“אלהים נותן לנו את האגוזים, אך אין הוא מפצח אותם”

(גיתה)

בין הבעיות המרובות שאנו מזדמנים עמהן על כל נתיבות חיינו ועבודתנו, אין אף אחת המושטת לנו מפי הגבורה פתוחה ופתורה. החל משאלת הקמתו של תא משקי קטן עד הענין הגדול והמסובך של עתידנו המדיני, אנו מוכרחים להיאבק מר וקשה על כל רוחב אצבע המקרב אותנו לפתרון. כל הפותר בעיות כלאחר יד, מתוך משובה של ודאות מנוסחת, אינו אלא ממבלי עולם ולא ייחד בין נושאי הדאגה הרצינית לעתידות האומה והארץ. דברים אלה מוסבים על כל אותה מסכת רחבה של “המדע הצוהל”, המנער מתוך קרן⁻השפע שלו תרופות נמהרות לכל מדוי החיים, ומכריז עליהן כבדוקות ומנוסות בטרם עמדו במבחן כל שהוא של מציאות והגשמה; אך קודם כל מכוונים הדברים לבעיה שהיתה תמיד תל שכל הפיות פונים אליה ושנעשית יותר ויותר אקטואלית עם התפתחותה של היאבקות הדמים הגדולה בעולם והתקרבותה לשלבה המכריע – לבעיתנו המדינית.

בבעיה זו ישנן כמה הנחות ודאיות שעברו את כל כורי הנסיון של ההיסטוריה ומהמציאות היום⁻יומית. אמנה אותם בסעיפים קצרים:

א) רצונה ההיסטורי של האומה העברית להתקיים כעם.

ב) סבלה הטראגי שאין על עפר משלו, לא רק בתקופה זו, בשפל רוח האדם ובמשטר הברברי של הנאצים, אלא בכל תקופה ובכל משטר מדיני וחברתי.

ג) חוסר אפשרות של פתרון כלשהו לבעית קיומה וסבלה של האומה הפזורה בכל חלקי התבל ובין עמים שונים, כמיעוט חסר קרקע⁻חמרי וחסר שמים⁻רוחניים.

ד) התבדותו המוחלטת של הנסיון לפתור את השאלה ע"י מחיקה עצמית מספר העמים והדתות.

ה) זכותה האנושית וההיסטורית של האומה להתחדשות חייה העצמאיים במולדת.

ו) מציאות אדמת⁻מולדת עברית שבה עמדה עריסתה ההיסטורית של האומה שבה יצרה תרבות בעלת יסודות ועיקרים נעלים, שהפרתה במידה רבה מאד את רוח האנושות בעולם.

ז) מציאותו של עם אחר על אדמה זו.

אלא הם שבעת עמודי החכמה של הודאות המדינית שאנו חיים בה ושל הקושי המדיני שאנו מתלבטים בו. בכל אחד משבעת העמודים האלה יש בקיעים וסתירות טראגיות מאוד. רצונו ההיסטורי של העם לא הפך עדיין להיות הכרת כל העם וכל פרט מתוכו. סבלה של האומה אינו שוה בכל מקום, ויש חלקים בתפוצותיה המשלים את נפשם כי תקופת השלוה היחסית שהם חיים בה כעת היא נצחית ויסודית. כך השלו את נפשם בתקופה ידועה יהודי גרמניה וכך השלו את נפשם רוב רובם של חלקי העם אף בפינות הגולה החשכות ביותר, שבהן לא ידעו בדרך כלל שלוה מעולם. רבים נתעים עדיין במשא⁻שוא, כי יש גם פתרונות אחרים לבעיות קיומם וסבלם של היהודים בעולם, וכך גם בכל יתר ההנחות. בשבילנו, הדנים בשאלה המדינית מתוך אספקט ציוני – כל ההנחות האלה הן בחינת ודאות מוחלטת. אבל אחד הקשיים הגדולים בדרך ההגשמה הציונית הוא הקושי הנובע מהבעיות הכרוכות בעמוד השביעי.

