רקע
יצחק לופבן
הקול המנקר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

קול מיליוני יהודים בעולם עולה עתה במקהלת⁻חרדה ובשועה מיואשת: פתחו את שערי הארץ! שועה זו לא תחדל, והיא תלך ותגבר בימים הקרובים כאשר יושלם המועד אשר קבע משטר הזדון בסדום של גרמניה, להפקיע את התושבים היהודיים כולם כאחד מכל קנין ומכל משלח יד ואחיזת קיום. התמונה המזעזעת של הדרישות מצד יהודי גרמניה, תושבי א"י, לרשיונות עליה בשביל ילדיהם ואבותיהם, אחיהם, אחיותיהם וקרוביהם, המתענים במאסר ובמחנות הסגר, או נודדים ללא מחסה ומגן בין הגבולות, על המחזות המלווים את הלחץ הזה ועל קוצר היד להיענות אף בשמץ מנהו – כאין וכאפס היא לעומת תמונות⁻האימים, העתידות להתגלות לעינינו ולעיני כל העולם בשעה שתתמלא סאת גורלם של שש מאות אלף היהודים בגרמניה, באוסטריה ובארצות הסודטים, שבעוד ימים אחדים יוצגו דלים ומרוששים לגמרי, ללא כל קשר כלכלי יותר עם ארצות מגוריהם, רובם בלי בית ובלי לחם, רק במקל נדודים בידם, וללא מקום שאפשר לנדוד אליו.

ההגדרה שהגדיר מיניסטר הפנים של ארצות הברית את מעשי גרמניה, כי “הם מביישים את ימי הביניים באכזריותם”, נכונה היא ללא כל ספק. אך אופן הטיפול בבעיה טראגית ובוערת זו ע"י הארצות הנאורות אף הוא מביש במידה לא מעטה מזו את ימי החשכה ההם. כשגורשו היהודים מארצות גרמניה בימי הביניים, נמצאה ארץ אחת בעולם שפתחה לפניהם את שעריה לרווחה – זאת היתה פולין החסודה של הזמן ההוא; כשגורשו היהודים מספרד בימי הביניים, גם אז נמצאה ארץ אחת שפתחה לפניהם את שעריה – זאת היתה תורכיה של הזמן ההוא. ובין אם הארצות האלה עשו את אשר עשו בימים ההם מתוך הומניות, מתוך מידת רחמים אנושית, או מתוך כוונות אוטיליטריות, הן נראות לנו כאורות מאפלת אותה תקופה, שהיתה שטופה בערות ואכזריות. בימינו, בימי האורה והקידמה, לפחות בחלקו של עולם זה – ארץ כזאת לא נמצאה.

והיו לנו כבר לזרא כל המחאות והתפילות, ההחלטות וההשתתפויות בצער, המגיעות אלינו מצדדים שונים, אם אין מאחוריהם שום מעשה הצלה ושום מאמץ רציני להמציא מנוח לכפות רגליהם של מאות אלפים הנודדים בפועל כבר היום, ושל מאות האלפים העומדים לנדוד מחר ומחרתיים. הפרויקטים השונים, שהועלו בתחילה מתוך בהלה, רבים מהם כבר צללו לתוך תהום הנשיה, ומעטים עוד מעלים קצת עשן בזנבות אודים עלובים. מודדים בטנגנייקה – אך כולם יודעים כבר שזאת היא מדידה בתוך האפס תקוה; ישלחו משלחת לגויאנה – אך היא תשוב ודאי כלעומת שתלך, כאשר שבו כל המשלחות הטריטוריאליסטיות. ואין אנו מרשים לעצמנו להתאונן על אשר אנגליה, צרפת, ארצות הברית ושאר המדינות הדמוקרטיות אינן פותחות את שעריהם בפני הפליטים המבקשים מפלט. לא נצדק אם נרצה לראות בזה קשיחות לב בלבד; הקשיים האובייקטיביים בודאי לא קטנים, ויש “אגואיזמוס קדוש” אצל כל מדינה המטופלת עתה בבעיותיה ובמשבריה, ואין ברצונה להעמיס על עצמה בעיות מסובכות חדשות; איננו רוצים גם לבדוק אם אין או יש במושבות הקולוניאליות הרחבות ובדומיניונים של האימפּריה הבריטית מקום קליטה להמונים היהודים. כל המקומות האלה מוקפים גדרות של סימני⁻שאלה, וזה דורש זמן רב ותכונה ממושכת עד שאפשר יהיה לפרוץ פרץ כל שהוא בגדרות הללו.

