רקע
יצחק לופבן
למיצר או למרחב?
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

מועצת מפלגת פועלי א“י שנתכנסה עתה בתל⁻אביב, היתה הכינוס הגדול הראשון בציונות, אשר העביר את הדין⁻וחשבון של הועדה המלכותית, את הצעותיה ומסקנותיה, וכמו כן את החלטות הממשלה האנגלית על הפּוליטיקה העתידה שלה בא”י, תחת בקורת ציבורית מקיפה ובוחנת. זה ימים רבים לא זכור לנו, לא בתנועתנו ולא בתנועה הציונית בכלל, מעמד כזה לגודל של מתיחות ולדיון רציני וכבד⁻אחריות. תוך הרגשה משותפת בחשיבותם ההיסטורית של השעה והענין, העלתה המועצה ביטוי מלא וממצה לדאגותינו ולחרדת⁻נפשנו, נוכח המפנה המכריע בגורל עתידו של המפעל הציוני שהועמדנו לפניו. משנה רצינות וריכוז הוסיפה לדיון הזה ההכרה, כי כל מה שאנו נאמר במועצה הזאת וכל מה שנסכם בה, לא לעצמנו בלבד זה יהיה מכוון ולא את עמדת תנועתנו בלבד זה יקבע, אלא שעמדת תנועתנו היא הקובעת והמכוונת ממילא במידה מכרעת את עמדתה של ההסתדרות הציונית כולה בשאלה גדולה ונכבדה זו. ואם כי לא חשבנו מלכתחילה להגיע כבר במועצה הזאת לידי מסקנא אחרונה ופסקנית, ידענו שתבונתנו הקולקטיבית, המנוסה והמבוגרת, שאינה נתפסת לעולם לדוקטרינריות ולדמגוגיה רברבנית ואינה נרתעת מפני הקשיים והמכשולים המתייצבים לפניה, נתבעת בשעה זו לקבוע את האוריינטציה הראשונה בבעיה החמורה שהועמדה במרכז חיינו.


 

א.

האם למיצר או למרחב? זאת היתה השאלה שרחפה באולם המועצה, שעמה נאבקו המדיינים והמתווכחים, שעליה ביקשו תשובה מתוך שכלם השוקל, נסיונם, כושר הערכתם, ומתוך ניחוש בתעודות החדשות שנתעשרנו בהן ע“י הדו”ח של הועדה המלכותית. וצריך להודות, שלא היו כלל חילוקי⁻דעות בעצם הערכתן של התעודות האלה. בדו“ח של הועדה המלכותית משמשים בערבוביה אורות וצללים. אפשר לומר אפילו, כי בחלק התאוּרי שבדו”ח זה מרובים האורות על הצללים. הצגת הבעיה היהודית בקשר עם א“י, מבחינה היסטורית, הגדרת תוכנו וכוונתו של המנדט, הערכת המפעל היהודי, מבחינה כלכלית, תרבותית וחברתית, לא זה בלבד שיש בהן כדי להניח את דעתנו, אלא הן מהוות מיסמך פּוליטי בעל ערך עצום לחיזוק תביעותינו ולביצור זכויותינו. זאת היא התעודה הרשמית והמוסמכת הראשונה, שבה נתפרש, על יסוד חקירה מהימנת ובאופן שאינו משתמע לשני פנים, אשר היה סתום עד היום בפרשה זו שנקראת המנדט הא”י. הזכות ההיסטורית היהודית על א"י, כוונת המדינה היהודית המונחת ביסודם של הצהרת בלפור והמנדט, התאם המפעל היהודי, שאיפותיו ותביעותיו לתוכנו של המנדט – כל זה אושר וקויים באופן גלוי ומפורש בתעודה זו.

אולם בה בשעה שהוכרה הזכות והוצדקה התביעה ונתקלס המפעל, עלה הכורת על עצם המנדט כדבר בר⁻קיימא וכדרך מדינית להגשמת ההתחייבויות הכלולות בו. במידה רבה דומה הדבר לזובחי⁻אדם, שמפטמים את קרבנם ומאכילים אותו מעדנים ומשמנים בטרם שבאים לנעוץ בו את המאכלת. לא בכוונה ברוטלית כזאת, ויתכן אפילו שללא כל כוונה רעה מלכתחילה, נהגה כך הועדה המלכותית כשבאה לתנות את גודלו של התוכן, לשבח את התפקיד, להלל את המעשה, כדי להוכיח לבסוף שהכלי הזה לא יצלח להכילם.

