רקע
שולמית הראבן
מתחים אמיתיים ואמיתיים פחות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה־ביתן; תשנ"ב 1991

לפני שנים אחדות ביקר תייר אנגלי בגן־החיות של אחת מבירות ערב, ויצא ברושם קשה: החיות מוזנחות, הכלובים מזוהמים, אין דאגה ראויה לבעלי החיים הכלואים. נאמן למסורת האנגלית, לא נתקררה דעתו, עד שהלך וחיפש ומצא את מנהל גן החיות, ושאל אותו לפשר העזובה הזאת. נאנח המנהל, גילגל עיניו לשמיים ואמר: מה אנחנו יכולים לעשות, אדוני, זה הכל “ביקוז אוף דה סְטְרָאגל”. בגלל המאבק.

המאבק, או המלחמה, או אפשרות המלחמה, או הסכסוך הקיומי, או הביטחון, או המתח – איש איש והביטוי האהוב עליו – משמשים זה שנות־דור תירוץ לכל עניין אצלנו, שנעשה או שלא נעשה, שצריך להיעשות ואיננו, או שאינו צריך להיות והוא קיים ביומיום שלנו.

שְאל ישראלי ברחוב מה הסיבה לביורוקרטיה, להרג בדרכים, לגסות הרוח בין אדם לחברו במונית, ברחוב, במשרד; מה הסיבה לירידת המקצוענות אצלנו בכל תחום כמעט, לנטייה הגוברת והולכת ל“חיפוף”, לרשלנות, לאדישות, לחוסר האבחנה בין עיקר וטפל, בין עובדה לבין הלך־רוח, בין איכות לבין חלטורה; מה הסיבה לקוצר הראייה ולקוצר הנשימה, לחמדנות הכפייתית־כמעט, לשינאת הזר, להזעפת הפנים – וישיב לך: מה לעשות, יש בעיות ביטחון, יש מתח, האנשים עצבניים.

האומנם? הבה ונבחן כמה נתונים.

מסוף מלחמת השחרור, שהיתה אכן עמידה על הנפש ומלחמת־קיום פשוטה כמשמעה, ועד ראשית מלחמת לבנון, שגם אליבא דמנחם בגין היתה מלחמת ברירה, או בעברית נכונה יותר מלחמת רשות – בפרק זמן של 34 שנים ארוכות, היו לנו רק חמשה שבועות של מלחמה כוללת, שבה השתתף רובו של צה"ל, ומספר ימי־הקרב של החייל האינדיבידואלי היה עוד הרבה פחות מכך. בין זה לזה, במשך 1760 שבועות ארוכים, גידלנו ילדים, השקינו עציצים, עבדנו, למדנו, קנינו אבזרים לבית, אכלנו, טיילנו ושילמנו מס הכנסה, מי פחות ומי יותר.

איש זולתנו לא שלט בארץ; לא הכרנו את הכיבוש, ואף לא את ההפצצות ממטוסים. שמינו היו ונשארו מוגנים. יש היום בארץ משפחות, שיקיריהן נפלו בתאונות דרכים, ומספרן עולה פי שלושה על מספר המשפחות שהפכו שכולות במהלך הלחימה ובכל פעולות האיבה כולן באותה תקופה עצמה; ובהקזת־הדם הגדולה־יותר, זו שבכביש, לא היה אף שבוע אחד של הפסקה או הפוגה.

כאשר דיבר אריאל שרון, בנסיונו להצדיק את הרפתקת־לבנון, על “יותר מאלף הרוגי טרור”, הרי כדרכו של איש זה, היה מרחק גדול מאוד בין דבריו לבין האמת העובדתית. על פי נתוני דובר צה"ל, היו פעולות הטרור בירידה מוחלטת: בשלוש השנים שקדמו למלחמת לבנון, כולל מבצע ליטאני, נהרגו 37 בני־אדם בכל פעולות האיבה גם יחד, ובשנה שקדמה למלחמה – רק אחד.

בוודאי שגם זה לא צריך להיות וגם על כך כואב הלב. אבל יש לזכור כי על־ידי הצגת הדברים כאילו נשקפת לישראל סכנה קיומית, סכנת שואה, השמדה, וכיוצא באלה, אנו מייצרים במו־פינו ובמו־ידינו מצבים, שבהם נהרגים לנו אנשים פי עשרות ופי מאות ממספר הנהרגים בפעולות הטרור כולם, ובלא שמץ של הצדקה בשטח.

