל תשכח את אשר מאז הבטחתני לתת לי, אם אגלה את עונו, כפלים מכל אשר נתן לי ידידיה למען אחריש.

אמון: אשר נדרתי אשלמה. אם לא אקח ממנו נקמות, אם לא אעשה חרון אפי.

יקרה: לולי ראית העשוקה ברוריה בתך – כאשר ראיתי אני – בהנתק מוסרות שערות ראשה וכתונת הפסים אשר עליה על האונס אשר עשה עמה החצוף ההוא ועיניה כגחלי אש ולחייה כארגמן!

עשהאל: זו דרך ישר לפני לדחותה בשתי ידים.

יקרה: ולולי שמעת צעקתה! תכף אשר ראתה אותי – ידעתי נאמנה, כי כאשר יקום איש על אויבו ורצחו נפש, כן היית עושה עמו רעה בחמלתך עליה.

אמון: וטרם ראותה אותך לא השמיעה בחוץ קולה?

יקרה: אוי לה על שברה, כי לא נותר בה כח להרים את קולה טרם בואי שמה! יען כי ידידיה ככלב אלם היה נושך שפתיה ולשונה והיא מרת נפש, רק שפתיה דובבות בקול דממה דקה וקולה לא ישמע.

עשהאל: כי טעמה דבש למתוק.

יקרה: את בעת ראתה אותי, דע נאמנה, כי התחילה לעשות נקמתה עליו באף ובחמה ובקצף גדול וכאויב חרף נפשו.

אמון: ואני כאויב אחרפנו ואדחפנו עד שערי מות. ועתה בואי ונעלה אל השופט.

יקרה: הנני באה אחריך. אוי לך, ברוריה! אבכה על שברך, אנושה מכתך.

אמון ויקרה יוצאים.

עשהאל: ואיכה יגער בי עוד אבי אם לא חפצתי לקחתה? ובכן אלכה ראשונה ואשובה אל בית המורה לצדקה, הוא הישיש רבי אמתי מלמדי להועיל, כי טוב הוא ומיטיב לכל. ואתנפל לפניו, כי יסבב בחכמתו להגיעני אל מחוז החפץ עם שפרה אחות ידידיה אשר בה חשקה נפשי ותהיה לי לאשה, ולא אשמע עוד קול נוגש על דבר ברוריה בת אמון אשר כגעלה נפשי אותה.

דבור שביעי: רב חמדן המליץ ושובל משוחרר    🔗

רב חמדן: ועתה אל תירא, חתני בחירי רצתה נפשי, כי שמעתי וגם הבינותי כל חלקי טענותיך ויש לאל ידי להצילך מאנשי מלחמתך. המה יבושו ויכלמו יחד בעירום ובחוסר כל ואתה תשמח במושג, כי מצאת הון רב. יגועו ויהיו כאין כל הנחרים בך וילאו למצא פתח תקוה, כי אני אני הוא המחזיק ימינך האומר לך: אל תירא, כי עזרתיך.

שובל: זאת תוחלתי ואתה תקותי ומשגבי ומפלטי לי.

רב חמדן: הנה לך שטר מתנותיך אשר יהיה כמוס עמך חתום באוצרותיך וגם הנה לך כל יתר העדיות והמכתבים אשר מאתך הראיתי לדעת המצטרך. ואל תירא ואל תחת, כי כל לשון תקום אתך למשפט – תרשיע.

שובל: וזה העקר שהכל תלוי בו, כי מני אז ומעכשו אנכי משוחרר ובן חורין, כל עוד שלא אכחד מבן אדוני חפץ אשר יבחר לו מנכסי אביו אשר ירשתי.

רב חמדן: את כל זה ראיתי ונתון אל לבי, ואתה תשים באמתחותיך כל המכתבים האלה.

דבור שמיני: שלוחי בית דין שובל ורב חמדן    🔗

שליח: ראו האיש אשר אנחנו מבקשים איך עונותיו ילכדונו את הרשע. תפסהו, כי אין מציל.

שובל: אוי לי! מה זה ועל מה זה?

רב חמדן: למה תאסרוהו בעבותות?

שליח: כי כן דבר מלך שלטון.

רב חמדן: אל תרגזו, כי לא מידכם ברוח יברח ויהיה לו לרצון לבא לפני שופט צדק.

שליח: לפניו תבא עמנו, כי כן צוויתי.

שובל: נא אדוני חמי קציני, אל תעזבני ואל תטשני, כי בך חסיה נפשי.

רב חמדן: לך עמהם ואל תירא, כי כרגע אוציא ממסגר נפשך. – הנה על הבל הבלים כזה אשחק ולא אפחד, גם כי במזמות זו חשבו להרע לנו ולא ידעו ולא יבינו, כי שקר תרמיתם. אך נשתוממתי על אשר מאז אמר לי, כי היה עבד ויצא לחורין ואני חשבתיהו בתחלה שר גדול בישראל, כי ראיתי יקר תפארת גדולתו. ומי הביא את אדוניו לכתוב לו כל נכסיו, כי אם טוב טעם ודעת אשר נמצא אתו שכם אחד על אחיו? וזאת היתה נסיבה, כי גם אנכי רצתי אל המערכה לתת לו את בתי הקטנה, כאשר נתתי הגדולה לבן עפרון – כי עפרות זהב לו! – לאשה, ולא נחמתי על אשר עשיתי, כי אקח ממנו הטוב כפלים בכל אשר חשבתי; ובטחתי, כי לא ישתרר על ביתי בהיותו מבוז משפחות, אך הוא יהיה לנו כעבד. האמנם את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל? על כן אלכה אל השופט ואת משפט חתני אערוך כשמש נגדו, מערכה לקראת מערכה, ואשלם לשונאיו על פניהם לאבדם. המה ילכו בחשך ואנחנו נראה אור גדול.

שלוחי בית הדין מסתלקים עם שובל

דבור תשיעי: ידידיה החושק ופשחור עבדו    🔗

ידידיה: כי בחפזון יצאנו אני ופשחור עבדי לחלוק כל שלוחי הבית דין לשני מחנות ואני הלכתי עם מקצתם להוט אחר ממונו להבטיח אותו, למען לא יבזבזנו העבד המורד בי – האמנתי, כי פשחור נאמן ביתי אשר נשאר אצל השופט יריק את חניכיו הנותרים למען תפוס את בן חרמי. אך כל זה איננו שוה לנחמני והשקט לא אוכל, כי פחד קראני ורעדה על דברת אבי ולבי בל עמי.

פשחור: האתה הוא, ידידיה אדוני?

ידידיה: אני אני הוא.

פשחור: אוי כי היינו לשמה כרגע!

ידידיה: ומה כל הרעה הזאת?

פשחור: אוי כי נדמיתי לקאת מדבר, הייתי כעורב וכזאב אשר יגידו רק רע כל היום!

ידידיה: אל נא תאריך ברעתי. האם תמנו לגווע?

פשחור: הן גוע וימת אביך.

ידידיה: אוי כי על זה היה דוה לבי ופחד פחדתי ויאתייני!

פשחור: אף יש עוד רעה חולה מזאת אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו.

ידידיה: ומי יוכל להוסיף עמל וכעס על רעה חולה כזאת? אוי לי אבי, ראשי, ראשי!

פשחור: אוי, כי ביום מותו העביר את נחלתו לעבדו הקרוב אליו, וכפשע בינו ובין המות מאס פרי בטנו ויכתוב את כל נכסיו לשובל.

ידידיה: אמותה הפעם!

פשחור: ולא לשמע אזן שמעתי את הרעה הגדולה הזאת, כי עתה עיני ראה. העבד שובל בעת הובא לפני השופט ויהי כמצחק בעיני כל השוטרים בהראותו בכתב אמת, כי הוא מושל בכל קניניך.

ידידיה: נחלה מכתי!

פשחור: המה ראו כן תמהו, כי נאמנו דבריו ואין דרך ישר לפניהם להפוך לזכותך מדת הדין הקשה.

