רקע
שולמית הראבן
היחיד מול הכלל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה־ביתן; תשנ"ב 1991

בסוף שנות הששים ובתחילת העשור השביעי לא היוו עדיין השטחים אותו גורם־מתח חברתי קבוע שהם מהווים היום. שררה תחושה של המתנה ביחס לעתידם; הצבא לא ישב בתוך ריכוזי האוכלוסיה, ואף נמנע מלהכנס לתוכם. ההתנחלות התחילה רק בסוף שנות השבעים, ולא היוותה עדיין גורם התגרות מספרי או פוליטי: אם כי היה כבר מי שראה את הנולד, והבין שהתנגשות “גוש אמונים” עם חוק המדינה ועם הצבא בסבסטיה יהיה בה כדי ללמד על דרכו של גוף זה בעתיד.

מנהיגי הגדה המתונים, כגון קדרי טוקאן המנוח, דיברו בהערכה על “כפפות המשי” של השלטון, אותה גישה שפירקה ופירזה כל רצון למרוד. מספר האוכלוסין בגדה היה קטן הרבה יותר מכפי שהוא היום, כמחצית, והפער המספרי בין הפליטים לבין תושבי המקום, כגון ברצועת עזה, היה קטן יותר מכפי שהוא היום.

אומנם, כבר אז החלה תופעת העבודה של פועלי השטחים בישראל, לרוב בתיווכם של “ראיסים” ותוך ניצול מחפיר של הפועלים והפועלות; אבל היא היתה מוגבלת, ונתלווה אליה עדיין מעין רגש של בושה בצד הישראלי, הלמוד על מצוות הידיים העובדות והאתוס של עמל כפיים. בכל אלה נוצרה מעין־תרדמה, קיפאון בתהליך הפוליטי, שהיה כמובן מדומה, אבל היה בו כדי לתרום הרבה לתחושה הישראלית הקיימת, שהנה, כל דרכינו צלחו, וכיוון שאין הצלחה כהצלחה, אין ישראל צריכה לעשות עוד דבר, שהרי כל עתידה מובטח למאה שנה לפחות.

אווירת־ניצחון זו, שהיה בה לא מעט מן השחצנות – אולי לא בלתי אנושית, בעקבות הפחד ששרר קודם־לכן – לא הקלה, ובוודאי שאף הכבידה, על אחד המתחים הישראליים החריפים ביותר בכל דברי ימי המדינה – מתח היחיד מול הכלל. אם היה עוד סיכוי לתקן מתח זה, הוא נעשה קשה יותר אחרי ניצחון 67: עם כלל כל־כך חזק ומתנשא ומצליח – קשה לדבר. הוא לא שומע.

בחוכמה־שבדיעבד אפשר לומר, שאולי ניתן היה להתגבר על חלק מהתמורות המתמידות והמנכרות שלנו – אותו מתח, שעליו הרחבנו את הדיבור בחלקה הראשון של מסה זו – אילו היתה החברה הישראלית, במהותה, חברה היודעת להתייחס לפרט ולדאוג לו, להאזין לצרכיו האזנה ממשית, של דו־שיח, ולא של הכְתבה פטרונית מלמעלה. שהרי כל קבוצה בתהליך של חיברוּת אינה אלא מספר מסוים של פרטים, שכל אחד מהם מגיע בנפרד לכלל חיברות או היקלטות אישית.

אבל החברה הישראלית, שבה כל פרט ופרט נתבע להשתתפות מרבית בחיי הכלל, בגופו ובממונו, ולאכפתיות מרבית ביחס למתרחש (באיזה מקום בעולם מאזינים אנשים לחדשות מדי שעה בשעה, כמו אצלנו?) – מעולם לא ידעה להתייחס לפרט בצורה מכובדת, מכבדת ודיאלוגית. אצלנו תמיד קלטו עלייה – והתעלמו מהעולה (“שלא יבלבל את המוח, הרי נתנו להם”); מתייחסים לשכבות נחשלות, ולא יודעים כיצד לטפל במשפחה אחת, בעלת הכנסה נמוכה (“שלא יבלבלו את המוח, יש חוק קצבאות וזהו”); אצלנו מחנכים – במקרה הטוב – כיתה, חברת־נוער, קבוצה – כאשר המורה, לעתים קרובות, אינה מודעת כלל למצוקתו של תלמיד יחיד (“הוא ראה שאני עסוקה, היה יכול לגשת אחר כך”).

