רקע
יצחק לופבן
החוט הראשון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

זכרוןהחג שאנו מעלים במלאת עשרים שנה לקרן⁻היסוד, מואר באור הלהבות בהן אכּל עתה העולם ומלווה קולות שבר של מפולת בית⁻ישראל, כמעט בכל תפוצות הגולה האירופית. זכרון⁻החג ולא חג, כי התנאים והמסיבות החיצוניים והפנימיים שאנו חיים בהם בעת הזאת, אינם כשרים לתכונות של חגים ולשמחות של יובלות – אבל הם כשרים מאוד ואפילו מחייבים להעלות בזכרוננו דברים ולקח של דברים בעקב ההזדמנות הזאת, בהיסגר המחזור של שנות⁻תקופה על מפעל מרכזי זה בבנינה של ארץ⁻ישראל.

תוך חבלי לידה קשים נולדה קרן⁻היסוד בועידת לונדון לפני עשרים שנה. אותו הלך⁻רוח המנשב אלינו מהציונות האמריקנית כיום, אותה השאיפה ל“מקוריות אמריקנית”, ששבי⁻אמריקה מספרים על אודותיה עתה כעל חידוש, נשבו כבר בועידה ההיא. הרצון להניח תהליכים כלכליים מסוימים של ה⁻Self made man האמריקני, כיסוד לציונות ולבנין ארץ⁻ישראל, היה לסלע⁻מחלוקת בועידה במשך ימים רבים. האידיאל של מוכר העתונים אשר ע“י חריצותו היה לבעל מיליונים, הורם על נס כאידיאל להתפתחותה הכלכלית של א”י. הסיניור הנכבד מאוד של ציוני אמריקה סיפר אז על בעל סוכת⁻גזוז שפגש בחיפה, אשר בא בלי פרוטה לארץ ובמשך זמן קצר הגיע לרכוש של 25 לירות(!) ורצה להדגים בזה כיצד הוא מתאר לעצמו את דרך ישובה “הבריא” וה“פרודוקטיבי” של א“י, בניגוד לשיטה “הבלתי בריאה” ו”הבלתי פרודוקטיבי" של א“י, בניגוד לשיטה “הבלתי בריאה” והבלתי פרודוקטיבית” של תרומות ומגביות. זה היה הגילוי הראשון של דיזאוריינטציה בבעיות היסוד של הציונות ואי⁻הבנת תפקידיה בתוך התנועה הציונית עצמה. ואם כי באותה ועידה הוכרעה הכף לזכות, והונח היסוד לקרן זו שנועדה לקומם את הריסות האומה העברית במולדת, הרי צל הויכוח והמחלוקת של הימים ההם מלווה את קרן⁻היסוד, כמכשול ופגע על דרכה במשך כל עשרים השנים האלה.

אשר חשבו ותיכנו רואי נכוחות בועידת לונדון, לא קם. עשרים וחמשה מיליון לירות במשך חמש שנים – בזה היתה לא רק תכנית כלכלית אלא גם תכנית מדינית מרחיקה ראות. היו אנשים בתוכנו שידעו כבר אז להעריך נכונה את גורם הזמן, והיו אנשי⁻מדינה חשובים שהמשילו על מפעלנו את המשל בים הבלטי החפשי עוד לשייט אבל הוא עתיד להקפא מהר בקפאון של חורף. אמרנו כי ימים אלה, ימי עידוד ועליה לאנושות, אשר זה עתה יצאה ממבחן המלחמה העולמית, מיוצבת גבולין חדשים ומלאה רוח שוקקת לקראת התנערות לאומית וחברתית, הם ימי כושר גם בשבילנו. ואנו מצווים על תנופה גדולה, כספית והתיישבותית, כדי להחיש את פדות העם ואת בנין המולדת. ויהדות העולם היתה עשירה אז, במידה שלא היתה כמותה במשך עשרות דורות. היא היתה עשירה בכל מקום, לא בלבד בארץ העושר המובהק, באמריקה, כי אם גם בארץ העוני המובהק בפולין.