אכן, הועדה שטתה בהרבה מכל הדינים⁻וחשבונות שהיו עד עתה בקשר עם א"י. היא לא באה כמו ועדת שאו בשעתה, או כמו ועדת הייקרפט לפניה, לחפות על כשלונה של האדמיניסטרציה הארץ⁻ישראלית באמתלאות ובבדיות; היא אינה מדברת על נישול, על חוסר כוח קליטה, ואינה מנסה לגולל במישרין או בעקיפין את האשמה על היהודים. היא גם אינה הולכת בקו ההתנגדות הקל, ואינה מציעה, כדרך הועדות הללו, לקיים את המנדט קיום פורמלי בלבד, אגב הרקת תוכנו וביטול כוונתו. להיפך, את הצעותיה ברוח זו היא מקדימה ומסיימת בכל לשון של הדגשה, כי אין בהן בהצעות הללו משום פתרון ומשום תיקון ואין הן ממלאות את ההתחייבויות הכלולות במנדט כלפי היהודים. אבל יותר מכל הועדות שקדמו לה מוציאה הועדה המלכותית פסק⁻דין משמיד וממגר על המנדט עצמו, אשר מטעמים פוליטיים אובייקטיביים אין, לדעתה, כל אפשרות להמשיך בו ולקיימו.

בהערכת החלק הזה שבדו“ח של הועדה, לא היו, איפוא, ואי אפשר היה שיהיו חילוקי דעות במועצה. אין כל ספק בדבר שהועדה חרגה מתוך תחום סמכותה בעצם גישתה לשאלה זו. בקביעת תחומי הסמכות שלה הודגש במפורש, וזה חזר ונשנה בכל פעם שהוזכרו הועדה המלכותית ותפקידיה בנאום או בהודעה רשמית, כי ניתנה לה הרשות לחקור ולבדוק ולהציע הצעות בדבר מניעת ה”קובלנות" בדרך הגשמת המנדט ולא בדרך ביטולו. וביטול המנדט איננו רק במסקנא שאינו בר⁻הגשמה, אלא גם בעצות ה“פליאטיביות” ההופכות אותו מתעודה המקנה זכויות לתעודה הגוזלת זכויות, מחוקה מסייעת ומקדמת את הבית⁻הלאומי היהודי לחוקה החוסמת בעדו ומקעקעת את יסודותיו. זה לא היה בשום אופן בסמכות של הועדה, וזה עומד גם בסתירה מוחלטת לכל אותה העדות שהועדה עצמה מעידה בדו"ח שלה על תוכנו של המנדט ועל טיבו ומהותו של מפעל היהודים בארץ.

לפיכך, בלי כל קשר לקביעת יחסנו להצעה השניה, הרדיקלית, של הועדה, דחתה המועצה בכל תוקף את המסקנות הללו. “לא המנדט נכשל – הכריזה המועצה בגילוי⁻הדעת שלה – אלא נכשלה האדמיניסטרציה שתפקידה היה להגשימו”. על זה מעידה עדות חותכת כל השתלשלות הענינים בארץ במשך 18 השנים האחרונות, וזה נובע גם מן החקירות והעובדות שהעלתה הועדה עצמה. יתכן שנוכח המצב שנוצר בארץ ע“י האדמיניסטרציה הזאת ובאשמתה, נוכח האובסטרוקציה שלה הבלתי פוסקת כלפי המנדט וחובותיו, נוכח מעשי התעתועים שלה, אשר במקום להשתדל ולהתאמץ להתיר את הסבכים שנגרמו ע”י תפקידי המנדט, היא עשתה את כל אשר היה לאל ידה כדי לסבך אותם עוד יותר, בצדיה ומתוך כוונה תחילה להביא את המנדט לידי דיסקרדיטציה – נדחפה הועדה המלכותית למסקנא זו. אותה הפקידות האדמיניסטרטיבית, שלא עלה בידה להוליך שולל את הועדה ולהטיל עליה את המנטליות שלה ואת השקפותיה לגבי הערכת חובת המנדט מבחינה משפטית⁻מדינית ולגבי יכולת הגשמתו מבחינה כלכלית⁻מדינית – הצליחה מאד להשליט עליה את הנחותיה המלאכותיות בנוגע ל“פחד הערבים” ול“פחד מפני הערבים”, תוך ניפוח כוחה והפרזת מידת היקפה של התנועה הערבית, ותוך העלאת ציורי⁻אימים על הקיר מכל מה שצפוי לה לאימפּריה הבריטית, באם תבוא להגשים את התחייבויותיה בתוקף הדרוש. וכך נולדה המסקנה הזאת, הפוגעת פגיעה מצמיתה בזכותנו הקדושה והערובה, והמשוללת יסוד ושורש במציאות, שנגדה אנו מצווים לאסור מלחמה בכל הכוח והאמצעים שברשותנו.

