רקע
יצחק לופבן
פני הדור...
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

באחד העתונים האנגלים, נתפרסם לתקופת השנה החשבון הפּוליטי של הימים הנוכחיים, בדרך שרטוטית: על פני מפת העולם משתרבבים כפתנים שחורים החיצים המסמנים את המערכה הנטושה בין הדיקטטורה והדמוקרטיה. האחרונה נסוגה לאטה אל מבצרי השגב האחרונים של הציביליזציה; הראשונה גוברת כנחל פורץ, ובעקבותיה שוטפת העריצות, המשטמה הגזעית והשפלות המוסרית, שתולדות ימי⁻הבינים נחשבות לעומתן כתקופת זוהר והתעלות אנושית. פלצות אוחזת כל איש ישר ונאמן לבב המסתכל במפה זו, והיודע לפרש את משמעותם האמיתית של הסימנים הגרפיים האלה, אם מבחינה סוציאלית⁻מדינית ואם מבחינת הסכנה של טבח⁻עולם איום שהולכת ובשלה בעקבותיהם. אך משנה⁻פלצות תאחז אותנו היהודים, שעוד בטרם כלתה הרעה הגדולה, ננעצים החיצים האלה בבשרנו, ומעלים נגד עינינו בצורה המחרידה ביותר את גורלה החרוץ של האומה הישראלית בתפוצות הגולה. “כאשר שמענו השמועה, חרדנו חרדה גדולה”… כמו בימי מסעי⁻הצלב, כשנתבשרה קרבת ה“טמאים” באיזו עיר או מדינה, יחרד היום קיבוץ יהודי אחד לרעהו ויקשיב קשב מבוהל לצעדי התמורות המדיניות המעלות את הכורת עליו ועל גורלו. פרט לאיים מעטים של מרכזים יהודים קטנים, שאליהם עוד טרם הגיעה הרעה, אך גם שם היא דופקת כבר על הדלתות, לא נשאר מקום באירופה שכנסת⁻ישראל לא תפרפר בו בזרועות הכליה. והפעם אין זאת כליה שב“פרוגנוזה”, אלא בלתי אמצעית, שבעינינו נראה אותה ובידינו נמששנה ובאזנינו נשמע את קול החבטה המזעזע של המפולת שלה.

הנה הוכנסה גם יהדות רומניה, המרכז היהודי השני בגודלו אחרי פולין, לתוך תהליך הליקבידציה השיטתית והעקבית. ולא חשוב הדבר אם גוֹגה עלה או ירד – חשוב הוא שה“גוגיות”, אחד השמות המרובים אשר למפלצת המשכלת של התקופה הזאת, הוכרה כשיטה מדינית רשמית. רומניה לא היתה מעולם גן⁻עדן לישראל. דמעות⁻העשוקים ירדו שם עוד בטרם שירדו ברוסיה הצארית, על כל פנים היו רומניה ורוסיה שתי המדינות היחידות באירופה שהיהודים נשארו בהם משוללי זכויות אזרחיות אחרי האמנציפציה, וכל אוכליהם לא יאשמו. ואעפי"כ לא הרשה לעצמו עם זה אף פעם להתעלל כך ביהודים ולחבל בגלוי תחבולות כאלה להשמידם כפי שהוא עושה כיום. עם⁻ממזר זה, שאת אביו לא ידע ואת אמו לא יכיר, שהנהו באמת אספסוף של גזעים ודמים, של הוּנים וגוֹטים, טטרים, סלבים וכו', עם שאין לו היסטוריה בהחלט, שלא יצר דבר בעל ערך ובר⁻קיימא לא בשדה התרבות ולא בשדה הציביליזציה, שהמעט אשר קיים בו מציביליזציה מודרנית או שהוא אימפּורט מן החוץ, או הוא בעיקר פרי יצירת יהודים, ואף לשונו המלוקטת, כמו שבטיו וגזעיו, מעשרות שפות שונות, חיכתה ליהודי שיבוא ויעשה ממנה לשון של תרבות – עם זה החל להתנשא פתאום ביחוסו הגזעי וחושש שמא יטמאו היהודים את דמו “הטהור”! רק בתקופה מסוכסכת ומורתחת כזו שאנו חיים בה, כשהעמים בעולם נערכים בעיקר מבחינת יכולתם להזיק, מבחינת ערכם כאויב, מבחינת מקומם כגלדיאטור בזירת ההשמדה ההדדית – יתכן הדבר שהעולה תפער כה את פיה וכל הדלים⁻הגאים שבעולם יעטו מצח נחושה ויכרכרו תוך התרברבות אווילית מבלי לחשוש כלל להיות לצחוק ולשנינה.