אבל התנופה לא באה. הציונות באמריקה אשר במשך ימי המלחמה נועדה לה תקופת עליה קצרה, החלה כבר להתגלגל במדרון, היא שקעה במחלוקת, בויכוח עקר על “ריאורגניזציה” ועל הגמוניה אישית הנמשך שם עד היום הזה; והציונות בפולין ובמקומות אחרים שבאירופה המזרחית שקעה באשליה של “אוטונומיה לאומית” וחשבה להרגיע “בגויים ההם”. היא לא התנערה מאשליותיה גם אחרי התבוסות האיומות שנחלה בזו אחרי זו. היא התכחשה לקרן⁻היסוד מיד למחרת היוולדה; והסיסמא של “מעשר”, אשר כמה מליצים ציוניים ליווּ בה את הכרזת לונדון, התנדפה כעשן. העשירים שבעם ושבציונות לא עישרו אפילו את התבן שלהם, והעם נתן מה שנתן ביד קמוצה, אם כי בהתמדה נפלאה, וזה שנועד להיות הון לאומי מרוכז לתכנית של פעולה רחבת מידות, נהפך לתקציב שנתי קטן, עולה ויורד, שמפאת חוסר היציבות שבו אי אפשר היה עפ"י רוב להשתמש בו שימוש פּרודוקטיבי מלא.

ואף⁻על⁻פי⁻כן היתה קרן היסוד המפתח העיקרי לעלית היהודים ולפעולת ההתיישבות בא“י במשך עשרים השנים הללו. זהו פשוט עיוורון או עצימת⁻עינים במכוון, לבלי לראות ולבלי להודות בעובדה, שמה שנוסף לנו בתקופה זו בארץ במנין ובבנין, בכפר וגם בעיר, מפעולתו הישירה או מפעולת⁻עקיפין של ההון⁻הלאומי הוא בא. ישנם דברים הניתנים ל”היצלם", דברים שהם מציאות פלסטית על פני הנוף הארץ⁻ישראלי, שכל אחד רואה אותם, מי בעין טובה ובלב הומה ורחב, ומי בעין צרה ובלב טפש, אבל הם קובעים את דמותה הכלכלית, התרבותית והמדינית של ארץ⁻ישראל העברית. אלה הם מאות הישובים החקלאיים בכל רחבי הארץ; זהו המשק העובד המעורב, אסם התנובה של הישוב היהודי והסימן המובהק ביותר לרצון המולדת של העם ולהתערותו הנאמנה בקרקעה. זהו מקור הפתוס החלוצי ותפארת המעשה הציוני, שעליו גאוותנו ושבו אנו מתברכים גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ; שבו בטחוננו ובו נתיבות הזינוק לקראת כל פעולה כיבושית מרחיבה ומבצרת את הוויתנו בארץ. טול את זה מהישוב הארץ⁻ישראלי, הרי אתה נוטל את נשמתו ואת גופו כאחד, מחזיר אותו אחורנית לתקופה הטרום⁻דינמית ומביא לידי התמוטטות גם את כל הנדבכים והאגפים הישוביים שנבנו על ידו ומסביבו.

