רקע
יצחק לופבן
בתחתית ההר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

פירושו הנכון של הקונגרס הזה (העשרים) וקביעת מקומו בקורותיה של הציונות, אם כאפּיזודה עתירת דמיון וקשת⁻רוח, ואם כמפנה היסטורי רב⁻תקוה ותושיה – יבואו רק במרוצת הימים הקרובים. מזלה של השאלה המרכזית, שבה היה שרוי הקונגרס העשרים, לוטה עכשיו ערפל רב. המאורעות המדיניים בעולם, שהולכים ומסתבכים מיום ליום, וכל המתרחש מסביב לעצם השאלה הזאת בעולם הערבי וגם על פני הבמה הפּוליטית הבין⁻לאומית, מקדירים במידה רבה ברגע הזה את האוריינטציה שלנו, וקשה לנחש עתה לקראת מה אנו הולכים. אף חילוקי הדעות הפנימיים בשאלה זו, החוצים את כל המפלגות והזרמים בציונות, מונעים בהחלט את האפשרות לסמן קוי⁻הערכה אובייקטיביים. המדבר בענין זה כיום, אינו יכול לומר שהוא מדבר בשם הכלל; בשם עצמו הוא מדבר, והערכתו היא בהכרח הערכה סובייקטיבית, אם כי הוא משיח בודאי גם את מחשבת הרבים שדעתם כדעתו.

שונה היה הקונגרס הזה מכל הקונגרסים אשר לפניו. המראה הגדול של מקראי ציון הראשונים, לא היה אלא מעין חגיגת בראשית. בתוהו ובוהו של הפּרובלימטיקה היהודית בזמן ההוא נקשר, בעסק גדול, הקשר הראשון במסכת האורגים של ההיסטוריה היהודית החדשה, מבלי שידע איש נאמנה, אם יהיה המשך להתחלה זו ואם לא תשאר זאת רק אחת מאגדות הגאולה, שכה רבות מהן חרותות על לוח דברי⁻הימים של כמיהת⁻החירות היהודית. התביעה שיצאה מן הקונגרס ההוא אל העם היהודי הנבוך, המושפל והמדוכא, היתה תביעה לאמונה, לרצון, להכרה תיאורטית בערכה ותפקידה של ה“אוטואמנציפּציה” – אבל העם לא הועמד אז בתחתית ההר של גורלו ולהכרעתו הפנימית לא היה עדיין ערך יוצר או קובע עובדות מדיניות. בהתפתחות שבאה במרוצת השנים בציונות, גם בזו שלאחר התמורה המדינית הגדולה שחלה עם הכרזת בלפור והכיבוש הבריטי, שימשו הקונגרסים רק תחנות מעבר בהתאבקות המושכת של התנועה הציונית על מפעלה: מ“ויכוח כללי” ל“ויכוח כללי”, מתקציב לתקציב, מאכזקוטיבה לאכזקוטיבה! בפני הכרעות גדולות לא הועמדו הקונגרסים האלה. הם נכנסו לתוך מסלול של שיגרא וכמעט תמיד אפשר היה לקבוע מראש, מה יאָמר וכיצד יאָמר ומה יעשה בכל קונגרס וקונגרס. אף המפעל הציוני עצמו, שעליות וירידות, גיאות ושפל, חלו בו חליפות, לא חרג ולא התכונן לחרוג באופן רציני מתוך המסגרת שנתכנס לתוכה, ושינויים “מהפכניים” לא היו צפויים לו.

