כשהממשלה מודיעה לג’בלייה שלא יהיה להם שום פתרון מלבד כניעה גמורה, שלא יקבלו כלום מלבד את המשך החיים בלא מקום ובלא עתיד, ושסיר־הלחץ ששמו רצועת עזה יהיה גורלם לעולם – מה צריכה ג’בלייה לעשות? מה אתה היית עושה?

ג’בלייה היא שום־מקום. גבב בקתות שפוך על פני עמק שטוח ששוליו על גבעות נמוכות. כולו ארעי שמתמשך ארבעים שנה. פח וקרש ושני בלוקים ושער, וכתף זה לחוץ בכתף זה. ושבעים אלף נפש. ובפנים, בבית, אין כלום. תקרת פחים, ומחצלת על הרצפה, כמה מזרונים ושמיכות מקופלות וזה הכל. בחצר טאבון ועל הרמץ נזיד מבעבע.

ילדים בלי סוף, מתרוצצים בלי סוף, מבוגרים חמורי סבר ושותקים. נסוגים ממבט. הופכי גב. שערי פח נעולים, חנויות מוגפות, קירות מחוקי כתובות, מי ביוב זוחלים באמצע דרכי עפר מעופשות שיוצאות לכל הכיוונים כרגלי עכבישים. מכוניות פז’ו מרופטות ועגלה רתומת חמור מבוהל.

ג’בלייה, שכונת מגורים בלתי קרואה. טפולה על גבי העיר. בעיה בלתי פתורה. מחסה־לילה שהפך לחיי בינתיים נצחיים, בלי סיכוי ובלי פתרון. מחנה פליטים וערימת עקורים. כל אדם נושא כקבע את זכר המקום שהיה מקומו וחי כארעי במקום שאינו מקומו, עד שיימצא משהו, שאין יודע מהו.

הילדים מיידי האבנים הם הביטוי הגלוי לאיבה, המבוגרים – מתאפקים על זעם איבתם, ו“רעולי הפנים” בוחשים פה ושם באיבה כדי שהתפוצץ. סביב מבנה שפוצץ אתמול רובצת כעת עמוק שתיקה מוצקה. ועוד מעט ובראש גדם התקרה שקרסה יצוץ דגל אש"ף בלוי, חפוז, שידי איזה קוף מהיר טיפוס העלוהו כבקסם, במין אף־על־פי־כן, או כמין עוד תראו. והאיבה השותקת מוצקה מן התקרה שקרסה.

אנשי צבא בג’יפים ממוגנים מעריצים את מומחיות החבלנים שהרסו “כמו בסכין גילוח” את המבנה הנדון, בלי לפגוע גם באבן אחת בשאר הדירות. איזו מקצועיות ודיוק הביצוע. אבל, שצריך היה להרוס את הבית, מקובל כאן כמושכל ראשון וכמובן־מאליו, ובלי לשאול שאלות: הבית הוא ביתו של רוצח שנמלט. ורק ביתו נהרס ואיש זולתו לא ניזוק, אלא שהשתיקה סביב לא קיבלה, והאיבה האילמת היתה מייללת עד השמים.

בכל מקום מנסה הצבא להרגיע, להימנע מחיכוך, בכל מתקן צבאי תלויה הפקודה “להוריד את רמת האלימות”, לעקוף את השעות או את המקומות המועדים להתנגשות, לא להסתער אלא להמתין עד שיימצא סידור ממתן, כאילו נשלח לכאן הצבא החזק הזה רק כדי לשמור על הסדר והחוק: חיילים אסורים באש ואסורים ביריה ואסורים בשימוש חפוז של כוח, בכל מקום טבלות המראות את מגמת עקומת האלימות, בכל מקום ומקום משבחים את מי שלא הרג ולא היכה ולא התעלל, “אין נפגעים” הוא ציון לשבח, ו“אין מה להודיע” הוא סיבה לתהילה. ומספקים כעת טלסקופים לרובים לא כדי שייטיבו לקלוע אלא כדי שייטיבו לא להרוג. וסופרים את כדורי הפלסטיק לפני שיוצאים וחוזרים וסופרים לאחר שחוזרים, וצריך לדווח על כל כדור שיורים. וכאילו מין צבא כאן שנקרא רק כדי לנצור אש.

אלא שבדיוק כאן מתגלה הפרדוכס בכל עוצמתו. איך נקרא הצבא להרגיע בעיה שהממשלה לא יודעת לפתור או לא רוצה. איך נשלח הצבא להקטין חיכוך שהממשלה יוצרת בכל כוחה. ואיך חכמת הצבא נקראת לתקן את איוולת הממשלה. היד החזקה נקראת לפעול בחכמה במקום שהמדיניות לא יודעת לחשוב בחכמה.

הממשלה לא יודעת או לא רוצה לפתור את השאלה. היא לא יודעת לפתור כלום, מלבד הידיעה איך לדחות, איך לסחוב בלי לפתור, ואיך לבלבל את המוח במקום לקבל אחריות. הממשלה כולה וכל חלק מחלקיה עסוקים מעבר לראשם בתירוצים שיקריים איך לא לעשות כלום כדי לפתור, או איך לפתור בלי לעשות, או איך לקחת בלי לשלם ובשאר מיני חכמות ריקות כאלה.

מי בעולם שמע על צבא שעושה ביד רכה שלא לנהוג באלימות, ועל ממשלה שעושה ביד כבדה שלא יהיה פתרון חוץ מאלימות. ופתאום והרי זה צבא יונה בשרות ממשלה עורב. מיום ליום מנסה הצבא להשתכלל באי־אלימות, ומיום ליום מוחקת הממשלה עוד סיכוי לצאת מן האלימות. כך שהצבא הענק נעשה לאחות רחמנייה, המורידה את החום – והממשלה נעשית למכשפה, נעשית למקור האילוח ולהסתבכות המחלה עד אין מרפא.

כשהממשלה מודיעה לג’בלייה שלא יהיה להם שום פתרון מלבד כניעה גמורה, שלא יקבלו כלום מלבד את המשך החיים בלא מקום ובלא עתיד, ושסיר־הלחץ ששמו רצועת עזה יהיה גורלם לעולם – מה צריכה ג’בלייה לעשות? מה אתה היית עושה? וכמה אפשר שהצבא ירכך מציאות ללא נשוא?

מה שקורה בג’בלייה אינו שאלה צבאית. הוא כולו שאלה מדינית והכרעה מדינית, שמתחמקים ממנה. אלא שמי שלא רוצה להכריע ומי שלא רוצה לפתור – בסופו של דבר גם שום צבא לא יצילו.

לג’בלייה עצמה אין מה להפסיד חוץ מתת־אומללות עשוקה.

דבר (יד אדר תש"ן 9.3.1990): 13