א    🔗

כמו המחוג על פני לוח⁻השעות, הולך סובב הגורל הזה על כנסת⁻ישראל. גרמניה אשר חשבנו כי בה נתגלה בתקופה זו גורלה ההיסטורי של יהדות הגולה בשיאו הטרגי ביותר – אוסטריה הגדילה עליה. אך גם לה יעודים כבר מתחרים רציניים. פולין בודאי עוד תגדיל להרע. המסגרת הפורמלית של חוקת המדינה הפולנית, שמכירה עוד להלכה בזכות האזרח היהודית, ומקיימת עוד מידה ידועה של חוק ומשפט, הולכת ומתפוררת מיום ליום. וכאשר תותר שם הרצועה כשם שהותרה בגרמניה ובאוסטריה, וכאשר התורה הנאצית תתמזג שם עם כזבון רוחו של עם נצור⁻לב, הרי אין הדמיון שלנו מספיק כדי לתאר לעצמנו את גודל הזוועה והיגון שיפלו בחלקם של שלושת המיליונים וחצי המיליון היהודים אשר בארץ זו.

על שום מה אנו רושמים עתה את הדברים האלה? על שום מה אנו חוזרים על המוּדעות והמוסכמות כמעט? האם כדי להאנח סתם על השוד ועל השבר, לקונן, לתנות את מכאובינו, כאשר היו רושמים אבותינו את מגילות הצער שלהם, שנצטרפו אחרי כן לספרי⁻הדמעות של הגולה היהודית? או האם כדי להראות על העוול שנעשה לנו, למחות, לבוא במשפט עם צוררינו, להעיר למוסר אוזנם? מה בצע בכל אלה בסגריר עולם זה? אם יש לבוא עתה במשפט עם מי שהוא, הרי זה קודם כל עם עצמנו, יש לבוא במשפט עם המצוקים והנרדפים. הללו מחוייבים להבין לא רק את אשר לפניהם, אלא גם את אשר עומד מאחורי הכותל של גורלם. האסון הגדול ביותר אשר אירע לישראל בימי דור זה, הוא שלא הבין לאחריתו. העם הזה אשר נאמר עליו כי הוא “עם חכם ונבון”, נתגלה כאוילי ביותר בין עמי הארצות. הוא אשר ידיו רב לו בכל מכמני הידיעה, הפותר את כל חידות העולם ומנחש בגביעי כל הנצורות והתעלומות של הנפש והיקום – נעלם ממנו הדבר הקרוב והגלוי לו ביותר: את עצמו לא ידע ואת סביבתו לא הכיר, ועל אשר הוא עושה וחי לא נתן חשבון לעצמו. ולא זו בלבד, אלא גם אחרי אשר פתחו לו, אחרי שהופיעה ברחוב היהודי האזהרה הגדולה, הקול הדופק על ארמונות שאננים ועל אהלי הדלים, הוסיפו להתכחש ללבבם ולגורלם. מי לא הזהיר בימי הדור הזה? הזהיר פינסקר, הזהיר הרצל, הזהירו אחרים – והיהודים, מרבית היהודים לעגו להם. לעגו המתבוללים והחרדים! לעגו גם הציונים עצמם, לעגו ציוני רוסיה, אלה הטובים בעם, הערים ביותר לכל הרגשה היסטורית יהודית, אשר כל עוד היתה היכולת בידם, חיבקו את המיחמים מטוּלאַ, שחשבו אותם על אף הכל למציאות של חיים קבועה ובלתי משתנה; בשעת רחמים נדבו לקערות יום⁻הכיפורים ודאגו להרבות השכלה בישראל, נאנחו עם העניים ועם מוכי⁻הפרעות – אך “בית יעקב לכו ונלכה” אמרו רק מעטים מהם, יחידים, עשרות, לכל היותר מאות; יתרם – לגבי שיבת⁻ציון, לגבי הצלת נפשם ונפש ילדיהם, לגבי הפיכת יכולתם ורכושם למקור הצלה ממשית ובנין חיים חדשים, לגבי כל אלה היו כחולמים. ובהקיץ – דאגו ל“פראבוזשיטלסטבו”, לזכות ישיבה במוסקבה ובפטרבורג, לבנים מוכתרים ולבנות מומרות ב“מקצת”, עד שבאו הבולשביקים ונטלו את המיחמים מטוּלאַ, והחלק הרביעי של יהודי העולם כאילו נגדע ונתלש מגופה של האומה הישראלית וכל עמל הדורות שלהם צלל לתוך תהום הנשיה… ולעגו הציונים בגרמניה, באסוטריה, בפולין, ברומניה ובאמריקה, אעפ"י שנאה דרשו ועשו את הציונות כמין זמר כדי להניס בו את שממונם הציבורי. אלה שתנועת השחרור הלאומית היתה להם לתוכן חיים, לחרדת⁻נפש היסטורית, נשארו בכל מקום בודדים ומעטים. המון בית⁻ישראל האמין בעצם בגולה יותר מאשר בציון, הוא האמין במגמת ההתפתחות של החברה והמשטר ברוח הקידמה והדמוקרטיה; בגילויים האנטי⁻יהודיים, בצרות¹ שנתרחשו, בפרעות, בהתעללות, הוא ראה רק מעין סבל⁻ירושה של כנופיה מנוונת, של שליטים ארעיים אשר ימיהם חוצצו. הוא חלם להסתדר כאן לאורך ימים תחת כנפיה הסוככות של האמציפּציה, לכבוש אפילו כיבושים נוספים, אבטונומיים – עד שבא האות הראשון מגרמניה.

