נשברה יהדות פולין. גבעוליה של יהדות זו היו דקים וחלשים למדי בטרם התחוללה הסערה. שנים רבות של עינויי⁻קיום ועלבון עברו עליה; שנים של דלדול וסבל, של דיכוי ועקירה כופפו את ראשה.

גורלו של מרכז יהודי זה נחרץ מזמן, גם בלעדי המלחמה. היתה בכך מידה רבה של עצלות⁻הלב וקוצר⁻ראיה, שהרוב המכריע של יהדות זו לא האמין לקול האותות שהלכו ונתגלו בכל פעם בצורה מאיימת, ולא דאג בעוד מועד למלט את נפשו, את נפש ילדיו ואת רכושו מסכנת הכליה שרחפה עליו. בעשרים השנים שחלפו מאחרי מלחמת העולם האחרונה עד מלחמת⁻עולם זו שאנו נתונים בתוכה, נזדמנה אפשרות גדולה להצלה עצמית ומלפלט⁻מולדת בשביל יהודי פולין. שמחוייבים היו לחוש בשואה המתקרבת ובאה. ואעפי"כ, גם יודעי העתים לא יכלו לצפות לשואת⁻פתאום זו שנתחוללה עתה. בחזות הקשה שנתגלתה לנו בשדה ההתאבקות הנואשת של קיבוץ יהודי זה, ראינו את פרשי האפוקליפסה משתוללים ומכים את בית⁻ישראל לרסיסים – את הפרש הזה, את פרש המלחמה לא ראינו בכל מוראותיו. נדמה היה לנו שעל אף הכל זהו תהליך ממושך, שיהדות פולין אינה דומה ליהדות גרמניה, שציבור בן שלושה מיליונים וחצי אין מכלים במחי⁻יד. והנה בא מחי⁻היד האכזרי, ובמשך ימים מעטים היתה יהדות פולין לתל⁻חרבות.

איננו יכולים להעריך עוד את גודל האסון שנתרחש על ראשם של יהודי פולין. הידיעות המגיעות אלינו הן מעטות ומקוטעות. אך עדי הראיה הבודדים שנמלטו מתוך ההפכה מספרים ספורי בלהות על ערים ועיירות יהודיות שנמחו מעל פני האדמה, על אלפים ורבבות שעריהם ובתיהם היו קבריהם, על המוני פליטים יהודים, איש ואשה, זקן וטף אשר הופצצו ונורו ונתרסקו אבריהם בדרך מנוסתם, על עקירתם המוחלטת של היהודים מכל אחיזת קיום ומחיה, על רעב וכפן בכל מקום, על אלפים מובלים שבויי חרב לעבודת פרך וכפיה. כל רכושה של יהדות זו (והוא היה גדול למדי, גם אחרי דלדולם והתרוששותם של ההמונים) נחמס וירד לטמיון. ומי שמחונן בכוח הדמיון יכול להעלות לעיני רוחו את מחזה⁻התוגה המחריד של מיליוני יהודים המומים ונרמסים, אבלים ופצועים, אחוזים ביעותי מות ומסורים ללא רחם בידי שלטון פראי, ללא גג על ראשם, ללא לחם לפיהם וללא תקוה נגד פניהם…

יש בפינו מלות תנחומין לעם פולין. מה נגיד לישראל? אבותינו הקדמונים, רושמי הכרוניקה של אסונות ישראל, היו מסיימים את תיאוריהם המזעזעים בפסקי נחמה: “ה' יגדור את הפרצה בביאת משיח צדקנו” וכו'. אנו למדנו במרוצת הימים והנסיונות המרים לפרש פסקי נחמה אלה בצורה יותר ממשית, והעמסנו על שכמנו את התפקיד לגדור בעצמנו את פרצות ישראל. עם פולין בודאי יקום על תלו – אך ספק גדול הוא אם יהדות פולין תקום על תלה, בתחומי ההווי והמקום שחיתה בהם עד עתה. נכון יותר, יש לנו בטחון מוחלט שעל התל ההוא היא לא תוסיף קום. אבל היא תקום על תלפיות, בארץ אבות.

לע“ע קצרה היד מהושיע וחסומה הדרך אף בפני מעשה⁻צדקה פשוט להקל מעט סבל אחים. אך חובה עלינו ועל יהדות הגולה שנשארה לפליטה והשרויה עדיין בתנאים של שלום ויכולת, לחתור בכל האמצעים לבוא במגע ישר עם אסון⁻ישראל גדול זה, להושיט עזרה תכופה, להציל מה שניתן להצלה, לנסות לפחות לחלץ את ילדי היהודים האומללים מבין החרבות, ללקט את פזורי ההפכה מכל מקום שנמלטו ונפוצו ולהעלותם מיד לא”י, איננו יודעים עדיין באיזה דרך אפשר לעשות זאת, אך ברור שיהדות העולם אינה רשאית לעמוד על הדם הזה בחיבוק ידים. וברור עוד דבר אחד: זעף המלחמה הבלתי⁻אמצעי יעבור, ואנחנו נעמוד בפני שאלה נוקבת, לא של מתן תמחוי לרעבים וכסות לערומים, אלא של הקמת הריסות מיליוני שברי⁻אדם, במקום היחידי שאפשר לקומם אותם – בארץ⁻ישראל. יש להתחיל מעכשיו להכין באמת⁻מידה גדולה את האמצעים הדרושים לעליה המונית שלא ידענו כמותה עד עתה, ואת התנאים להקלטת עליה כזאת בעבודה ובמקורות מחיה. בל נאמר: כשנפנה מטרדות השעה נעסוק בבעיה גדולה זו. מטרדות השעה אין אנו נפנים לעולם, ובינתיים אורבת הסכנה שנבזבז שארית יכולת עם לבטלה.

ת"ש