רקע
ס. יזהר
הוא לא היה שם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ; תשנ"א 1991

ב“תרבות וספרות” מן ה־15 בפברואר נתפרסמה ביקורתו של אבנר הולצמן “פימה מחכה לנס”, על הספר “המצב השלישי”. שני דברים לא אעשה כאן, לא אדבר על מושא הביקורת – ספרו של עמוס עוז – ולא אציע ביקורת חלופה לביקורת.

כל מה שאעשה הוא רק שאקח ואתפוש בשני שולי בגדו של המבקר ואטלטל אותו לאמור: אתה לא היית שם.

כתבת ביקורת על ספר שלא קראת, ודיווחת על אירוע שלא היית בו. אין ספק שהספר היה בידיך אין ספק שלמדת אותו, ועיינת בו עיין היטב, אבל לא היית בו, נשארת מבחוץ. ומה שכתבת על הספר היה אולי כתיבה של סוציולוג, אולי של חוקר חיי החברה והפוליטיקה בימינו, או של ידען בביליוגרפיה ובביוגרפיה של הסופר, ושל מומחה ובקי בכל כתבי עמוס עוז לרבות שנת פרסומן – אבל האם זו כתיבה על ספרות?

כי מה רוצה ומבקר שיידע הקורא – לאחר שקרא את הביקורת? את הקשרים שבין הסיפור ובין החיים בארץ, בשלהי שנות השמונים? את הקשרים שבין היצירה האחת הזאת ובין שאר היצירות של התקופה, ושל המחבר במיוחד? את הפילוסופיה ואת הפואטיקה ההולמת שלפיה אפשר למדוד את הסיפור? את רוחב המידע שיש בירי המבקר על אירועים שאירעו בכתב ועל אירועים שאירעו בעולם? או שידע הקורא לאחר קריאת הביקורת מה קרה למבקר כשקרא בספר שלפניו, מה מצא בקריאתו ולאן הוא מפנה את קשב הקורא ואל מה לשים לב – שמא שמיעת הקורא אינה דקה למדי ואינה מנוסה למדי והוא יחמיץ דברים שראוי לשמוע, או אולי גם לשתפו שיתפעל אף הוא, אם לא להיפך שיתעגם אף הוא?

האם הספר אינו אלא “חתיכת עדות” על “פיסת מציאות” והמבקר מתווכח על העדות? האם ספר הוא נקודה נוספת בעקומת התפתחותו של הסופר והמבקר משלים את מיתאר קו כתיבתו? האם הספר הוא בבואה של השקפות עולם והמבקר דן על מהימנות השיקוף? האם בזה מתעסק מבקר ספרות?

מה מביא לפנינו המבקר מקריאתו לאחר שסגר את הספר? את מה שידע מחוץ לקריאה בספר, ואת מה שידע עוד לפני שקרא בו? או, את מה שראה ומצא בתוך הספר הזה, ואת מה שקרה לו עם שהוא רואה ומוצא את מה שהוא רואה ומוצא? הנה הוא קורא ומוצא מה כתב המחבר לפני חמש עשרה ולפני עשר שנים. הנה הוא ידע לספר מה אמרו על ספרי המחבר כל מיני יודעים, והוא מתווה קו בין מה שאמרו אלה ובין מה שאמרו אחרים, הנה הוא ממלא לפנינו כרטיסיות מלאות בקיאות – והוא עצמו הנה הוא אטום לספרות וחירש לסיפור הפונה אליו. בן־אדם, אנו שואלים אותו, מה עשה לך הסיפור הזה? מה היה לך שם בפגישה המיוחדת הזאת בינך ובין הסיפור? לא מה היו “הדחפים המיסטיים” שהיו למספר – מניין לך מה היו ומה לא היו – אלא מה היו הדחפים שלך, מיסטיים או לא מיסטיים, כשקראת? האם אתה עצמך הרגשת משהו, האם כעסת, האם שמחת, האם חשבת, האם נודע לך משהו, האם התרגזת – או, רק מבחוץ היית, מין ידען שמתעסק במיון איזה מלאי שמצא בפנים?

