בגיוס שעליו הכריזו הנהלת הסוכנות היהודית והנהלת הועד הלאומי לכנסת ישראל, נתפקדו במשך ימים מעטים קרוב למאה וארבעים אלף בוגרים, איש ואשה, שענו ואמרו: הננו מוכנים! עצם העובדה של מציאות מחנה כה גדול בתוכנו, שלפי גילו כושרו ונכונותו הנפשית הנהו מסוגל להחלץ ו“להתייצב על המשמרת המשולשת: “להגנת המולדת, לשלום האומה העברית ולנצחונה של האימפריה הבריטית” – יש בה עידוד רב בשבילנו בשעת חירום זו, אין כל צורך לברר בתוכנו את ההכרח החיוני שבחלק הראשון והעיקרי אשר במשמרת הזאת, הנכונות המלאה להגנת המולדת היא בשבילנו חובת⁻תמיד, אותה אנו ממלאים תוך התאבקות דמים חמורה זה שלוש שנים וחצי, וחובה כפולה ומכופלת היא בימים אלה, בהם ניצבנו בפני סכנות בלתי אמצעיות חדשות. גורל המלחמה הנוכחית באופל יהלך. אין אנו יכולים לדעת כרגע את השתלשלותה ואת הסתבכויותיה. לע”ע זורחת עדיין שמש שלום על שמי ארצנו, והזעזועים העוברים עלינו כרגע נגרמים רק ע"י לחץ⁻האויר של התפוצצויות המלחמה במרחקים. אך אין יודע מה ילד יום ובאיזה צד יגיח האויב אשר נצטרך לעמוד נגדו בשער. דבר יצירת כוח⁻יהודי, בארץ ובשביל הארץ, מוכן ומאומן ובמידה שאפשר גם חמוש, הוא, איפוא, הכרח העומד מחוץ לכל גדר של פקפוק וחילוקי⁻דעות.

השאלה הטעונה בירור והבהרה היא, כיצד אנו אומרים לקיים את חובתנו כלפי שני חלקי המשמרת האחרונים: “לשלום האומה העברית ולנצחונה של האימפּריה הבריטית”, או יותר נכון לנצחונן של המדינות הנלחמות באויב, אשר מימי טיטוס עד היום לא היה מי שרמס כמוהו את שלום האומה העברית ואת שלומם של עמים אחרים בעולם. אין ואי⁻אפשר שיהיה איזה ספק שהוא בדבר האוריינטציה של העם היהודי במלחמה הנוכחית. הננו לצד הממלכות אשר שמו להן מטרה להכרית את ההיטלריזם ולהשמיד את השלטון הנאצי. הננו לצדן של הממלכות האלה, לא באידיאולוגיה ובאהדה מוסרית, אלא ישנה הרגשה עמוקה בחוגים רחבים של היהדות ובישוב העברי בא"י, שמלחמה זו היא מלחמת מצוה, המחייבת אותנו להשתתפות אקטיבית בה בתורת אומה יהודית. זאת היא מלחמת מצוה לכשעצמה, גם שלא על מנת לקבל פרס מדיני אחר מאשר הפרס המשותף והכללי שבהשגת מטרת המלחמה. וזאת היא מלחמת⁻מצוה מיוחדת בשבילנו, מאחר שיש יסוד להניח שבמלחמה הזאת עומד להחתך לא גורל השלטון הנאצי בלבד, אלא גם גורל עתידה המדיני של ארצנו ועתידנו אנו בה.

אין אנו ששים לקרבות. כל מלחמות העמים עד עתה לא היו בשבילנו אלא בחינת “מהפכת זרים”; מטרותיהן לא היו מטרותינו, “שדות⁻הכבוד” שלהן היו בעינינו שדות⁻טבח פשוטים מאוד וקרבנותיהן זבחי⁻מתים. כל חרב שעבה בעולם פגעה קודם כל בנו היהודים, ודם החיילים היהודים אשר נשפך בחזיתות השונות היו ברובו דם אנוסים חסר טעם ותכלית. גם המלחמה הנוכחית פגעה כבר בראשיתה פגיעת מוות וכליון בקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה. לפיכך לא היתה זאת אלא איוולת לרצות בה מלכתחילה ולצהול לקראתה כלקראת מאורע גואל. אך משנתפרצה, היא נהפכה למלחמת הכרעה לא רק על דמותו המדינית, אלא גם על דמותו הרוחנית של העולם. והיא הפכה גם במידה רבה ל“מלחמת היהודים”. היהודים המתבוללים בצרפת ובאנגליה לא ירצו בשום פנים להודות בכך. גם היהדות המתבוללת באמריקה, שהנמכת הקומה היהודית נעשתה בשבילה בזמן האחרון קו⁻התנהגות פּוליטית, מחשש של “קומפרומיטציה” ומפחד הרוחות הרעות של האנטישמיות המנשבות שם, אף היא תתכחש לזה ותרצה למנוע כל הפגנה מעין זו. אך היהדות בעלת ההכרה הלאומית, הציונית והישוב היהודי בא"י, להם יש אינטרס מוסרי ומדיני כאחד להכריז בגלוי ולומר: מלחמה זו – מלחמתנו היא! – והכרזה זו יש לה טעם וערך כשהיא מלווה התנדבות יהודית אקטיבית.

