רקע
יצחק לופבן
אם יתקע שופר...
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

מערכת הקונגרס הציוני העשרים שנכנסנו לתוכה עתה, היא גדושה בסמלים, עמוסה בזכירות וחדורה רצינות עמוקה של שעת התרחשות רבת דאגה וסכנה וגם רבת צפיה ותוחלת. הקונגרס הזה יתכנס מקץ ארבעים שנה מאז נורתה האבן הראשונה לתנועת המהפכה והשחרור של העם העברי בקנה⁻מידה מדיני, והורם בפעם הראשונה דגל ציון, זה הסמל של מרידת עם בגורלו והביטוי לרצונו המחודש לכנס את פזוריו ולמצוא אחיזת קרקע לשרשיו המדולדלים ומידרך⁻מולדת לרגליו הכושלות.

ארבעים שנה – ימים כימי דור⁻המדבר, ונפתולים כנפתולי דור⁻המדבר. ארבעים שנה של תעיה ושהיה מושכות, של “קיטה בדור”, של מסה ומריבה, ריגון וריטון, של עדת⁻קורח וקברות⁻התאוה – ואעפי"כ שנים של מפעל אדירים, של התקדמות, של תמורות גדולות וכיבושים מרובים. מעל הר העברים של המציאות הציונית החדשה, אנו משקיפים עתה אחורנית על התקופה הזאת, ואם כי לעתים אנו דומים בעיני עצמנו כרשעים לעתיד לבוא, והדרך שעברנו אותה נראית לנו כחוט של שערה, וההישגים כה דלים לעומת הצורך ולעומת האפשרויות האובייקטיביות שנתגלו לפנינו במשך הזמן הארוך הזה – הרי בסיכום הכולל, כל אשר עשינו, כל אשר השגנו וכל אשר כבשנו, לא מעט ולא נקלה הוא. הציונות אולי איחרה הזדמנויות שונות, אולי נתנה לשעות⁻כושר שתעבורנה עליה ללא ניצול מספיק – אך את נדרה לא חיללה. בדורה הראשון היא מילאה את תפקידה בזה, שהפכה, כפי הגדרתו המצויינת של וייצמן באחד מנאומיו הפּוליטיים, “את האפס לאחד” ופתחה את האפשרות “להפוך את האחד למאה”; בזה שהביאה את עניניה לאותה הנקודה שממנה מתחיל בעצם המספר והמנין בהוויתה הממשית; בזה שהפכה אידיאה מופשטת, מוזרה ומתנגדת לא מעט לכל התפתחות היסטורית שגורה ומקובלת, שהיהודים לא האמינו בה והגויים בודאי שלא התייחסו אליה ברצינות מלאה – לגורם של כוח במציאות הארץ⁻ישראלית ובמציאות המדינית של העולם.

למחרת הקונגרס הציוני הראשונים, רשם הרצל בספר⁻הימים שלו: “בבזל יריתי אבן הפינה למדינת היהודים. אם אשמיע את הדבר הזה בקול רם, יגעה כל העולם בצחוק. אך מקץ חמשים שנה יוכח כל אדם כי אמת נכון הדבר”. והנה חסרות עדיין עשר לחמשים השנים הללו, וכל אדם יודע כבר “כי אמת נכון הדבר”, וצחוקו של עולם נדם כליל, והוא מקשיב ברצינות לשמע הסיסמא הזאת שחרגה מתוך תחום הפרויקציה והפכה בעיה מדינית אקטואלית, שעליה נועצים ראשי⁻ממלכות ושופטי ארץ. יש לרשום את הדבר הזה על לוחה ההיסטורי של הציונות כאחת התחנות החשובות בדרך התאבקותה וכיבושיה, אם כי אנו מתייחסים בסקפטיציזם רב לגופו של הרעיון הזה כיום, פוסלים אותו במסיבות שהוא הועלה כעת לדיון על הבמה הפוליטית ונכונים להלחם בו. עצם הדבר, שזה אשר היה כה ערום ועריה ביום הולדתו בבזל, הגיעה עתו עת דודים ונעשה בבחינת “ותצלחי למלוכה” – קובע דרגא חדשה בהרחבת מושגיה ובהעלאת ערכה ומשמעותה של הציונות בהכרה המדינית של העולם. המלים “מדינה יהודית” אשר עוד תמול שלשום היו נחשבות כפרובוקציה בחוגים המדיניים הרשמיים באנגליה ואף בחוגי חבר הלאומים בג’יניבה – נהפכו למונח כשר ותקין בשקלא⁻וטריא הפוליטית ובמסכת הפירושים שמסביב למנדט. ואם כי יש בו במונח זה לעת עתה רק הודאה במקצת והוא מזדווג כיום עם א"י מחולקת ומקוצצת, שאין אנו רוצים להשלים עמה, הרי זה ניסוח רחב יותר של זכותנו, והוא פותח מקורות חדשים להתגברות כוחנו בהתאבקותנו הנמשכת. “המודה במקצת – חייב”; ומה שחל היום על חלק, יש בו מלכתחילה סגולת ההתפשטות על השלם.