והנה קרה דבר אשר איש מאתנו לא פילל ולא שיער כי יתרחש לבוא בזמן כה קרוב. בגלל מסיבות הידועות לכולנו, שאין צורך להתעכב עליהן כאן, חרג הענין הציוני מתוך מסגרתו הקבועה ושודדו מערכותיו. זה שרק מרחוק נראה לנו ומרחוק נמשך עלינו חסדו; זה שרחף לפנינו תמיד באחרית הימים, שלא יכולנו ולא רצינו לקבוע את קצו ואת תאריכו; זה שלקראתו אמנם חתרנו ולו היו מכוונים כל רחשי הלב הטמירים וכל הסבלות והמאמצים הגלויים שלנו בארץ, אך נמנענו מלדבר בו, מלקרוא בשמו, שלא בזמן ושלא בשעת הכשרה – הפך פתאום לבעית השעה. מדינת היהודים, עצמאות מדינית ליהודים בא“י, בחלקה של ארץ⁻ישראל – לא כמשא⁻נפש שלנו בלבד, לא כמאוויים רחוקים ולא כתביעה, אלא כתכנית ממשית למחר, המוצעת ע”י האימפּריה הגדולה ביותר בעולם ששלטונה פרוש על הארץ הזאת והעולה לדיון רציני על במת העמים כענין תכוף ואקטואלי – זאת היא קפיצה של ההיסטוריה, שהעמידה אותנו תוך פּרובלימטיקה חדשה, אשר לא ידענו אותה עד היום, והרסה את חומת השיגרא של הקונגרסים ושל סדר⁻היום הציוני.

אכן, שונה היה הקונגרס הזה, שונה במסיבות החיצוניות שבהן התכנס, שונה בתפקידיו הפנימיים, שונה בתביעותיו כלפי התבונה המדינית שלנו. לפניו הועמד ענין הקובע את גורל הציונות, לא למשך השנתיים הקרובות, כרגיל וכנהוג עד עתה, אלא הקובע אולי את גורל ההיסטוריה היהודית למשך דורות רבים. והוא תבע מאתנו את המידה הגדולה ביותר של ריכוז, אשר אנו מסוגלים לה, את ההסתלקות מכל חשבונות וטינות צדדיים, מכל התנצחות מפלגתית והתמודדות אופּוזיציונית, את ההתקדשות לגופו של ענין, במלוא ישוב⁻הדעת והאחריות הקולקטיבית.

האם היה כך הקונגרס הזה? האם נענה הוא לאשר תבעה ממנו השעה הזאת, והאם נענינו אנחנו לאשר הטילה עלינו השעה הזאת כלפי הקונגרס?

 

ב

רק בגלל מציאותו של חלק מכריע ומגובש בתוך הקונגרס אשר על אף חילוקי⁻הדעות שבו בשאלה זו, הוא אמון על משמעת פנימית ועל אחריות ציונית חמורה – יצא הקונגרס הזה בשלום מאימת הכאוס וההרס שרחפה עליו. סיעת מפלגתנו העולמית, שהתכנסה בצוּריך למועצה מיוחדת בשאלה זו, שבוע ימים בטרם שהתכנס הקונגרס, היא אשר נתנה לקונגרס את כיוונו ואת תוכנו, והיא אשר קבעה את גורלו. יש משהו לומר על עצם הסיעה, הופעתה ודרך עבודתה בקונגרס הזה. “סיעת העבודה” זו הכוללת תמיד את כל צירי ארץ⁻ישראל העובדת, כלומר גם את “השומר⁻הצעיר” – התכנסה בקונגרס הזה באיחור זמן וטיפלה רק בשאלות הארגוניות השוטפות, אך לא בשאלה המרכזית והפרינציפּיונית. והסיבה לכך היתה, שבה בשעה ש“השומר הצעיר” הופיע בשאלה זאת בעמדה מוחלטת, “מוניליטית”, מלכתחילה, ללא כל תקוה שיקבל עליו את הכרעת הסיעה – עמדה מפלגתנו העולמית בתוך עצם הבירור והדיון הפנימי ולא סיכמה עדיין את עמדתה. לפיכך ראינו הכרח בדבר להביא מקודם את הבירור שלנו לידי סיום וסיכום בתוך תחומי המפלגה – דבר שבתוך הסיעה המשותפת עם “השומר⁻הצעיר”, היה בלתי אפשרי, והיה נהפך בודאי ל“דיספוט” עקר וחסר תוצאות. לא היתה קיימת, איפוא, “סיעת העבודה” בשאלה זו בקונגרס, אלא סיעת מפלגת העבודה העולמית, מפלגת ה“איחוד”. ואם כי החברים מן “השומר הצעיר” ראו בזה סימן של הרס ופירוד פנימי, נהפכה העובדה הזאת לגורם קונסטרוקטיבי ומלכד גם בשביל התנועה הציונית וגם בשביל תנועתנו אנו.