ההאמינו לקול האות הראשון הזה? לא האמינו! לרגע נתחלחלה יהדות גרמניה כאשר נתמוטטו פתאום חומותיה הגבוהות והבצורות שבטחה בהן. לרגע נזדעזע אפילו העולם היהודי מן הקצה עד הקצה. חלק אץ להמלט בשבילים שונים, ואחד השבילים האלה היתה גם ארץ⁻ישראל. אבל משחלפו הזעזועים הראשונים, החלו להתרגל למציאות החדשה הזאת, אעפ"י שהיא הלכה ונעשתה גרועה ואיומה יותר מפרק לפרק, ושוב היא לא הפחידה אותם ביותר, ואף האמן לא האמינו בה. גם יהודי גרמניה עצמם, ברובם הגדול, לא קיבלו במלוא הרצינות את אשר נתרחש ובא עליהם; הם חשבו זאת לאיזה מקרה רע, ארעי וחולף, ולא השתמשו במידה מלאה בשהות שניתנה להם בכל זאת כדי להציל את רכושם ואת עצמם הצלה של ממש. וליהודים האלה היה רכוש עצום, פרי עמל דורות, אשר אגרו הם ואבותיהם ואבות אבותיהם כנמלים, רכוש שהיה בו כדי להקים בשבילם ובשביל בניהם אחריהם, ובשביל המוני יהודים אחרים, מקלט נאמן במולדת – ואת כל זה בזבזו באיולתם, הפקירו אותו למולך הנאצי, או שהעבירו אותו מגולה אל גולה; כי היהודים הגרמנים בעלי הרכוש הגדולים, במידה שעלה בידם למלט משהו מהונם, לא מילטו אותו לארץ⁻ישראל אלא להולנד, לצ’כוסלובקיה, לאמריקה, וכו', מבלי לחשוש כלל שמא טמון להם גם בארצות הללו מחר או מחרתיים אותו פח⁻יוקשים שבו הם נלכדו בגרמניה היום.

והנה בא האות השני. שכנתה הקרובה ביותר של גרמניה היתה אוסטריה, יהודי אוסטריה לא היו אמנם עשירים כל כך, אך גם שם נאגר עמל⁻דורות⁻יהודי רב מאד. וכל העולם ידע ואף יהודי אוסטריה היו מחוייבים לדעת, שמדינה קטנה זו נועדה להיות הקרבן הראשון להתפשטות המדינית של המשטר הנאצי. כחרב דמוקלס היה תלוי מעל ראשה ה“אנשלוס” במשך חמש השנים האחרונות – וחמש השנים הללו, שבהן נתגלתה לעיני יהודי אוסטריה כל עוצם הטרגדיה של היהדות הגרמנית, שבהן ראו איך נשברה ונשחקה לעפר העדה היהודית הגאה הזאת, ואיך נהרס עד היסוד מעמדה הכלכלי, היו מספיקות להורות להם ליהודי אוסטריה מה לעשות כדי להמלט מגורל זה. אבל הם לא האמינו. הם הטמינו ראשם בחול למען לא לראות את המתרחש והולך, הם הקיפו את עצמם באונאת⁻דעת, ש“באוסטריה בודאי לא יקרה כדבר הזה”, שעל כל פנים עוד יארכו הימים, ובינתים יגיח בודאי מאי⁻שם גואל ומציל והכל יבוא על מקומו בשלום. וכך רימו את עצמם, ועל קבי⁻רמיה אלה הלכו בצעדים בטוחים לקראת אסונם. כשהתחילו להאמין – איחרו את המועד, נחלתם היתה כבר לזרים, והם עצמם פירפרו כבר בתוך רשת הקורים של העכביש הנאצי, באין יכולת להציל אפילו את בדל האוזן שהצילו יהודי גרמניה.