האמת היא שלמרות הפוליטיקאים הבוחרים ברטוריקה מאיימת – ומר בגין היה, כנראה, מומחה גדול לכך – מדינת ישראל, מאז מלחמת השחרור, לא עמדה מעולם במצב המתקרב אפילו למצב של שואה; ובעוצמתה היום, כולל העוצמה הגרעינית, אף לא תהיה במצב זה בעתיד הנראה לעין. בדיוק לשם־כך היא קמה, ועד היום עמדה בכבוד במשימתה זו. מלחמות ישראל לא נוהלו בשטחנו, אלא בשטח אויב. בתינו לא נכבשו ומשפחותינו לא הובלו למשאיות. גם כאשר גוייס נגדנו מאמץ מלחמתי עיקרי של שתי מדינות שכנות, במלחמת יום הכיפורים, לא הסתיימה המלחמה בשטחנו, כי אם 40 ק“מ מדמשק ו־100 ק”מ מקהיר. איש לא השתלט על אדמותינו; אנחנו הפקענו אדמות של אחרים.

גם הטרור, בסיכום של ארבעים שנה, נכשל. אם מישהו התכוון לשבש כליל את החיים בארץ, להטיל מורא על בתי־ספר ומוסדות ציבור עד סגירתם, להפסיק את הנסיעות בכביש – הוא נכשל כישלון חרוץ. ואף כי עול הביטחון הכולל היה כבד למדי כל השנים, וכנראה ישאר עול כבד עוד זמן רב, הרי רוב־רובו של עם ישראל לא נשא בו כל ימות השנה, למעט עול המסים ועול המילואים, שברוב המקרים לא היו קרביים, ואף לא קשים במיוחד: החיילים נשארו בקשר הדוק עם המשפחה, ויצאו לחופשות מרובות. מעולם לא נוצר ניתוק בין הדרג הלוחם לבין העורף. אורחות החיים שלנו לא שובשו מעיקרן.

אולי נראה את הדברים בקנה־מידה אחר, כאשר נזכור שבמלחמת העולם השנייה היו חיילים ויחידות שצברו מאות ימי קרב, והיו שלא ראו את משפחותיהם חמש שנים תמימות; זאת, בעוד שמשפחות אלוּ עצמן נתונות תחת עולו של כיבוש מחריד, או תחת הפצצות, שקטלו אוכלוסיות שלמות. אצלנו, להוציא חמשה שבועות של לחימה במשך 34 שנים, ניהל עם ישראל את חייו באורח נורמלי כמעט לגמרי – ועל כך חייבים כולנו חוב של תודה לצה"ל, שעל אף השגיאות, על אף הקילקולים השונים, מילא במשך 40 שנה את תפקידו כצבא הגנה לישראל.

עובדה זו, כמו גם האהדה הבינלאומית המוצקה שממנה נהנתה ישראל בראשיתה, עשו את שלהן. נכון שדור המדינאים הערביים של שנות ה־50 וה־60 חשב ודיבר עדיין במונחים של השמדת ישראל, של זריקת היהודים לים וכיוצא באלה, והאמנה הפלשתינית משנת 1964 משקפת רוח זו היטב. בל נשכח, שאש"ף הוקם על־ידי מדינות ערב שלוש שנים לפני שכבשה ישראל את השטחים; אז באמת לא דובר על שכם וחברון, כי אם על יפו.

לו יכול היה מישהו לחזות את העתיד, באותן שנים ראשונות, ולגלות לאותו דור של מדינאים ערביים משנת 1964, שהם ייכשלו; שבשנות ה־80 תהיה ישראל במצב של שלום חוזי עם הגדולה במדינות ערב, מצרים; שרבע מיליון ישראלים יבקרו בה כתיירים; שישראלים רשמיים ולא־רשמיים יבקרו במרוקו; שיהיו גשרים פתוחים ומסחר ואלפי שעות של משא־ומתן עם ירדן; שבגבולה הדרומי והמזרחי של ישראל לא תיירה במשך שנים ארוכות ולו ירייה אחת; ושאש“ף עצמו, שבמשך שנים דיבר על הכחדת ישראל, יגיע למיצוי כל מה שהוא יכול לעשות, וידבר על נכונות לפשרה טריטוריאלית על סמך החלטות האו”מ – יש להניח, שהם לא היו מאמינים.