אחרי התאבקות פנימית קשה מאוד במשך ימים ולילות רצופים, סיכמה סיעתנו את עמדתה וקבעה שורה של הנחות אשר שימשו מצע להחלטת הקונגרס בשאלת עתידה המדיני של א“י – שהיתה לציר העיקרי שעליו סובב הקונגרס הזה ובה נתמצה כל תוכנו. ניסוחה של החלטה זו הוא זהיר מאוד, מוגבל בכמה הגבלות ומוקף סייגים וסייג לסייגים – ואעפי”כ תהיה זאת טעות לחשוב כי היא פרי של פשרה וחכמה של עורכי נוסחאות. מלבד אולי פיסקא אחת ויחידה, המחייבת להביא באסטדיה מסויימת את השאלה להכרעה אחרונה לפני קונגרס נבחר מחדש, דבר שעלול לדעת רבים לגרום לתסבוכת פנימית מיותרת בתהליך הדיון וההכרעה, הרי באותו שלב שבו נמצא הענין הנידון בשעה זו, לא יכול היה הקונגרס לקבל שום החלטה אחרת גם אילו היה מורכב כולו ממחייבים קיצוניים. הויכוח הפנימי החמור בין מחייבים ושוללים היה לנו מבחינה זו לברכה רבה, באשר הוא כפה עלינו לשון של זהירות, למען לא ניווקש באמרי פינו, לא נשרוף אחרינו את הגשרים שהלכנו עליהם עד עתה בטרם שהננו בטוחים כי מצאנו קרקע מדיני מוצק אחר תחת כפות רגלינו, ולמען לא נחליש ע"י פזיזותנו את כוח מלחמתנו על תיקונים הכרחיים בהצעה הנידונה, שמבלעדיהם לא נוכל בשום אופן לקבלה.

מה שנדרש היה בשעה הזאת לשליחיה המדיניים של הציונות – נתן הקונגרס ע"י החלטה זו בשלמות. הוא נתן לנבחריו יפוי⁻כוח להיכנס במשא⁻ומתן ולהשתתף באופן אקטיבי בכל דרגות התפתחותה וגלגוליה של השאלה, על הפורום המדיני הבריטי ועל הפורום המדיני הבין⁻לאומי, עד אשר תקבל צורה מגובשת, שאפשר יהיה להחליט עליה “כן” או “לאו”; הוא נתן אפשרות לשמוע הצעות ולהציע הצעות, לערוך את דרישותינו, להתאבק על השטח, על הגבולות ועל הסמכות – ולסוף: לשקול בדעתם ולהכריע ברוחם ובשכלם אם ההצעה בשלה במידה כזו שאפשר להביאה לפני התנועה לשם הכרעה סופית. רק דבר אחד מנע הקונגרס משליחיו: להתחייב בעצמם או לחייב את התנועה, בטרם שניתנה לה הזדמנות לדון על ההצעה מחדש, בטרם שתקבל צורה מוחשית ותדע את אשר לפניה. ואם כי הנימוקים שמהם נובע סייג זה (כאילו באי⁻כוחה המדיניים של הציונות לא פעלו באסטדיה הראשונה של הדין ודברים מסביב לשאלה זו, לפי הוראותיו והחלטותיו של הועד⁻הפועל הציוני) הם משוללים כל יסוד – אין בזה אלא מידה נוספת של זהירות מועילה, כשהתנועה משאירה למוסד העליון והמוסמך שלה את זכות המלה האחרונה בשאלה כה מהפכנית וכבדת⁻גורל. באשר יתכן הדבר שלאחר שנעמוד בפני התכנית הסופית, יקל לנו לבוא לידי דעה אחידה יותר מבפנים, ויתכן הדבר כי השוללים היום ייהפכו למחייבים מחר, וגם להיפך: אם יתברר להם שהתכנית הזאת איננה פותחת בשבילנו אפשרויות של הגשמה והתבצרות, של עליה יהודית גדולה, של רכישת קרקע, של כושר הגנה וכו' וכו', ייהפכו המחייבים היום לשוללים קיצוניים מחר.

