רקע
יצחק לופבן
במנהרה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

ספרו של הד"ר גלבר על “הצהרת בלפור ותולדותיה”, שנתפרסם לפני חצי שנה בערך, הנהו צרור תעודות מעניינות מאוד על דמותה, מחשבותיה ומעשיה של ההסתדרות הציונית בימי מלחמת העולם הקודמת. לפני כמה חדשים היה ספר זה ממין הספרים שמניחים אותם הצדה סמוך לקבלתם, כדי לדפדף בהם לעת⁻מצוא, לצרכי ענין מסוים הדורש מראה⁻מקום היסטורי. אך כשאנו מעיינים בו עתה, בשעה שאנו נתונים שוב בתוך מלחמה, שעירבבה מחדש את היחסים המדיניים בעולם והכניסה אותנו מחדש לתוך משחק הכוחות הבין⁻לאומיים, מקבלות תעודות אלה ערך אקטואלי מאוד, כשם שנעשו אקטואליות בודאי בשביל האסטרטגים המפות המקופלות של המלחמה הקודמת, שנעזרים בהן לשם השוואות והיקשים של התחבולות והתכסיסים. לעיניניו עולים מתוך הספר הזה קווי הקבלה של שתי תקופות, לא רק מבחינת התנאים האובייקטיביים ששלטו בהן, אלא גם מבחינת היכולת הסובייקטיבית שהתנועה הציונית גילתה אז, לעומת זו שהיא מגלה כיום. וצריך להודות כי ההשוואה וההיקש הם לרעת התקופה הנוכחית.

ודאי שחל שינוי גדול בגיאוגרפיה המדינית של העולם וגם בגיאוגרפיה המדינית של הציונות, במשך הזמן שעבר בין שתי התקופות הללו. אך מלבד השינוי הזה בולטת ביותר העובדה שבימי מלחמת העולם הקודמת, אעפ"י שהתנועה הציונית נקרעה לקרעים קרעים מבחינה ארגונית, פעמה אותה רוח של אחידות הרצון ואחידות הדאגה, ובעמדות הקדמיות של התנועה בכל פינות העולם החשובות ביותר ניצבו אז משמרות נאמנים, מתוך עירות פּוליטית רבה, מתוך שקידה מעשית גדולה ומתוך איתות מתמיד ממשמר למשמר. בקושטא ובברלין, בלונדון ובפריז, בהאג ובקופנהאגן, בפטרבורג ובקהיר, בכל המקומות האלה היו מרוכזות קבוצות אישים מטובי הציונות, אשר כל אחת במקומה וכל אחת במגע האפשרי עם חברתה תססו ופעלו, מתוך הכרה היסטורית של הזמן ומתוך חרדה עמוקה לגורל הישוב ולעתידות המפעל הציוני. זאת היתה תקופה של מתיחות המחשבה הציונית. כל הגלגלים הונעו, כל הכוחות היו דרוכים לפעולה. בכל חזיתות המלחמה והגבולות הסגורים נפרצו פרצים בשביל חילופי דברים ועצה. ההסתדרות הציונית היתה אז אולי ההסתדרות הבין⁻לאומית היחידה בעולם שקיימה את הקשרים בקרבה, על אף הניתוק המוחלט בין המדינות וחלקי עולם שונים. בכל הארצות יצרה הציונות מסביבה אטמוספירה פוליטית גם בעולם הבלתי יהודי. היה ניכר ומורגש בכל מקום כי הבעיה הזאת הועלתה על סדר היום ונשתלבה בתוך בעיות הזמן ובתוך המטרות הסופיות של המלחמה משני צדי החזית.