מה שהיה בגדר סכסוך ישראלי־כלל־ערבי, שאין לו פתרון, התפרק לגורמים, שכל אחד מהם שונה מחברו, ולא נשארה אלא הבעיה הפלשתינאית, וזו ניתנת לפתרון. משלושת הלאווים של ועידת חרטום – לא להכרה בישראל, לא למשא־ומתן, לא לשלום – נשאר בקושי הנייר שעליו הם כתובים, שכן יש עתה גם הכרה בישראל, גם משא־ומתן, וגם שלום – דה־יורה או דה־פאקטו. וגם אם פה ושם שומעים עדיין הדים של אותה רטוריקה שמלפני 30 ו־40 שנה, הרי בדור זה איש אינו מטיל עוד ספק בקיומה של ישראל, ובכך שהיא נשארת באיזור. יש אולי המקבלים זאת בחירוק שינים; אבל הם חסרי־אונים לשנות.

קצת מגוחך, לכן, לשמוע עדיין – מצידנו – את החרדות הישנות נוסח “אבל הם רוצים את יפו”. גם אם “הם רוצים”, הם לא יקבלו; לעומת זאת, משא־ומתן קיים בדיוק כדי שהם יוותרו על חלומות יפו, וכדי שאנחנו נוותר על חלומות חברון, ונתחיל לחיות כבני־אדם. אפשר לנסוע למערת המכפלה ולקבר יוסף עם ויזה, כמו שנוסעים היום להילולות ול“זיארות” בדמנהור. ישראל, פשוט, אינה מועדת עוד להשמדה. בכך אין פשרות. על שטחים אפשר להתפשר.

אני מבקשת לומר כאן, במלוא ההתייצבות מאחורי הדברים, שהמתח העיקרי במדינת ישראל אינו המתח הביטחוני. מה שיוצר את היומיום הקשה שלנו הוא מתח חברתי, או נכון יותר – שורה ארוכה של מתחים חברתיים. אני טוענת שהמתח הביטחוני הפך אצלנו לסמל, או להשלכה של המוני מתחים אחרים, שונים לגמרי, בתוך ישראל.

אנו משתמשים, במודע או שלא במודע, במה שקרוי בשם הכולל והבלתי־מדויק “הסכסוך הישראלי־ערבי” כהשלכה – אם לא כתירוץ – לסכסוכים בלתי פתורים1 אחרים, בקרב החברה ובקרב יחידים; ואותם מתחים ישראלים המיוחדים לארץ זו ושאינם ביטחוניים כלל, יש להם כנראה, השפעה עמוקה יותר וארוכת־טווח יותר מן המתח הביטחוני, שהוגזם עד אין שיעור בחיי היומיום וברטוריקה שלנו.

אין בדעתי למעט בערכו של המתח הביטחוני. הוא קיים, ויש לו מידה חשובה של צידוק אובייקטיבי. אכן, כמה ממדינות ערב טרם השלימו עם קיומנו, והגבול הצפוני שלנו עודנו גבול בעל פוטנציאל גבוה של סיכונים. אכן, אי פתרונה של הבעיה הפלשתינאית עלול בהחלט להביא עלינו מלחמה, אולי הקשה שבכולן. אכן, גם כאשר יש לך רק חמשה שבועות של לחימה במשך 34 שנים, הרי גם בשאר 1760 השבועות הנורמליים, המלחמה הבאה “נמצאת אתנו”, לפחות מבחינה מטאפורית. ויש גם תקופות התשה, ומרדפים, ויישובי קו העימות, ופיגועים באוטובוסים בירושלים, ואבנים. אבל – יד על הלב: האם הזלזול בפרט ובכבודו נובע מכך שפגז נורה בלילה לעבר אצבע הגליל? האם העובדה שחלק ניכר של האינטליגנציה שלנו אינו יודע עברית כהלכתה היא תוצאה של מטען חבלה סמוך לטרמפיאדה?

היו חברות בעולם, היו אינטליגנציות בעולם, היו אירגונים חברתיים בעולם, שתיפקדו היטב אפילו תחת כיבוש. היו עמים, שחזרו לקביעת איכות, ליצירה, לדרך־ארץ, לדאגה לפרט, כמעט מייד אחרי חורבן. קל וחומר שיש הבדל גדול מאוד בין מטאפורה לבין מצב עובדתי, וחרדת מלחמה אינה דומה למלחמה עצמה. כאשר אנו עוסקים כמעט אך־ורק בסוג אחד של מתח, ולא הגדול שבהם, איננו נותנים את הדעת על מתחים אחרים בחברתנו, המזיקים לאין־ערוך יותר מן המתח והחרדה הכרוכים בביטחון – ודווקא הם הקובעים את דמותנו יום יום ושעה שעה. במאמר זה ובמאמרים הבאים ננסה לעמוד על טיבם.