ב

אכן, העולם איננו גועה בצחוק – אך העולם היהודי חיל אחזהו כיולדה: אם כשר הדור ואם כשרו התנאים, אם לא תהיה זאת לידה שלפני הזמן, אם עשר השנים החסרות להשלמת חמשים שנות ההריון שאותן צפה הרצל באספקלריה המאירה שלו, אינן השנים העיקריות הדרושות לגמר הבשלתו ופיתוחו של העובר למען לא יולד נפל? שעת לידה בכלל היא תמיד שעה של סכנות מרובות, ולפיכך גם שעה של חלחלה ופחדים. ותגובתה השלילית של התנועה הציונית, לכל חלקיה, על התכנית הזאת שהחלה מנסרת בעולם הפוליטי, מקורה באינסטינקטים בריאים ובאחריות היסטורית רבה. “מדינת יהודים”? – אכן זאת היא משאת הנפש ותפילת הדורות, זהו הדגל שהורם בבזל, זאת היא הבשורה המעודדת שעמה בא הרצל לעם היהודי המדוכא והמיואש, זאת היא התכלית האחרונה. אך מהי “המדינה” הזאת שאותה אומרים אנשי⁻המדינה הבריטים להציע כפתרון לפרובלימה הארץ⁻ישראלית המסובכת, שנסתבכה ונתחדדה ביותר בשנת הדמים האחרונה? האם יש בה חלל⁻חיים בשביל העם היהודי ומרחב פעולה למאמצי תקומתו, או שמא אינה אלא מלכודת, שכוונתה להפקיע ע"י פיצוי סמלי⁻פורמלי את זכויותינו הממשיות והחיוניות?

ממשלת המנדט והתנהגותה במשך השנים, המגמה המתמדת שלה לצמצם את זכויותינו, לקפח את עליתנו, להגביל את יכולת עבודתנו והתפתחותנו בארץ, לא עוררה אימון בתוך הציבור היהודי, שממנה, מן האיניציאטיבה שלה, תבוא פתאום מתנת ההרחבה וההרוחה, שהיא תיענה ללא שאלו ותתן לנו תוספת זכויות במקום שאנו מבקשים רק שמירה נאמנה על הזכויות הקיימות. האם מאהבתנו את המנדט ואת הסטטוס המדיני שנוצר על ידו ועל יסודו בארץ, אנו דבקים בו כל כך? אכן, יש בזה בודאי משהו משל הרגל, משהו משל חשש להמיר דבר שנוסינו בו, שאנו יודעים כבר את טיבו, את מוצאיו ומבואיו, בדבר שאיננו יודעים עדיין מהו ומה פשרו. אך לא זה בלבד. המגרעות והליקויים שבמנדט ידועים לנו היטב, “על גבינו חרשו החורשים” במשך כל השנים הללו ואנו קורסים לא פעם תחת נטל אכזבותיו. אבל אנו גם למדנו במשך הזמן הזה לדעת את ערכו ואת הכוח הקונסטרוקטיבי הצפון בו. כל עוד המסגרת המשפטית הבין לאומית הזאת קיימת, הרי כל הגזירות, ההגבלות הקיפוחים והקיצוצים, אינם אלא בחינת חזיונות העשויים לחלוף. זה שלהלכה אין הממשלה בעלת המנדט שליטה שלטון מלא בשטח שנמסר לה לפקדון, איננו מונע ממנה אמנם את היכולת הממשית לעשות בו ככל העולה על רוחה, ואעפי“כ הוא משמש תריס גדול בפני שרירות הלב, ובסיטואציה מדינית ידועה עלולה ה”הלכה" הזאת לבוא על שכרה. על כל פנים משאיר לנו הסטטוס הזה אפשרות ידועה, אם כי מוגבלת מאוד, לא להיות רק נשפטים, אלא גם לשפוט את השופטים, להתדיין, לתבוע, להזעיק את רגש הצדק של העולם, אם כי לא תמיד הוא נענה ולא תמיד אפשר לסמוך עליו.

לפיכך אין בו באותו השם המקסים בלבד “מדינת יהודים” לשובב את לבנו, אם אין בו תוכן, מרחב וסמכות המניחים את הדעת, ולפיכך אין אנו מקדמים את התכניות הללו ב“נעשה ונשמע”. יתכן שבין אלה אשר העלו עתה את התכנית הזאת על הפרק ישנם אנשים שאין בלבם מרמה, שהם רואים באמת בדרך זו את האפשרות להמציא פתרון לשאלת א"י, החמורה מאוד גם מצד היחסים שבינינו לבין הערבים וגם מבחינת עמדתה של ממשלת המנדט. אף אלה מתכוונים בודאי בשורה הראשונה להקל על עצמם ולדאוג לאינטרסים הבריטיים. אך יתכן גם שלא הישם אלוה אמונה בצדקת הענין שלנו, וכוונתם היא להקל גם עלינו. אין מן הנמנע כלל שיש גם איזה חשבון מדיני חשוב בשביל אנגליה לבקש פתרון בדרך כזו, שהאינטרסים שלה יעלו בד בבד עם טובת הענין שלנו. לא פסו בודאי אמונים, ואין הדבר מוטל בספק שיש חלק בין אנשי⁻המדינה של אנגליה שחושבים כך. לולא זה היה מצבנו הרבה יותר חמור, אם לא לומר חסר⁻תקוה. את שכר הרצון הטוב הזה לא נקפח; ועם כל התנגדותנו הנמרצת לתכניות הפורחות, איננו גוזרים על עצמנו שלא להאזין ולא לשמוע ולא לשקול כל הצעה שיש בה ממש והמבטיחה יכולת של עליה והתיישבות ושל יצירת כוח יהודי גדול בארץ. אך אנו דוחים בשתי ידים, ונזעיק את כל העם היהודי ואת מעט היושר והצדק שנשאר בדעת⁻הקהל הפוליטית של העולם להתקוממות ולמלחמה תקיפה בכל נסיון העשוי לקצץ ולצמצם את חלל⁻החיים ואת שטח הפעולה שלנו ולהכניסנו לתוך מיטת⁻סדום, בין אם תחת אפריון צבעוני של עצמאות סמלית ובין אם לאו.

 

ג

המושב האחרון של הועד הפועל הציוני הביע, באופן ברור ובצורה שאינה משתמעה לשני פנים, באזני הממשלה הבריטית ובאזני העולם הפוליטי שמחוצה לה, את דעתה המאוחדת של התנועה הציונית בשאלה זו. תנועתנו לא היתה מעולם תנועה נציונליסטית, שכל תוכנה איננו אלא לספק אמביציות קטנות או גדולות של שואפי פאראדות ותיקי⁻מיניסטרים או אמבסדורים. אנו צריכים ורוצים אדמה לחיות עליה, לבנות עליה את חיינו, את חיי המוני בית⁻ישראל המצוקים, נטושי⁻מולדת וחסרי אחיזה בעולם; אנו רוצים בחיים עצמיים על האדמה הזאת, בחיי חירות ותרבות; אנו רוצים בבטחון הנפש והרכוש ובאפשרות של התגוננות בשעה שבאים להפריע את הבטחון הזה בכוח של התנקשות ברוטלית. זאת היא נקודת⁻המוצא היחידה לכל דיון שלנו בשאלות פּוליטיות, ואין שום שכר ושום פיצוי אחר שיכול להזיז אותנו מנקודה זו. כל ההצעות שעולות ותעלינה על הפרק, תיבחנה לאורה, והיא תשמש לנו קו ומשקולת לכל הכרעה שנדרש לה.