לצערנו, אין אקטיביות זו ואין עירנות זו מורגשות במידה מספיקה בתקופת המלחמה הנוכחית. מלבד בלונדון וירושלים, ששם ניצבת ביאת⁻הכוח הנבחרת והמוסמכת של ההסתדרות הציונית ושל הסוכנות היהודית על משמרתה בשקידה ובנאמנות, לא מורגש הדבר בעולם כי בעית הציונות ועתידות המפעל הא"י נשתלבו מחדש בתוך בעית הזמן; כי היא מעסיקה את דעת⁻הקהל ואת אנשי⁻המדינה, כי יש מישהו, מחוץ ללונדון ולירושלים, המשתדל להניף את הנס הזה נוכח האסון הגדול שבא על בית⁻ישראל. להיפך, מתקבל רושם כי השתרר איזה רישול פנימי במחנה הציוני. ופרט לוייצמן, המעלה כפעם בפעם את דבר הציונות לעיני העולם ומטיף לנו דברי אמונה ותנחומין (זאת עשה שוב נאומו האחרון בישיבת הועד הפועל של הסתדרות ציוני אנגליה), דומה הדבר כי הדפיטיזם מכרסם בנשמת התנועה, והאור הגדול שרואה וייצמן (ואנו אתו) בקצה השני של המנהרה, אינו נראה לעם ואינו מעודד אותו למחשבה ולתחבולה, כיצד לעבור בשלום את המנהרה הארוכה והאפלה ולזכות באור זה.

ומוזר הדבר. מצב היהודים בעולם חמור עתה פי מאה משהיה בשנות המלחמה הקודמת. סכנת ההשמדה איננה שוב היפותיזה ומסקנא של הערכה היסטורית גרידא, אשר איש לא יכול היה לקבוע מראש את מידות התאמתותה. היא הנה מציאות טרגית, המפרפרת בזוועותיה לעינינו ואופפת מרכזי יהודים שלמים בני מיליונים רבים. כל האשליות על מוצאות אחרים לפתרון שאלת היהודים שהיו קיימות פעם, נתבדו עד גמירא. אפסה כל תקוה ליבשה במים הזדונים של המצוקה היהודית, אשר אין להם סוף. ההזיות הטריטוריאליות שמעלים אותן פה ושם, היהודים עצמם או אישים חשובים מאומות⁻העולם, אינן אלא בבחינת קנה של קש המושט לטובע, אשר מדי רצותו להאחז בו הוא נגרף חזרה לתוך השבולת, ובידו קצה הגבעול למפח נפשו. במה ינוחם, איפוא, העם לעת כזאת? מה תקוותו כי ייחל, אם לא יחתור במלוא כוחו לחוף המבטחים היחידי המרמז לו, שהוא מעוגן בו מבחינה היסטורית, שבו הכה כבר שרשים כה עמוקים, ושהוקצה למענו למפלט ולהצלה גם ע"י משפט העמים?

אכן, הציונות הוכתה בערב פרוץ המלחמה מכה מדינית קשה, אך היא נשארה בכל זאת הנקודה הארכימדית היחידה שעליה אפשר להשעין את המנוף להצלת האומה הישראלית מכליונה. גם בפרק הזמן הקצר שבין ראשית הפוליטיקה של “הספר הלבן” לבין פרוץ המלחמה, מצאו להם יהודים מפלט בא“י במספר יותר גדול מאשר בכל המקלטים שהועידו בשבילם מתכני התכניות השונות לפתרון “שאלת הפליטים” עד עתה, ואף יותר מאלה שמשערות התכניות החדשות של ועידת ושינגטון האחרונה. ודאי שאין בעובדה זו כל מסתורין, ואפשר להסבירה בדרך רציונלית ביותר. אך זאת היא עובדה ניצחת שא”י הנה בשביל היהודים מעין בארה של מרים אשר בכל מקום שהם פונים בישימון הנורא שהם תועים בו, היא מבצבצת לקראתם כמקור הצלה יחידי.