מי שמבקש לדבר על החברה הישראלית, חייב לראות את נתוני המקום ואת ההיסטוריה החברתית של עשרות השנים האחרונות. בשני אלה יש כמה עובדות־יסוד, שאינן ניתנות לשינוי. אנו חיים בארץ קטנה מאוד, בלי תחושת הביטחון של יבשת גדולה ורחבה. אין לנו נהרות גדולים, מדבריות, או יערות רחבים, והאוכלוסיה קטנה ומצטופפת ברובה סמוך למרכזים עירוניים. אין לנו הרבה אוצרות טבע, וגובה מיפלס הכינרת ועמו כל כמות המים העומדים לרשותנו לכל הצרכים כולם, אינו תלוי בנו.

בנתוני פתיחה כאלה, עולה מאוד חשיבותה של החברה עצמה. האנשים תלויים אלה באלה, בשאלות איך חיים יחד, איך מדברים, איך פותרים בעיות. כוחה של חברה מתוקנת הוא בהקניית תחושה של ביטחון בסיסי סביר לכל פרט שבה – בעבודה, במגעים עם מוסדות, בציפיות הכלכליות, באפשרויות הלימוד וההתקדמות.

קלסתרה הנוכחי של החברה בישראל נקבע בעיקרו בשנות ה־50 וה־60, שבהן הוכפלה אוכלוסייתה בבת אחת. בתוקף נסיבות היסטוריות מכריעות, ישראל היא בראש ובראשונה ארץ הגירה, או ארץ עלייה בלשוננו, ולכך נודעת משמעות רבה. ארץ, שרוב תושביה מהגרים או עולים, פירושה ארץ, שרבים מיושביה עברו אי־פעם בחייהם תמורה טוטאלית, בגיל זה או אחר; שינוי גמור, שלפעמים היה גם טראומטי מאוד, של ארץ, לשון, מנהגים, אקלים, תרבות. רבים מאלה שעברו את התמורה הזאת לא יכלו לחזור ולראות שוב את ארץ הולדתם, וכל עברם כמו נעלם באחת, כלא היה.

ארץ שרובה מהגרים פירושה גם חברה, שמעטים מאוד בתוכה יכולים להצביע על רצף והמשכיות נורמליים בחייהם, בדומה לרצף ולהמשכיות של אנשים בארצות אחרות, היושבים, הם ומשפחותיהם, באותו מקום עצמו מאות ואלפי שנים. אדם בא לכפר במצרים, ורואה גברים ונשים, שקלסתרם דומה להפליא לציורים ששרדו מן התרבות הנילוֹטית שלפני אלפי שנים; אחרי שבעת אלפים שנה, לפחות, של ישיבה מתמשכת במקום אחד – מצרים היא, לטוב ולרע, תרבות שלמה.

אצלנו, לעומת זאת, אפשר לדמות את ישראל למצבור של אנשים, שעם כל המשותף ביניהם, רובם עברו כריתה. חלק מאתנו עבר גם את הקשה שבחוויות, את השואה, וכמעט שלא דיבר עליה. עוד יש בינינו העושים חשבון־מכולת בערבית; עוד יש החולמים באידיש, ושרים לילדיהם שיר ערש באנגלית או ברוסית. מעטים מאוד יכולים לדבר על ילדות זהה. “שיר השכונה” של התרנגולים לא שיקף את ילדותם של רוב הישראלים, וההשפעות עוברות עדיין גם לדור השני.

נמצאו מאפיינים מובהקים וברורים מאוד, למשל, אצל בני הדור השני להורים יוצאי שואה; יש מאפיינים גם לבני הדור השני ליוצאי מדינות ערב מסויימות. דפוסי העבר, ראשית צמיחתו של אדם, אינם נמחקים בנקל, ולא בדור אחד; וגם אם בן־גוריון סבר בשעתו, ש“אווירא דארץ ישראל מַחכים”, כנראה מעצמו, וגם אם גולדה דיברה בלשון המתנשאת של “נביא אותם הנה ונעשה מהם בני־אדם” – המציאות טפחה על־פני כולנו. בני־אדם אינם “נעשים ישראליים” ברגע שבו הם מקבלים תעודת עולה ומישהו משנה את שמם, בשרירות לב, בבית־הספר.