דבור עשירי: שלוחי בית־דין ופשחור וידידיה    🔗

שליח: עמוד על עמדך, לא ימוטו רגליך עד בואך עמנו, כי כן צוה השוטר להשיב עמלך בראשך על אשר נואלת ואשר חטאת לענות בתולת ישראל בעת בשדה מצאת אותה: צעקה הנערה ואין שומע לה.

פשחור: הלא זה יתר המארה הנותרת לנו מברד המהומות! ומה עוד תעשה נגדנו, זמן אכזר, ולא עשית – לרדוף במו אף בחור מעם כזה לא פשעו ולא חטאתו?

שליח: מדוע אתה מחשה משתאה מחריש כאיש בלי דעת? הלא טוב לך להקדים ברצון מה שיפצירנו ההכרח.

ידידיה: לא נסוג אחור לבי ולא ימוטו אשורי מן הדרך אשר תוליכני; כי נאפתי וגם רצחתי שני אנשים באישון לילה וגנבתי מאת אוצר המלך כסף וזהב לרוב, ועוד הגדלתי והוספתי עון על פשע בעת נועצתי יחד עם אויבי השר להכותו במסתרים ואתנכל לו להמיתו ולתת נבלתו מאכל לעוף השמים. ועתה בואו ונעלה אל השופט, כי לא אכחד ממנו מאומה.

פשחור: אוי לעינים שככה רואות!

שליח: מי יתן ואהיה כחרש לא ישמע!

ידידיה: הן קצור תקצור יד כל איש חי רב פעלים להושיעני, כי בחרתי מות מחיים, ומי יאמר לי מה תעשה?

מתוך יאוש תולה ידידיה בעצמו חטאים שלא חטא מעולם

פשחור: על זה אספדה ואילילה! הוי אדון והוי הודו! מי יעלה לך, ידידיה, ארוכה ומרפא, אם אתה חרפת את נפשך למות? וגם כי תשנה את טעמך, מי יציל משחת נפשך, אם אף כל אנשי שלומך יהפכו לך עורף ולא פנים בראותם ענייך ומרודך? וזה יצא ראשונה אמון – ולא אמון בו – לשקר באמונתו ולקחת את מחמד עינך ונהפך לאויב לך. הביטו וראו, כל יושבי תבל, ויהיה זה לכם לאות עולם, כי כל איש אשר יוקח מאתו כבוד עשרו ורב הונו – ישבות ממנו אוהב וריע ואין דורש שלומו וטובתו. הן על זה יהמה לבי בחמלתי על אדוני אשר נפל משמים ארץ ואין עוזר לו. אך גם עלי אבכה במר נפשי מרב עניי ומרודי, כי לא אנצל מהפחד ואפול אל הפחת אשר כריתי לרגלי אני בעצמי – לחרף ולגדף את העבד אשר יהיה לי לאדון ובתוכחות על עוני מיום ועד לילה ילחצני כלחץ אויב ומתנקם. אוי לי, אנה אנוס לעזרה? מי יעוץ עצה להושיעני?

תם חלק רביעי

 

חלק חמישי    🔗

דבור ראשון: רבי אמתי הזקן ופשחור העבד ואמון    🔗

רבי אמתי: העבודה, כי גדול כעסי על אשר לא בא ידידיה בתחלה לגלות את אזני מכל הקורות אותו עם אמון חותנו המתנכר אליו לבלי חק.

פשחור: הלא ידע אדוני הרם, כי רוב בחורי ישראל יבושו ויחפרו יחד לחשוף סודם אל אנשים נוראים ונכבדים בעיניהם – ולא יתבוששו לגלות מצפוני לבם אל נכרים וזרים וללכת אחרי הבחורים?

רבי אמתי: בדברים עקריים גדולי הערך כאלה לא יאות לאנוש יראה ורעד, כי הוא פתיות וסכלות, ולא תאחז לשון איש פלצות, כי גם לפני מלכים יתיצב. אך עתה לא עת לחשות ולהרהר אחר מדותיו, הלא טוב לנו לצדד עליו זכות ולהציל נפשו מני שחת, אם בזה יסכים שוכן שחקים.

פשחור: הוא משמים אל ארץ יביט את עוני ידידיה אדוני.

רבי אמתי: אם בתחבולה וערמה נארסה העלמה הזאת כאשר אמרת, השג נשיג והצל נציל.

פשחור: הנה יוצא לקראתנו אמון הרע הזה.

רבי אמתי: הניחה לי, כי אפגשנו בקול ענות גבורה ורוב עצמותיו אפחיד לראות אם בדעת ידבר על עסק קדושי בתו.

פשחור: החכמה תעוז לחכם.

רבי אמתי: הלא שמעתי וגם ראיתי אשר נואלת ואשר חטאת נגד הדין והאמת והשלום ונגד בן שלום הצידוני. כי מאז נתת לו את בתך לאשה – ויהי היום רוח אחרת היתה אתך ותתן אותה למרעהו וכהתל באנוש התלת בו, עד כי הבעיר בו אש הכעס עם שגעון הבחורות ושלהבת החשק ויבקש לבא עד תכליתו במשעול הכרמים אורחות עקלקלות – ולא ראה כי בנפשו הוא. אך אתה אל דברי הקשיבה וקשרתם לאות על ידך, כי מחמס אחיך הנעקב תכסך בושה וכלימה ונכרת מעולם, כי גם עליך יעבור כוס חמת המציק ומי המרים תשתה לצבות בטן ולהפיל כל בני ביתך בדבר ובחרב וברעב. יראו ישרים וישמחו, כי גמולך ישוב בראשך. יגילו וירננו יחד אוהבי שופט יתום ודך, כי הוא ברוב טובו וחסדו יושיע משופטי נפשו, ואתה החומס תעמוד מנגד והיו חייך תלויים לראת ברעת בחירך, לספוד על בני ביתך ולבכות על נחלתך.

אמון: אם רב שבעתי חרפה ובוז מכל הרע המאורע לי, מדוע בא אדוני לקללני ולהוסיף מכאוב על מכאובי?

רבי אמתי: כי ראיתי ונתון אל לבי אשר בפשעך הסיבות את על הרעות האלה, וגם ה' אמר לי קלל!

אמון: הן עלי נעלב ונכאב תסובב קללה נמרצת ואל איש חרמי בא במרמה על בתי המאורסת לאיש – גם רוב לא תקבנו?

רבי אמתי: עת יושם בינינו מוכיח, נדעה אם בקדושיה נתפסה, כי הבל המה מעשה עועים ובעת פקודתם יאבדו.

אמון: אויה לי, מה אצטדק, כי אין דבר נעלם ממנו! יגדל נא חסדך, אדוני, לשלוח את העבד הזה אל ארץ מפני, כי דבר סתר לי אליך, השר.

רבי אמתי: כדברך כן אעשה. – אנה פנית, פשחור?

פשחור: הנני הנני.

פשחור יוצא

רבי אמתי: ואתה עתה אל תסתר פניך ממני, ואדעה מה אעשה להנאתך ולטובתך, כי באולי נגלה לי סודך, מאשר אם לא כל אשר…

אמון: הן אמת חפצתי להציל ידידיה מני שחת, אם אוכל עשוהו בכבודי, יען נכמרו רחמי עליו, יען כי באולי איננו בן מות.

רבי אמתי: האמת כן הוא?

אמון: אך אוי לי, מה דברתי ומה עלה על לבי לחונן בן מחפיר ומביש אשר נתן כבודי לכלימה? מה תשתוחחי, נפשי, ומה תהים, לבי? נקום נקמתך ואל תירא!

רבי אמתי: זכור תזכור ותשוח נפשך, כי מדה טובה אינה חוזרת, ואתה עתה למה הסבות את טובך אחורנית להרע ולא להטיב?