יש בזה מידה גדושה של זדון לב מצד חלק ידוע של האופּוזיציה, המסלפת את תוכנה של החלטה זו ומפרשת אותה, כאילו היתה זאת החלטה על חלוקת ארץ⁻ישראל. אילו היה אצל חלק זה קורטוב של אחריות, ולא היה מתכוון רק ליצור לעצמו עמדה אסטרטגית נוחה בשביל המלחמה הפנימית, היה מבין בודאי שפירוש זה פוגע פגיעה פוליטית קשה בגופו של הענין גם מנקודת ההשקפה של השוללים. לאמיתו של דבר לא החליט הקונגרס על חלוקה; הוא לא קיבל בכלל שום החלטה פרינציפּיונית; הוא החליט לא לסגור את הדלת בפני מו"מ בדבר יצירת מדינת יהודים בחלקה של הארץ מתוך תקוה ואמונה, כי צפונה בזה פוטנציה חדשה להגדלת העליה וההתיישבות היהודית בארץ, ליצירת כלים חדשים להגשמה כלכלית ותרבותית ולהגנת היצירה העברית, להפיכת הישוב היהודי לגורם של כוח שממנו בלבד יתד ופינה לברית⁻שלום וליחסי⁻גומלין בינינו לבין העם השכן – ולבסוף: להרמת כבודו של העם היהודי בעולם, דבר ששימש נקודת⁻מוצא למחשבתו ולחזונו של יוצר הציונות המדינית. אם אמנם אפשר יהיה לנו ע"י מהפכה זו להכניס לארץ ולהשריש בה, במשך עשרים או עשרים וחמש השנים הבאות, שני מיליונים יהודים נוספים, אשר יחיו חיים עצמאיים, כלכליים, תרבותיים ומדיניים, כפי שמשערים מומחים זהירים מאוד, שאינם חשודים כלל על תפיסת המרובה ועל הזיות מופלגות – הרי יהיה נס היסטורי גדול, שאירע לנו (אם יארע!) בימים שנסים מדיניים אינם מתרחשים בהם.

איש לא חשב ואיש לא החליט לוותר גם על תג אחד מזכויותיו ומשאיפותיו של העם העברי בחלקי א“י שישארו מחוץ לתחומיה של מדינה קטנה זו. אך כדי לבסס את ההתנגדות אל המוצע לפתרון, מן ההכרח היה להוכיח כי בדרך אחרת, בדרך של שלטון מנדטורי, לא רק לפי ה”סטטוס קוו" של היום, אלא אפילו לפי ה“סטטוס קוו” הממוצע של שמונה⁻עשרה השנים עד מאורעות תרצ"ו, אפשר להשיג יותר מזה, או שאפשר לקוות לתוצאות יותר גדולות – והוכחה זו לא עלתה בידי איש מבין המתנגדים, אם לא התכחש לגמרי למציאות שבה אנו נתונים, ואם לא ביקש לו מפלט לדמגוגיה חסרת שחר.

 

ג

הקונגרס נענה לזה שנתבע ונתן מה שהוטל עליו לתת – אך אנחנו, שליחי הציונות, לא נענינו לזה שתבע הקונגרס מאתנו בשעה הזאת. לא עלה בידינו להרימו ולהפכו למעמד של התקדשות התנועה והעם לקראת התמורה ההיסטורית הגדולה הצפויה לנו. נשיא הקונגרס הזה, מר אוסישקין, השוקד תמיד ללכת בעקבות המסורת ולסגל לעצמו דברי ראשונים, אמר ללכת בדרכו של נ. סוקולוב המנוח ולטבוע כמוהו פרזה בעלת כנפים להערכת הקונגרס ולסיכומו. במקום “זה היה קונגרס קשה – אך קונגרס טוב” אמר אוסישקין: “זה היה קונגרס טרגי – אך קונגרס גדול”. “טרגי” ו“גדול” אינם תרתי דסתרי, אך מסופקני אם יש איזה מגע שהוא בין הדברים האלה לבין הערכה נכונה של הקונגרס הזה ומהלכו.