בגלל סיבות היסטוריות כבדות־משקל, נוצרה אצלנו לא רק התעלמות מצרכי הפרט וחוסר האזנה למצוקותיו, שלא לדבר על ייחודו, כמו לביקורתו עלינו – אלא שהתרחשה ומתרחשת כל הזמן הדחקה קבועה־כמעט של צרכי הפרט ורגשותיו. נוהגים כאילו רק מספר־רבים הוא הקובע, תוך שיכחה גמורה שמספר רבים מורכב מהרבה מאוד יחידים, וכשרע לאלה, לא ייטב גם לכלל.

הדברים לא נוצרו בשנות הששים, ואף לא הארבעים, ויש להם רקע, שקדם בהרבה להקמת המדינה. שורשיו בדור המייסדים עצמו, אשר קבע את הדפוסים לשנים ארוכות, אולי בהיעדר ברירה בשעתה. ומסתבר, שהחשיבה הקבוצתית שלנו, אשר קיבלה חיזוק רב בחברת־ההגירה, היה לה שורש עוד באידיאולוגיה של “הטמעת הפרט” שבדור המייסדים.

דור המייסדים הורכב רובו־ככולו מאנשים אשר ביצעו בעצמם את הניתוח הקשה ביותר בתוך חייהם – וביצעו אותו מרצון. דור זה חי, כאידיאולוגיה, כריתה שלמה מן הרקע שממנו בא, לא רק כהכרח, אלא כהשקפת עולם. המעבר “מארץ נושבת אל ארץ נידחת” היה מעבר כמעט־אלים ביחס לפרט ורגשותיו, והוא היה קשור במחיקת האינדיבידואציה, ו“לידה־מחדש” בתוך קבוצה. היו אנשים שהתביישו במוצאם האישי ה“גלותי”, והדגישו דגש־יתר את הזהות הקבוצתית החדשה שבה בחרו. המחיר היה אדיר, גם בתקופה בה התרחשו הדברים; ראשיתה של ההתיישבות הציונית בארץ מלווה סיפורי התאבדויות, התמוטטות, חולי גוף ונפש ובכי בלילה – כמין צליל המלווה את החלוציות לכל אורכה כמעט.

היה רצון אדיר להטמיע את ה“אני”. האינדיבידואציה נחשבה כמעט לחטא. וכך, בקיבוצים הראשונים, היתה תקופה, שבה חשבו שלא רצוי לילד לדעת מיהם הוריו הביולוגיים, כדי שתבוא המסגרת הקבוצתית ותירש לחלוטין את מקומה של המשפחה האינדיבידואלית.

הרבה דברים נשתנו מאז, וממצאים של השנים האחרונות מראים מה גדולה השפעתה של המשפחה הביולוגית בקיבוץ; אבל הנסיון להטמיע כל אינדיבידואציה בתוך קבוצה היה אחד המאפיינים של דור המייסדים, וה“אנחנו”, “הכלל”, “הקבוצה”, נעשה לדפוס קשוח, שקשה עד מאוד להתנגד לו.

יתכן בהחלט שבמשימות האדירות, משימות ללא תקדים, שעמדו בפני המייסדים, היה הדפוס הקבוצתי בבחינת כלי־עבודה נכון לשעתו, ולולא הוא – יתכן שהמהפכה הציונית לא היתה מתרחשת. קשה להיות חכם־בדיעבד.

אבל הקשיחות כלפי הפרט היתה לעובדת־חיים, עובדת־קיום, והיום אין לדעת אם אפשר היה בכלל לעשות את הדברים קצת יותר טוב, במעט יותר התחשבות; להתיר לאם לראות את ילדה החולה בבית החולים, ולא להסתפק בביקור הרשמי של המטפלת; לגלות יותר הקשבה לנטיית הלב האישית, לרגשות הרכים־יותר. לא בטוח שהציונות היתה מתמוטטת; אולי להיפך. אבל, כאמור, זו חוכמה שלאחר מעשה.

בל נשכח שדור הילדים הראשון שצמח בארץ היה בחלקו הגדול דור שגדל בלי סבים, כיון שהללו הושארו על פי רוב בגולה, ולא נכללו במסגרות החלוציות; וגם מצב זה גרם להשקפת חיים קשוחה יותר, חומלת ומפנקת פחות. ההורים הצעירים וחסרי הנסיון היו חסרי־ישע יותר בטיפולם בעסקי החיים והמשפחה, בלי האפשרות להיעזר בזקניהם, לפיכך נעשו קשוחים יותר ואמפאתיים פחות משהיה צריך ואפשר.

וכאשר המשפחות שנשארו בחו"ל אבדו בשואה, נוסף לכך גם הלחץ הנורא של רגשי אשם – שאפשר אולי לכנותו בשם אשמת נוח, שגם הוא, על־פי הכתוב, לא לקח עמו את הוריו לתיבה בעת המבול. ביומנו של אחד האבות המייסדים מצאתי שיר מר ונורא, המביע את רגשות האשמה במות אחיו בשואה. יורשה־נא לי להביא מתוכו בית אחד:

"אולי בין כפר בוער אחד לכפר שני

צעקת שם, אחי, כשדם ליבך ניגר:

"שכחת את חיי. הפקרת את דמי.

השלכת את גופי למוות בניכר".

השיר, על־פי האתוס והתקופה, נשאר ביומן האישי. הקשיחות כלפי הפרט, שהיתה לא רק אתוס, אלא כמעט דת, תבעה מן הפרט שתיקה מוחלטת ביחס למצוקותיו. באתוס הזה נלכדו יוצאי שואה, ששתקו ביחס לחוויותיהם עת ארוכה; נלכדו בו הורים וילדים, בני־נוער במצוקה, יחידים בסביבה אטומה, חיילים שאיש לא ידע מה עבר עליהם. עד לעשור האחרון, כמעט, היתה ישראל לא רק חברת מהגרים; היא היתה גם חברה המורכבת מהמון אנשים שעברו חוויות קשות ביותר – והם שותקים.

לא ייפלא שבתנאים אלה נוצר צורך נפשי – דפנסיבי מעיקרו – להצדיק בלי סייג כל מה שנעשה בישראל, לטוב ולרע; חוסר יכולת נפשית להאזין לביקורת (שאם לא כן, שאם לא טוב, על מה זה איפוא עשינו וסבלנו ואשמנו – ועוד איך סבלנו!). חוסר יכולת זה השתקף במלוא חריפותו בעת קליטת העלייה שאחרי קום המדינה, מול העולים החדשים, שלהם ולצרכיהם לא האזינו כלל. הביקורת שהשמיעו, ואשר היתה בפירוש צורה של השתתפות חברתית, זכתה להתעלמות: כזה ראה וקדש – או שתוק. הרי גם אנחנו שתקנו.

הרציונל הבלתי־אמור היה, בעצם: אם אני יכולתי לבצע בחיי את השינוי הגדול, ולהיות אינסטנט־ישראלי, “אחד מהחבר’ה” – גם אתה יכול; וכיוון שהדגם הזה עבד בדורי ובתקופתי ובמאבקי שבתקופתי, אל תתווכח עם ההצלחה: מוטב שגם אתה תסתגל אליו.

אלא שהמרשם הזה לא עבד כלל אצל העליות מקום המדינה ואילך, שלהן היו רעיונות שונים לגמרי, ואולי גם שפויים יותר, מה פירוש להיות ישראלי – וכאן מדובר בעולי צפון־אפריקה בדיוק כבעולי אנגליה וארה“ב, שתי עליות שהמרשם ה”קבוצתי" העל־אישי ועל־משפחתי, כביכול, לא היה כלל בגדר האידיאל הציוני והאנושי שלהן.

התוצאה נראית בעין עד העצם היום הזה: ישראל, על אף כל המשותף והמקשר בה, היא ארץ מלאה אנשים כועסים; כעס ועלבון של שנים רבות, שמעולם לא בא על פתרונו.


על רקע זה בולט כל הגיחוך שבהצגת ישראל כ“תרבות המערב” על־ידי רבים וטובים בינינו. תרבות המערב מבוססת, כמאפיין ומושכל ראשון ומובהק, על יחסה לפרט, לציפיותיו ולזכויותיו. ישראל היא, כנראה, המדינה היחידה בקרב מה שקרוי “מערב”, שאין בה עד היום חוקה להבטיח את מעמדו האלמנטרי של הפרט; וגם אם מבחינה טכנולוגית, ואפילו בייצור מתוחכם, אנו יכולים להתחרות עם כמה מדינות מערביות, הרי המחשבים, הריהוט הדני והווידאו אינם יוצרים חברה ותרבות, ואינם משככים את המתח החברתי הישראלי המובהק, שהוא מתח הפרט לעומת הכלל.

הדבר בא על ביטויו עד עצם היום הזה גם ביחסי הפרט עם מה שנחשב בעיני הציבור כנציגי הכלל, כלומר: הפקידות והמשטרה. במלאת ארבעים שנה למדינה, מעשים כגון אלימות כוחות הביטחון, או שרירות לב ודקדוקי שרד של פקידים, אינם מעוררים אצלנו את המחאה המתאימה. בוויכוח בין הפרט והכלל, או נציגו, “כנראה” שהפרט לא כל כך צודק; ומכל מקום, שלא יתפנק. בעיקר אם הוא ערבי.

זה היפוכה הקוטבי של תרבות המערב; ומעורר את החשד, שמא אותה “מערביות”־ כביכול שלנו אינה אלא צורה של… אנטי־מזרחיות, או אנטי־ערביות, גזענית למהדרין.

מה קורה, איפוא, בחיברות שאינה מספקת, באינטגרציה שאינה שלמה, בכל־כך הרבה הדחקוֹת, במשפחה או בקבוצה או בקרב יחידים, שבהם הרצף התרבותי, המסורת והתכנים הרגשיים מופרעים בלי הרף?

קודם כול – אנשים רוצים על־אף הכול, להשתייך, להיות שותפים, להרגיש שהם חלק מחברה שלמה. הדרך המהירה ביותר, שהיא גם הדרך המסוכנת ביותר, להגיע למצב זה היא הזדהות עם מיתוס משותף. המיתוס אינו חייב כלל להיות אמיתי, או לעמוד בקנה־מידה של המציאות הקיימת. לא זה תפקידו. הוא תשובה מהירה לצורך סובייקטיבי, ולא נתון אמיתי. הוא בבחינת צופן שבטי, שיכול לשמש גם צורה של סם שבטי, רקוח היטב בידי מכשפי השבט למיניהם.

אם הפרט מרגיש חלש וחסר־ישע, נעשית השואה סמל כולל, כלל־ישראלי, של תחושת חוסר הישע; וכל פחד, שיש לו סיבה אמיתית או מדומה, הופך מייד לחרדת השואה. על זה גדלנו, את זה מכירים. כל ילד בן עשר שמשליך אבן, הופך סמל לאושוויץ המאיימת עלינו; ואת הצופן הקולקטיבי הזה מכירים הכול, ומייד.

אם הפרט חש מוזנח, מקופח ובלתי מוגן כאדם, כפרט, כאישיות – נעשה הסכסוך הישראלי־ערבי סמל כולל לכל המצוקות הללו. תמיד אפשר להיות “פטריוט ישראלי” כחלק מקבוצה, ולקלל את “הערבים” – ככלל, כקבוצה, ובלי אבחנה.

יש להן, לתקוות הללו, תגמול מהיר מאוד: הרגשה של הזדהות ושותפות מיידית עם החברה שבה אני חי ועם המיתוסים שלה; מין “אינסטנט־שייכות”, ויותר מכך: “אינסטנט־זהות” – לפחות לזמן קצר. רבים מן היהודים שהגיעו אלינו מברית־המועצות, ראו, בבואם, כסמל ההזדהות היהודית שלהם דווקא את ה“ה כהנא ושרון, בלי שיידעו עליהם דבר; הסיבה לכך היתה, שרדיו מוסקבה נהג לחרף אותם לבקרים, והיהודים סברו, לתומם, שההיפך מכל מה שאומר רדיו מוסקבה הוא שיהפוך אותם מהר מאוד לישראלים אותנטיים, ול”יותר־יהודים". רק אחרי שהייה ארוכה בארץ, וראשיתה של חיברות, חדֵל רדיו מוסקבה להשפיע, מופיעה הביקורת האישית ומתחילה התמונה האמיתית להתבהר יותר.

מדוע חייבים אנו להתנגד בתקיפות כזאת לצפנים השבטיים הללו, כמו לרווח המשני שהם צופנים בחובם? מה אכפת לנו, בעצם, שאנשים מייצרים לעצמם סמלים ומיתולוגיה, אם הללו מלאים תפקיד פונקציונלי כלשהו בחיברות?

מפני שהמיתולוגיה הישראלית הזאת, גם אם היא מעניקה לאנשים לרגע אחד תחושה של שייכות מהירה, טְריפ של ישראליות ר"ל במחיר זול, ביסודו של דבר משבשת ומעוותת כליל את תמונת המציאות כמות־שהיא. ואם יש ארץ בעולם שלה אסור לאבד את תמונת המציאות ולו לרגע אחד, זו ישראל.

יש להניח שרבים מקוראיה של מסה זו הופתעו מן הנתון של חמשה שבועות מלחמה ב־34 שנים, הנתון שבו פתחנו. יותר ויותר בא “היידע הרגשי” שלנו בשנים האחרונות ומחליף את העובדות בשטח; ומסתבר שמה שישראלי ממוצע רואה, במלאת ארבעים שנה למדינה, כ“ידוע” ו“נתון”, הוא לעתים קרובות מאוד נתון כוזב.

תשאל אדם מן הרחוב כמה נישואי תערובת יש אצלנו, למשל, בין ערבים ויהודים – וישיב לך: בטח כמה אלפים. במציאות, מקוּם המדינה ועד היום, יש רק 0.0004 אחוז (!). קבוצת נוער שנשאלה על־ידי המדריך, אך לפני זמן קצר, כמה יהודים וכמה ערבים יש בארץ בגבולות הקו הירוק, השיבה, שיהודים יש איזה שלושה מיליון, וערבים – 12 מיליון (!). כך “יודעים הכול” שסאדאת נרצח מפני שחתם על חוזה שלום עם ישראל (בעוד שבמציאות הוא נרצח על־ידי פלג פונדמנטליסטי בשל יחסו לאיסלאם, שכלל גם לעג פומבי למנהיגים מסורתיים).

אחרים “יודעים” שצ’מברליין היה פשרן יפה־נפש, שלומ’ניק תמים, שהלך לעשות שלום עם היטלר והפך סמל לכניעת אירופה. האמת ההיסטורית היא שצ’מברליין יצא לדרכו בידיעה מלאה של המצב, כאשר הוטלה עליו מטעם ממשלתו המשימה לעכב את היטלר למשך שנה־שנתיים, כיון שדווח לממשלה שהתעשייה האווירית לא תוכל לספק לחיל האוויר הבריטי מטוסי קרב כדי להגן על אנגליה, אלא בתוך שנתיים. אחרי מותו של צ’מברליין חלק לו צ’רצ’יל את כל השבחים על שניאות לקבל עליו את התפקיד כפוי־הטובה להיות המושמץ של העולם החופשי – ולהציל את אנגליה.

כך “ידע” בעת האירועים האחרונים דווקא השמאל הפחות־שפוי ש“כל הארץ בוערת” – ונתכוון לארץ שבתוך הקו הירוק – בעוד שבפועל, השתתפו בהפרות הסדר פחות מעשירית האחוז של כלל ערביי ישראל.

בנתונים כאלה, בפער כזה בין “היידע הציבורי” לבין האמת, באקלים שבו לא העובדות קובעות, אלא המיתולוגיה, אפשר להמשיך ולדבר על “סכסוך קיומי טוטאלי עם 22 מדינות ערב” גם במציאות של סוף שנות השמונים, שבה מושג זה נמחק כליל מן הרטוריקה ומן החשיבה הפוליטית של רוב מדינות האיזור, ולמעשה קיימים יחסי שלום דה־יורה ודה־פאקטו עם חלק גדול מהן.

מיתוס זה אף אינו נחלתו הבלעדית של הימין שלנו. לא מכבר השיב איש־קיבוץ של השומר הצעיר לבחורה ערבייה, ששאלה מדוע אין מקבלים ערבים לחברות בקיבוץ, שאי אפשר להעמיד אותם בפני סתירה, כאשר אנו מצויים “בסכסוך קיומי טוטאלי עם 22 מדינות ערב”. זו איוולת גמורה, אלא אם כן לא נמצא למשיב תירוץ טוב יותר להשיב לאותה בחורה, שהיא ערבייה ישראלית, ועמה בוודאי שאין הוא אמור להיות בסכסוך קיומי, טוטאלי או לא טוטאלי.

עד כמה נסחפים אצלנו אחרי המיתולוגיה אפשר ללמוד, בפרט המלמד על הכלל, כאשר נזדעק עיתונאי ידוע ביום השביתה הערבית בתוך מדינת ישראל, “שהקיץ הקץ על החינוך לדמוקרטיה, הקיץ הקץ על מפגשי המורים” – בדיוק ביום ובשעה שבה נתקיימה באוניברסיטת תל־אביב השתלמות למורים יהודים וערבים, איש מהם לא נעדר. ולא רק המפגשים נמשכים, אלא שחלק מן העובדה ש־99.9 אחוז (בדיוק כך!) של הערבים אזרחי ישראל מעולם לא פגעו כהוא־זה בחוק המדינה ובמעמדה, גם לא ביום השביתה, אפשר כנראה לזקוף לזכות החינוך לדמוקרטיה והגישה שאותה הוא מסמל. אז למה לבזבז המיית־לב נרגשת?

מחיר המיתולוגיות הללו, שכולן מילוליות וכל ההתלהמות סביבן היא התלהמות מילולית קודם־כול – אינו רק באובדן אמינות של אישים בתקשורת, או בפוליטיקה. גם בשאר מדינות העולם האמון בשניים אלה בעייתי. אבל המחיר אצלנו כבד הרבה יותר, הזורע מיתוס, קוצר היסטריה; וכאשר היסטריה, ולא עובדות, היא שמתחילה להכתיב את המהלכים שלנו, זו ולא אחרת היא הסכנה הקיומית לישראל.

רק על רקע כזה יכול מר שרון לאיים ב“קטיושות לאשקלון” אם חלילה תיפתר בעיית עזה; ורק על רקע כזה יכול היה בשעתו מר בגין, הכהן הגדול של הפחד, להשוות את ערפאת להיטלר; ורק על רקע כזה יכולים היום מנהיגי התחייה וכהנא, שכבר אין הבדל גדול ביניהם, לשלוף את אושוויץ בכל פעם שנזרקת אבן על אוטובוס.

אי־ההבדלה בין מצבה של ישראל בשנות החמישים, לבין מצבה בשנות השמונים, בבחינת הכול דייסה אחת, היא ההיסטריה הרווחת שלנו. אי היכולת לתפוס שמנהיגי ערב בשנות השמונים אינם אלה של שנות הששים הראשונות, היא ההיסטריה. לחשוב שמובארק רוצה לזרוק אותנו לים, וחוסיין רוצה להקים לנו תאי גזים, וחסן מלך מרוקו רק מחכה לכבוש את יפו, וכולם יחד עמלק אינסופי אחד, זו ההיסטריה וזו הסכנה.

כותבת זו אמרה עוד באוקטובר 67, במאמר ב“הארץ”, שאם נמשיך להחזיק בשטחים, התוצאה הראשונה תהיה שנתחיל לשקר לעצמנו; וזה מה שקרה מהר מאוד, וזה מה שקורה היום, כאשר אוכלוסיה חלשה, חסרת אזרחות וזכויות, חסרת נשק ומגן, תובעת את זכויותיה – ותביעתה עולה בקנה אחד עם האינטרס החברתי הישראלי עצמו – אוכלוסיה זו נראית בראי העקום שלנו כ… מאיימת על קיום המדינה. לא רק זר לא יבין זאת. גם לא היסטוריון העתיד.

הדבר הנורא ביותר הוא שהמיתולוגיות השבטיות הללו אינן מותירות לנו, בעצם, שום ברירה ושום סולם של אפשרויות, שום בחירה של זהות, שום סיכוי של תרבות, אלא להיות או רוצחים – או נרצחים: או שניהם. כביכול, אין לישראל זהות אחרת. כביכול, זאת תמצית הישראליות. כביכול, בשקר הגדול מכולם, זאת היהדות.

דרכו של מיתוס, שהוא מונע כל שינוי אפשרי, וכנראה לשם כך נוצר. ודאי לכך הוא מנוצל. והרי קל הרבה יותר לומר ש“המצב הביטחוני”, ר"ל, הוא שורש כל צרותינו, ובכך להתיק את האחריות מעצמנו לאחרים (“הערבים”, “האיזור”) – מאשר להודות שהמתחים הישראליים הגדולים ביותר, ובתוך כך מתח ההחזקה בשטחים שבהם מיליון וחצי איש, הם מתחים חברתיים ביסודם, ועל כן פתרונם תלוי בנו.

איך אמר מנהל גן החיות שבו פתחנו? הכול מוזנח – “ביקוז אוף זה סטראגל”. הוא ידע, כנראה, שהוא משמיע תירוץ. הוא דיבר בקריצת עין. אצלנו כבר חדלו להבדיל.

כך מגדלים חברה פראית.


ידיעות אחרונות 19.2.1988

המלצות קוראים
תגיות