כי הרבה ידיעות יש לו למבקר החרוץ, והרבה הוא יודע מה כתוב בהרבה ספרים, משקספיר וגיתה והלאה, לרבות בלז פסקל, ורק הוא עצמו לא היה שם. ורק אף מלה אחת על מה שמצא לנפשו בקריאה, בין בהתרגשות בין בהרהורים בין בדחייה ובין בקבלה. הוא איננו. והאיש שאיננו – הוא שכותב ביקורת על ספרות. יש לו הרבה ידיעות על יצירות, על ז’אנרים, על זרמים באמנות, וגם על כל מיני אסוציאציות – כולן של נייר: מחשבות של נייר על יצירות של נייר בידי מוסמך לניירות. קריאה של ספרן, קריאה של ארכיבר, קריאה של מתייק, ולא קריאה של נוכח חי, שקורה לו משהו. הוא לא שמח הוא לא בכה הוא לא הירהר הוא לא התמרמר – הוא לא היה שם.

הוא הכותב האובייקטיווי, הוא הכותב האקדמאי. הוא לא בשביל לבכות ולא בשביל לשמוח הוא בשביל המדע. וכשנופל ספר לידיו נופלים ניירות לידיו והוא מומחה למיין ניירות בין ניירות, לפי כל מיני שיטות, זרמים ואסכולות – ובלי להיות מעורב. זה מדע כאן ולא סנטימנטים. ביד אמונה ובשקדנות חרוצה הוא מביא עוד אישורים מוסמכים לתיזות שלו, ובלא היסוס הוא גם יודע לדרג היטב את המוצר בדירוג הכבוד המוסמך. הוא היה במשתה ויודע לספר הכל על כל מי ומה, אבל הוא לא טעם כלום ולא שתה כלום. הוא לא שר כששרו ולא רקד כשרקדו. הוא לא היה בפנים.

וכך יש לפנינו עוד נייר אחד על אודות החיים, ועוד עדות על החיים מפי מי שלא חי. אם תרצו לדעת על המוטיב החוזר, על דגם הרומאנס האקספרסיוניסטי, ועל המודוס הפתטי המלודרמטי, ועל הנוסח היותר ריאליסטי, לעומת הנוסח הרווי נוסטלגיה והומור, או על ברדיצ’בסקי, ועל הראליזם האפרורי־לכאורה של צ’כוב, או על העולם הפגום שלנו – תמצאו שפע שהוא כנראה רק קצה מתיק גדול יותר, שכל הספרים הולכים אליו – ורק לא תמצאו שהמבקר המלומד היה שם. ולנו לא איכפת כלל מה היו המוטיווים ולא מה היו ההשפעות והמשפיעים – אלא רק דיבורו של מי שעומד לפנינו איכפת לנו, הדיבור המיוחד הזה פונה אלינו ומחפש אותנו, ורק הקשב שלנו למה שהוא מספר לנו, ומה זה עושה לנו, ומה אנו משיבים לו, או רק שותקים אתו.

את כל מיני דיוקי ההבחנות המלומדות יקראו בעיון אולי עוד עשרה נברני נייר, שם בין צללי האקדמיה, והם גם יהללו את השקידה ואת הבקיאות ואת הז’ארגון המקצועי, כל אותם מלומדי ממלכת הצללים, שכל היצירות אינן באות אליהם אלא כדי להיות מתויקות, נייר אצל נייר, מראה־מקום אצל מראה־מקום, צל אצל צל, מצבה אצל מצבה – ואילו החיים, הקוראים החיים, הקוראים יצירה חיה הפונה אל אדם חי, מה להם ולכל מבינותו המלומדת של מי שלא היה שם, שלא קרה לו כלום בקריאתו, ויצא יבש מכל גשמי פברואר חורפי אחד בירושלים? לא קרה נס לפימה. האיש שלנו לא פגש אותו. הוא לא היה שם.


הארץ (ח אדר תשנ"א 22.2.1991): ב 8

המלצות קוראים
תגיות