אמון: כי פערתי פי לבלי חק, אם אומר “אכפרה פניו ושקר בדיתי מלבי” ללמד עליו זכות, ואם אדוני חשבה לטובה, לא תקום ולא תהיה, כי מות יומת הנואף ולא יצילנו כל היקום!

רבי אמתי: כאב לבך השיאך כי יפתוך וגם יוכלו לך עשתונותיך לנקום ולנטור, כאשר לא יאות לאיש חיל כמוך אשר בשם ישראל יכונה.

אמון: כבודי לאחר לא אתן ויעבור עלי מה!

רבי אמתי: הן כבוד והדר עטרך, אם תעבור בסך מדותיך לחקור ולדרוש בחכמה, כי גם משנים קדמוניות באו מים הזדונים כאלה עד נפש שרים רבים ונכבדים – ולא טבעו על ככה במצולות יגון ותוגה, גם לא התנצלו עדי כבוד ולא לבשו כמעיל בושה בעיני אלהים ואדם.

אמון: ובעקבות אבירי הרועים אצא גם אני לרחוץ בנקיון כפי מדם חלל ידידיה, כאשר עשו שמעון ולוי אחים עם שכם החוי, ואז אשקוט לי מימי רע עת יכרה לרשע שחת.

רבי אמתי: כי בחרו מות מחיים אחי דינה מני אז – מה היתה נסיבה? לבעבור הציל אחותם מידי איש אשר לו ערלה. אך הבחור ידידיה בן שלום אחינו בשרנו הוא ואליו תקעת כפיך, והשג תשיג המבוקש, אם תתן לו את בתך לאשה. גם הצל תציל את נפשך מכל בזיון וקצף, אם על כל פשעיו תכסה אהבה ואותו תבחר ותקרב, אחרי כי אל בן עפרון לא הארסה והיא לא נתפסה כדין וכהלכה כאשר גם אנכי שמעתי.

אמון: אם שמוע שמעת, לא ראית: ואנכי הרואה ומרגיש אעידה לי עדים נאמנים ואענה אף אני חלקי ולמשופטי אתחנן להתנקם מאויבי חרף ה' אשר משמים אל הארץ יביט אל בתולי בתי.

רבי אמתי: ברוגז רחם תזכור!

אמון: ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו.

אמון יוצא.

רבי אמתי: מרוב שיחו וכעסו ירט הדרך לנגדי ויצא מפני בחרי אף, אך בחסד ה' בטחתי, כי לא יעשה עמנו רעה, יען כי בתחלת דברי פיהו פתח פתח תקוה – גם כי נחם על הטובה. ואמנה אחקור ואדרוש אל פי דבריו הראשונים, ואולי יתעשת ה' אלהים לנו ויורנו הדרך אשר נלך בה ולא נאבד.

פשחור: העודך פה, השר?

רבי אמתי: איים איפה המכתבים?

פשחור: עדיין לא נעתקו וימאן הסופר לתת אלי את גוף השטרות ממש.

רבי אמתי: בא תבא עמדי, כי דברים עקריים לי אל השר ואל השופט ובטחתי כי יש תקוה על עסקי נפש ידידיה תחלה להציל ממות נפשו.

פשחור: אם אחזוהו ימי עוני, אל נא תציל חיתו מני שחת! כי כל ימי עני רעים לראות רק אבדון ומות, ואם יאסף ויגוע היום, נפשו בטוב תלין ולא יראה ברע משומר בעינויו ברשעת אביו האכזר, כי החשיך כוכבי נשפו ויחשבהו לאויב לו.

רבי אמתי: הקצור קצרה יד ה' מהושיע? הן עד בא חליפתי אוחיל לו ואף כי אחרי מותי, כי לא יעצור לו מהציל כל החוסים בו.

דבור שני: רב חמדן מליץ ועובד עבד שובל    🔗

עובד: הלא ידעתי וגם ראיתי, כי את הכל עשית יפה בעתו וכל עשתונות לבך הצליחו – אין עייף ואין כושל בם.

רב חמדן: אם אמת נכון הדבר אשר שמעתי, כי בראות ידידיה רעות רבות וצרות הסובבים על עקב בשתו – חרף נפשו למות, בא נבא ברינה אל תכלית המבוקש, כי מי יאמר לו: מה תעשה?

עובד: הן כל ראתה עיני גם שמעה אזני ותבן, כי ידידיה הודה ולא בוש על עברות רבות ופשעים אשר פשע לאין מספר, יען כי בחר מות מחיים וישיש כי ימצא קבר.

רב חמדן: גם כי קרוב האיש אצל עצמו ודבריו אינם נשמעים לחייבו בוידוי שפתיו, כי אין אדם משים עצמו רשע, עם כל זה שמוח אשמח כי אראנו חומס נפשו והשטן עומד על ימינו אשר עם רוח רעה יבעתהו וידחיפהו למדחפות, במהמורות בל יקום, ומי האיש החפץ לזכות חוטא אחר אשר יבחר למות בנפש מרה? הן כל לשון תקום אתו להרשיעהו במשפטו.

עובד: הוא ימות בלא עתו כאיש מאבד נפשו לדעת ואולי לא ידרוש ולא יבקש את החפץ לבדו, אשר חנן לו אביו ביום הנחיל כל קניניו אל שובל אדוני.

רב חמדן: הן גם זה יירש חתני אחרי מות המסכן הזה!

עובד: מי יתן לי ידידה שומע אל עצתי לבחור לו חפץ אשר בו ישובב נפשו ולא ילכד עוד בחבלי עוני!

רב חמדן: מה תהיה עצתך זאת? אולי לבחור לו לשבת ביתה?

עובד: אם יבחר ביתו, ינחל רוח, כי ריקם יושיבנו אדוני.

רב חמדן: התאמר לו: קום רש את כרם?

עובד: גם בזה לא יבחר, אם ישמע לי.

רב חמדן: הלא תדע כי מכל כסף ושוה כסף או זהב לא יוכל לבחור לו כי אם אחד, ומן האבנים טובות ומרגליות אחת לבדנה יקח לו, וגם כל בגדי משי ורקמה יהיו לאחדים בידו, כי אינו רשאי ליקח לו כי אם אחד ואין שני.

עובד: את כל זה ידעתי גם אני – ובאחת יצא מני עוני ומימיו לא ירא רע!

פשחור חוזר.

רב חמדן: אל תסתר סודך ממני, כי מי יראנו ומי ישמענו?

עובד: אם לעצתי ישמע, יבחר לו חבל לנחלה ותצא נשמתו באחד.

רב חמדן: פרש חידתך ואשמענה.

עובד: יבחר לו חבל מדה לשים בענק על צוארוניו ובחבלי חטאתו יתמך, כי נלין נבלתו על העץ.

רב חמדן: טוב ויפה כעת דברת, ואם אז באזנינו שמענו אב שלום נתלה באלה, הן עתה בעינינו נראה בן שלום תלוי באלה. אך אמנה עד מתי אחשה להוציא ממסגר אסיר? הן כעת אלכה אל השופט ואוציא משפטו לאור עמים. אחך כך ארוץ אל הבור להוציאו מבית כלא.

דבור שלישי: עפרון ואמון    🔗

עפרון: מי לא ידע, כי בכל אלה לא תנבל כסא כבודך! וכאשר לא יוכל איש לתת כבוד לשמו עם תפארת זולתו, כן רשעת הרשע לא תוכל להכלים אנוש בלי פשע. וגם עוד בתושבחות תתקלס בתך הכבודה – וכי מה פשעה ומה חטאתה? אך עתה ידעת רום לבב בחורי דורנו ואת ערפם הקשה; גם בני כאחד מהם – כי שמע את דבת רבים לוחשים מסביב, גמר אומר ויקם לו לבלתי קחת את בתך לאשה, גם כי תעשרנו עושר גדול. ואת כל אשר הגדלתי והוספתי לדבר על לבו, כי לא נופל אתה מתפארת גדולתך בשנים קדמוניות, כמו פתן חרש יאטם אזנו. על כן, כריע כאח לי, בטח בה', כי ממקום אחר יתור מנוחה אל ברוריה בתך הנעצבת ובלעדי אלהים יענה בשמחת לבך.