אחרי רומניה הולכת יוגוסלביה, אחרי יוגוסלביה הולכת אוסטריה, ואחריהם עומדים בשורה כמה עמים אחרים, כבמרוצת שליחים, להדליק זה אצל זה את הלפידים השחורים של משטמת בלהות ומזימת הכליה וההשמדה ביהודים.

אין זאת אלא הוצאת לעז על תקופה היסטורית שלמה, כאשר מזכירים את השם “ימי⁻הבינים” בקשר עם גורל ישראל בארצות הטוטליטריות. משהו משל מידה אנושית ונורמה משפטית היה קיים בכל זאת גם בימים האפלים ההם. כשרצו לעשות שפטים בנפשם וברכושם של היהודים אי⁻אפשר היה לעשות זאת סתם וכלאחר יד; מן ההכרח היה להעליל עליהם לפחות איזה עלילה, שבאופן אובייקטיבי היא בת עונשין, מן ההכרח היה לביים איזה משפט, עלילת⁻דם, חילול לחם⁻הקודש, הרעלת בארות וכו', מן ההכרח היה לחבר איזה “פּרוטוקול”. הכמרים של האינקוויזיציה בספרד לא יכלו לקחת סתם איש יהודי או כופר ולהעלותם חיים על המוקד ולהחרים את רכושם; צריך היה לנהל “חקירה”, להעיד עדים, להוציא מפיהם הודאה ע“י עינויים, וכשהדבר היה מכוון לפרעות בהמון, צריך היה על כל פנים להביא את ההמון לידי התרגשות דתית⁻קנאית. אחרי הכל נפתח תמיד בפני המעונים איזה פתח שהוא למלט את עורם, אם כי לא את נפשם, מצפרני הטרף, ע”י שמד והמרה. עתה מספיקה פקודה קצרה כדי להתיר את דמם ואת רכושם של מאות אלפים יהודים, מבלי להזקק לגמרי לשום הצדקה פורמלית. עפי"ר מסור הדבר לשרירות לבו של יחיד, אשר בנקיפת אצבע קרה וצינית,הוא הופך אזרחים מאתמול למשוללי זכויות אדם, ואת כל יסודות החוק והמוסר לטיט חוצות.

האם יש תנחומין בזה שגורל היהודים כיום איננו גורל יתום? לולא הניצוצות המעטים המהבהבים עדיין פה ושם, ולולא השרידים הנאמנים למשטר החוק והדמוקרטיה, שעדיין נראים חזקים ואיתנים למדי, קשה היה, לאור העובדות שאנו עומדים נכחן, באזלת יד ובחוסר ישע, להניס את הזבובים הטורדים ששמם “יאוש”. דומה הדבר כאילו צריך לאסוף כל אשר נכתב במשך מאה וחמישים השנים האחרונות על ה“קידמה” ועל “מגמת ההתפתחות של ההיסטוריה” ולדונו לשריפה. כל תרועת הנצחון הגדולה של המאה התשע עשרה על העבר, על הפיאודליזם העריץ, על השלטון ללא משפט ועל המשפט ללא צדק של הדספוטיזם והכנסיה, על אותה הדמות המבעיתה של סדרי חיים וחברה שכאילו בטלו ונטרדו מן העולם – מצלצלת עתה באזנינו כלעג מתלהלה. אותה ה“קואליציה של כל העוולות הסוציאליות”, שנגדה התקוממה המהפכה הצרפתית וניצחתה, מה ערכה לעומת השקר, הצביעות, המרמה, האכזריות וחוסר הבושה, הצועדים עתה בגרון נטוי בראשי נתיבות היבשת והימים, והופכים חיי עמים ומדינות לגיהנום של סבל ודמים? בנאומו במלאות מאה שנים למות וולטיר, ניסה ויקטור הוגו לשרטט בראשי⁻פרקים את דמות החברה אשר נגד בערותה, עוותותיה וחוסר הטולרנציה שלה יצא וולטיר למערכה: “החיים היו עליזים; איש לא הביט למה שמלמעלה ולמה שמלמטה הימנו; אדישות מתוך חוסר⁻דאגה ; משוררים בעלי⁻חן כותבים חרוזים יפים. חצר המלך הומה מחגיגות והילולות. ובאותו זמן משתוללת הפראות הדתית, והשופטים מוציאים להורג על הגלגל איש זקן ושב, וכהנים תולשים לשונו של ילד בעבור זמרו שיר”. במחצית השניה של המאה התשע⁻עשרה נראתה כבר דמות חברה זו כעבר רחוק שצלל בתוך תהום הנשיה, או כזכר מקולל לדבר שהיה פעם ולא יתכן כלל שיחזור שוב ויקום לתחיה. אך לעומת כל זה שישנו כיום, לעומת ההתמוטטות האיומה של כל מידה מוסרית וכל ערך תרבותי ולעומת ההתעללות האכזרית בחיי האדם ובכבודו, הרי תיאורו של ויקטור הוגו אינו אלא אידיליה של רועים.

עוד לפני חצי יובל שנים, בראשית פרוץ המלחמה העולמית,כשהעולם נדמה פתאום לחיה משתוללת אחוזת טרוף של דמים והרס, לא נרדם עדיין המצפון האנושי באותה מידה כמו היום. כשפרצו הגרמנים לבלגיה, נחרד מצפון העולם, וכשהחריבו הכובשים מספר בנינים עתיקים בעיר למן המעטירה, רשמה ההכרה התרבותית של האנושות את “המנא מנא, תקל ופרסין” שלה על קיר ביתה הפוליטי של גרמניה. כל אפּיזודה שהיה בה משום עבירה על ה“מותר” בשעת מלחמה, נחתמה ככתם שחור בהיסטוריה של הימים ההם. עתה עדים אנו זה למעלה משנה וחצי, כיצד פרצו ופורצים יום יום מחדש, שני עמים זרים לגמרי לתוך תחומי עם קטן הנלחם על חופשתו, שאין להם עמו כל מגע של גבולות ולא היו להם עמו כל סכסוך מדיני, והם מנתצים את עריו ואת היכליו המפוארים, משמידים את עמל הדורות שלו ואת יצירת⁻רוחו האמנותית, מרטשים את אנשיו, אנשים, נשים, זקנים וטף, מטביעים אותו בנהרי נחלי דם, עושים מעשים אשר הריסות טרויה, שעליה אולי שרטה האנושות בפעם הראשונה שרטת של חרטה ובושה בנפשה, יכולות להחשב כמשחק⁻ילדים לעומתם – ואיש לא יחרד, חרדה של ממש, שיש עמה חרון⁻אף ואזהרה כדי לרפות את ידי המשחיתים.

ויפן בסין? קחו בידכם איזה עתון מצויר שהוא, וראו את תמונות ההרס והאכזריות הגדולה, ראו מאות אלפים ואולי גם מיליונים בני אדם אשר הושלכו בכוח הזדון מתוך חייהם הקטנים, אך הכשרים ורוויי⁻העמל, ככלבים שאין להם בעלים; ראו איך הם נודדים מכורבלים וכפופי גב, עם עורם לבשרם, על ילדיהם ונשותיהם וזקניהם התשושים, אחריהם ידלק המות ולפניהם יהלך חוסר⁻התוחלת; ראו את האב הסיני הנמלט עם ילדו הרוכב על כתפיו מתוך מטר הפצצות המשמיד, או את האב השני המרים, מתוך הכנעה קפואה לגורל, את ילדתו הקטנה המרוסקת מעל רצפת הרחוב, כמי שמרים תרנגולת שחוטה. על מה באו לו כל אלה לעם הסיני? על אשר לא רצה להיות טרף בפי עם שחצני שכל יתרונו הוא בזה שסיגל לעצמו את היכולת ליצור כלי נשק ולהשתמש בו!