 

ב.

אך התקוממותנו נגד המסקנה המסולפת והמסלפת של הועדה ונדרנו להלחם מלחמה תקיפה ואמיצה על קיום המנדט במלוא תוכנו וחובותיו – יש בהם עתה במידה רבה משום “נדרי זרוזין”. לא היה במועצה ואין בודאי בכל רחבי הציונות איש שיכול להביא סמוכין לדעה ולאמונה, שאת הגשר הזה, אשר במשך 18 שנה כירסמו עכברי האדמיניסטרציה הא"י את עמודיו, והועדה המלכותית שלחה באחרונה אש בשני קצותיו – אפשר לשפץ מחדש עד כדי שנוכל להמשיך עליו את דרכנו בבטחון. אם כי אין אנו מזלזלים בערך כוחנו הפוליטי ובכושר מלחמתנו, מוטל הדבר בספק אם כוחנו מגיע עד כדי לכפות למשך זמן רב על הממשלה ועל הפקידות העושה את רצונה, פּוליטיקה שהיא למורת רוחה ואשר כל מעיניה נתונים להכשילה ולהוכיח את אי⁻אפשרותה. גם אם יעלה בידינו לנחול נצחון פורמלי במלחמה זו, הרי למדנו היטב מתוך הנסיון כמה שליחים לכחש⁻המדיני וכמה דרכי עקבה לפני הפקיד הגדול והקטן כדי לשים נצחונות כאלה לאל. באש⁻היריות משני הצדדים, מצד ההתנגדות הברוטלית של הערבים ומצד הסבוטג’ה העוינת של הפקידות, קשה לחשוב גם על המידה המינימלית ביותר של תנאים מסייעים הדרושים לעבודתנו. לפיכך ריכזה המועצה את דיונה באלטרנטיבה השניה שהועדה המלכותית מציעה אותה אגב המלצה נלהבת ורואה בה את הדרך היחידה והבטוחה למלא את התחייבויות הממשלה האנגלית כלפי היהודים והערבים כאחד – בשאלת החלוקה.

חילוקי הדעות שנתגלו במועצה בשאלה זו, היו רק במידה מעטה מאד חילוקי⁻דעות פּרינציפיוניים, אם אנו יכולים בכלל ורשאים לקבל את החלוקה כפתרון או לא. המועצה התרכזה בעיקר בבדיקת הענין לגופו ובהערכת מהותה של ההצעה שמונחה על שולחנה, אם יש או אין בה יסוד למו“מ עם הממשלה האנגלית ואם בתוך הקוים הכלליים של ההצעה אפשר להכניס תוכן, שיאפשר לנו את המשך מפעלנו ההיסטורי, את הרחבתו ואת ביצורו, מתוך בטחון יותר גדול מאשר עד עתה. וצריך להודות, שעמדת השוללים היתה מלכתחילה חזקה יותר. די לתנות את צרכי האומה העברית המרובים, את צרכיה לעליה ולגאולה, שגם גבולותיה ההיסטוריים של א”י ודאי צרים הם מלספקם בשלימות, כדי לבוא לידי יאוש למראה הגבולות המוצעים למדינה היהודית; די להזכיר שא“י כבר נתחלקה פעמים בתקופת שלטונו של המנדט הבריטי, ודי להעיף עין על המפה, על המפה השלמה של א”י, כדי להיווכח שזה אשר אומרים להנחיל לנו כמדינה גודלו כזנב הלטאה; די לעיין בדו“ח, בקיצורו וקיצור⁻קיצורו, כדי לראות את הפרצים שבסמכות ואת התנאים המגבילים השזורים במתנה זו, העלולים להפוך את המדינה היהודית לשם מחוסר תוכן; די לציין שירושלים, זה הסמל הנישא למשאת⁻נפש העם, וזו המציאות החשובה בת 75 אלף תושבים יהודיים, הוצאה מתוך תחום המדינה – כדי להעלות את הדמות של א”י רסוקה ומנותחת, קטועת ראש ונטולת לב. די לקרוא בשמה של דגניה ובשם המפעל ההתיישבותי שלנו, הישן והחדש, בעמק הירדן המזרחי, זה הפאר התרבותי והגאווה הכיבושית של תנועתנו, ראשיתה של ההתיישבות העובדת ועריסתה של התנועה הקיבוצית, אשר במתיחת קו קצר נגזז פתאום כאשר גוזזים פאת שער – למען העלות בלבנו זעף של סירוב. ולבסוף, די להזכיר כיצד החליפה כבר ממשלה זו את הבטחותיה ואת הכרזותיה עשרות מונים, ואיך נתנה בכל פעם מכשול על גבי מכשול לפני מפעלנו – למען נטיל ספק בכנות ההצעה הזאת בכלל וברצון הנאמן לקיימה אפילו בצורתה. כל אלה היו נימוקים חזקים וקולעים מאד בידי השוללים, שכוונתם היתה להוכיח כי זה אשר הוצע לנו ע"י הועדה אינו אלא פיקציה גרידא, מדינה בעלת חלל⁻חיים מוגבל מאוד, בעלת בקיעים וסדקים עד שצלתה מרובה מחמתה, והיא מושטה לנו מיד לא אימון בה.