אמון: אוי לי ואוי על שברי! איכה היתה לזונה בת ברורה וצנועה? כבדני נא, אחי, נגד עמי ואל תכלימני לגלות מצפוני לבב עשהאל בנך אשר ככה השביעני מרורות וגם אם לא חפץ בה, יגדל נא חסדך עמדי להראות לי פני חדוה קרבה ואחוה, למען יאמינו בי יושבי שער, כי לא געל נפשך את בתי להפר בריתי אתך.

עפרון: הן לו יהיה כדבריך! אשמרה לפי מחסום ולא ידעו ולא יבינו, כי איש על מקומו יבא בשלום.

אמון: בזאת תבוא עמדי אל שופט כאיש קרוב ונעלב, ואם אצעק ואשוע – גם אתה תבא אחרי לקיים באמרי פיך, כי כרתנו ברית יחדו ואל עשהאל בנך הארסה הנעלבת ברוריה בתי.

עפרון: איך אעיד על בני שקר ואחייבנו במה שהוא פטור? זאת ועוד: ידעת שאם יאמן על פי עדים היות בתך מאורסת לאיש אחר, יטה האונס אל דין משפט מות – וה' יציל את נפשי משפת שקר מלשון רמיה!

אמון: הלא אמרת לדבק טוב הוא ותהי אלה בינותינו על הקרבה ביני ובינך ותחזקנה במסמרי תקיעת כף?

עפרון: אמת, כי לקחתי את בתך לבני וגם הייתי מפציר בו למלאת אחרי, לולי הסבה העצומה אשר השיג אחור לבבו וימאן להתחתן בך. ואודה ה' בכל לבב, כי לא בא לקדשה ולא יצטרך להפקד ממנה בגט מיאונין או גירושין.

אמון: מי האמין שאשמע ממך דברי גידופין כאלה היום?

עפרון: ומי יאמר לי כי אעשה בנפשי שקר להעיד עדות אשר לא כן? העל זה לא יחרה אף כל איש חי כמוני מרגיש? אך אמנה אל נפשי צוויתי כל לא תכעיסנה בהבלך, עת ראיתי כי מרוב שיח וכעס נסתמו עיני בחינתך. על כן באשר אז הייתי, אהיה דורש שלומך וטובתך.

אמון: אוי לי, כי נדמיתי, והאלהים מצא את עוני אשר נואלתי ואשר חטאתי היום הזה ללכת אחרי עצת אשתי! היא לילית, היא השטן אשר ישב על ימיני! אך אם אמצאנה בבית, אם שבה מן השדה – אם לא אפקוד עליה את כל עונותיה!

עפרון: צר לי על עניו ומרודו, אך במה יושע איפוא? הן לא יאות לי לחטא בנפשי או לעשות עמדי רעה למען היטיב לו.

דבור רביעי: שליח בית דין ועפרון    🔗

שליח: הנה על אופן מצאתיך ואיה בנך הגדול?

עפרון: למה זה תשאל לבני?

שליח: כי כן צוה לי השופט לבקש ולמצא גם שניכם ולהביאכם אליו.

עפרון: הידעת אם הוגד לך, מה לשופט עמנו היום?

שליח: האמנתי, כי לא על עסק עצמך אתה קרוא לפני מעלתו, אך להעיד על בחור אחד אשר חטא לנפשו.

עפרון: לך ושוב אל בית המשפט, כי עוד מעט אבוא גם אני.

שליח: לא אעזבך עד בואך עמי כאשר צוויתי.

עפרון: הנה שמוע מזבח טוב. נלכה ונעלה אל השופט.

דבור חמשי: יקרה שפחת אמון    🔗

יקרה: מפני צרת גברתי אני בורחת, כי מאז שובה מן השדה עם בתה הנעצבת אל לבה, ויפגשנה אדוני על מפתן הבית כדוב שכול באף ובחימה ובקצף גדול להכאיב אותה ולצערה בדברים מרים וגידופין ויגהר עליה בזעת אפו לאמר: “הלא את הסיבות את כל חרפתנו וגם את על בתך תשאי כל הרעה אשר הובאת לי”. ויהי בהרימו ידו להכותה על לחייה – ואנכי יצאתי החוצה, כי יגורתי מפני האף, פן יאונה אליה רעה, גם לא אראה עמל וכעס גבירתי ומרירות לב ברוריה הנעצבת על לבה ומסתתרת החדרה והיא מרת נפש מתבוססת בדמעתה ואין מנחם לה, רק שפתיה נעות – אולי לקלל ידידיה בקול ענות חלושה. ואני לא אשוב הביתה עד יעבור זעם. ואם ישאלוני אנה הלכתי, אז אשיב כי אל מסילות שדה הכובס צעדי כוננו לראות, אם הבגדים הצואים הולבנו, ובין ככה אלכה אל בית האורגת, אשר שמה אחוזת רעיותי, אשמעה במי ידברו ואענה אף אני חלקי.

דבור ששי: פשחור ועובד עבדים    🔗

פשחור: ובכן לא אתמה על החפץ, אם רב חמדן המליץ היה כיום לאויב נגד ידידיה אדוני, אחרי כי נתחתן עם שובל ודורש שלומו וטובתו, אך אשום ואשאף יחד, איך לא בוש ונכלם להפוך דברי פיהו כרגע בשנותו את טעמו על העצה היעוצה מאתו ועשה עצמו כאילו לא ידע ולא הכיר אותו.

עובד: זה היא דרך כל סניגור ומליץ, בעת אתנן ינתן לו, ובזה יתפאר על מרעיו, האומר “לאו” ו“הין” למראה עיניו לנצח, גם שוא ודבר כזב.

פשחור: השמעת את כל רגזו נגד האיש צדיק תמים הזקן רבי אמתי, כי ברב חכמתו אזן וחקר לתקן את אשר עות רב חמדן בעצה נבערה?

עובד: אנכי לא ידעתי תעלומות חכמה, אך נתתי אל לבי, כי רוב האישים אשר להם דברי ריבות – אל רב חמדן יחילו בכל עת, אחריו ירוצו ולא ייגעו, ורבים אשר אתו מאשר עם אמתי הזקן, כי דבריו מעטים ובנחת אינם נשמעים. אך זה חמדן האיש בדעת שפתיו ירים קולו ומראה פנים בתורה בשבעים פנים, קורץ בעיניו מורה באצבעותיו ומשמיע בחוץ קולו.

פשחור: ומה יתרון לבעל הלשון, אם ברוב דברים לא יחדל פשע? וגבור לא יוכל להושיע ברוח שפתיו עם דברים אשר אין להם שחר, כי החכמה תעוז לחכם ולא יועיל קול המון ביום עברה. ומי כהחכם ויודע פשר דבר דבור על אופני האמת כדין וכהלכה כרבי אמתי, כי קרא ושנה ושלש מקרא משנה ותלמוד? וגם כי רבים לוחמים לו לעמוד על הפרק לפניו, לא ישוב מפני חמת המציק, כי על הדין ועל האמת סובב הולך ברוח עצה ותבונה והאמת יעשה דרכו. אך ממה שראיתי הבינותי כי חמדן לא בדעת ידבר כי אם זעיר שם זעיר שם דברים אשר אין להם שחר, כי נטה אחרי הבצע אשר טח מראות עיניו – על כן לא יקומו רשעים במשפט.

עובד: גם כי בער אנכי מאיש ולא בינותי בספרים, אדון על פי הראייה את רבי אמתי לאיש חיל, גדול מרבן שמו בחכמה בתבונה ובדעת ובכל אמונה המתית. ואם רבים קמים עליו, כי האמת יחולל איבה, עם כל זה אמתת אמתי יצמיח לו קרן ישועה ובכל אשר יפנה ישכיל, כי לא להבל יפצה פיהו והוא על כלם יתגדל ובשובה ונחת יושע.