היאמינו לקול האות השני הזה? יהודי הגולה עדיין אינם מאמינים. לאחר ששלושה מרכזים יהודיים, שבהם היתה צבורה מורשת הדורות של הגולה היהודית, הן במובן החמרי והן במובן הרוחני, נהרסו עד גמירא, אין שארית ישראל מאמינה עדיין כי הענין הוא רציני מאד, וכי המחוג שעל פני לוח השעות לא יסוב לאחור ולא יפסח בסיבובו. אפילו יהדות פולין, זו אשר עליה מכה הקורנס זה עשרים שנה, ומיום ליום נעשית העניבה מסביב לצוארה צרה יותר, אף היא הנתונה בתוך פּוגרום מתמיד, פּוגרום גופני ופוגרום כלכלי וחברתי כאחד – אינה מאמינה עדיין. בפולין מרוכז הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה כיום. ברובו הוא מתלבט ביסורי עוני, אך גם בו צבורה עדיין יכולת רבה, צבורים נכסים ועושר, שאילו היו דואגים במשך כל השנים האלה להוציאם מתחום הסכנה הודאית, להשקיעם בארץ⁻ישראל ולהפכם לכוח קונסטרוקטיבי, היתה נוצרת ע"י כך אפשרות של פדות והצלה לא רק לבעלי הנכסים האלה אלא גם להמוני יהודים גדולים עמם. אבל טפש לבם מהבין. מי שהרעה עוד לא הגיעה אליו, משלה את נפשו כי לעולם לא תגיע. בינתיים מתגלגל הרעם ומתקרב, ולא ירחק היום ולפני השוקת השבורה של גורלם יעמוד הפעם לא ציבור קטן בן מאתים אלף או בן 500 אלף, אלא ציבור בן מיליונים.

ואותם היהודים המסתתרים עדיין בחביון השלוה והמנוחה הנעימה בארצות הדמוקרטיות – בודאי שאינם מאמינים. בגוּמת⁻הלב מתקתק בודאי משהו, כאשר גם שם מתחילות לנסר סיסמאות נאציות אנטי⁻יהודיות. אבל שמשה של האמנציפּציה הזורחת עדיין בארצות הלו, מניסה לע“ע כל דאגה רצינית. כמה זמן עוד תזרח ותגיה שמש צדקה זו? מי שקורא את ספרו של סינקלר לואיס “אצלנו אין זה אפשרי” – אינו נהנה אמנם הנאה ספרותית גדולה, אך הוא מוכרח להיווכח באיזו מידה אפשרית התפתחות כזו שבגרמניה גם בארץ שעמודי הדמוקרטיה נראים בה כה מוצקים ואיתנים, כמו ארצות הברית של אמריקה. על אף כל ההפגנות הנאות של בפּטיסטים וחוגים הומניים אחרים – הרי קיימת שם, כידוע, תנועה אנטי⁻יהודית חזקה ומושרשת. וארצות אמריקה הדרומית, אם כי התנועה הנאצית האנטי⁻יהודית לא הגיעה שם עדיין לידי נצחון, הרי היא הגדילה בכ”ז את כוחה וביצרה במידה רבה את עמדתה. והולנד ובלגיה על גבול גרמניה תשכונה. וצ’כוסלובקיה, הרי עליה מונפת החרב הנאצית. ואף בעד אנגליה וצרפת מי לידינו יתקע?