אולם ישנם גם דברים חשובים מאוד שאינם ניתנים ל“צילום”, שנבלעו בתוך תנועת הבנין הציונית, מבלי שרישומם יהא ניכר כעת לעין, ואעפי“כ עמדה קרן⁻היסוד למראשות האיניציאטיבה שלהם ונתנה את הדחיפה הראשונה להגשמתם. החוט הראשון של המפעלים הכלכליים⁻החרושתיים הגדולים, מפעל החשמל ומפעל האשלג, נשחל ע”י קרן⁻היסוד. גם העיר, הנראית כאיניציאטיבה פרטית טהורה, על ברכי ההון⁻הלאומי נולדה ועל ידו טופחה. בבתי תל⁻אביב ובכבישיה מונח לא מעט כסף מקרן⁻היסוד, וכך גם בשכונות החדשות של חיפה, טבריה וירושלים. בלי הבנק האפותיקאי, שנוסד בכספי קרן היסוד, אין לתאר כלל את התפתחות הבניה בתל⁻אביב. והוא הדין לגבי מפעלים עירוניים אחרים, כמו “אוצר מפעלי ים” וכדומה. חלקה של קרן⁻היסוד רב במפעל הבטחון של הישוב ובמיפעלי העזרה לימי משבר ולשעת⁻חירום. ספק אם יש איזה מפעל שהוא בעל חשיבות כלכלית וישובית בארץ, אשר אין להון הלאומי חלק בו, שלא היה גורם להקמתו או להמשכו, שלא היה לו לסעד בימי רפיון ולעזר בצרה, וישנם דברים שעוד פחות מכל אלה ניתנים לצילום, ובמאזני הפסיכולוגיה החנונית של כמה חוגים ציוניים אינם נשקלים כלל וכלל, ואעפי"כ הם נכס יקר ובעל משקל רב מאוד בחיי הישוב. אחד מהם הוא החינוך העברי שקרן היסוד השקיעה ומשקיעה בו לא מעט מאמצעיו. בענין זה היה ויכוח גדול בועידת לונדון ולאחריה. היו חלקים רבים וחשובים שחשבו את מפעל החינוך “להשקעה בלתי פּרודוקטיבית”, ומתחו בקורת חריפה על ההסתדרות הציונית שמניחה את כספיה על “קרן⁻צבי”. איש לא עשה עדיין את חשבון הריוח וההפסד של הבנין הציוני ולא בדק עדיין איזה ענף מענפי עבודה היה רנטבילי יותר, אך ברור לנו כי במאזן ההיסטורי הזה, לכשיעשה, יתפוס החינוך מקום נכבד מאוד באקטיבה שלו.

מזה שפעלה קרן⁻היסוד באמצעיה המעטים בערך, אפשר לשער את הגדולות ונצורות שהיתה יכולה לפעול אילו נתגשמה תכנית לונדון במלואה, אילו לא ליווּ אותה כמה חוגים ציוניים בפתוס של כזבון מצד אחד ובעקרבים של התעללות מצד שני; אילו לא קפצו היהודים את ידיהם, למען לחסוך את כספם בשביל השטן שבא אחרי כן ולקחו. אם למדנו משהו מההיסטוריה של עשרים השנים האחרונות בארץ, על תמורותיה המרובות, על העליות והירידות שבה – הרי למדנו בשורה הראשונה את האמת הניצחת הזאת, שבלי הון לאומי גדול ומרוכז אין תקוה לקדם את מפעלנו באותן המידות שדורשים מאתנו התנאים האובייקטיביים בהם נתון העם, והמסיבות המדיניות בהן נתונה הארץ. באפיזודות הקצרות של ימי הגיאות המגיעים לארץ הננו שוכחים זאת, ונדמה לנו כי נגמר תפקידן של הקרנות הציוניות, כי הנה הענין הולך כבר למישרים מאליו, והננו מרבים להג מתרברב על “הקופסה” ועל “הצדקה”. אבל ימי גיאות אינם ואינם יכולים להיות המצב הנורמלי בבנין הציוני. המצב הנורמלי הם ימי המצוקה ימי חוסר⁻ההתאמה האיום בין הצורך והיכולת. על אף הנסים והנפלאות שגילינו בסגולות הארץ הזאת, אין היא מוציאה עדיין בכל זאת גלוסקאות וכלי מילת, ויש צורך בהשקעה גדולה, בהשקעה שאינה נותנת אולי דיבידנדות מניה⁻וביה לפרט אבל היא מבשילה דיבידנדה לאומית גדולה לעתיד. שום איניציאטיבה פרטית בלבד ושום “אפישנסי” מסחרי אינם יכולים לעשות זאת; וסימן שלא עשו זאת בלי ההון הלאומי, הקטן בערך, שסלל לפניהם את הדרך.

אנו מחוייבים לחרות בהכרתנו היטב את הדברים האלה עתה, בשעה שאנו נתונים מצד אחד במצוקה, וכל ענפי החיים וצרכי הישוב קורסים תחת סבל טראגי בגלל המצב הזה שאין ביכולתה של קופת ההון הלאומי להיות עתה הסעד לישוב במידה הדרושה; ומצד שני, הננו עומדים שוב תוך משבר עולמי, שאולי נחלץ ממנו בעוד שנה שנתיים, והשאלה היא: במה נבוא אל הנצחון? האם שוב באשליות הקודמות, או ניקח אתנו לקח מן העבר אשר יאיר את נתיבותינו לקראת הבאות?


ת"ש


המלצות קוראים
תגיות