במאמר מוסגר, סיפרה לי עובדת רווחה שעבדה עם עולי אתיופיה, כי במערכת החינוך שלנו עדיין לא למדו דבר, וכי עדיין נכפים על ילדים יוצאי אתיופיה השמות הישראליים המצלצלים והפרחוניים – למורת רוחם של הילדים והוריהם: “אינסטנט־סוציאליזציה” ריקה מכל תוכן.

עולים, או מהגרים, המגיעים לארץ ותיקה בעלת זהות ברורה ודפוסי תרבות מוצקים, נקלטים בה כנראה ביתר קלות: יש דגמים ברורים. אבל אצלנו המצב מעולם לא היה כזה. אצלנו, העולים בבואם – ומדובר עדיין על שנות העלייה הגדולה, שנות ה־50 וה־60 – פגשו מעט מאוד נורמות חברתיות, אזרחיות ותרבויות ברורות ומוצקות, שצריך ללמדן ולהידמות להן. אנו חיים בתוך מגוון גדול כל־כך של נורמות, של אמונות, ושל כללים ומנהגים, עד שניתן להטיל ספק אם האינטגרציה החברתית השלמה אפשרית בכלל במהלך כמה דורות.

העדות הטובה ביותר לכך היא, אולי, צורת הפיצול הפוליטי בישראל, שיותר משהוא מעיד על חילוקי דעות אקדמיים בנושאי חברה, כלכלה ומדינה – וכאלה קיימים בכל ארץ – אצלנו הוא משקף עניינים שבזהות פשוטה כמשמעה.

כור ההיתוך המיוחל שלנו לא התיך כל־כך הרבה. אם באנגליה, נניח, לא היה הבדל אישי ותרבותי ניכר בין הוויגים והטורים; אם בארה"ב של היום, אחרי 200 שנות עצמאות, אין הבדל תרבותי חד־משמעי, מובהק, בין מצביעי השמרנים והדמוקרטים, ויש בהם יוצאי מדינות שונות, מאמינים וחילוניים, מי פחות ומי יותר – הרי אצלנו קיימים הבדלים עקרוניים ביותר בין גופים ומצביעים שונים, והמרחק בין קבוצה לקבוצה אינו מסתכם בהשקפה פוליטית בלבד.

חברת מהגרים, בעיקר מהגרים שלא היה להם דגם מובהק להידמות אליו, היא חברה המועדת להקצנה קבוצתית ואלימות פוליטית. כאשר הזהות האישית אינה מוגדרת כל צרכה, גם הפוליטיקה נעשית גורם תחרותי מאפיין ומזהה – כמו תמיכה בקבוצת כדורגל ביתית.

אם כן, המתח הקבוע שלנו, היומיומי, המצוי אתנו תמיד, בבית, ברחוב, בתחבורה, במשרדים השונים, הוא המתח החברתי; הוא הישיר ביותר, והוא גם המשפיע ביותר בחייה של ישראל. חלק גדול מאוד של ישראלים מכל העדות חי היום בהרגשה של אי שביעות רצון חברתית; בהרגשה של היקלטות בלתי מושלמת; בחיברוּת (סוציאליזציה) שלא הושלמה כל צרכה, ושבכמה מקרים היתה אף קשורה בשבירה ברוטלית למדי של דפוסי תרבות, של סמכות הורים, של סמכות דתית ותרבותית, ושל סמכות הקהילה – בלי שמישהו ידע לומר בדיוק, ברמת הפרט והמשפחה, מהי “ישראליות נכונה”.

כל זה אירע לא רק מפני שבשנות ה־50 וה־60 רווחה בכל העולם, לא רק אצלנו, התפיסה של “כור ההיתוך” החברתי. זה קרה, מפני שישראל נטלה על עצמה, בעיקר בשנות ה־50, את המשימה הבלתי־אפשרית של קליטת עלייה בשיעור של 1:1 – קולט אחד על נקלט אחד. ואכן, היתה הכפלת האוכלוסיה ביותר מ־100 אחוזים בתוך תקופה קצרה מאוד, במדינה הקיימת שנים ספורות בלבד, בלי כלכלה ממשית, בלי אוצרות טבע, מוקפת איבה, מייד אחרי שואה נוראה ואחרי מלחמה קשה, שבה נהרג אחד מכל מאה ישראלים.

פירושו של דבר, שלמעט קליטה חומרית אלמנטרית, לא היתה קליטה. לשם השוואה: באוסטרליה מתלוננים על קצב הגירה גבוה מדי, שחברה מתוקנת אינה יכולה לעמוד בו ולהישאר מתוקנת – שני אחוזים בשנה (!) – ואוסטרליה היא ארץ עשירה, משופעת במשאבים טבעיים, שבכלכלתה אפשר רק להתקנא, ואינה נתונה בבעיות של ביטחון.