ב    🔗

הנה כי כן, סובב הולך המחוג על פני לוח השעות. היה זמן שהגולה היהודית התבצרה בממון, באותה מולדת מטולטלת חמרית שיצרה לעצמה, באותו תחליף שבא במקום קרקע ואחיזת מולדת ממשית. אלה שימשו לעתים כמחלפות שמשון, שהנחילו כוח לישראל להאבק במשך מאות בשנים עם שונאיו ומרדפיו. הערלים הטפשים הללו, שלא נהגו כלל וכלל קדושת קנין בקרקע של זרים, שחיו על חרבם ועל קשתם כ“אבירים שודדים”, נהגו משום מה קדושת קנין בכסף. את הכסף השתדלו לקחת מאת היהודים בערמה – הרבה לקחו, אך הרבה הסתירו מהם היהודים בערמה אף הם. אבל לקחת סתם, להגיד “שלך שלי”, פשוט בלי נימוק וטעם ובלי היתר משפטי – את זאת לא ידעו. עד שבא היטלר והורה את ההיתר, הראה כיצד גוזזים “מחלפות שמשון” וכיצד לוקחים מאת היהודים את כספּם. יהודים מרוששים – תש כוחם.

והיה זמן שיהודים התבצרו ב“רוח”, באינטלקטואליזם, בחכמת⁻החיים ובבינת⁻העולם שלהם, או כפי שמנסחים אחרים: ב“תורה”, במולדת הרוחנית המטולטלת השניה, שאף היא שימשה להם תחליף של חירות בתוך עבדותם. והערלים הטפשים הללו, נהגו דרך⁻ארץ בגילויי הרוח, חשבו אותו לכוח, לכוח מגי כמעט, שלעתים נתבטלו בפניו. ברופא יהודי לא נגעו לרעה גם בימי הביניים החשוכים ביותר, ועם המלומד היהודי ערכו “דיספוטים” גם בימים שחרב הכנסיה הנוצרית היתה רוממה. עד שבא היטלר ונשב ברוחו הוא, וביטל את כל הקסם הזה והראה כיצד גוזזים גם את “מחלפות מששון” אלה. יהודים בלי “רוח”, כלומר בלי יתרון הערך שבעמדתם הרוחנית – תש כוחם.

בכל דור ודור ביקשו לאבד ולהשמיד את העם הקטן הזה, ולא ידעו כיצד. ההרג בלבד לא הועיל. סגרו לפניו את הדרך אל הקרקע, הוא פילס לעצמו דרך אל קרקע מלאכותית, אל הכסף, אל הסחר; סגרו לפניו את הדרך אל החירות, הוא מצא לו הדרך אל חירות רוחנית. עתה נודע הסוד ונמצאה העצה. יהודי בלי קרקע, בלי כסף, בלי חירות רוחנית – כל “שקץ” קטן יכול למחצו. ונשאלת השאלה: כיצד נתגונן? בסיטואציה הזאת, הממשית, זו שאין בידינו לשנותה, כיצד נתגונן, כיצד נציל את שארית הפליטה היהודית למען לא תכחד כשם שהולכת ונכחדת לעינינו יהדות גרמניה ויהדות אוסטריה?

כשאני קורא עתה בעתונות היהודית בפולין מאמרים חוצבי להבות נגד הצעות החוקים האנטי⁻יהודיים של מפלגת הממשלה, ואת הפראזה השגורה והשדופה “מיר וועלן קעמפפען פאר אונזערע רעכט”, (“אנו נלחם על זכויותינו”) אני אומר לנפשי: “נודי למיללת” הזאת, אשר במר יאושה היא מנחמת את עצמה בפטפוטי מלים שאין להן שחר. מי “קעמפפען” ומה “קעמפפען”? אילו היו אומרים: אנו נתקומם נגדכם בנשק; אנו יודעים שכוחכם גדול מכוחנו אך אין לנו מה לאבד ואנו נגן על עצמנו הגנה של ממש, כל כמה שידנו תגיע – היינו יודעים אמנם שאין בה הצלה, אבל צריך היה להתייחס בדרך⁻ארץ גדול לאומרים כך. אבל “קעמפפען פאר רעכט” (“להילחם על זכויות”) במאמרים, בנאומים – איזה ערך אפקטיבי יש לכל זה כיום? פעם כשהיו קיימות נורמות בעולם, כשהמשטר המדיני היה בנוי על סדר של חוקים ומידות, אפשר היה לומר “אני אלחם” לשינוי המידות האלה בשעה שהן היו גרועות ומקפחות; פעם היה ערך גם ליצירת דעת קהל, ומדינות חלשות היו חוששות מפני “מה יאמרו” בעולם הגדול והנאור. עתה, כשכל זה אינו קיים, כשעל דעת⁻הקהל מצפצפים, כשמטוסי פרנקו אינם חוששים להתגרות באנגליה, בארצות⁻הברית, בצרפת – והם יודעים כנראה שאין הרבה לחשוש – עתה יהודי פולין יגנו על עצמם בזה שהם “ילחמו על זכויותיהם”? הממשלה הפולנית תבצע לא ספק את כל אשר תחליט. למען צ’כוסלובקיה, אפשר כי ימצא איזה עם אחר אשר ישלח את חייליו למערכה, אך למען יהודי פולין, אף חייל אחד לא ישלחו למערכה, גם אלה מעמי העולם אשר יצטערו בצערם.