אכן טרגית וגדולה כאחת, במידה שאין דומה לה בכל קורות ימינו, היא השעה שבה התכנס הקונגרס, וגדול ונישא הוא הענין שבו דן. לא רק המוני ישראל בכל תפוצות הגולה, אלא כל העולם כולו עשה אוזנו כאפרכסת לקול הבא מכנסת היהודים בצוריך ולאותו מאורע מיוחד במינו בהיסטוריה הפוליטית: בשורת מתן עצמאות מדינית לעם שזה אלפיים שנה נשלל ממנו טעם של חירות והרגשת מולדת אמיתית וטבעית. מאורעות העולם הגדולים שאירעו בו בזמן, המלחמה החדשה בין יפן וסין, ההתחדדות וההסתבכות של היחסים הבין⁻לאומיים – לא הקדירו אף במשהו את פּופּולריותו ואת פרסומו של הקונגרס הזה, העתונות העולמית, בכל הלשונות כמעט, גילתה עירנות בלתי שכיחה ומסרה במאמרים ראשיים ובטלגרמות מפורטות דינים וחשבונות והערכות על הקונגרס; היא קלטה כל מלה וכל משפט שהיה בהם משום חידוש והבלטה, עד שלעתים נתקבל רושם שהמתיחות מסביב לענין זה בדעת הקהל העולמית, אינה פחות רצינית ופחות עמוקה מזו שבעולם היהודי.

ואעפי"כ קשה לומר שהיתה גדלות בקונגרס הזה, או שנתגלתה בו אותה הטרגיות שיש בה משום תהייה על תהפוכות של גורל, אשר בידו האחת הוא מקפח אותנו קיפוח אכזרי ובידו השניה הוא מושיט לנו, בהקיץ ולא בחלום, את קצה החוט של מאוויי⁻הדורות באומה הישראלית. הכשרון הציבורי שלנו להנמיך דברים גדולים ולפרוט דינרי זהב למטבעות נחושת או לאסימונים, עמד לנו גם הפעם לשדוד את פארה של השעה הזאת ולהפוך את הפרובלימטיקה החמורה, אך הנשגבה והמופלאה, שנקלענו לתוכה, בחלקה הגדול למלחמת שפתיים טפלה. מלבד איש אחד, ווייצמן שמו, שידע פעם, פעמיים, בפעם השלישית והרביעית להרים את הענין, לתת לו ביטוי מלא וממצה, לחשוף את מלוא תוכנו, להאירו באורה של המחשבה היסטורית, ואולי מלבד עוד אחד או שנים מתוכנו, ובשורה הראשונה משה שרתוק, אשר מבחינת תאור הענין, ניתוח השתלשלותו והסברתו היה נאומו המצויין ביותר – נשמעו בקונגרס זה רק דברים מעטים מאוד שיש להם קרקע⁻מציאות תחת כפות רגליהם ושמי⁻דמיון מעל ראשם.

בהזדמנות אחרת כבר נאמר כאן, שמבחינת הפתוס והריטוריקה היתה עמדת השוללים חזקה ביותר. למחייבים חסרה הודאות, שהיא מוצקה וברורה אצל השוללים; ההיסוס הרב אם הדבר בכל זאת יקום, אם לא יקומו לו מכשולים מצדדים שאין אנו משערים אותם כלל, אם לא נשאר לבסוף מרומים בתקותנו, אם יעלה בידינו להשיג את התיקונים ההכרחיים בתכנית, שבלעדיהם אי⁻אפשר לנו לקבלה – כל אלה נטלו מאת המחייבים את הבטחון העצמי ואת הפתוס הדרוש להגנת עמדתם. לעומת זאת היה אצל השוללים נשק אפקטיבי מאוד של ויכוח ופולמוס, מכל הסוגים: אף של קנאים, תרועה של הולכים בגדולות, אמונה, גאווה לאומית, מוסר, בטחון עצמי – ונוסף על זה סף גדוש של לעג, אשר ממנו שאפו כמה מהם מלוא חפנים כדי למעט את דמותה ואת ערכה של התכנית הזאת, וכדי להפוך את הדבר שבשביל רבים מאתנו הוא מקור של התרגשות והתפעלות נפשית, לבוז ולשממון.

אין צורך לומר כאן שאצל חלק חשוב מבין השוללים, שלילתם נובעת מתוך חרדה ציונית עמוקה ואמיתית: השטח המצומצם, מחיקת מקומות ממפת המדינה המוצעת, שסנטימנטים היסטוריים גדולים קשורים בהם, הפחד מפני צעד פזיז, מפני קיצוץ כנפים, מפני הסתבכות מדינית נוספת, מפני השליה שעלולה לגרור אחריה תקלה גדולה לדרך הציונות בעתיד. ואין כל ספק בדבר, שעצם הענין הוא קשה כקריעת ים⁻סוף ומעמיד אצל כל אחד מאתנו במבחן חמור את כושר הכרעתו הפנימית. זה היה בודאי דבר בלתי טבעי לולא נתגלו חילוקי⁻דעות ביחס להצעה הזאת בקונגרס ובציונות, ואילו היינו הולכים לקראת תמורה כה גדולה בלי בקורת ובלי התאבקות פנימית. ואעפי“כ קיבלו לעתים חילוקי⁻הדעות הללו צורה שאינה הולמת את הענין, צורה בונדיסטית כמעט, אנטי⁻ציונית, והועלו נימוקים שהם עושים לסתר במידה שוה את מדינת היהודים הקטנה ואת א”י הגדולה.

לא נחזור כאן על הדברים. אנו עומדים תוך ימים קשים, גם במערכת מלחמתנו המדינית בג’ניבה ובאנגליה וגם נוכח חזית ערבית מרותחה, גועשת וחורשת מזימות. בינתים אכפו עלינו התפקידים של רציפות המעשה, של הצרים תכופים לשמירת הקיים, של צרכי עבודה וצרכי הגנה – והלואי שיעמוד לנו שכלנו הישר ודעתנו הצלולה לבל נסתבך בימים חמורים אלה בפולמוס⁻שוא על “נצחונו של העיקרון” ולא נתיש את כוחנו הקולקטיבי, הדרוש לנו בכל התנאים וכבכל המצבים שאנו נמצאים ועלולים להמצא בהם.

 

ד

אף מועצת הסוכנות היתה הפעם שונה מהמועצות שקדמו לה. פרט למעמד הראשון של יסוד הסוכנות המורחבת בשנת 1929, היה טעמן של המועצות הללו תמיד כטעמו של אפיקומן. לאחר שנסתיים סדר הקונגרס כהלכתו – היו לועסים בשממון את פרוסת המצה הטפלה על בטן מלאה, מתוך הרגשה שאין זאת אלא מילוי חובה פורמלית גרידא. למוסד הזה, שקם אחרי מלחמה פנימית כה קשה בהסתדרות הציונית, קרה כידוע אסון סמוך להיוולדו. עם מותו של לואיס מרשל מיד לאחר מועצת היסוד בצוּריך, נסתלק האדם אשר סימל באישיותו את תוכנו ואת ואת נושאו של ההסכם עם החלק הלא⁻ציוני. יורשיו של מרשל ביזבזו את הירושה הזאת לחלוטין, ולא רק שלא מילאו את התקוות שתלינו בהרחבת הסוכנות, אלא הפכו את עצם המוסד הזה לפיקציה מרגיזה, בראותם את עצמם כנושאי זכויות נכבדות ללא חובה ואחריות. רק המסיבות החיצוניות הקשות והמטרידות שבהן נתונה ההסתדרות הציונית במשך כל השנים הללו מנעו ממנה את האפשרות להעמיד בתוכה לדיון רציני את שאלת בנינה של הסוכנות היהודית, ולנסות להכניס בה תיקונים ולהעמידה על יסודות דמוקרטיים, כפי שעלה במחשבה תחילה.

