אם יש כיום מקום בעולם ששם עם קטן מאד, יותר נכון פירור של עם קטן, יוצר ועושה דבר⁻מה שתוכנו המוסרי אינו מוטל בספק ואופיו התרבותי האנושי טבוע בכל מהותו – הרי זאת ארץ⁻ישראל. בשעה שנכתבות השורות האלה הולכות ונגמרות ההכנות לחנוכת שלב חדש וחשוב מאד בהתפתחותו של נמל תל⁻אביב – פתיחת שער הכניסה ליהודים אל אדמת מולדתם. רק לפני ימים מעטים נחנך במרחקי ימים, בסינגפור אשר בהודו התחתונה, נמל גדול מאד בלווית טכס מהודר של שייטות אניות⁻מלחמה. יודעי⁻דבר כותבים ומתארים את הפלאים הטכניים הגדולים שבהם נוצר הנמל ההוא, אשר אינו משמש לשום צורך קונסטרוקטיבי, אלא כפוזיציה חדשה במערכת האיבה והמריבה ההדדית של גויים וממלכות. בנמל תל⁻אביב, זה הצעיר בנמלי העולם, אין לע"ע פלאים טכניים מרובים – אבל יש בו פלא אחד גדול, אשר עליו יספר דור לדור: פלא ההתחדשות של כוח היצירה הקולקטיבית אצל עם, שגם בימים החמורים שעוברים עליו כעת בארץ זו, ידע להפוך אין ליש, בשטח שלא ניסה בו ולא ניסו בו אבותיו זה ששים דורות ומעלה.

כולנו זוכרים את יום ה⁻19 במאי שנת 1936, כאשר עגנה האניה הראשונה אצל חופה של תל⁻אביב. לא היה עדיין ולא כלום באותו שטח שומם ועזוב מאחורי בניני התערוכה, מלבד משוכה ארעית של חוטי ברזל, ומלבד אדנים משומשים שהונחו על פני החול הרך במקום כביש ואיזה צריף ללא תואר והדר שנבנה בפזיזות, אשר בחורי ישראל העלו עליו תוך התאמצות מרובה שלט ודגל. ואעפי"כ המה בנו הלב מאד מאד, והיינו חדורי הרגשה שהיום הזה הוא יום גדול, יום של התחלה גדולה והנחת יסוד לא רק לדרך של תחבורה נוחה יותר בשבילנו, כי אם הנחת יסוד לאחריות חדשה, בדרך קוממיותנו הלאומית. וראה זה פלא: בכל שטח היצירה שלנו בארץ מלווים אותנו תמיד ספקות רבים. בכל פעם שאנו מוצגים לפני תפקיד חדש, איננו בטוחים בעצמנו אם נוכל להרים את המשא – והפעם דוקא, באותו שטח דוקא שלכאורה היה הספק צריך להיות גדול פי כמה וכמה, כאן השתרר בתוכנו מין בטחון מוחלט שיכול נוכל וגם נבצע את אשר אנו מתחילים.

ואמנם לא הטעתה אותנו הרגשה ראשונה זו. בטרם עברו שנתים ימים – והעוּבר חסר⁻הצורה היה לא רק לולד בר קיימא, כי אם לנער בריא וחסון. בלי מסים של חובה, בלי הלוואות של כפיה, רק בהתאמצות חלוצית פנימית של הישוב העברי, יותר נכון: של הישוב בת"א וסביבותיה – קם נמל, עם ראשית נוף וראשית הווי של נמל, עם האוירה המיוחדת הממלאה את חללו של נמל בכל מקום בעולם, עם ריח העטרן והזפת המעורב בשפעת ריחות של סחורות מוצאות ומובאות, עם סירות, מנופים, מחסנים, בנינים וכבישים – ואף האצה מתחילה לעלות כבר בקירות⁻המגן ומשוה להם דמות של יציבות ותיקה. מי שמסתכל עתה במראה המקום, בתכונה שבו, רואה את המספנות לבנין סירות ודוברות, רואה איך בני העם הזה אשר אלפיים בשנה לא ירד באניות כי אם לצרכי הגירה בלבד, לא החזיק במשוט ובמפרש, ומלבד העגלונים שבעיירה לא טינף את ידיו בזפת ובעטרן; איך בני העם הזה נעשו בבת אחת כזקנים ורגילים בהלכות פריקה וטעינה, בנין סירות והסעתן, איך אנשי יבשה מאז ומקדם נהפכים לאנשי⁻ים, הצוחקים לנחשולים ומעיזים מצחיהם לסערות – אי⁻אפשר לו שלא יתמלא לבו משנה תקוה ואמונה בנצחונה האחרון של מערכת היצירה שלנו, על אף הקשיים הגדולים שהיא פוגשת על דרכה.

נמל תל⁻אביב עוד יזכה בודאי להרבה חנוכות עד אשר יגיע לגבורות. הוא נמצא עדיין בכל זאת רק בראשיתו, אם כי ראשית נאה ומעודדת; הוא קטן עדיין וצריך להרחיבו ולהעמיקו, ולהפכו מנמל⁻סירות לנמל⁻אניות – וכל שלב ושלב בהתפתחות זו יהיה חג בשבילנו. אך חג החנוכה של שבוע זה, חג הפיכת נמל הסחורות לנמל נוסעים, חג פתיחת נתיב התחבורה הבלתי⁻אמצעי הראשון בין העולם היהודי בגולה ובין מולדתו הנבנית – הוא שוב חג של התחלה גדולה אשר יקבע לדורות בלוח הימים והשנים שלנו. אצל עמים אחרים, אשר הגורל הרחיק את נחלתם מתחומי ימים, ישנה פרובלימה לאומית חמורה בדבר “המוצא אל הים”. מולדתנו ששפרה עליה נחלתה מאחר ש“הוא על ימים יסדה”, הפרובלמה הלאומית הגדולה היא בדבר “המבוא מן הים”. הקשר הישר עם הספינה המביאה שבי⁻גולה יהודים, ללא מחיצת זרים, ללא מסדרונות זרים, ללא חשש שמא יתגבר יצרו של מישהו לרצות להפריע, לומר “איננו מרשים”, ולרצות להרעיב אותנו לאנשים כשם שרצו להרעיב אותנו ללחם בשנת 1936 – פותר את אחת הבעיות הקשות שלנו שעמדנו לפניה כמעט מראשית עלייתנו המחודשת לארץ זו, במשך יובל השנים האחרון ומעלה. ואם כי נשארה קיימת עדיין המחיצה הגדולה, המחיצה המדינית, בפני העליה היהודית – הרי גם הרגשתנו זו ודאי שאינה מטעה, שעם פתיחת השער לעלית יהודים בת"א הננו מתקרבים יותר להסרת המחיצה הזאת מאשר עד כה. על כן יבורך היום הזה, כיום שהוספנו בו קנין וקשרים בין העם ומולדתו –

“שאו שערים ראשיכם!”

תרצ"ח