ואמנם לא היה אף אחד בין המחייבים שלא יודה בליקויים ובחשדות האלה, ואשר יבוא ויציע: כזה ראה וקבל! את ההצעה הקונקרטית, בתוכנה ובצורתה שהוגשה לנו, דחו גם המחייבים הקיצוניים ביותר. אבל מבעד לענני הסקפטיציזם המקדירים את ההצעה, לא יכלו לבלי לראות גם את האור הגנוז בה ואת השנסה ההיסטורית המקופלת בתוכה, אם ע“י המשך של מו”מ עם הממשלה האנגלית יעלה הדבר להכניס בה תיקונים ממשיים בכל הנוגע לשטח, לסמכות ולטכניקה המדינית של ההוצאה אל הפועל. לא היתה ואי⁻אפשר שתהיה לנו בנידון זה איזו אשליה שהיא, כי ע“י מו”מ פוליטי מוצלח ביותר אפשר יהיה להכליל כיום בתוך המדינה היהודית המוצעת את כל זה שאנו רוצים שיהא כלול בה. עלינו להילחם על כל שעל של אדמה, על כל אמה של גבול, על כל תג של סמכות – אך גם אחרי כל התיקונים הנדרשים והנכספים ישארו בודאי הגבולות מקוצצים וחלל⁻החיים מצומצם למדי. ואעפי“כ יש בה בהצעה מתוקנת מעין זו כדי להעתיק את מפעלנו אל עמדת⁻כוח חדשה, שתעלה את מידת יכולתו, תגביר את כוח⁻דחיפתו ותפתח לפניו אופקים לגידול ולהתבצרות, שלא ידענו כמוהם גם בימים המזהירים ביותר של ה”סטטוס קוו אנטה".

אין איש מטיל ספק בצדקת ההנחה, שבלי שטח קרקע מספיק גם עצמאות מדינית, ערובה ובטוחה, אין בה ממש. שאיפתנו לחרות מדינית לא היתה מעולם שאיפה לנוסחאות ריקות, לסמלים ולתוארים, כפי שנאמר בגילוי⁻דעתה של המועצה, כי אם שאיפה להצלת המוני היהודים מידי עושקיהם ושוסיהם. לריכוזם והשרשתם באדמת המולדת. ואעפי“כ יש בו בכוח מדיני אמיתי, ולא פיקטיבי, גם משהו מאקוויוולנט של שטח. עצם היכולת להעתיק את חיינו הכלכליים והציבוריים בארץ מן המסגרת של רשות לתוך מסגרת של חובה, ממרות חיצונית למרות פנימית⁻עצמית; עצם האפשרות להסדיר את עניני הייצור והתצרוכת, המסים והמכסים, החקיקה ומשק⁻הקרקע והמים, לפי צרכינו אנו – יש בהם פוטנציה כלכלית עצומה וכוח קליטה גדול. ואם נוסיף על זה גם את החלק שאינו ניתן להשקל ולהמדד הכרוך במסכת זו, ואשר גם בו צרורים בודאי כוחות מניעים חזקים ומקדמים; ואם נוסיף עוד את האלטרנטיבה הראשונה שבפי הועדה, שכבר נכנסה לתוקפה, המשפילה אותנו עד דכא ושוללת מאתנו כל סיכוי לגידול ולהתפתחות – הרי ברור יהיה לכל למה לא יכלה המועצה לקבל שום דעה שיש עמה שלילת המו”מ מלכתחילה על יסוד ההצעה הנידונה.