יש, אכן, חילוקי־דעות בקרב אנשי המקצוע מהו קצב הקליטה החברתי האפשרי, שאינו ממוטט את דפוסי החברה ואינו מנציח את המצבים הקלאסיים של חברה המורכבת מקבוצות הגירה בלבד; אבל אין חילוקי דיעות על כך שקצב הקליטה (או האי־קליטה) בשנת ה־50 וה־60 נחשב לבלתי אפשרי, והיה כרוך בתשלום של מחיר כבד בשיתוף ובתחושת השיתוף.

בתנאים כאלה, נשאלת השאלה מה נשאר משותף. אם בני הנוער שלנו מצביעים, באורח עקבי ביותר, על השירות הצבאי כעל החוויה הישראלית המובהקת היחידה כמעט – (ומשום כך “שונאים חרדים וערבים”, על־פי ממצאי הסקרים, כיוון שאלה אינם משרתים בצבא) – ברור שאין חוויה זו יכולה להספיק כדי בניית זהות שלמה ותרבות שלמה. אבל זוהי החוויה המשותפת לכל הקבוצות עוד משנות ה־50 וה־60 על־פי החוק. לעובדה זו יש גם השלכות חברתיות מרחיקות לכת.

אנו חיים, אפוא, בארץ, שבמשך שנים ארוכות נשטפה כל העת בתמורות רדיקליות בכל רחוב, בכל יישוב, בכל בית־ספר; בתחושה של ארעיות והתערערות כל הידוע; בחוסר רצף; בהלם מתמיד של שינויים מהירים מדי; ואלה, מצידם, יצרו חרדות עמוקות לא רק של הנקלטים ביחס לקולטים, אלא גם של הקולטים ביחד לנקלטים – מתח הוותיקים בישראל, שפחות מדי דובר בו.

בכל גל של עלייה היה מי שאמר “ינעל דין אל־באבור אלי ג’אבהום” (ימח־שמה של האניה שהביאה אותם). אבל מעטים בתוכנו השכילו לתת את הדעת על העובדה, שמצב כזה יוצר, כמעט בהכרח, סטריאוטיפים קבוצתיים ביחס לכל הזר והלא־מוכר.


בשנות ה־50 וה־60 היה זה הסטריאוטיפ של “הפולנים, הייקים, המרוקאים, העיראקים” – והוא נמשך ב“אמריקנים, רוסים, גרוזינים, פרסים”, שבאו אחר־כך. החשיבה הקבוצתית הזאת עברה, כנראה, תיחכום כלשהו, כי היום איננה עדתית־מובהקת, אם כי נשארה קבוצתית למהדרין: “מערכניקים, ליכודניקים, דוסים, עיתונאים, אש”פיסטים, פמיניסטיות, נאצים, שמאלנים, יפי נפש", וכיוצא באלה. אין עוד יחיד וראיית היחיד: יש בכל מקרה, תוית קבוצתית. מסתבר שיש גבול ליכולתו של אדם לעמוד בתמורות חברתיות עמוקות במשך שנים רבות.

ניתן להדגים זאת מתחום אחר לגמרי: נהגי המוניות. בצד נהגים אדיבים וקורקטיים, קיימים גם גסי רוח, מחרפים ומגדפים, המנסים לסחוט כספים שאינם מגיעים להם והופכים את הנסיעה לסיוט לישראלים, ועל אחת כמה וכמה – לתיירים. אותו נהג עצמו, כאשר הוא מסיע אותו נוסע עצמו יותר מפעם אחת, ו“מכיר אותו”, כלומר יודע עליו משהו – היכן הוא גר, מה משלח־ידו, מה יעדו הקבוע, האם הוא אוהב מיזוג־אוויר או שונא מיזוג־אוויר – יהפוך מייד לאדם מן היישוב, מדבר בדרך־ארץ ובהומור, ולא יעלה בדעתו לנהוג בתוקפנות.

מסתבר, שיש השפעה מצטברת וגדולה למדי לתחלופה הגבוהה בתנאים של אלמוניות, ולא כולם עומדים בה היטב. אותו נהג מונית יתפקד טוב יותר, מבחינה חברתית, במצב הכרוך בקירבה כלשהי, במצב של מין “משפחתיות” מורחבת, מאשר במצב שבו “החדר הנוסע” שלו (ומונית אינה אלא חדר נוסע) נפלש על העת על־ידי זרים, שיכולתו להתייחס אליהם מוגבלת, גם כאשר קיים אינטרס משותף.