אין אנו יודעים אם המלחמה המדינית הפּרבנטיבית, שמנתהלת עתה ע“י שליחיה המוסמכים של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, תצליח להדוף לאחור את נחשול הסכנות ולכוון את מסקנות הועדה המלכותית ואת קביעת הקו הפוליטי של הממשלה האנגלית בדרך הרצויה לנו. יתכן שאנו הולכים לקראת התאבקות חדשה על גורל מפעלנו ועל עתידנו המדיני, שלא ידעה הציונות כמוה מאז היותה. אנו כבר למודי נסיון רב במלחמתנו הפוליטית, עד כדי שלא להבהל גם מפני מסקנות קשות ומפני נסיונות חמורים של פגיעות בנפש מפעלנו. חומות רבות פרצנו בדרכנו הסוררה, ונפרוץ בודאי גם את החדשות שתקומנה. רק לפני שנים מעטות עמדנו פנים אל פנים נוכח גזירות אשר היו נראות לרבים כאילו הן חתומות בחותם של דם ואין לקרוע אותן יותר – ואעפ”כ נקרעו ופינו מקום לעליה גדולה ולשגשוג בלתי שכיח של מפעלנו. אפשר כי הפעם מסקנות הועדה המלכותית יהיו יותר קשות להזזה מאשר מסקנות ועדת⁻שאו וגזירות פספילד – אז נדרש למאמץ יותר גדול ולמלחמה יותר מרה. אבל החלטיות ודברים קבועים ומוצקים במידה כזאת שאינם נתונים לשינויים ולתמורות – אין בשטח זה.

אך יתכן גם שאנו הולכים לקראת דבר אחר לגמרי, לקראת תפקידים שלא הסכנו להם ושלא נוסינו בהם עד עתה; לקראת מידה של אחריות היסטורית חדשה שלא ידענו אותה עדיין; לקראת צורות ארגון ופעולה בתוך מעמד מדיני שונה לגמרי מזה שאנו רגילים בו, בין אם הוא יכָּפה עלינו באונס ובין אם ניווכח לאחר בדיקה ושיקול⁻דעת רב שיש בו פתח⁻תקוה להמשך עלייתנו והתפתחותנו בארץ במידות המתאימות לצרכי האומה ולרצון תקומתה. איננו רשאים להתעלם גם מאפשרות כזאת, על אף הסקפטיציזם הקשה שלנו ועל אף התנגדותנו. אפשר כי זה אשר פחות מכל אנו חפצים בו כיום ופחות מכל הננו מוכנים לו, הוא קרוב יותר לבוא. ויהיה בזה משגה כבד מצדנו אם נטמין את ראשנו בחול ונסמוך על כוחה של הריזולוציה החגיגית שלנו כי תסיר מעל הפרק ענינים הרי⁻גורל. לקראת שתי האפשרויות הללו אנו צריכים להיות מוכנים: גם נכונות של מלחמה במלוא אזננו, וגם נכונות של כניסה במלוא היכולת ובמלוא האחריות לתוך המצב החדש. לקארת שתי האפשרויות הללו עלינו ללכד את כוחות האומה ואת כוחנו אנו, את כוחה של תנועת הפועלים העברית, שבימי הכרעה אלה מוטל עליה ביחוד החלק הכבד ביותר בנטל האחריות והתפקידים.

הקונגרס הציוני העשרים יהיה קונגרס של הכרעה, במובן שונה לגמרי מכפי שהיינו רגילים להשתמש עד עתה בהגדרה זו. הוא עלול להיות קונגרס הרה⁻עולם. עליו יוטל לפסוק ולהכריע בשאלות בעלות משקל היסטורי ששום קונגרס מבין תשעה⁻עשר הקונגרסים שקדמו לו, ואף הקונגרס הראשון בתוכם לא ידעו כמותן. הוא יצטרך לשמש הפגנה כבירה לרצון במראהו ובהופעתו הפנימית והחיצונית, אשר דברו יפול בכוח ובכובד רב על כפות המאזנים שבהן נשקלות עתה עתידותינו.

השקט בציבור היהודי בארץ ובגולה והאנרציה שבה מתנהלות הכנותינו לקונגרס זה, אינם נמצאים בשום התאמה לגודל השעה, לכובד האחריות ולחומרת המצב שאנו נתונים בו. “אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?” אפשר שהמתיחות הגדולה שבה חיו הישוב העברי והתנועה הציונית במשך השנה האחרונה, הקהתה במקצת את רגישות הציבור לגבי ערכם ומשמעותם של הימים שאנו עומדים בהם. תפקידנו הוא להוציאו מתוך עמעום זה של ההכרה – וציבורנו אנו, ציבור הפועלים, נתבע בשורה הראשונה לשבור את האנרציה גם אצל עצמו וגם אצל אחרים וליצור אטמוספירה של אקטיביות, של מתיחות, של חיל ורעדה לקראת קונגרס זה, גדול התפקידים וכבד האחריות שהננו הולכים לקראתו.

תרצ"ז


המלצות קוראים
תגיות