פשחור: ואני בחכמתו בטחתי, כי יוציא ממסגר אסיר. ונחנו מה? לא עליהם תלונותינו, נחפשה דרכינו ונחקורה מה תהיה אחריתנו.

עובד: הנה יחוייב שבתנו גם יחד או לעבודת שובל, אם מבית האסירים יצא למלוך עלינו, או לעבוד אדונך ידידיה, אם יציל ממות נפשו.

פשחור: לא נמלט מאחד מאלה לעבוד ולמשא. על כן יאות לנו בשבתנו יחד לכרות ברית אמונים והיינו לאחדים ואיש את רעהו נעזור בעוד רוח חיים באפינו, עד כי המות יפריד בינינו.

עובד: חי הברית, אם לא כדבריך כן יהיה!

פשחור: אשאלך והודיעני, במה אושע מחרון אף שובל, אם תתהפך מדת הדין לזכותו וגם אני אהיה לו עבד?

עובד: לא יאבה ה' לשלוח לו ארוכה לתת המשרה על שכמו! כי לא יזנח לעולם לנקום את נקמתו עליך על אשר מאז באת להכותו באגרוף.

פשחור: ולא אוכל להתנצל, כי נעלם אז ממני כבוד עשרו ואף יקר תפארת גדולתו? על כן יצאתי לפגוע בו, כי חשבתיהו לעבד כימי עולם.

עובד: נבול תבול למצוא פתח תקוה, כי עברתו שמרה נצח ולא בינת אדם לו לכלכל דבריו במשפט ואיננו מבחין בין טוב לרע, אחרי כי הזמן העור הכביד אזניו ועיניו השע בעושר ונכסים ורוב כל ויעל את עשנו כעשן הכבשן.

פשחור: היושבי בשמים, מדוע בושש ישעך לבא ולהחזיר את עטרת העושר ליושנה עלי ראש ידידיה בחור וטוב והנבל הזה ינוד ללחם איו?

עובד: אולי יתעשת האלהים לך וישמח לבי גם אני, כי עד הנה הכביד עלי משאת עול סבלו, כי לא אוכל עוד שאתו!

פשחור: נלכה ונשובה אל בית השוטר לראות איך נפל דבר, כי לבי חלל בקרבי על זה הנבל כי ישבע לחם.

עובד: אסורה עמך ואראה מה יהיה אחריתו.

פשחור: יהי אחריתו להכרית!

דבור שביעי: אמון    🔗

אמון: ראה גם ראה, כי אך הפעם נתחזקתי והייתי לאיש עם אשתי הסוררה אשר נתנה לי מפרי רוע מעלליה, כי הציקתני לנטות אחרי עצמה, ואנכי נתתי לה מן העץ – ותאכל מפרי רשעתה. ולבי יהמה בקרבי על אשר אחרתי עד עתה להכיר בכמה רעות וצרות נקבה תסובב גבר, והיא באמת כאשר אמר המשל הקדמוני מרכב סמאל וסבת כל העדר. אך הנה עוד יוצא לקראתי עפרון אשר מאס בי ומדוע לא אוכל להלחם בו ולהנקמה גם ממנו?

דבור שמיני: עפרון ואמון    🔗

עפרון: דעני למכיכי רוחא הוא יענה בשמחת לבך!

אמון: אין שמחה כי אם מבשר לי המותה בכל קוראי אליה, ואין גואל קרוב ממנה.

עפרון: הקשיבה אל רנתי והיית אך שמח, כי המצמיח הרים חציר יצמיח ישועתך.

אמון: ובמה אושע אפוא?

עפרון: אשאלה בראשונה והודיעני: אם יחפוץ עושה השלום להגדיל חסדו עם בן שלום ויעשרנו עושר גדול על כל אשר היה לפניו, הנתון תתן את בתך לו לאשה?

אמון: למה זה תשאל על דבר פלא ובלתי אפשר מכל צד?

עפרון: ואם הצל יציל נפשו והשג ישיג כבוד עשרו, התמנע לתת לו את בתך?

אמון: אפס קצהו אראה, כי לא אחשוך עוד בתי יחידתי ממנו.

עפרון: הכה ידך ותקע לי כפך! שמח תשמח ותגל, כי אחרי כלות תקוה בתך הענוגה היתה לה עדנה ועוד מעט ככלה תעדה כליה לצאת במחול משחקים.

אמון: מה קול הישועה הזאת באזני?

עפרון: האלהים גלגל זכות אל ידי הזכאי, הוא רבי אמתי הזקן אשר מלט ידידיה בחכמתו.

אמון: אל נא תתעלם ממני!

עפרון: שמעני ואתה דע לך ראשונה, כי בשתים אשמח עמך היום, באחת כי לפני קהל ועדה נתגלתה חרפת רב חמדן הערום, כי נפל בשחת טמן לרגלי, והוא עתה ירוץ אחרי ויסוב על עקב בשתו, והשנית, אגילה ואשמחה בחסדך, כי להנאתך ולטובתך המרומם על כל ברכה ותהלה רבי אמתי הזקן מצא ארוכה למכתך בהראותו את יקר תפארת תבונתו נגד חמדן המתעקש, וידעת בתחלה, כי את הכל עשה יפה בעת פטירתו המנוח שלום הצידוני בעל בריתך לכתוב את כל נכסיו לשובל עבדו, למען לא יבזבזם בהיותו בארץ מרחקים וכל טוב אדוניו בידו; ומה גם עתה הזקן זה שקנה חכמה אשר אין כמוהו בכל הארץ הראנו נפלאות מתורתו בכח עצה ותושיה להראות העמים והשרים, כי מרוב חכמה רוב דעת הניח שלום אל העבד פתח תקוה למשול בכל אשר לו מסביב, לא יחסר דבר מחוט ועד שרוך נעל.

אמון: פליאה דעת ממני איך יוכל להיות זאת, אחרי אשר ידענו נאמנה, כי את הכל נתן במתנה גמורה אל שובל עבדו אשר נמצא אתו – זולת חפץ אחד אשר יבחר לו ידידיה, כי לא יוכל להיות רק דבר מועט והוא יהיה חלקו בביתו.

עפרון: ועתה החזיק המעט את המרובה, כי בעצת אמתי הזקן בחר לו ידידיה את העבד שובל מקנת כסף שלום אביו, ומה שקנה העבד בשטר מתנתו, קנה לרבו ידידיה בן שלום יורש עצר וישמח כי רב חילו, כי העושר שמור לבעליו, לא יחסר כל בו.

אמון: נאלמתי, לא אפתח פי בתמהון לבב!

עפרון: אל תתמה על החפץ מחופש מפי עצת תפארת עתנו, אשר כל מעשיו לשם שמים ובכל דרכיו ישכיל, כי אלהים עמו.

אמון: מן הטוב לא יצא רק טוב.

עפרון: והוא הביאני במצות השופט להעיד נאמנה על דבר הקידושין אשר לא נתנו בהסכמת עשהאל בני, ואז הקול נשמע מפי השוטר כי בתך תהיה לאשה אל ידידיה בן גילה ולא יוכל לשלחה, אם לא תמאן לתתה לו.

אמון: אם אמת ונכון הדבר הזה, אם יאמנו דבריך?

עפרון: כתר לי זעיר ואתה תחזה, כי האמת אתי. בשעת נסעי מחצר בית המלך כבר הלך שליח בית דין להעלות העבד מן הבור למען יעשה בן שלום הבחירה ממנו כדין וכהלכה לפני השוטר ובמקום המשפט וכל העם מקצה, ובשמחה ובטוב לבב דוחקים זה לזה לראות בטובת הבחור ולשמוח בשמחתו.

אמון: אמצא חן בעיניך כי נחמתני, אך עוד שתים תעשה עמדי לטובה ולברכה.

עפרון: שאל, מה אעשה לך?

אמון: להשלים עמדי ראשונה את הבחור ידידיה, כי מאז חטאתי לו, ולפייס דבורה אשתי, כי מרוב כעס וחימה נטיתי ידי להכותה.