בזעיר־אנפין, זהו מצבה של ארץ הגירה, שתמורותיה היו עמוקות ומהירות מדי.

עד כאן מצב נתון, שלא היתה כל אפשרות היסטורית ואחרת לשנותו. ישראל היתה חייבת לקלוט את כל העליות כולן, בקצב שאותו הכתיבו המאורעות, ובלא כל סדר מוגדר מראש, כי לשם כך קמה.

היה באנשים רצון עז, על־אף כל הכעסים, ליצור כאן משהו משותף, שניתן להזדהות עמו, בגאווה, ברוח טובה. משהו גם החל להיווצר בשנות ה־50 וה־60 המוקדמות – הגששים, התרנגולים, שלמה ושלמי, הסלנג החדש. וגם אם חיינו אז בכלכלה בלתי אפשרית, היתה כל העת עזרה ותמיכה מבחוץ, ובתוך כך – מגביות, סיוע, הסכם השילומים. אנשים עבדו. נוצרו דברים חדשים. קמו מפעלים. החברה החדשה החלה להתגבש. לא עוד היישוב הישן: משהו ישראלי, וחדש.

אבל הרצף, שאך־זה התחיל להיווצר, תחושת השותפות והתרבות המשותפת, נקרעו בבת־אחת בקיץ 1967, עם כיבוש שטח אדמה גדול ברצועה ובגדה; כיבוש אשר לא תוכנן מראש, ושטח שעליו יושב המון עם רב שיהווה בעוד תריסר שנים כמחצית האוכלוסיה של איזור זה כולו.

לאיש לא היו אשליות באשר לקליטת אנשים אלה בחברה הישראלית המתהווה. לא דובר על כך. המדינה היתה אמורה להיות מדינה יהודית, בעלת רקע משותף, שהוא יהודי בעיקרו, ובעלת תרבות עברית, הפתוחה לקליטת מיעוט, שאינו גדול מדי. אפשר לומר בביטחון שלו הוצעה לישראלים ב־68 האפשרות לקלוט את כל האוכלוסיה הערבית של השטחים בדרך דומה לזו שבה נקלטו העולים, היתה ההצעה נדחית על הסף. הנטייה היתה לראות את השטחים, ולעצום עין מראות את יושביהם.

קברניטי המדינה של אז, והרוב המכריע של אזרחיה, שזה עתה נשתחררו מפחד גדול, לא ראו מכלתחילה את השטחים כעניין של קבע, אלא כקלף־מיקוח במשא־ומתן בעתיד; מצבה של האוכלוסיה הערבית שבהם נתפס, לכן, כמצב זמני בהחלט. שעל כן אין צורך להכריע. כותבת שורות אלו שמעה במו אוזניה של משה דיין אומר בבית סוקולוב, מייד אחרי ששת־הימים, ש“הגבולות הנוכחיים של ארץ־ישראל הם אולי גבולות אידיאליים, אבל לא ריאלי לחשוב שנוכל להחזיק בהם לאורך זמן”. דובר אך־ורק על הבטחת ביטחונה של ישראל הצעירה ותו לא. בוודאי לא דובר על שליטה מתמשכת באוכלוסיה.

הטלפון המיוחל מחוסיין לא הגיע, כידוע, וחלפו 20 שנה בלי שמישהו החליט, מעשית, החלטה מחייבת ביחס לגורלה של האוכלוסיה בשטחים, שבינתיים גדלה ונתעצמה מאוד. תרגיל־סרק הוא לנסות ולשער היום מה היה קורה לו יצאנו מהשטחים מייד, בעודנו עטורי נצחון, ואיזה סוג של יחסים היה נרקם אז, בתהליך איטי, כמי השילוח ההולכים לאט, בין שתי אוכלוסיות שכנות הזקוקות זו לזו ממילא בנושאי עבודה ורווחה ומסחר – אבל לא בתנאים של כובש ונכבש; בלי שלטון צבאי, בלי מעצרים, בלי גירושים, בלי התנחלויות, בלי כל משקע המרירות, שנתלווה ליחסים ב־20 השנים האחרונות.

במציאות, הדבר לא קרה. היה, למעשה, ואקום שלטוני, חלל בקבלת החלטה, שלתוכו פרצו אנשים עם רעיונות של ארץ־ישראל השלמה: עכשיו, מייד, תוך ניצול הכוח, ובלי שום היסוס מפני פגיעה בשלטון החוק ובצה"ל עצמו. שום החלטה מדינית לא נתקבלה.