ערב הקונגרס העשרים נתחדדו במידה יתירה היחסים בין ההסתדרות הציונית ובין הקבוצה האמריקנית, שהיא בעלת פרירוגטיבות ידועות בתוך החצי הלא⁻ציוני של הסוכנות. קבוצה זו אמרה להרחיב את תחום השפעתה והתנשאה אפילו להטיל את מרותה ולכפות את דעתה הפוליטית על הסוכנות היהודית. נוסף לחילוקי⁻הדעות בשאלת מדינת⁻היהודים מנקודת השקפה ציונית, הופיעה היא בתפקיד של שוללים קיצוניים מנקודת ההשקפה של ההתבוללות. לא זה שחסר בתכנית זו כדי להכשירה בעיני הציונים עורר את התנגדותה, אלא זה שיש בה. בהביטה על ענין ארץ⁻ישראל רק כעל אחד הנקודות הטריטוריאליות בתוך “הצדקה הגדולה” שלה – הרי עצם הרעיון של מדינת יהודים הוא לזרא בעיניה ומעורר אצלה אימת⁻מות לגורל האידיאולוגיה של טמיעה שהיא דבקה בה כעבד נרצע על אף התבוסה הניצחת שהאידיאולוגיה זו נחלה בזמן הזה במקום לידתה ובמקום חיותה העיקרי.

הדין והדברים שקדמו למועצה, בישרו משבר רציני ביחסים הפנימיים של הסוכנות היהודית המורחבת. טלגרמות בעלות אופי אולטימטיבי עפו בלי הרף מהתם להכא – וימים מעטים לפני נעילת הקונגרס הציוני לא היה ידוע עדיין אם יואיל מנהיגה של הקבוצה האמריקנית, מר ווארבורג, לבוא עם הפמליא שלו לצוּריך או לא. על כל פנים ברור היה שבדרכה של הסוכנות היהודית המורחבת תשמש מועצה זו תחנה חשובה ואולי גם מכרעת.

וצריך להודות שאמנם היתה זאת מועצה בעלת ערך. הטעם של חזרה משעממת ניטל ממנה. להיפך, הויכוח הפוליטי במועצת הסוכנות, באופיו, בריכוזו ובקיצורו, היה בו ענין ורעננות לא פחות ואולי יותר מאשר בקונגרס. סוג אחר של אנשים הופיע על הבמה ובא לידי ביטוי, ונימוקים אחרים הועלו על הפרק. עסקני ציבור וסופרים יהודיים שכל העבר שלהם הוא התנגדות אידיאולוגית לציונות, אך מכיוון שהם יהודים, שותפים לגורל⁻האומה הישראלית, לצערה, לתקוותיה ולהרגשתה העממית, הופיעו כמצדדים נלהבים לתכנית המדינה היהודית; ולהיפך, יהודים שעומדים זה שנים בראש המוסד התרבותי העליון של העם העברי בא“י, אך מכיוון שהיהדות שלהם היא רברנדית⁻ליברלית, מסוגו של “נתן החכם” שכל שלוש הטבעות שוות בעיניהם, רואים הם בהצעת מדינת⁻יהודים בא”י “מתן דבר שאינו שייך לנו, אשר על כן עלינו בתור יהודים לסרב לקבלו”.

הארגומנטציה שהשמיעו השוללים הלא⁻ציוניים במועצת הסוכנות לא היה לה כל מגע רעיוני עם השוללים בקונגרס הציוני, פרט לסיעה קטנה אחת, זו של “השומר הצעיר”. אנשי השומה“צ לבדם הצטרפו לתשואות ההסכמה שערכה הקבוצה של ווארבורג לדברי הבלע ה”מוסריים" של הד"ר מגנס. לעומת זה לא היתה עמדת הקבוצה הזאת פּופּולרית כלל וכלל בתוך החלקים האחרים, הלא⁻ציוניים, שבסוכנות, ואין צורך לומר שהשוללים הציונים לא תמכו בה. עובדה זו עירערה את העמדה האולטימטיבית של הקבוצה האמריקנית וסייעה בידי וייצמן להעביר את מועצת הסוכנות בשלום על פני סכנת הפילוג שארבה לה. התוספת שהוסיפה המועצה להחלטה הפּוליטית של הקונגרס הציוני, אינה מעלה ואינה מורידה בשעה הזאת. אך לגבי הופעתנו במערכה הפּוליטית החיצונית ישנה חשיבות רבה לעמדתה האחידה של הסוכנות היהודית, אם כי עצם שאלת הסוכנות עדיין נשארה פתוחה ומחכה לפתרונה.

תרצ"ח


המלצות קוראים
תגיות