ההתנגשות בין שתי חטיבות לאומיות, האחת שהשתקעה במשך דורות בפינת ארץ מסויימת ורואה בה קרקע מולדת, והשניה שניתשה לפני דורות רבים מארץ זו, סבבה את כל העולם בנדודיה, חזור וסבוב מבלי למצוא מנוח לכף רגלה, והחלה לשוב אל מקור מחצבתה – מולידה בהכרח תסבוכות קשות. כל המתעלם מן העובדה הזאת, מתעלם מן המציאות. התסבוכת קשה למדי גם כשההתנגשות באה בין אגואיזם לאומי, צר, משמר ובלתי יוצר, מצד אחד, לבין התחוללות היסטורית רבת יסורין והרת כוחות יצירה מצד שני. מול הבעיה החמורה הזאת אנו ניצבים פנים אל פנים זה עשרים שנה ומעלה, יום יום ושעה שעה, בין אם היא מקבלת צורה של תבערה גלויה ובין אם היא לוחשת מתחת לרמץ. המציאות הפוליטית שאנו נתונים בה, יש בה עוקצין מרובים ואינה ניתנת לליטופים של נוסחאות חלקות⁻לשון. מן ההכרח לבקש דרך⁻מוצא. מציאתה אינה קלה. אבל מחשבתנו המדינית צריכה להיות נתונה לכך בכל כובד הרצינות והדאגה. זאת לא תהיה דרך מוצא, אם היא תבוא מתוך ויתור על העיקר ומתוך התעלמות מששת עמודי החכמה הראשונים.

אם ימָצא מוצא זה ב“צדק” או ב“משפט”, אין אנו יודעים. רצוי שימצא ב“צדק”, מתוך הסכם הדדי בין עם לעם, בלי התערבות גורמים חיצוניים, ומתוך מניעת הטינא שבהרגשת קיפוח לאומי, אשר אינה מרבה שלום בעמים. ישנם כמה מראי⁻מקומות לאפשרות פתרון כזה. מראי⁻מקומות בלבד, שיכולים להתקבל על דעתנו אנו. כל הנסיונות שנעשו עד היום למען יתקבלו גם על דעתו של הצד השני (ונעשו נסיונות רבים ורציניים במשך עשרים השנים האלה, מאז ההסכם בין וייצמן ובין האמיר פייצל עד הפעולות השוטפות בשטח זה על⁻ידי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית) לא הביאו פרי. ואף על פי כן איננו רשאים להרפות מהם. שתי הדרכים האלה הן בבחינת אגוזים קשים – ואנו מוכרחים בגזירה היסטורית ובתוקף מצבנו הטראגי לפצח אותם.

ישנם פרקי הטפה לפעולות מעשיות נטולי כל יסוד מציאותי, אשר אם מטיפים להן אנשים אינטלקטואליים, החושבים בקטיגוריות מופשטות, רחוקות מחיי המעשה, אפשר למצוא פתח הסברה לתמימותם; אבל אם משתתפים בהטפה זו אנשי⁻מעשה, פועלים בעלי משק ויוצרי משק, אי אפשר אלא לפעור פה ולהשתומם בלבד. אביא דוגמא אחת קטנה. בעשרת או בשתים עשרה הדברות שפירסמה בשעתה ה“ליגה להתקרבות יהודית ערבית” ישנה גם דיבּרה האומרת כי “תנובה”, המכשיר השיתופי לשיווק התוצרת החקלאית של משקי העובדים, צריכה לשווק יחד עם התוצרת החקלאית העברית את התוצרת החקלאית הערבית. מי שיש לו רק מושג כל שהוא מפרשה זו, מוכרח להבין שאת ה“שיתוף הכלכלי” הזה אפשר להשיג רק בשתי דרכים: או להוריד את המשק המעורב היהודי לדרגת המשק הערבי, להחליף את הפרות הגזעיות בפרות ערביות ואת התרנגולות לגהורן הלבנות בתרנגולות מנקרות באשפה, להכין את החמאה בנאדות של עור חמורים, וכו' וכו', או להיפך להעלות את משקו של הפלח הערבי לדרגת המשק היהודי, כלומר להחליף את פרותיו ותרנגולותיו, לבנות רפתות של ביטון ולולים מתוקנים, לסגל את הפלח בדרך כלל לאורח⁻חיים היגייני ולדרכי עיבוד מודרניים. מהפכה כזאת היא מהפכה רוחנית בטרם שהיא מהפכה כלכלית. פירושה מחיקת כל ההווי החקלאי של הפלח הערבי בארץ, עקירת המסורת שלו, שינוי מראה הנוף של הכפר הערבי[ שינוי מעונו ומלבושו, ובשורה שניה פירושה קולוניזציה ערבית רחבת⁻מידות, שצריכה להיעשות על ידינו, בעוד שאין בידינו גם במידה המצומצמת ביותר האמצעים הדרושים לספק את צרכי התיישבותנו אנו. זאת היא רק דוגמה אחת מרבות, הקרובה גם להבנת הדיוטות, ומוכיחה שאנשים אלה מקילים על עצמם את התפקיד מאוד, ודיים בבקשת נוסחאות הרחוקות מכל תכנית של הגשמה, כמרחק מזרח ממערב.

וישנם בפתרונות אלה פרקים יותר חמורים, פרקים הפורקים יסודות שבלעדיהם אין כל אפשרות של עליה יהודית המונית לארץ, או אין כל טעם לעליה, באשר היא לא תוכל להתקיים, לא תוכל לעבוד ולהאחז בה. אין להפליג עתה בפרקים אלה, שכבר דוּבר עליהם הרבה. רק מי שמביט על שאלות חיינו ועתידנו בארץ מתוך התעלמות מוחלטת ממצבו של העם היהודי בעולם, מהמסיבות שגרמו למצבו זה, מהטלטלה ההיסטורית הגדולה הכופה עליו את שיבת ציון לא בלבד כמשא⁻נפש רומנטי אלא כהכרח של חיים מר וטראגי – יכול להמשיך ולטוות את חוט החלום של אותה “מיניאטורה” אשר חלם פעם אחד⁻העם, שפשרו מציאות קומץ יהודים בארץ, אשר ההבדל בינו ובין גלויות ישראל האחרות אינו אלא זה שיש לו קצת נחת רוח מעצמו, בהיותו שוכן במקום שממנו לא זזה השכינה כל הימים.

אבל ישנו פרק אחד המתכוון להמציא פתרון מדיני גנרלי לבעיה זו – וזאת היא ההכרזה על מדינה דו⁻לאומית. אין כל פסול תיאורתי או עקרוני בהכרזה זו; ולא חשוב הדבר, לגמרי לא חשוב, אם אוטו באואר, או לנין, או קאוטסקי ואחרים מתירים או אוסרים פתרון זה. השאלה היא מדינית⁻מעשית גרידא: אם זה אפשרי בסיטואציה המיוחדת שלנו, ואם יש בזה פתרון לשאלת הישוב. אילו היה כך, אילו היה אפשרי במקום ששני העמים השוכנים זה בצד זה אינם נתונים בצרכים לאומיים שווים, כמו בשוייץ או בקנדה, אלא עם אחד נתון במצב סטטי והשני במצב דינמי, ספק אם היו נמצאים בתנועה הציונית מתנגדים רבים לפתרון זה, לאחר שהצד השני היה נוטה להסכים לו. אבל המצב אינו כך. כל ההסתמכות על עובדות מדיניות דומות, כביכול, במקומות אחרים, אין בה לחלוטין סמיכות⁻הפרשיות לענין שלנו. אי⁻אפשר היה לראות בזה כל פסול ציוני אילו באו אנשים ואמרו: הבה נברר את הענין, נבחן אותו לגופו, שמא זוהי דרך, שמא זה יקל עלינו להשיג את מבוקשנו ולהתיר את התסבוכת שאנו נתונים בה, בלי שיבולע לענינינו החיוניים. אבל כשבאים ומכריזים בודאות מתימטית: “אבריקה”! הנה מצאנו את הפתרון! ומלווים את ההכרזה הזאת בהסתערות מלחמתית, מתגרה, האומרת לפסול מלכתחילה כל מחשבה ציונית אחרת, להטביע עליה חותם של התכחשות מוסרית, של ריאקציה שוביניסטית, או אימפריאליסטית וכדומה – הרי הדבר מקבל צורה בלתי רצינית, לפעמים אפילו אווילית, מעין מעשי⁻נערות של התגנדרות במונופולין מוסרי מצד אחד ובמונופולין של מחשבות קידמה חברתיות מצד השני. היזקה של דרך זו ודאי. חוסר תועלתה אפילו בספק אינו מוטל.

אכן, צו הימים וצו הענין הוא לבקש דרך⁻מוצא. וחייבים אנו להפנות את מחשבתנו לכך במידה לא פחותה משאנו מפנים את מחשבתנו לשטחים המדיניים האחרים. אבל אנו מחוייבים תמיד לדעת את המרחק הקיים בין בעיות ובין פתרון הבעיות ולא לקפוץ לתוך ערפל של מלים שאין עמהן כל תכנית הגשמה.

ואשר למטבע המוסרית, הרי אין שאיפתנו הלאומית שאיפה לתהילה ולא שאיפה לכיבוש ברוטלי, לצבירת עושר ושלטון ולדחיקת רגלי אחרים. זאת היא שאיפה לחיים, ליכולת של קיום, ליכולת של יצירה, ליכולת לחיות חיים של כבוד עצמי, מבלי להיות מיפגע לרמיסת רגלים גסות, להשפלה, לעלבונות ולהתעללות. זוהי הלאומיות המוסרית ביותר שהיתה לעולמים.

תש"ב