הנה נאם היטלר. נאום ברוטלי, מתגרה, נפנף באגרוף רשע, הטיח בפני העולם את לעג השטן שלו, דיבר בבוז על המדינות הדמוקרטיות, על “השקרנים היהודים הבין⁻לאומיים”, הפך לצדקה לאומית גדולה כל מעשה אלמות והרס, איים ב“ברזל ופלדה”, שיקר, פלט כלבה רותחת רעות⁻רוח ואמרות נאלחות. בכל זמן אחר היה נחשב בודאי כדמגוג נקלה ומתעתע. אך הנה הקשיב העולם קשב רב מתוך חרדה וגם מתוך התפעלות – על כל פנים מתוך דרך⁻ארץ לאויב חזק. גם אנשים אמונים על ערכי תרבות ועל דרכי מחשבה הומניים – התפלאו וגם נתרגשו למשמע התוקף הגדול של הרשעות הצולחת, ושאלו את עצמם בלבם אם אין הכרת עצמם בוגדת בהם ואם מסוגלים הם עוד בכלל לחשוב ולהעריך נכונה.

אך למה היטלר דוקא? הרי אף במקום שנדמה היה לנו לפעמים כי שם תעבור ממשלת זדון מן הארץ והאנושות תמצא את תיקונה במשטר חיים וחברה שיש בו צדק ושויון וכבוד לאדם – גובר ועולה ריח הבאשה של דמים והתעללות אכזרית. לב רבים מתוכנו היה הומה זמן רב לקראת הנעשה ברוסיה, ואם כי מעולם לא השלמנו עם השיטה הגוזרת על חופש הפרט והכלל, השמה מחסום לרוחו של האדם ונחושתים על מחשבתו – היינו מנחמים עצמנו לעתים, כי יתכן שדרושה באמת תקופת מעבר מתאכזרת, כדי לשבור את המסורת המושחתת של העבר ולהקים סדרי חיים אחרים, יותר יפים ויותר מתוקנים. על השאלה שהיתה מזדקרת לפנינו תמיד: אם יתכן הדבר להגיע אל החירות ואל הצדק בדרך הסיוט הזה, בדרך של שעבוד ועינויים, גלויות ועריפת ראשים – ענינו לעצמנו כי אלה הם הקוצים בכרם שמכלים אותם שם. אמרנו לעצמנו עוד: מבין הבתרים האלה תקום ברית חדשה לאנושות. אבל, אהה, הברית הזאת לא קמה – ורק הבתרים נשארו ונשארה ה“אימה החשכה”, שמתוכה מגיעים אלינו יום יום הדי תועבות שאין להם גבול וקץ.

המהפכה, שהיתה לרבים מאתנו משא⁻נפש גדול ואמונה עמוקה בשחרור האדם, נהפכה לערפד אכזרי המכלה את בניו ומוצץ את דמם מתוך תאוה אפלה. איזה ערך יש כיום לאותה ה“דיאליקטיקה” האווילית שבחורי⁻ישיבה יהודיים מודרניים אומרי לתרץ בה את כל הקושיות, ומה לנו “ההצלחות הגדולות” ביצירה הטכנית וכו' – אם במקום משטר של חירות הולך ומשתרש יותר ויותר משטר כוזב ואכזרי של דספוט אסיאתי, כאחד החאנים הטטריים, בושסי אדם וגוי מאז ומקדם?

נאמר אצלנו “פני הדור כפני הכלב”. רק צחוק מעורר בנו עתה המשל הזה. פני הכלב הם הפנים האנושיים היחידים שנשתיירו עוד כיום בעולם. גם כשאומרים “אדם לאדם זאב” – לא נאמר מאומה. ספק הוא אם כל הזאבים וכל חיות⁻הטרף שבעולם משחיתים ושופכים דם אדם במשך אלף שנה במידה שהשחית אדם באדם ושפך דם במשך השנה האחרונה בלבד. פני הדור כפני מפלצת, שהדמיון האנושי טרם מצא לה משל וטרם ידע לשוות לה דמות.

תרצ"ח.


המלצות קוראים
תגיות