והנה נתעורר עתה נשיא ארצות⁻הברית באמריקה והוא מכנס ועידה בין⁻לאומית למען פליטי הנאציזם. מפעל זה הנהו בודאי מפעל הומני חשוב. עצם גילוי הרצון לסייע, לעזור – יש בו מקצת תנחומין בימים חסרי⁻תנחומין אלה. מחובתנו לעודד את האיניציאטיבה הזאת, לשתף את עצמנו בה ולכוונה לאפיקים נאמנים. במידה שפעולה זו תהא מכוונת למצוא דרך פוליטית וכלכלית כדי להטות חלק חשוב מזרם הפליטים היהודים לארץ⁻ישראל, יהיה בה ברכה והצלה. הצלה פורטא מבחינת “מקלט לילה” יהיה בודאי גם בזה, אם אמריקה עצמה תרכך את חוקי ההגירה שלה, ואם היא תשפיע בכיוון זה על ארצות אחרות. אך מפתח לפתרון הבעיה היהודית החמורה מאד אין בזה עדיין. כל הפעולה מכוונת מלכתחילה למכסה קצובה, שאינה עומדת בשום פּרופּורציה לצרכים הקיימים כבר היום, ואינה מביאה כלל בחשבון את הצרכים אשר יתגלו ללא כל ספק מחר ומחרתים. מלבד זה: העברת יהודים מגולה אל גולה – אינה פתרון, יותר נכון: זהו פתרון⁻שוא, והמאמצים המושקעים ושאומרים להשקיע בכך, הם שוב בזבוז מרץ ואמצעים לבטלה. כבר דובר על זה לעיל. עוד בטרם יתחילו היהודים להכות שרשים בגלויותיהם החדשות, תדביקם היד העוקרת. לפיכך כל התכניות שמתכנים פה ושם, כל התנועות הטריטוריאליסטיות החדשות, כל השמות האכזוטיים העולים כפעם בפעם על הפרק כמראי⁻מקומות להצלת ישראל, אינם אלא או אונאת⁻דעת במכוון או מחזות שוא ומדוחים.

והוא הדין כלפי כל העצות הבטלות והבטלניות האחרות. בתוך התבערה הכללית מצלצלת באופן מוזר מאד הסיסמה בדבר החלפת המקצוע ומשלוח⁻היד של היהודים בארצות הגולה. כאילו בזה תלוי היום איזה דבר. היו ימים בהם היה טעם לסיסמה זו. במקום שהבעיה היהודית היתה כלכלית בעיקרה, או במקום שנראה היה לנו כי הלחץ המדיני כלפי היהודים נובע בעיקר מזה שהם התרכזו יתר על המידה בערים, במסחר הקטן ובמקצועות החפשיים, אמרנו: לכו ופשטו ידיכם בעבודה ובמלאכה; פנו אל המקצועות הפרודוקטיביים; השתדלו להאחז בקרקע, ועלינו להודות, כי הסוף מוכיח על תחילתו, שבשעה שאמרנו זאת, טעינו בהערכת הבעיה היהודית, כשם שטעינו בשעה שאמרנו “השכלה”, “שקאלעס” וכדומה. השאלה איננה מה היהודי עושה, במה הוא מתעסק, כיצד הוא לבוש, ארוכות או קצרות, באיזו לשון הוא מדבר ואף לא באיזו אמונה הוא מחזיק – השאלה היא אם הוא מגזע היהודים או לא. כיום גורל אחד לפרופסור ולסנדלר היהודי, לרוכל, לעורך⁻דין, לקצב, לפועל ולעובד⁻אדמה, כל כמה שישנו כזה.