עתה, כשנטרפים שוב הקלפים במדיניות העולם, מחוייבת הציונות להגיע לידי תנופת⁻רוח ותנופת⁻מעשה מחודשת. תנופת⁻רוח, כדי להעלות את הענין הציוני בהכרת⁻העולם היהודי ובהכרת העולם הבלתי יהודי כענין אקטואלי ביותר, שאליו מוכרחים לכוון את כל כובד המשקל של התנועה הציבורית, של התביעה היהודית לזכות מולדת, של דאגת העולם לגורל מאות האלפים הפליטים בפועל ומיליונים בכוח, ושל המחשבה המדינית. ותנופת מעשה, כדי לחלץ את א“י מהמצוקה הגדולה שהיא נקלעה לתוכה במסיבות המלחמה, וכדי להכשירה לקראת התפקידים הענקיים המחכים לה לכשייפתחו מחדש הגבולות הסגורים וזרם הנדידה היהודית ישתפך כנחל פורץ על פני נתיבות העולם. א”י לא תוכל למלאות כראוי את התפקידים האלה, אם היא תשקע במצוקה הנוכחית הלוך ושקוע; אם עמדות הכיבוש שלה יתערערו והמונים יהיו בטלים מחוסר עבודה ורעבים מחוסר לחם; אם לא נדע לשמור על הקיים ולא נשכיל להרחיב, דוקא בימים האלה, את התחומים הממשיים והפוטנציאליים של היצירה הישובית; אם לא נסיק מסקנות רציניות מאותן נקודות תורפה שנתגלו בעבודתנו, שאליהן נקלעו הבליסטראות המדיניות הכבדות ביותר בשנים האחרונות; אם לא נכין לנו רזרבה גדולה של קרקע, ולא נמשיך באמת מידה רחבה בתכונה ההתיישבותית למען יצור בארץ עובדות מדיניות חדשות, אשר לא יוכלו להתעלם מהן לכשיבואו להציב מחדש את גבולות הבית הלאומי.

אין אנו יודעים כיצד להעביר עתה את הכרתנו ואת חרדתנו אלה לתוך העולם הציוני והיהודי, כדי לנער אותו מן הרישול ועצלות המחשבה. על התנועה הציונית ועל מפעלנו בארץ עברו כבר נסיונות רבים וקשים. אך מבחן בעל היקף היסטורי שנתקפל בו גורל⁻עתידות של אבדן או תקומה, עבר עלינו עד עתה רק אחד. זה היה בימי המלחמה הקודמת, כאשר הגלגלים הכבדים של מכונת הטבח העולמי איימו לשחוק עד עפר את ישובנו הקטן והרך, ולמעך את איבי תנועת⁻השחרור העברית. מהמבחן ההוא יצאנו בשלום, יצאנו בנצחון מדיני, בתוספת כוח ובאופק פתוח של אפשרויות, אשר לא נזדמנו כמותן לאומה העברית במשך שבעים דורות. האם בדרך נס קרה הדבר? לא! הישוב היה קטן, אך מיד בראשית פרוץ המשבר הוא ידע להתלכד, לארגן את התגוננותו הכלכלית, את עזרתו ההדדית ואת דאגתו המדינית. התנועה הציונית היתה עוד צעירה ומצערה בערך, אך ערה, תוססת, ומחוננת בעטרת אישים אקטיביים ואחראיים. הישוב כאן והתנועה הציונית בפזוריה שם, הלכו בתוך “המנהרה האפלה” של התקופה ברצון דרוך להתגבר על פגעיה הרבים ולהגיע לבסוף אל פתח האור והתקוה.

מבחן שני בעל היקף היסטורי, אולי גדול יותר ובודאי חמור יותר עובר עלינו עתה. אין מאתנו נביא ומנחש, אך נסיבות הזמן אומרות לנו כי יתכן שזהו מבחן אחרון. הנעמוד בו? איננו מקטני אמונה, והננו מקווים שעמוד נעמוד. אך עלינו להודות, כי סימנים מובהקים לכך אינם נראים עדיין. הם אינם נראים לחלוטין בישוב, והם אינם נראים במידה מניחה את הדעת בתוך התנועה הציונית.

 

ב.