אבל ישנה ארץ אחת בעולם, שיש לה קצת שייכות ליהודים, גם שייכות היסטורית, גם שייכות פוליטית, וגם שייכות התיישבותית, וארץ זו היא הודאי היחידי בתוך כל הספקות וההיפותיזות של בעית ההגירה היהודית בתקופה זו – ולמה מעלימה הממשלה הבריטית ולמה מעלים כל העולם הרחום והחנון את הודאי הזה, ומכלכל את הנפש הריקה של המוני היהודים בנאדות נפוחים של השליות?

אותו הזעזוע העצום שעבר את העולם הדמוקרטי בעקב המאורעות בגרמניה, שראינו בו אות ראשון של התנערות אנושית, אחרי תקופה ממושכת של השתקעות בתוך דמדום ומבוכה – עלול ליהפך לשקר ולצביעות מבישה, אם הואי יחפוץ לצאת ידי חובה במלים שאינן מחייבות לשום דבר ולהשקיט את מצפונו ע“י נדבות של פרוטות. העולם הזה נקרא עתה ע”י העם היהודי להתייצב לימינו במלחמה על זכותו ועל הצלתו, לא נגד הפאשיזם הברברי המזוין (זאת היא פרשה בפני עצמה), אלא נגד שרירות הלב המדינית, אשר דוקא בשעת המצוקה הגדולה ביותר לעם היהודי, בשעה הדוחקת והלוחצת הזאת, כשהגיעו מים עד נפש, היא סוגרת, מתוך חשבונות נפתלים וספקולטיביים, שאין להם כל שייכות לענין, את שערי הארץ בפני היהודים, שעליתם אליה זכות היא להם, זכות בין⁻לאומית.

מידת האכזריות וההתעללות שבנתינת מכשול בפני הנרדף, איננה קטנה מזו של הרדיפה עצמה. מה לנו רוב עצותיכם, רוב החלטותיכם ומחאותיכם, אם את הדבר האחד והיחידי שיש בו פתח⁻הצלה להמונים האומללים האלה, אתם מונעים מאתנו? אנו שואלים את השאלה הזאת את אנגליה, את העם האנגלי, אותו העם אשר טובי אישיו התרבותיים והדתיים מצאו מילים כה אמיצות להכתים את עוון גרמניה ותעלוליה כלפי היהודים, אותו העם אשר בכל בתי הכנסיות שלו, האנגליקנים והקתוליים, ערך תפילות מיוחדות לשלום העם היהודי הנרדף והנרמס על לא עוול בכפו; אנו שואלים את המוני העם האנגלי שהקים מקרבו באופן ספונטני תנועת חרם על סחורות גרמניות בגלל הרדיפות על היהודים; אנו שואלים את פועלי גלזגו, שהחליטו מאותו טעם עצמו לא לפרוק ולא לטעון אניות גרמניות: האם כל זה יסתיים בגערה על הזאב, ללא דאגת הצלה לשה הנבקע? ואנו שואלים זאת גם את אמריקה, את זו המדינה הגדולה, אשר השמיעה בענין זה את קולה ברמה ובאופן נמרץ כל כך, אשר כל שכבותיה הסוציאליות וכל חלקיה העממיים והדתיים התייצבו להגנת הצדק בעוז אנושי כזה, אשר עשתה גם צעדים מדיניים נועזים ובלתי שכיחים בזמן הזה כדי להביע את התקוממותה נגד ההתעללות בעם היהודי – האם תמנע מאתנו את עזרתה המדינית כדי לפרוץ את המחסום המלאכותי בפני עלית היהודים המצוקים לארץ, שגם היא אחראית בעד הפוליטיקה של המנדט שלה?

אנחנו לא נרפה מהתאבקות זו על זכותנו, על זכות עליתנו לארץ עתה, על עליתנו בהמונים אליה. את כל יאושנו, את כל השכול והאלמון שלנו נשקיע במלחמתנו זו נגד העוול הקורע שחקים שנעשה לנו. אנחנו נחשוף את דמותו האמיתית של הכחש המדיני, הרוצה להעלות אותנו לקרבן על מזבח הפוליטיקה של פיוס כלפי כנופיות מרצחים אחדות, הנראית לרצויה בעיני כמה מדינאים בריטיים בשעה הזאת. קול העם היהודי הצועק לעליה ולהצלה, יהפך לקול מנקר במצפונה של אנגליה, אשר שום נימוקים ואמתלות⁻שוא לא ישתיק אותו.

תרצ"ט


המלצות קוראים
תגיות