מה שנוצר בשטח, גם בלי לספח את הגדה, הוא שתושבי השטחים נכנסו הלכה למעשה לתוך התחום החברתי שלנו, בלי שנכללו באיזה־שהוא הסדר מדיני; וכניסה זו עשתה שמות בכל התשתית החברתית שזה עתה החלה להיווצר. 120 אלף עובדים ויותר באים יום־יום לעסוק בעבודות, שהיהודים חדלו לעבוד בהן. מפעלים החלו ליצר מוצרים בשטחים, בעבודה זולה, וכוננו בכך כלכלה קולוניאלית מפגרת. אנו חיים צד־בצד עם אנשים, שלא זו בלבד שאינם שותפים לזהותנו ולתרבותנו, שלא לדבר על לשון ועל מסורת, אלא שלגביהם קיים חוק אחר מזה הקיים לגבי אזרחי ישראל, והם מופקרים לחסדיו ולמצב־רוחו של כל שוטר וכל חייל במחסום.

בתחום שליטתה של ישראל מחצית האזרחים חיים בדמוקרטיה סבירה, ומחצית האוכלוסין, שאינם אזרחים, חיים תחת כיבוש. אין שום שותפות של זהות, עקרונות, ציפיות, חוקים, זכויות ותקוות. הכול מנוכר לחלוטין ובעל אינטרס פוליטי כמעט הפוך. אין שום אפשרות, שלא לדבר על רצון, ליצור מכנה חברתי־לאומי משותף, זהות שתהיה מקובלת על הכול.

לא זו בלבד: המצב גרם לשינוי עמוק בעצם הזהות הישראלית שכבר החלה להתהוות. ממצב של לוחמי חופש, שהשכילו להגן על עצמם, עברנו למצב של רודים בכוח, ובאחרונה גם למדכאים. דוד היה לגוליית, בלי שמישהו החליט על כך, בלי הסכמה לאומית, בלי תיכנון, ולמעשה בהידרדרות, שאיש לא שלט בה.

בטלטלה כזאת גם חברות גדולות וחזקות ומבוססות מאתנו לא היו יכולות לעמוד. ישראל, אומה בעייתית למדי של ארבעה מיליון איש בלבד, כמעט כורעת תחתיה; ולא מסיבה ביטחונית: יש לשער, שניתן להחזיק בגדה עוד זמן־מה, למרות הפגיעה המתמדת בצה"ל, באימוניו, ובתחושת חייליו. הקריסה היא כל־כולה חברתית.

יש הסבורים, כי המאורעות האחרונים בשטחים מוכיחים, למי שהיה זקוק להוכחה, שאי אפשר להמשיך עד אין קץ בסטטוס־קוו, בלא תזוזה מדינית לפתרון. כותבת זו סבורה שמהשטחים צריך לצאת גם אם לא תיזרק שם ולו אבן נוספת אחת, וזאת מן הסיבה הפשוטה, ש־55 אחוז אינם יכולים לשלוט ב־45 אחוז נתינים שאינם אזרחים, לא ביד חזקה ולא ביד רכה, לא בזרוע נטויה ולא בזרוע מושטת, לא במורא גדול ולא במורא קטן, כי פירוש הדבר הרס החברה וזהותה; ומצב זה הוא מילכוד מתמיד, שבו מילכדנו את עצמנו זה 20 שנה, פוטנציאל קבוע למלחמה הבאה, שבה ישראל תנצח, אומנם, ניצחון צבאי, אבל, על־פי הערכת גורמי צה"ל, יפלו בה, – כהערכת הממעיטים – 7,000 חיילים ישראליים.

צבאית, תוכל ישראל לעמוד גם בכך. חברתית, בשום פנים לא. יכולת העמידה־בשחיקה של החברה הישראלית גבוהה; אין היא בלתי מוגבלת. על מנת להבריא מכל חולייה הרבים, ההולכים ומתגברים בשנים האחרונות, זקוקה ישראל לרגיעה ולשקט; בוודאי לא לכיבוש של אוכלוסיה הגדולה כמעט כמוה – לא לבלוע ולא לפלוט – ובוודאי לא למלחמה. בעומס־יתר כזה יכולה חברה רק לפוצץ את מרבית פקקיה, כחברה, כתרבות, כיישות.


ידיעות אחרונות 12.2.1988


  1. “פתוחים” במקור המודפס, צ“ל: ”פתורים“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות