א.    🔗

נאומו של רוברט וילי כהן במנצ׳סטר על “הלאומיות צרת האופק” של הציונים, ודאי לא היה כדאי שנתעכב עליו ונקדיש לו שימת לב יתירה. ידוע האיש וידוע שיחו; ועצם המנגינה הזאת, העתיקה והיגעה, שמענו אותה מאז ומקדם מכל תיבת־זמרה של ההתבוללות הליברלית. ואף על פי כן, כשתיבת־זמרה זו, אשר חשבנו כי היא שוכנת כבר למעצבה בחדר־הגרוטאות, החלה בעצם הימים האלה להשמיע מחדש את קולה ברמה, אי־אפשר לבלי לראות בזה אחד הסימפּטוֹמים לאותה מערכה פנימית קשה היעודה לנו עוד על קביעת דרכה המדינית של האומה העברית נוכח שעת ההכרעה, שאולי היא ממשמשת ובאה מאחורי העשן והאש של מאורעות התקופה. אשר נדמה היה לנו לפרקים, כי הטלטלה הגדולה שטולטלה יהדות העולם בעשר השנים האחרונות ניערה את שארית האשליה ממוחו ורוחו של עם קשה־עורף זה והעמידה אותו על הכרת גורלו, כבר נתבדה במידה רבה, ועוד צפונות לנו כנראה אכזבות מרות בשטח זה. יתכן שאין אנו יודעים כלל היכן מונח המכשול הגדול ביותר בדרך העם. עינינו נשואות אל החוץ, אזנינו קשובות ללחש רוקמי המזימות ומחבלי התחבולות, האומרים להעלים את שאלת היהודים או להתעלם ממנה בתכניות לסידור העולם והקמת הריסותיו לאחר המלחמה; מרצנו, מחשבתנו ופעילותנו המדינית שקועים בהיאבקות יום־יום, על הקיים ועל הקם, ובהתכוננות להיאבקות הגדולה לקראת ימי־הדין – אך מעט מאוד אנו שמים לב לפחים “הקטנים” הטמונים לנו מבפנים, אשר בעזרתם בלבד עלולות כל המזימות והתחבולות הללו להצליח.

כשאנו אומרים “מבפנים”, אין הכוונה לאותו חוג בלבד שרוברט וילי כהן מתנבא בשמו. גם בתוך הציונות עצמה גדול הבלבול ורבה המבוכה. גם בה רואים חוגים לא מעטים בהדגשת ארץ־ישראל כפתרון היחידי לשאלת היהודים מעין “לאומיות צרת אופק”, בלתי מוסרית או בלתי תכליתית. הציץ הנובל של תפיסות יהודיות אשר המציאות ההיסטורית טפחה על פניהן והפגינה תוך הוכחה ניצחת את כזבן ואפסותן, הורם מחדש מבין המכיתות של בית־ישראל ההרוס, כדי לקשט בו ראשים מהירי־שכחה וקצרי־ראיה של מפלגות ויחידים. האמנציפציה של ההתבוללות הליברלית מראשית המאה התשע־עשרה, והלאומיות הגלותית של באי הלסינגפורס מראשית המאה העשרים – בין שני האגפים האלה, בין האחד השוללה ומבטלה לחלוטין ובין השני המקצץ במידותיה, עומדת הציונות לבוא במיצר ביום שידובר בה. היא עומדת לבוא במיצר מבחינה אידיאולוגית ומבחינה מעשית כאחת. כבר כיום הזה, בעוד אנו שרויים כולנו באפלה, ולא רק לנו, אלא גם למנצחים הראשיים על מערכת הקרב הענקי אין בודאי לעת עתה מושג כלשהו מדמות העולם לאחר המלחמה, החל המוח היהודי קל־הדמיון וחריף הדיאלקטיקה לראות ניחושי־לב כוַדאויות מוחלטות. הוא יודע כבר איזה צבא מצבא בנות הברית ידרוך ראשונה על אדמת גרמניה המנוצחת, ומסיק מ“ידיעה” זו מסקנות כאוות נפשו. האידיאולוגיה כבר מוכנה: אצל האחד – בטל היטלר, בטלה שאלת היהודים; אצל השני – בטל היטלר, חוזרת השיגרא לקדמותה והיהודים מתחילים להיאבק מחדש על קיומם ועל זכויותיהם הלאומיות בארצות הגולה; אם באלה הידועות לנו ואם בחדשות אשר יתווספו בדרך הפיזור ההכרחי ע״י ההגירה היהודית וע״י גילוי ארצות נעלמות שהטריטוריאליסטים, היהודים והבלתי יהודיים, תרים ובולשים לגלותן. ואף מבחינה מעשית מוכנים בודאי היהודים השוגים תמיד ברואה לעוט מחדש על נהר זה השחור כזפת והמתנוצץ בשבעת צבעי הקשת מחמת שבירת הקרנים של שמש הדמוקרטיה העולה, ולהתחיל לגמוע שוב את מימיו המאררים.

גם במכתשת הגדולה של התקופה הנוכחית לא סרה, איפוא, האיוולת מאוויל־ישראל הנכתש בה. היטלר, במקום לפקח את עיניו הכה אותן בסנוורים נוספים. הוא שכח מה היה לפניו ותולה את כל מר גורלו בתופעה נכפית וחולפת זו. בעלית הפאשיזם והנאציזם שחידדה את מצב היהודים והביאה אותו לידי משבר טראגי, הוא רואה את עצם המחלה ומשלה את נפשו מחדש כי לכשתעלם העוית הזאת, ושב ורפא לו. הטעות הנושנה, הרואה בצורות הפורמליות של המשטר את היסוד והשורש של בעית היהודים בעולם, חוזרת ונעורה, תוך אשליות רבות וגדולות, רבות וגדולות יותר מאלה ששגה בהן עד עתה. התחושה המוקדמת של הפורקן העתיד לבוא, מעוררת הזיות וחלומות שוא. ואולי אין זאת טעות כלל, כי אם אחד הגילויים של עצלות־הלב, הבוחרת תמיד בקו ההתנגדות הנראה כקל יותר. כי ענין א״י הוא הדיבור־המתחיל הודאי והמוגדר ביותר בספר הגורלות של עתידות האומה העברית; זהו נדר מפורש, הגיאוגרפיה שלו ידועה, ידועים הקשיים המדיניים וידועות, פחות או יותר, החובות שהוא מטיל והמאמצים הממשיים הנדרשים כדי להניף תנופת פדות זו. כל השאר הוא “בלי נדר”. ההתבוללות, ההסתמכות על זכויות בגולה, הטריטוריאליזם – כל אלה אינם מחייבים לשום דבר, או שאפשר לסלק את החובות שהם מטילים ע״י עיסוק של סרק, ולכל היותר ע״י מעט פילנטרופיה קלוקלת. עצלוּת־לב זו עוברת בחתך־רוחבי את כולנו, את כל האומה הישראלית, והיא היתה בעוכריה עד היום לבלתי השתמש בשעות הכושר שנזדמנו לה למלט במידה שאפשר היה את גופה, את נפשה, את רכושה, מפני גזר־הדין שהיה תלוי על ראשה כחרב דמוקלס, אשר מטיבי הראות בתוכנו הזהירו מפניו חזור והזהר ­– והיא עלולה להיות בעוכרינו גם בעת הזאת, שבה עומדת אולי להתגלות שעת־כושר חדשה להמציא הצלה לפליטת־ישראל, אם לא נתנער ממנה, כדי להאזין לצו ההיסטורי של התקופה הנוכחית.

ב.    🔗

יתכן כי הבלבול הזה מקורו בשגיאה ששגתה הציונות, בהסתמכה על כללים פרגמטיים בלבד, על עובדות ומסקנות המדברות בעדן, שצריכות להיות נהירות קודם כל לאלה הנקלעים בכף הקלע שלהן. חבלי ההגשמה במשך עשרים השנים האחרונות ספגו את כל המרץ הרוחני והגשמי של התנועה הציונית, ונראה היה לנו כי לפתוח בעניני הציונות אנו מחוייבים רק לזרים, להם אנו מוכרחים להסביר את הענין שהם תופסים אותו בקושי כה רב ולהוכיח להם את צדקו ואת הכרחיותו. את הסברת הציונות ליהודים, את ההסברה המעמיקה, המחדירה את הכרת הגורל ההיסטורי של היהודים לתוך כל שכבות העם, הזנחנו לחלוטין. לא היו לנו אפילו כלים לכך. היו לנו כלים רק כדי ללוות את המעשה השוטף, את ההיאבקות המדינית והכלכלית שלנו, כלים קצרי קליעה, שלא הספיקו אפילו למטרה הקרובה שלשמן נוצרו ועאכו״כ שלא הגיעו למטרה הרחוקה: לעצב את רוח העם ורצונו. וכשפרץ המשבר בשנת 1933 בגרמניה, לא היה מי שיסביר ליהודים ולעולם היהודי כי ביחס אלינו לפחות אין זאת השתבשות ארחות עולם, לא דליקה שנפלה פתאום, לא סערה שהתחוללה שמחר מחרתיים תקום לדממה, אלא התפרצות הר־געש שאנו חונים עליו בכל תפוצות הגולה, אשר לעתים הוא נראה כאילו נח מזעפו ומעלה קרום־דק, משלה ומטעה, כאילו קרקע מוצק מתחת רגלינו. התגובה הרוחנית היתה מוזרה ושוממה. יהדות גרמניה ויהדות העולם לחשה על אזני עצמה: "בואי בחדריך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם״ – חבי כמעט רגע ביסוריך, בואי בחדרי עלבונך ואשליותיך! מתחת לטלאי הצהוב רצתה בת־יענה ישראל להחביא את ראשה, למען לא יכירו אותה, למען לא ירגישו בה, למען לא ימררוהו רובי־הקשת של הזמן העתיד לחלוף עם הרוח. את אסדת־ההצלה של האוטואמנציפציה לא ראו גם עתה, לאחר שנתמוטטה אשלית האמנציפּציה, אלא נאחזו בשבבים של סירה טרופה זו עצמה ואמרו לשוט עליהם הלאה על פני מים רבים. באותה דרך של מימיקרי שאמרו לכבוש לעצמם את העולם הזה, אמרו עכשיו להתחמק מפני תנופת ידו האכזרית. אך היתה גם תגובה מעשית, שהתיימרה להיות תגובת קנאות לכבוד ישראל, ואף היא היתה מוזרה ושוממה; מתוך מגירת השולחן של הבטלנות היהודית הוציאו את הרצועה של החרם, כדי לגרש בה את הדיבוק הנאצי. חרם כלכלי, ריזולוציות על חרם, התקוממות נגד “ההעברה”, נגד הצלת הרכוש היהודי למען הצל גם את היהודים עצמם מן הכליה בארצות אויב – במקום החגורה על המתנים, הנעלים ברגלים, המקל ביד והצרור על השכם למען מלט והמלט בחפזון ככל שאפשר וכל מה שאפשר בטרם נתערבב העולם כולו ובטרם ירדה החרב המתהפכת לחסום את נתיבות המפלט האחרונות ממלכודת ההשמדה של היהודים באירופה המזרחית והתיכונית.

אף עתה, בימי הנסיון המרים האלה העוברים על האומה אין מי שיגיד לה את פשר גורלה. לא רק היהדות לגווניה השונים, זו הקרועה בדעותיה והמסוכסכת בהערכותיה, אלא אף הציונות עצמה, הנתונה לכאורה תוך מסגרת רעיונית אחת, הפכה בעת הזאת במה לויכוחי סרק. המציאות היהודית, זו החותכת כאיזמל, נדרשת בה במידות דיאלקטיות בלתי מציאותיות לחלוטין, כמו הסוגיא של “תקפו כהן”, תוך סברות והיקשים וטחינת הרים. קללת הנוסחאות מבלבלת את שורת ההגיון ונוטלת את השכל הישר ואת הראיה הפשוטה והנכונה. ההכרח שאי־אפשר לנטות ממנו ימינה או שמאלה מופיע כברירה חפשית, כאילו בידינו צרור מפתחות לפתרון שאלת היהודים ואנו צריכים רק לבחור במתאים ביותר לפי שיקול דעתנו. “אין להגשים את הציונות ע״י הקרבת זכויות היהודים בגולה. ואי־אפשר ליצור את הרושם ביהדות כי ארץ־ישראל נבנית מחורבנה של הגולה” – דברים אלה שנשמעו במסיבה ציונית רצינית מאוד מפי אחד האנשים שאין להטיל אף שמץ בנאמנותו ובדבקותו הציונית – פותחים בלא יודעין ובלא רצון פתח למבוכה הגדולה הזאת שאנו שרויים בה. עצם השימוש במלים “הקרבה” ו“יצירת רושם”, הוא בבחינת “הנחת שוא ראשונה” (“פּרוטון פסיבדוס”) בשלשלת ההנחות שכוונתן להוכיח כי נוכח מפולת בית ישראל בגולה ולקראת ימי ההכרעה של קץ המלחמה יש לנו שני תפקידים שווים במעלה: בנין ארץ־ישראל וריסטברציה של הגולה היהודית – באשר לא אנו ה“מקריבים” ולא אנו “יוצרים רושם”, לא בידינו מסור הדבר ולא בהכרעתנו הוא תלוי. בידינו מסור רק דבר אחד: להבין לצו ההיסטוריה ולדעת באיזו נקודה עלינו לרכז את כל כוח הרצון ואת כל מרץ המעשה שלנו, מתוך תקוה יותר גדולה להציל את אשר ניתן להצלה מפליטת ישראל.

כשבית עומד בלהבות והבאים להציל יודעים היטב כי לבית כולו אין תקנה, אבל ע״י מאמץ גדול אפשר למלט את אשר בתוכו פנימה, או את החפצים יקרי הערך שבו, יעשו רק מעשה שטוּת אם ישפכו דליי מים ללא תועלת ובגלל הרצון להציל הכל לא יצילו גם את המעט. משל זה מגדיר בדיוק את תוכנה של הבעיה שאנו עומדים לפניה כציונים, שנתגלגלה על ידם הזכות לא רק להכיר את אותות המפנה בגורל האומה הישראלית, בעוד אשר רובה של אומה זו חי בגן־עדן של אשליות ונתן פירוש שוא גם למצוקותיו המרות ביותר, אלא גם למצות ראשיתה של עובדה מדינית, כלכלית ותרבותית, המפגינה בצורה בולטת מאוד את קוי הדרך למפלט ולפדות. כל הנאמר כיום במחנה היהודים, בחו״ל ובארץ־ישראל, במחנה מתבוללים, טריטוריאליסטים, ציונים דיאלקטיים, מרבי המלל וקטני התבונה, אינו אלא תרמית שפתים, אשר אינו מסוגל לחולל שום דבר חיובי, אך עשוי הוא להגדיל את הבלבול בתוך עם תועי לבב זה הנאחז בין כך וכך בכל קו אור רמיה ומבקש לו תנחומין בכל חזון מדוחים. אכן, ישנם תפקידים מדיניים חשובים כיום בפני הציונות, לפתוח לבבות גויים ואנשי מדינה להבנת עניננו, אך לא פחות מזה חשוב התפקיד לפקוח את עיני העם היהודי ולהזהיר אותו, אולי אזהרה אחרונה, לבל ינפץ את ראשו אל סלעי אשליות חדשות. זאת תהיה הטראגדיה הגדולה ביותר, בכל אשר מצא את העם בימים אלה, אם מתוך מכתשת התקופה הזאת ישא את נפשו ואת כפיו לקראת חסדי הנצחון של הדמוקרטיה, כאשר ישא הצמא את נפשו למעינות המים המפכים הנראים לו בשרב המדבר, שסופם אכזבה ופחי נפש.