עפרון: רע עשית עם אשתך, כי חרפה היא לנו להכות את נשותינו, כי רכות לבב הנה ודמעתן מצויה. אך אבא על ביתך לספר לה את כל הקורות האלה ולפייס אותה ולדבר על לבה.

אמון: הלא טוב עלות ראשונה אל בית המשפט ולהעביר אשמותי מעל פני ידידיה?

עפרון: למה תשתדל עד אשר כבר עשה רבי אמתי אוהב שלום ורודף שלום אשר הסיר כעס מלב ידידיה והשליך במצולות ים כל פשעיך עמו? אך אמנה לבקשתך אבא עמך עד שמה ואחרי כן אצא לפייס אשתך על אשר צויתני.

אמון: כן תעשה כאשר דברת.

דבור תשיעי: יקרה לבדה    🔗

יקרה: דרך ארוכה בחרתי לצאת מבית אבל וללכת אל בית שמחה האורגת אחרי מאהבי, ולא אתעצב אל לבי לתנות את בת אדוני ולבכות אל רעת גבירתי – יען כי גם הנה למעני לא יוריד כנחל דמעה, גם כי יראוני נתונה למשיסה ביד עשרים אלף נושאי סבל או ארבעים אלף חלוצי צבא. ומי יתן והיה לבבי זה אתי כל הימים לאכול ולשתות ולשמוח, כי זה בתבל חלקנו! נוסף על אשר ראיתי ונתון אל לבי, כי כל הרודף אחרי השמחה – היגון בורח ממנו. והנה גם היום ראיתי אות לטובה ולברכה: כי אנכי בדרך נחני החשק לראות טוב ולשמוח מצאתי תענוגות שדה ושדות, גם נסו יגון ואנחה, כי שמעתי קול שאון מעיר קול מהיכל המשפט, כי חפץ ידידיה בידו הצליח לששון ולשמחה, והכל מתוקן ומקובל. וטוב ויפה הדבר הזה בעיני, כי ביום טובה אהיה בטוב. ובכן אבוא הביתה ואתחננה לפני שפרה להשלימני עם ידידיה אחיה, אם ידע כי בנפשו דברתי לפני השופטים והשוטרים.

דבור עשירי: רבי אמתי הזקן אמון ידידיה חושק ועפרון    🔗

רבי אמתי: ואם אתם גם שניכם חשבתם רעה לירט מדרך מישור, האלהים חשבה לטובה, כי לא עזב חסדו ואמתו מאתכם ומן העז הוציא מתוק. על כן לא יזכר ולא יפקד את אשר חטאתם זה לזה, כי אהבת ברוריה דחקה הכשר וקלקלה את השורה, ועתה גם אהבתה גם חמלתה תעשה בריחים וקרסי זהב לחבר את האוהל להיות אחד.

אמון: מי יתן והיה לבב ידידיה עמדי כלבבי שלם עמו! אך פניו לנכח יביטו ואור עיניו גם הם אין אתי.

ידידיה: האלהים יודע ועד, כי לא נופל אנכי ממך, אך במה אפזז ואכרכר, אף אם כביר מצאה ידי, אם שדי המר לי ונתן בברותי ראש?

עפרון: לבו למו אב יהמה, על כן ידום.

אמון: הלא טוב לנו ליכנס בביתי, ושם ינוח ידידיה וישקוט לו מימי רע וגם כלנו נחלץ חושים לנחמו ולדבר על לבו.

רבי אמתי: כדברך כן נעשה – אמנם אחרי רואי את שלשת העבדים האלה יוצאים, נדברה יחד מעט אל אודותם.

עפרון: ואנכי אקדים את פני אשתך כאשר צויתני.

אמון: כן עשה למעני עד בואנו שמה.

דבור אחד עשר: עובד שובל ופשחור עבדים רבי אמתי הזקן רב חמדן המליץ אמון וידידיה    🔗

עובד: היוכל להיות, אדוני שובל, כי תפארת מעלתך תהיה לאמה כמונו היום עבדים לידידיה?

שובל: קחו את נפשי, כי טוב מותי מחיי!

בינתים פשטו משובל את בגדיו היקרים ופשחור לועג לו

ידידיה: עבדים משלו בו ויהי להם למשל.

פשחור: הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע, כי יורד שאול גאונך? מדוע פשטת את כתונת הפסים הזאת אשר היא עלי למשא?

רבי אמתי: בואו ונשלם ניחומים לו ולאבליו, כי רב חמדן חותנו יוצא בפחי נפש ונפל ממנו רב. הוא משמים אל ארץ מביט לראות ברעת חתנו בחירו אשר רצתה נפשו, ולחשוב איך גלו שמים עונו וסכלותו על דברת קדושי בתו סתם, כי שתיהן צריכות גט כריתות מבן עפרון.

פשחור: וגם אתה, המליץ ההפכפך, הנה על יום טוב באת! הכר נא את יקר תפארת מעלת חתנך – הוא השר והטפסר שובל בן הכושי.

רב חמדן: האלהים מצא את עוני כפלים על חטאתי.

עובד: הביטה, רוזני חותני, על יפעת תמונת אדוני קציני חתנך הנשגב!

רב חמדן: הביטו וראו, אלופי, אם יש מכאוב כמכאובי, כי עתה ישחקו עלי עבדים בני בלי שם אשר מאסתי אבותם לשים עם כלבי צאני.

פשחור: כך לך יאתה!

רב אמתי: הן לא עלינו תלונותיך, כי על חמדתך הרעה הנבהלת להון עתק, ואיך יתרעם על זולתו המחרף נפשו למות? הנה פחז בחירתך ורוע תכונתך ריקם הושיבוך. בקשת בערמה לתת את בתך הגדולה לאיש אשר לא חפץ בה והקטנה לאנוש אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך! ואם על שתי אלה תהיה למשל ולשנינה, הלא עליך תלונותיך; ואת כסלתך יביטו ויקחו מוסר כל יתר הבוערים בעם הלהוטים אחר הממון, ואז יכירו וידעו טוב לבחור ולקרב טוב בן טובים ונותן טעם לשבח, גם כי הוא מתרושש מהון רב; ולא נרוץ אל גולת הזהב לחבוש לנו חמור גרם בצורת אדם תפוס זהב וכסף – וכל רוח אין בקרבו.

רב חמדן: הן חטאתי, מה אשיבך? ועל אלה אספדה ואילילה בעוד רוח חיים באפי, כי יחוללו על ראש בנותי רוב ענשי פשעי – אשר אם ישוב על עמלי בראשי, אחריש ולא אפתח פי.

רבי אמתי: הן זאת חקרנוה – כן היא; ולמען לא ישא הבן בעון האב, אשתדל להוציא ממסגר נפשות בנותיך האסורות מבן עפרון, ועליו תטוף מלתי לנתק מוסרותימו, וידעתי כי אחרי דברי לא ישנה, וגם ידידיה רחמן בן רחמן נדרש לאשר שאלתי ממנו והנה הוא משחרר את שובל חתנך וגם מהר ישקון אל בתך להציל אותה מני עוני.

ידידיה: אלף כסף נתתי אל בתך למעןיהיה לך כסות עינים, ואתה, פשחור, נתק מוסרות שובל ויצא בן חורין, כי זה משפט על בני שועים להיטיב גם אל הבלתי ראויים. וגם אתה נאמן ביתי, תצא לחפשי חנם למען היטיב לטובים. התה תסמוך על שולחני עד כל ימי חייך.

פשחור: אמצא חן בעיני אדוני!

שובל: ואני במה אקדם לשלם תודות לאדוני?

רב אמתי: ואתה, ידידיה, דע לך, כי תלמידי חברך עשהאל בן עפרון, כפי מה שהעיר את אזני גם מאז גם עתה חשק באחותך שפרה לקחתה לו לאשה והוא גרש יגרש בת המליץ הנעצב, כי לא להכניסה נתכון, רק להוציא ממסגר פקדון העניים אשר הפקד אתו. ואתה, אם לעצתי תשמע ואם בזה יסכים אביו, כאשר חשבתי, לא תמנענה ממנו.

ידידיה: בטוב טעם ודעת אמלא את חפצו, אם אחותי תחפוץ בו, כי טוב הוא בעיני ובזאת אכפרה פניו על אשר מני אז חשבתי לעשות עמו רעה.

רבי אמתי: אומר לדבק טוב הוא, ובכן נלכה מטוב אל טוב.

ידידיה: אנה פנית, עובד?

עובד: הנני, אדוני.

ידידיה: כל בגדי אלה החמודות נתונים המה לך, כי אני אתעטף שחורים עד יעברו ימי אבל אבי, ואתה תעמוד לפני כרע כאח לי עד אקנה לי עבד ואז גם אתה תצא לחירות.

פשחור: יגדל נא כח אדוני ויחי עוד לנצח!

רבי אמתי: ואתה, רב חמדן, הכבד ושב בביתך אתה ושובל המשוחרר, כי אסף אלהים את חרפתכם והקדים רפואה לכל מכותיך. ואנחנו נעלה אל בית אמון, נגילה ונשמחה יחד.

תם ונשלם

 

קטעים נוספים מתוך הנוסח המורחב של המחזה    🔗

כאן נדפסו רק מעמדות שלמים, החסרים בנוסח המקורי או נבדלים ממנו לחלוטין. שאר השינויים שבנוסח המורחב וביניהם גם הרבה הוספות והשמטות החשובות להבנת הענין הוכנסו למדור “חילופי גירסאות”.

פרולוגו    🔗

כי גדלה ועצמה למעלה גם רחבה ונסבה למאד מאד תשוקת מורה צדקנו ומלמדנו להועיל לנו ולהטיב עמנו בהעיר אזנינו בלמודים, רעיוניו העירוהו לבקש לנו נוסח הגון במילי דבדיחותא להתעסק בו בימים האלה דפגרי בהו רבנן מגרסייהו ולא נאבד הזמן יקר בבטלה ובשעמום. ובכן לקח לו מן הבא בידו מטמון אגודה חמודה אשר מצא מאמתחות איש חי רב פעלים אר“י שבחבורה, אשר אזן וחקר תקן וחבר בימי בחרותו להראות לכל העמים והשרים כי על כמה מעלות מעולות העולות על גפי מרומי קרת – לשוננו הקדושה גם לה יתר שאת ויתרונות על כל אשר יתפארו בו חכמי הגויים עובדי כוכבים ומזלות בלשונותם לגוייהם, מבלי שים לב אל אשר כחנפי לעג מעוג יביעו ידברו, כי לא יאות להוציא דברי קדש לדברי הבאי, יען תשובתם בצדם: כי המשכילים השומעים אגדה זו לאשורה יכירו וידעו יסודותיה בהררי קדש לקוחה מאוצרות האגדות החמודות של חכמינו ז”ל ללמוד וללמד לשמור ולעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואדם. והנה גם אנחנו לא נחוש לקול המון קריה, לעשות נחת רוח אל השרידים אשר ה' קורא “חברים מקשיבים לקולנו” בטוב טעם ודעת. לכן שמעו, רוזנים, שימו לבבכם לכל הדברים; ישמע חכם ויוסיף לקח לבחור בטוב ולמאוס ברע, ולמשכילים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב.

אטו שני, סינה ששית: יונה לבדו    🔗

יונה: זכרתי את הדגה ובשר תאוה עם כל מיני מתיקה אשר אכלתי מאז בהיותי יושב לשרת בבית האיטאלי חותנו של נחום – הן אמת שכל נדיב לב לא דמה אליו בנדבותו! פזר נתן למשרתים וכל הרוצה ממנו היה בא ולוה. ביתו היה פתוח לרוחה ועל שולחנו כשולחנו של שלמה בשעתו. אמנם צר ואויב זמן הרע הזה – הרבה עליו קופצים ונושים לו משלו בו, עד שהוצרך לבטל מעשה תקפו וגבורתו, אוי לו לאדם שירד מנכסיו ואוי להם למשרתיו עושי רצונו שגלו מעל שולחן אדוניהם! גם אני כאחד מהם – אללי לי! לא ידעתי היאך נפשי שמתני לשכון בבית האיש הזה עפרון המתעפר בעפרות זהב ואין לו מהם הנאה של מאומה, כילי בלא רעים, עכברא דשכיב אדינרי. מי האמין לשמועתו שיהיה די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת? ולחם אין בכל הבית רק מעט מזעיר בחדרי חדרים, אסור וחתום בחותמיו. והיה לעת האוכל לא יפסיק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת או חציר כבהמה וחיתו יער, ואוי כל צמא! לכו למים, כי יין לא יותן לנו זולת כוס של ברכה – ואל יחסר המזג כדין וכהלכה. והיום הזה אשר חשבתי דרכיו – ואשיבה רגלי ללכת אחריו, לבלתי ידח מצמני מבלי שימלא נפשי, כי תרעב אחרי העמל והטורח. ואחרי שוטטו עשרה פעמים כל רחובות קריה מצא הדג הזה שריחו נודף למרחוק. ולהסברת פני אמון שהגיע אליו בפתע פתאום מפני הכבוד הוציא פרוטה מן הכיס בכובד ראש בידים רפות ונתן המעות אל הדייג. ויצוני ויאמר לי “ראה זה וחציו תצלה במו אש ואל חציו מלח תשים, והיה לברות לי ולבני בעת מחר”. ואני מה אעשה לזה היום, כי צעיר הוא ממני לא ימלא כרסי מעדנים, לא הוא ולא אחר וכיוצא בו. בטני, בטני, בכה תבכה על העבר, תשום על ההוה ותיליל על העתיד. כי עליך המלאכה לגמור תקונו ואין אתה בן חורין לאכול ממנו! מעי, מעי, אוחילה לעת האוכל, פן האיש הזה המר ימיר את חלקי בשום ובצל בלא פיתא כמנהגו!… אך מה לי דאגה על הדגה? הלא טוב לי ללכת ביתה לתקנו עם כל ראשי בשמים אשר הוציא מתחת ידי הגברת בעוד אין האיש בביתו, ואוכל משופרי שופרי וממחיצתו אקח מביני ביני ואשמח במעט המושג ממנו. והיה אם צעוק יצעק אלי בהרימו את קולו, אדעה מה אשיב שואלי דבר.

אטו שלישי, סינה ראשונה: יונה לבדו    🔗

יונה: שישו בני מעי, שישו וגילו, כי פי המדבר אליכם פתוח לרוחה לתת עליכם היום ברכה. מי יתן ויכתבון מלי או מי יתן שומע לי! אגידה ואספרה, איך עודני תכלינה עיני אל הבשת אשר אכלה יגיע כפי, משתאה מחריש על העמל שעמלו ידי בתיקון הדג ובשולו – אשר בראשית שמנים ימשח ומבושם מכל אבקת רוכל – ולא השליטני הזמן לאכל ממנו, כי הגברת צותה לתקנו שלם כמות שהוא. ואני אמרתי: לריק יגעתי, לתוהו והבל כחי כליתי. ובאמת תוחלתי נכזבה – אם לא חתולים עמדי אשר בעזרתם יגעתי מצאתי הון לי, בבא אחד מהם אל האסכלא וישא הדג על ראשו ועל קרבו וינס ויצא החוצה. ואני רץ כצבי וגבור כארי, רדפתי אחריו והכיתיו והצלתי את בלעו מפיו. והנה הגברת לקול המייתנו באה להיות בעזרי ורצה גם היא אל הדלת אחרי המזוזה, לרדוף חתול אחר על לא חמס עשה, כי לא ידעה מי זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן. ואני כחכם במלאכת הגרון, בראותי השעה משעשעת לפני, שמתי הדג באמתחתי ואקרב אל הגברת ואומר “אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה!” ותורד פניה מאתי ותצא יצא ומתמרמרת, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. ורפן כה וכה ואראה כי אין איש ואוציא את הדג מכלי ואוכלהו בחפזון כאריה יכסוף לטרוף. ויהי בפי כדבש למתוק, אך כי ריח עדניו מכל בשמים בטל צחנתו, אם שלנפש הרעבה כל מר מתוק, נוסף כי לנמנע טבע קיים – להיות ערב למשיגיו. על כן יאמרו המושלים “מים גנובים ימתקו”. סוף כל סוף מיום היותי עד היום הזה לא טעמתי כל ערב כל משובח כמוהו! יונה, יונה, שמח בערמותיך ויטיבך לבך בטוב בחירותיך! כי מי יאמר עוד ליונה ויקא הדג אל היבשה? כבר סוגרו דלתי תוכחות גבירי בעדי, כי אליו קראתי ובמרמה תחת לשוני אני אמרתי “בחפזי ליקח קופת הרוכלים לבשמו עדת חתולים הקיפוני מנוחה הדריכוני. אם חתול אחד אינו אונס, שני חתולים אונס.” ואשא קול בכי תמרורים לכסות את ערותי עד שלקול צללו שפתי נאלם דומיה הנאנח גבירי עפרון – עפרן חסר! – ברצותו שאשא תכף ומיד רביד זהב גדול אל ברוריה בת אמון לשם עשהאל בנו, ולא ידע כי חסר יבואנו פעמים רבות. למעני למעני אעשה, כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני? ואם היום עלה במצודתי דג קטן, פעם אחרת לא יבצר ממני מזמה למשום לויתן בחכת תואנותי, ובפרט לעת כזאת אשר עת דודים ועת ששון ועת שמחה, עת חתן ועת כלה! ועתה אלכה ואמצאהו ואראה בנחמה כי יוסיף עוד שנית ידו לקנות איזה דבר בעדו ובעד ביתו, ואפצור בו לפתוח לי קפיצת היד כצבת עשויה.

אטו חמישי, סינה עשירית    🔗

עובד שובל פשחור ידידיה מנגנים רב חמדן

עובד: היוכל להיות, אדון שובל, כי תפארת מעלתך תהיה לאמה כמונו היום עבד לידידיה?

שובל: קחו את נפשי, כי טוב מותי מחיי!

פשחור: הנהיה כהדבר הגדול הזה או הנשמע כי יורד שאול גאונך? מדוע פשטת את כתונת הפסים הזאת אשר היא עלי למשא?

ידידיה: עבדים משלו בו ויהי להם למשל.

פשחור: יהי נא חסדך, אדוני, לנחמנו מעצבון לבנו אשר העציבנו עד הנה שובל. יקומו נא הנערים אשר הבאתי מבית המשפט ויצחקו לפנינו בצחוק שמשון: הוא ימשש בעור קיר והם יכוהו ויפצעוהו ובחבורתו נרפא לנו.

ידידיה: למה זה תשאל עונג של שמחה בימים אשר אין לי בהם חפץ?

פשחור: לתת עול סבלתך על צוואר שובל אשר לבו לקבוץ און ובאונו שרה ולא ידע כי בנפשו הוא.

ידידיה: הננו בידך וכל אשר תחפוץ תעשה.

פשחור: בואו אחי, בואו אחי, שירו לו, זמרו לו, הטיבו דלוגו בהכאה! ואתה, שובל, הנה שכרך אתך, כי עיניך אשר לנוכח לא הביטו בחשכה יתהלכו. ככה יעשה לאיש אשר ופץ ביקרו יותר מכבוד רבו.

מנגנים:

כְּמוֹ שִׁמְשׁוֹן בְּנוֹ מָנוֹחַ

נֶעְדַּר רְאוּת וָכֹחַ

צְחוֹק לִפְלֶשֶׁת

הָיָה בְּעֵת נִלְכַּד כָּעוֹף בָּרֶשֶׁת.

פשחור: למה תתרחקו ממנו כל קרוב אליו? כן לא יעשה. גשו הלום ומכח ידיכם יתחמם.

מנגנים:

בְּלִי עשֶׁר וּבְלִי דַעַת

שׁוֹבָל בְּבוּז וּבַעַת

בְּבשֶׁת נֶצַח

הֵשַׁח גְּאוֹן לִבּוֹ וְהִשְׁפִּיל מֶצַח.

כְּקוֹץ מֻנָד וְכִבְלִיַּעַל

יֵרֵד אִם גְּאוֹנוֹ יַעַל

וְנָד מִנַּחַת

שׁוֹבָל מְאֹד עולן כעול קַלַּחַת.

נִדְמֶה בְּלִי עֵינַיִם

טוֹחֵן בְּתוֹךְ רֵחַיִם.

כִּי בַחֲלוֹמוֹ עשֶׁר

רָאָה וּמָצָא כשֶׁר –

בְּפָקְחוֹ עַיִן

יִרְאֶה בְיָדוֹ אָיִן.

פשחור: הנה רב חמדן הלזה בא לקראתנו.

עובד: הביטה, רוזני חותני, אל יפעת תמונת אדוני קציני חתנך הנשגב!

רב חמדן: הביטו וראו אלופי, אם יש מכאוב כמכאובי! כי עתה ישחקו עלי עבדים בני בלי שם אשר מאסתי אותם לשים עם כלבי צאני.

פשחור: כי לך יאתה. – ואתם, אוהבי ורעי, שרים אחר נוגנים, קדמו פניו הכריעוהו לכף חובו בהבל פיכם שיש בו ממש לגלות את ערונו.

מנגנים:

רְאֵה חָתָן אֲשֶׁר מָצָאתָ,

חֶמְדָּן, בְּיוֹם טוֹב בָּאתָ

וְלִרְכּוֹב אַצְתָּ

פֶּרֶד וְסוּס טָעוּן – וְחִיש רָבַצְתָּ.

תִּרְגַּז תַּחַת אָוֶן

תִּטְבַּע בְּטִיט הַיָּוֵן,

יוֹם כִּי כָךְ נֶחְשַׁקְתָּ

נֶפֶשׁ חֲמוֹר נִדְבַּקְתָּ.

בְּךָ נָגִילָה

רַב מִמְּךָ נַפִּילָה.

שובל כורע על ברכיו

שובל: מי עור כי אם עבדך, אדוני ידידיה?

ידידיה: הראית כי נכנע?

פשחור: ישוב עמלו בראשו אך הפעם.

מנגנים:

לֵךָ שׁוֹבָל אֲשֶׁר חָשַׁבְתָּ

לִמְלֹךְ בְּכֵס יָשַׁבְתָּ!

“עֲלֶה קֵרֵחַ”

נִקְרָא עַל עִוֵּר “עֲלֵה פִסֵּחַ”.

רב חמדן: נא הגביר האביר, תאמר די לצרותינו כי בכל צרותיו לי צר.

ידידיה: הרפו ידיכם ממנו, כי נכמרו רחמי על רב חמדן, כי רב הוא. ואתה שובל, תכיר את מקומך וגדולות ממך אל תבקש.

שובל: בי אדוני, סלח נא לעון עבדך, ואם גדול הוא מנשוא, פקח עיניך וראה בעין חמלתך כי לא להכעיסך נתכוונתי! ולולא דברי אביך אחרונים, הייתי סר לעבודתך מקדם ומתחלה, ועתה כאשר עבדתי לפניו, כן אהיה לפניך.

ידידיה: סר עונך וחטאתך תכופר, אם תשמור לעשות בחוק העבדים הנאמנים, ועתה קום.

פשחור: גם כי עד הנה היתה בלבי שנאה עליך על ההכאות שהכיתני, מכל מקום אהיה לך לאח וכמוני נעבוד את אדוני.

עובד: גם אנכי לא אצא מן הכלל והחוט המשולש לא במהרה ינתק.