מוזר הדבר, כשגם בתוכנו בארץ נמצאים אנשים, בעלי בינה⁻לעתים, הנאחזים בשבולת⁻רמיה זו, ורואים קוי⁻אורה במקום שיש סתימת⁻חזון בהחלט. והנה כתב ר' בנימין “במאזנים” “מראות ונתיב”. הוא עושה את חשבון הזמן, חשבון נכון, חשבון צדק – ובמה הוא מסיים? – באוטופיה. הזאת היא התשובה על חתת הגורל היהודי בזמן הזה? התיישבות חקלאית באמריקה – איזה חידוש יש בדבר? האם לא היתה כבר, האם לא נעזבה כבר? האם לא היתה התיישבות יהודים בארגנטינה באמת מידה גדולה, בערך – ומה בסופה? הנה היתה תקוה יותר רצינית לאיזה תיקון חשוב מבחינה זו, רוסיה, בירו⁻בידג’ן. ממשלה אדירה ואפּרט ממשלתי מאחורי המפעל הזה. לא כולנו לעגנו, ולא כולנו דחינו את הדבר מתוך חשש של התחרות בציונות. בציונות אין ולא יכולה להיות שום התחרות. אילו היה עולה הדבר בידי הממשלה הרוסית ליישב כמה מאות אלפים נפשות של יהודים על האדמה בטריטוריה אחידה ושלטון עצמי, לא היו אלה אבודים לציונות ולארץ⁻ישראל. להיפך, אפשר ששארית ישראל ברוסיה היתה יכולה לשמור עי"כ במידה יותר מרובה מאשר עתה על קשריה ההיסטוריים עם האומה. אך מה יצא מכל זה? – לא כלום!

השאלה איננה, איפוא, קרקע סתם – אלא קרקע של מי? זרה או לא זרה? חלל של מי? זר או לא זר? השאלה היא: מולדת או גולה?

ומוזר הדבר שגם משוררנו היקר יעקב פיכמן מלווה באותה חוברת של “מאזנים” את “קו⁻האורה” שגילה ר' בנימין, בפרק שירה לשבח הכפר והעבודה החקלאית. כלום בימי הבארון הירש אנו חיים, או בימי אליקום צונזער, שעלינו לדבר עתה בשבחה של ה“סאָכע”? אנו כאן יודעים מה זאת אדמה. אנו בודאי לא נשאיר כאן אף מלוא זרת אדמה בלתי מיושבת ומעובדת. גם ערים נבנה, חרושת ומסחר דייג ושייט; כאן כל מקור⁻מחיה יהודי מתקדש בקדושת אדמה, מכיון שזאת היא מולדת, אדמת עם. אבל שם, האם עומדת והאם תעמוד האדמה ליהודים בבסרביה ביום מיפקד? האם עמדה להם באוקריינה? האם עומדת להם בגליציה? האם תעמוד להם באמריקה?

לא תעמוד. ואין זה אלא שוב פעם מנוסה מן הפרובלמה, במקום להתקרב אליה, במקום לראות אותה כמו שהיא, בכל עוצם היאוש ובכל עוצם התקוה שבה. אין ולא יתכן בהחלט שיש בידי מישהו להמציא תשובה אחרת על מדוי האומה הישראלית בתקופה זו, מלבד אחת: ארץ⁻ישראל. מי שיגיע להציל את עצמו על האי הזה – לא ישב עליו אולי עוד זמן ממושך בבטחה ובאין מחריד, אבל הוא ייצור לעצמו ולבניו אחריו בסיס נאמן לחיים היסטוריים חדשים. מי שלא יגיע לכך – אפשר שיכלה מיד, ואפשר שיציל את עצמו על פני איזו דוברה רעועה, וישלה את נפשו שוב כי מצא מרגוע לכפות רגליו; אבל כל התרגשות גלים חדשה תשבור ותפורר את הדוברה הזאת לרסיסים. השעה הזאת אינה מרשה כל היסח הדעת; היא אינה מרשה סברות ופרוויקטים דמיוניים; כל הפלגה לתוך המופשט, לתוך המעבר⁻למציאות – אינה אלא השתמטות מאחריות בלתי אמצעית לגורל האומה.

הכרה זו מחייבת לאיזה דבר. היא אינה יכולה להימצא בכפיפה אחת עם אזלת היד של התנועה הציונית בשעה הזאת. הכרה זו מחייבת לארגון העם, לא לקונגרסים יהודיים, לשם מחאות וריזולוציות, אלא לשם ליקבידיציה מהירה ושיטתית של הגולה היהודית. כאשר עלה היטלר לשלטון לפני חמש שנים ומעלה, חש חיים ארלוזורוב לנסוע לגרמניה כדי לראות ולחקור במה וכיצד אפשר להושיע לעדת⁻היהודים האומללה, אשר נעקרה בבת אחת מתוך מסגרת חייה. הוא בא אז לידי מסקנה, שיש הכרח להקים בנק ליקבידציוני, תחת חסותה של מעצמה זרה, אשר ירכז את רכוש היהודים, יהפוך אותו לאט לכסף, או לרכוש נייד אחר, ולארגן בדרך זו את יציאת היהודים מגרמניה לארץ⁻ישראל. הוא ניהל אז מו"מ בענין זה עם חוגים ממשלתיים בלונדון, שהקשיבו ברצינות להצעה הזאת. אך ארלוזורוב נרצח למחרת היום שהרצה לפנינו על תכנית זו – ואיש לא המשיך אחריו לטפל בה. יתכן הדבר שאילו היתה קמה אז התכנית הזאת – היה אפשר להציל יותר יהודים ויותר רכוש יהודי מגרמניה, מכפי שהצילו עד עתה. אבל מה שחשב ותיכן ארלוזורוב ביחס לגרמניה בלבד, יש צורך לעשות כיום בשטח הבין⁻ארצי.

יש הכרח ליצור בעוד מועד קרן⁻הצלה, מצוידת באמצעים מרובים, למען יהודי אוסטריה, למען יהודי גרמניה, למען יהודי פולין, ולמען יהודי הארצות האחרות אשר היום או מחר ימצאו באותו מצב. את הקרן הזאת אי⁻אפשר לhצור עתה ע"י נדבות⁻העניים. אם אמרנו לפני שמונה⁻עשרה שנה, בגשתנו ליצור את קרן⁻היסוד, שדרושים לנו חמשה מיליון לירות לשנה, בשביל מעשה הגאולה והבנין – הרי בשביל מעשה⁻ההצלה, הגאולה והבנין יחד, דרושים לנו עתה סכומים הרבה יותר גדולים. בנקוף ארבעים שנה לאחר יסודה של הציונות המדינית, צריך לפנות מחדש אל העשירים (וישנם עוד הרבה יהודים עשירים בעולם) ולומר להם: אתם הקשיתם את לבכם אז, לא שמעתם לנו – ראו מה עוללתם לעם ולעצמכם! אין טעם ואין תכלית בזה שאתם שוכבים על דינריכם. רבים מכם, אולי הרוב מכם – את דינריהם לקחו ואותם גירשו ככלבים. מלטו את עצמכם, בעוד מועד, מלטו את רכושכם, ומלטו את האומה הישראלית!

הישמעו? רבים בודאי לא, מעטים אולי כן. עלינו, על כל פנים, לנער, ולחזור ולנער את הלבבות האטומים. אמרנו פעם: אין בידינו להושיע מיד – לכן עלינו לפחות לנחם את ישראל. נדמה לי כי תפקידנו עתה הוא ההפוך מזה. לא לנחם, על כל פנים לא תנחומי⁻שוא, אלא להדאיג אנו צריכים, להחריד את אשר לא חרד עדיין.

מפה ומשם מגיעים אלינו קולות: הארץ⁻ישראל תציל? זו הקטנטונת ככף איש; זו מדינת⁻היהודים שאומרים לכונן על שטח של כך וכך מיליוני דונמים מעטים. האם זו תכיל ותציל? מי מאתנו יכול להגיד דבר מוחלט בענין זה? לפני עשרים וחמש שנים היו אכרי ארץ⁻ישראל בטוחים שבפחות מב⁻300 דונם אדמה – אין אכר יכול להתקיים. עתה מדברים על 20 דונם, על 15. ארץ⁻ישראל נקראת “ארץ הצבי” – תחת ההכרח ההיסטורי וצרת ישראל הגדולה עורה יתמתח. על כל פנים עתה, ולמשך עשר או עשרים השנים הקרובות, כוח קבולה יספיק עדיין.

תרצ"ח