ג.    🔗

אין כאן ענין של אמונות ודעות, או של נוסחאות שונות או מחשבות בפילוסופיה הלאומית, אלא ענין של בינה במציאות ההיסטורית שלנו וראית דברים כהוויתם. גלות ישראל הסטטית, במרכזים שנחרבו אגב עלית הנאציזם והפאשיזם ובעקבות המלחמה, יותר מאשר תהיה בעיה מדינית תהיה בעיה פילנטרופּית. שויון זכויות פורמלי יבוא מאליו עם נצחון הדמוקרטיה. פחות מכל יש לדאוג לפרק זה. מה שאפשר לכתוב על גבי הנייר, שיש לו משמעות עקרונית סתמית, שהוא יפה לעינים וערב לאוזן ומשיח את המושכלות הראשונים שעליהם נלחמת הדמוקרטיה, יכתב באותיות של זהב. אך ערכו הממשי של שויון זה בחיי היהודים שניטלה מהם שארית אחיזתם הכלכלית ונותקו אחרוני קשריהם הרוחניים עם הסביבה, כאין וכאפס הוא. הם לא ישובו להיות יוצקי המטבעות, בוני המסחר ועושי הירידים, כאשר היו בימי הביניים, או מארגני החרושת וחלוצי המדע, הרפואה והעתונות, כאשר היו במאה התשע־עשרה. הם לא יהיו שוב בשום מדינה אלמנט כזה שאי־אפשר להתקיים בלעדיו. התמורות בחיים הכלכליים של התקופה החדשה, עשו את היהודים, בתור אנשי סגולה חרוצים, שחסרו לפנים לבני המדינות שהם התגוררו בהן, למיותרים. גם במקומות שלא עברה עליהם המהפכה הנאצית האכזרית והיהודים אוחזים עדיין במשלחי־ידם המסורתיים והם לכל היותר נסבלים בלבד, אפשר לומר אפילו נסבלים בקושי, אך במקומות שכבר עברה עליהם המהפכה הזאת, והיהודים נפלטו לחלוטין מהחיים הכלכליים והרוחניים, כמו בגרמניה, בפולין ואולי אפילו בארצות ליברליות יותר באירופה המערבית, הרי ודאי כי לא בכוח הקסם של שויון זכויות ישובו על מכונם. זה דורש רוחב לב, התעלות מוסרית, אחוה אנושית ונכונות לויתור במידה כזאת, שגם לאחר הזדככות העולם כתום המלחמה הזאת קשה להאמין כי הללו יתגלו גם אצל הטובים בעמים, ולא כל שכן אצל אותם העמים שהמשטמה ליהודים חלחלה בהם מאז ומתמיד ואין לשער כלל שע״י תמורת המשטר בלבד יפוג ארסה. יחידים ידחקו, כמובן, בעד השערים הסגורים ויתכן אפילו שיעלו לגדולה ויגיעו לעושר, אבל היהודים, המון בית־ישראל – מה תקותם כי ייחלו?

אין זה אומר, כמובן, שהיהודים לא ילחמו על קיומם ועל זכות קיומם בכל מקום שהם. היצר הביולוגי של מלחמת הקיום, שהוא נשמת כל חי, לא יעזוב בודאי גם אותם. הם ילחמו ויתפתלו וישתרגו על כל מקום אחיזה שיזדמן להם. אבל אין כל תקוה ואין כל תכלית להכניס את המלחמה הזאת לתוך תהליך מדיני, ואי־אפשר לבנות עליה כל תכנית שיש עמה פתרון לשאלה החמורה הזאת. פתרון מדיני יש רק אחד – וכל המתעלם ממנו, אינו בעל דעה אחרת או בעל תפיסה היסטורית שונה, אלא הוא מוכה עוורון או מתעתע, אשר למען הקל על עצמו, למען מנוע את עצמו מהאבק עם הקשיים המרובים והגדולים הנצבים על דרך הפתרון היחידי הזה, נוח לו להמשיך בשיגרה שהיא מקור אסונה האקטואלי וגם מקור אסונה ההיסטורי של האומה הישראלית.

בעצם התקנת הדברים האלה לדפוס נתפרסם תוכנו של המאמר הראשי ב“ניו־יורק־טיימס” המכריז ומודיע כי “תקוות היהודים אינן יכולות להתמלא מיצירת מדינה ציונית, אלא אך ורק מהתגשמות הצ׳ארטר האטלנטי ומהקמת עולם חדש בעקבותיו. בעולם הזה יוכלו היהודים יחד עם שאר המיעוטים הדתיים והלאומיים לחיות חיי שלום ואושר בתוך כל אומה ואומה וליהנות מן הזכויות של כל יתר האזרחים”. אין אנו יודעים איזו אינספּירציה עומדת מאחורי המאמר הזה, אם יהודית או לא־יהודית, ויתכן כי גם זו וגם זו. יהודים ולא יהודים הזדמנו בתקופה זו בעצה ובתחבולה משותפת לבקש “כופר נפש” לשאלת היהודים ולהתחייבויות מוסריות או מדיניות כלפיהם ע״י “מראה מקום”, אם באחד המדבריות או הדז׳ונגלים אי־שם על פני כדור הארץ ואם ב“עולם החדש” שיוקם לאחר המלחמה, אשר בשבילנו לא יהיה שונה מאחד הדז׳ונגלים הללו, שאבוד נאבד בו ללא תקוה. אם הציונות תעמוד מול חזית משותפת זו ברפיון פנימי ומתוכה עצמה תצמחנה אוריינטציות על תחליפים אלה – היא תרבה מבוכה מבפנים ותעודד את תחבולות הכחש וגניבת־הדעת מבחוץ.

תש״ב