אין ספק בדבר שיהודים רבים ישתתפו במלחמה זו. יהודי המדינות הדמוקרטיות הלוחמות, יהודי אנגליה וצרפת ימלאו בודאי את חובתם האזרחית. אבל השתתפות זו לא תהיה יהודית ולא בשם האומה היהודית, וקרבנותיה – יהיו הם גדולים ככל שיהיו – לא יובאו בחשבון הסיכום האחרון של מערכת הכוחות, כשיבואו לסדר את העולם מחדש כתום המלחמה. בחשבון יובאו רק אותם הכוחות אשר דגלם יהיה ניכר וצבעם יהיה בולט וטעם מלחמתם יהיה ברור וידוע. לא יהיה זה לכבוד העם העברי ולא יהיה בכך משום תוספת תוקף לתביעותינו המדיניות, אם תעדר במערכה הזאת, בכל מקום שהיא נטושה, רפרזנטציה לוחמת של האומה היהודית. כיצד תקום הרפרזנטציה הזאת? מדברים עתה בתוכנו על דבר גדודים, על דבר תנועת התנדבות לגדודים יהודיים בארצות הנייטרליות ואף במדינות הלוחמות עצמן. התנועה הזאת עוד לא התחילה באופן ממשי, והקשיים המדיניים והטכניים שעל דרכה הם עדיין מרובים מאוד. אך גם לכשתתפרץ התנועה הזאת והקשיים שעל דרכה יוסרו, לא תהיה זאת עדיין רפרזנטציה של האומה היהודית, כל עוד לא ילכו בראשה ולא ישתתפו בה גדודים יהודיים מא"י. אין שום חלק יהודי מסמל כיום את האומה העברית כחטיבה מדינית⁻לאומית, מלבד הישוב הארץ⁻ישראלי, ורק הוא יכול לתת לתנועת ההתנדבות את צבעה ולשמש לה נס ודגל.

ודאי שאין אנו עשירים כל כך בכוחות, כדי שנוכל להפריש מהם חלקים בשביל חזיתות חוץ. אנו מצפים בכליון נפש לקראת כל עולה יהודי, לקראת כל מעפיל ופורץ תחומי ההסגר שהושם על הארץ. אנו מצווים על חסכון בכוחות, כאשר אנו זקוקים לכוחות הללו גם לחזית ההתגוננות וגם לחזיתות העבודה והיצירה בארץ, וזה עומד בלי ספק בסתירה לכל הגיון להכניס יהודים לארץ כדי להוציאם שוב. ואין זו הוצאת אנשים סתם, אלא הוצאתם לחזית מלחמה, התובעת קרבנות רבים, ולא ידוע אם ישובו ממנה וכמה ישובו, אבל אם אין אנו משחקים במלים גרידא, אם מה שאנו אומרים על המלחמה הנוכחית הוא רציני, הננו מחוייבים גם להסיק מסקנות רציניות. מלבד זה, הגבול של א“י העברית הוא עתה על הרינוס. אנו יודעים מה עולל לנו היטלר, לא רק בגרמניה, באוסטריה ובצ’כוסלובקיה, אלא גם ברמת הכובש ובטבריה ובכל החזית הקשה הזאת שאנו נאבקים בה זה שלוש שנים וחצי. גם המכה המדינית שקיבלנו עם פרסום “הספר הלבן” מכת היטלר היא. נצחונו של היטלר במלחמה הזאת פירושו השמדת העם היהודי, לא באירופה בלבד אלא גם בא”י, וקרוב לודאי שגם מעבר לים האטלנטי. כל חסכון כוחות לא יעמוד לנו לעת כזאת. משחק דמים זה הוא גלוי למדי משנוכל להתעלם מההכרה שבכל חזית ובכל מערכה שישנה בהן האפשרות להתיש את כוחו ולמחוץ את גולגלתו של התנין הזה, חובת חיים וחובת כבוד היא לנו לסייע לכך במידת כוחנו. השתתפותנו אינה יכולה להיות בעלת משקל רב בהתאבקות איתנים זו. ערכה יכול להיות בעיקר מוסרי וסמלי, הפגנת מחאתה הנמרצת של האומה הישראלית נגד העמלק החדש שקם נגדה, והפגנת תביעתה לזכות מולדת ולחיים של חירות, לא בדרך מילולית כאשר היינו מפגינים עד עתה, אלא באותה דרך שבה מפגינים כעת עמים את מחאותיהם ואת תביעותיהם. השתתפותם של הגדודים הצ’כיים והפולניים במלחמת העולם האחרונה לא היתה יותר מזה.

ת"ש