מלחמת העולם של שנת 1914 מצאה את הישוב היהודי כשהוא קטן במנינו ומצער בבנינו. רק במידה מעטה מאוד חי אז הישוב חיים כלכליים עצמיים. לא רק הישוב הישן בארבע הערים הקדושות, שהיה סמוך רובו ככולו על שולחן החלוקה, אלא גם אותו חלק שקראנו לו בשם “הישוב החדש”, ותל⁻אביב בתוכו, המקורות הכלכליים העצמיים שלו היו דלים למדי, והוא התקיים בעיקר ממקורות העזרה שהגיעו אליו מן החוץ. עם פרוץ המלחמה נפסקו בבת⁻אחת המקורות האלה – ובארץ פרץ משבר חמור מאוד. ברשימה שנתפרסמה ב“הפועל הצעיר” בראשית חודש אלול שנת תרע"ד, ניתן תאור למצב שהשתרר אז בארץ, כדלקמן:

“המלחמה האירופית (תורכיה עוד טרם נכנסה אז למלחמה – המערכת) שהמיטה חורבן ושואה על כמה וכמה ארצות, הניחה את ידה הקשה גם על א”י, והביאה את מצבה הכלכלי לידי הריסה גמורה. נפסקו הקשרים עם העולם החיצוני באין מוציא ואין מכניס, וא“י המשוללת עדיין כל אפשרות של קיום על הפרודוקציה המקומית, נשארה אובדת עצה כלפי המצב. המקורות שהעניקו לה לארץ עד עתה את צרכיה ההכרחיים נסתתמו; הכסף המזומן העובר לסוחר תם או נצטמצם ועמד על מינימום. הקרדיטים בבנקים נפסקו, ובאין כסף ואין קרדיטים נעצרה הנשימה בכל המו”מ המסחרי, וכל עבודה ומלאכה נשבתו. הפועלים ובעלי המלאכה, חלק גדול מהם בטלים כבר מחוסר עבודה וגם על יתרם מאיימת בטלה זו לימים הבאים, וסכנה של רעב צפויה לישוב.

שער צרכי האוכל וצרכי החיים ההכרחיים עלה באופן מבהיל; החנוונים והסוחרים הסיטוניים משתמשים בשעת חירום זו להפקיע את שער הפרודוקטים. הכל משתלם במזומנים, החנווני חדל מתת בהקפה וכל קשי המצב היה למועקה נוראה על הציבור, ובעיקר על השדרות הבינוניות והעובדות שבארץ.

בערים התחילו להרגיש כבר את מצוקת הרעב. ירושלים המרובה באוכלוסין בלתי פרודוקטיביים והשקועה בעוני ובמחסור גם בשנים כתיקונן, מרגישה אותו ביותר. – – וכך הוא המצב גם בצפת ובטבריה. – – – וגם ביפו (ת"א בכלל) העשירה המצב הולך ורע מיום ליום. העבודה הולכת ומתמעטת, ובתוך שדרות הפועלים ובעלי המלאכה מחוסרי העבודה התחיל להציק הרעב. – – – המצב במושבות יותר קל במידה ידועה. במושבות הפלחה או בעלות המשק המעורב ובחוות נמצאים הפּרודוקטים ההכרחיים בכמות מספיקה למספר חדשים ידוע; אולם מצד השני סובלים הרבה המשק והעבודה מחוסר יכולת להעסיק פועלים במידה הדרושה. בעיקר סובלות מזה מושבות הנטיעות שביהודה. הקימוץ בעבודה הכרחי הוא במצב זה – וכל קימוץ בעבודה מחריב את המשק. – – – דאגת הפרט מתערבת בדאגת הכלל: המשבר מאיים להחריב את עמל העבודה שנעשתה במשך

מלבד שינויים קלים בפרטים מסויימים, כגון המצב במושבות שהפועל היהודי נמצא בהן אז רק במידה זעומה של מאות אחדות, הרי אפשר להציג על התיאור הזה את התאריך של תשרי⁻חשון שנת ת“ש במקום אלול שנת תרע”ד. השינוי העיקרי הוא רק בזה שמדובר כאן על ישוב יהודי בן מאת אלף נפש בערך, והמדובר היום הוא על ישוב בן חצי מיליון נפש. אך יש עוד שינוי עיקרי אחד, והוא הקובע ומכריע במבחן התקופה הנוכחית: כיצד קידם הישוב אז את פני המשבר וכיצד הוא מקדם אותו היום. הישוב הקטן והעני על מספר מוסדותיו ועסקניו המעטים קידם את פני המשבר אז ברצינות ציבורית, באורגניזציה פנימית וליכוד כל המוסדות, כוחות העזרה, המפלגות והארגונים, כדי להתייצב שכם אחד בפני סכנת הרעב וההרס הכלכלי הצפויים לו. נוסד הועד להקלת המשבר בעל היקף פעולה גדול, אשר קיבל לידיו את הדאגה לכל הענינים הכרוכים במצב של שעת החירום. הוקם הועד המאוחד של שתי מפלגות הפועלים “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון”, ארגוני בעלי המלאכה והאגודות התימניות והספרדיות, אשר בתוך הועד להקלת המשבר ובסיועו טיפלו בעניני העובדים והעבודה. כל אלה בודאי שלא היו עומדים לישוב אז, אילמלא היתה באה העזרה מן החוץ – אך עד שבאה העזרה ובתוך המשטר של עזרה במשך ארבע שנים, הוליכה האורגניזציה הפנימית הזאת את הישוב בין חתחתי הזמן, והצילה אותו מהרס שהיה צפוי לו.

כיום קיבל הישוב את שעת החירום מתוך דיסאורגניזציה פנימית וציניזם ציבורי, הישוב הגדול הזה והשונה במבנהו הכלכלי תכלית שינוי, שיש לו כיום כוחות חיוניים עצמיים מרובים אשר לא היו לו אז, ששמורים בו גם עושר ויכולת פנימית מרובה, פרק את עול האחריות הציבורית ואת מצוות הערבות ההדדית, גם בעצם הימים שהם דרושים לו ביותר לקיומו ולעתידו. והם דרושים לא לחלק אחד בתוכו, לא לחלק הרעב והקורס כבר תחת עקת המצב, אלא לכל החלקים בתוכו העתידים לקרוס ולהתמוטט, אם לא יוקם סכר בפני התפשטות הרעב, חוסר העבודה וחוסר המחיה בארץ, ואם לא תבוקש עצה כיצד לקיים את הכלכלה הלאומית באופן נורמלי פחות או יותר, במידה שאפשר לעשות זאת בשעת מלחמה וחירום. הציניזם הציבורי איננו מתגלה רק בהופעת הספסרות במזונות על פני אופק חיינו היום⁻יומיים, לא רק בסוחרים הסיטוניים הנועלים את מחסניהם ואת אמבריהם ומסתתרים עם המפתחות מעיני הציבור, אלא גם בספסרות מדינית פנימית מצד חוגים ידועים הנותנים מכשול אחרי מכשול בדרך ליכודו של הישוב ומונעים בעד כל מפעל קולקטיבי להקלת המצוקה.

אשר אמרנו, כי בפרוס שעת החירום יפסק הפולמוס הקלוקל, והכרת חומרת התקופה שאנו נכנסנו לתוכה תעשה את אשר לא עשה עד עתה השכל והיושר הציבורי – לא קם. הכוחות הצנטריפוגליים מוסיפים להשתולל כמקודם. חוגים ידועים שכוחם הוא יותר בזה שהם יכולים לקלקל מאשר הם יכולים להועיל, מוסיפים לשאת על פניהם את מסוה הזעף של מקופחים, והם עושים ספקולציה על השכר שהם עלולים לקבל בעד פחד הפרישה שהם מטילים על אחרים. הפרשה האחרונה בנסיון תיקונו, והעלאת האוטוריטה של המוסד המוסמך והחוקי של כנסת⁻ישראל, שהוא המפתח היחידי לכל פעולה ציבורית מאורגנת להקלת המשבר – נהפכה לפרשה מבישה. תנועת הפועלים המאורגנת, שהיא מאז ומתמיד הנושא הנאמן של האורגניזציה הציבורית, ניגשה לענין זה בכל כובד האחריות שהיא מרגישה על שכמה ובכל חרדתה לגורל התפתחות הענינים בארץ בימים חמורים אלה. היא סילקה כל מעצורים פורמליים, פרצה כמה פרצות במסגרת הנציגות הדמוקרטית הנבחרת, מיעטה בידיה היא את כוח השפעתה, ואמרה לכל החוגים האזרחיים: בואו ונתקן יחד, נשבית ריב⁻אחים בישוב בשעת חירום זו ונחלץ בכוחות משותפים לעזרה הדדית! אך תביעה זו נפגשה בעקימת שפתים צינית: “המפתח”!

מי שומר עתה על המפתח? מפלגת פועלי א“י? היא לא שמרה עליו מעולם. לא רק בעת חירום, אלא גם בימים כתיקנם היא ויתרה על אחד המקומות שלה בהנהלת הועד הלאומי, משהכירה שיש מי מחוצה לה שאיצטלה זו דורשת אותו והוא ראוי לה. בסידור החדש של הנהלת הועד הלאומי אין אף שמץ של מפתח. יש מי שקיבל נציגות בהנהלה שאינה מגיעה לו כלל, ויש שקיבל כפלים משמגיע לו – המפלגה היחידה שויתרה על המפתח המפלגתי בהרכב החדש היתה מפלגת פועלי א”י. אבל אלה שמקימים יללת⁻תנים כה גדולה על “המפתח”, דומים לאותו יהודי ה“ותרן” ונדיב הלב הטוען תמיד: “שלי או שלך – מאי נפקא מיניה, יהא שלי!” לעולם לא יטעה לומר: יהא שלך!

כשנתמנה פ. רוטנברג לנשיא הועד הלאומי, היה זה מעמד של השתפכות הנפש אצל כל החוגים האזרחיים. נואם אחרי נואם קם והכריז: “קצין תהיה לנו”! ואחד מהם אמר אפילו כי חלום של דורות נתגשם בשבילו. אבל “הקיסר הוא טוב כשהוא עושה את רצונו”, את רצונו בלבד. וכשרק נדמה למי שהוא שאת רצונו אינו עושה, הרי הקיסר שוב אינו קיסר והקצין אינו קצין. רק בשביל החנפים הוא נשאר “טוב” גם להבא, אלא שהוא ב“שביו של השמאל”, בשביו של “המפתח”. העבודה, לישוב מבוגר לא נאה לא הביצנטיניזם הזה ולא הציניזם הזה.

לא, לא “המפתח” המפלגתי עושה כאן, אלא אותו מפתח הנועל את מדור הרצון הטוב של החוגים האלה, שרגש הנחיתות הוליד אצלם נירוזה ציבורית שאינם יכולים להשתחרר ממנה. אין מרחיבים את הנהלת הועד הלאומי – לא טוב להם; מרחיבים – שוב לא טוב להם. כיצד תעלה ארוכה למחלה זו, אין יודע עדיין. אולי לא הגיעה עדיין חומרת המצב לידי הכרה מספיקה אצל חוגים ציבוריים ידועים; אולי יתנערו עוד ויוכחו כי לא יוכלו להימלט מן הרעה הצפויה גם להם, ולא יוכלו להתחמק מן החובה. אך אם אין אפשרות לרתום כיום את כל חוגי הישוב בעול האחריות – יתלכדו אותם החלקים הנכונים לכך (והם רוב מנין ובנין!) כדי להתייצב בכוחות משותפים במבחן הקשה שהישוב הועמד בפניו בתקופה הנוכחית.

ת"ש


המלצות קוראים
תגיות