המועצה לא יכלה להתעלם מן העובדה, שזה אשר אמרנו תמיד כי עלינו לגולל מחדש לעיני העולם הפוליטי באירופה ובאמריקה את שאלת היהודים ואת שאלת א“י כפתרון לשאלת היהודים – דבר זה נעשה עתה, בעקבות הדו”ח והצעותיה של הועדה המלכותית, במידה שאין למעלה ממנו. הפרשה נתגוללה לכל אורכה ורוחבה. הענין נהפך למאורע מדיני כביר המרתק ומעסיק את התעניינותו של העולם לא פחות מאשר המאורעות בספרד וכל אשר מסביבם, ואולי עוד למעלה מזה. ויש רושם שהנה נוצרה שוב שעת כושר, אשר מי יודע אם ומתי תחזור שוב. מי מאתנו בא עד נבכי ההיסטוריה ויודע את דרכה ונתיבותיה? רק לדוקטרינרים נוקשים ניתנה כיום הנבואה והידיעה; בשבילם כל דרגות ההתפתחות גלויות מראש, הם יכולים למנות כדרך שמונים מטבעות, אחד לאחד, את כל השלבים שהיא צריכה לעבור בהם עד שתגיע למקום המיועד. אבל ידיעה מדויקת זו לא ניתנה לבני תמותה פשוטים, אשר נסיונות חיים ונסיונות היסטוריים מלמדים אותם יום יום מחדש, שישנן קפיצות ושישנם יוצאים⁻מן⁻הכלל; שישנן שעות⁻כושר אשר אם מבזבזים אותן פעם שוב אינן חוזרות, וישנן סיטואציות מיוחדות במינן שבהן נעשים אפשריים דברים אשר בהשתנותן שוב נחסמת הדרך לפניהם. לפיכך עלינו להזהר מפני פסקנות נמהרת וודאית יותר מדי.

אין כל ספק בדבר שיש לאל ידנו למגר על נקלה את ההצעה הזאת, עד שלא ישאר ממנה שריד ופליט. גם הערבים אינם צוהלים לקראתה; הם רואים בה תבוסה מדינית עצומה לעצמם, והם מניעים את כל הגלגלים כדי להכשילה; גם הפקידות הארץ⁻ישראלית אינה מקדמת אותה בלב שמח, והיא בודאי עושה או תעשה מצדה כל אשר בכוחה כדי לבטלה. בעזרת הערבים ובעזרת הפקידות הארץ⁻ישראלית נוכל בודאי ל“נצח” את ועדת פיל, על כל פנים בחלק זה שאנו דנים בו. אבל מה יהיה אחרי ה“נצחון” הזה? מתוך כל הספקות המרים האופפים אותנו ומתוך כל הבקורת החמורה שלנו, אנו שומעים קול תובע ומזהיר, לבל ננהוג בקלות⁻דעת עם ה“הן” וה“לאו” שלנו בנידון זה.

בחלל מועצת המפלגה היה מנסר הקול הזה והשרה עליה חרדת אחריות גדולה למצב אשר הועמדנו בו. היא לא פסקה הלכות “בעד” או “נגד” חלוקה, מבחינה פּרינציפּיונית. היא סיכמה רק את יחס התנועה להצעות המונחות לפניה, ואמרה: את הראשונה, את זו שבאה לבטל את המנדט או לסלף את הוראותיו – אנו דוחים בכל תוקף; את השניה, המציעה לנו מדינת יהודים קצוצת שטח ופגומת סמכות, איננו יכולים לקבל באותה צורה שהובאה לפנינו. אבל היא לא שללה את האפשרות של מו"מ על בסיס ההצעה הזאת ולא אסרה על עצמה ועל ההסתדרות הציונית לבחון כל הצעה מתוקנת שתובא לפנינו, ולדון בה מתוך שיקול⁻דעת וכובד ראש.

תרצ"ז


המלצות קוראים
תגיות