לפני שנים אחדות ביקר תייר אנגלי בגן־החיות של אחת מבירות ערב, ויצא ברושם קשה: החיות מוזנחות, הכלובים מזוהמים, אין דאגה ראויה לבעלי החיים הכלואים. נאמן למסורת האנגלית, לא נתקררה דעתו, עד שהלך וחיפש ומצא את מנהל גן החיות, ושאל אותו לפשר העזובה הזאת. נאנח המנהל, גילגל עיניו לשמיים ואמר: מה אנחנו יכולים לעשות, אדוני, זה הכל “ביקוז אוף דה סְטְרָאגל”. בגלל המאבק.

המאבק, או המלחמה, או אפשרות המלחמה, או הסכסוך הקיומי, או הביטחון, או המתח – איש איש והביטוי האהוב עליו – משמשים זה שנות־דור תירוץ לכל עניין אצלנו, שנעשה או שלא נעשה, שצריך להיעשות ואיננו, או שאינו צריך להיות והוא קיים ביומיום שלנו.

שְאל ישראלי ברחוב מה הסיבה לביורוקרטיה, להרג בדרכים, לגסות הרוח בין אדם לחברו במונית, ברחוב, במשרד; מה הסיבה לירידת המקצוענות אצלנו בכל תחום כמעט, לנטייה הגוברת והולכת ל“חיפוף”, לרשלנות, לאדישות, לחוסר האבחנה בין עיקר וטפל, בין עובדה לבין הלך־רוח, בין איכות לבין חלטורה; מה הסיבה לקוצר הראייה ולקוצר הנשימה, לחמדנות הכפייתית־כמעט, לשינאת הזר, להזעפת הפנים – וישיב לך: מה לעשות, יש בעיות ביטחון, יש מתח, האנשים עצבניים.

האומנם? הבה ונבחן כמה נתונים.

מסוף מלחמת השחרור, שהיתה אכן עמידה על הנפש ומלחמת־קיום פשוטה כמשמעה, ועד ראשית מלחמת לבנון, שגם אליבא דמנחם בגין היתה מלחמת ברירה, או בעברית נכונה יותר מלחמת רשות – בפרק זמן של 34 שנים ארוכות, היו לנו רק חמשה שבועות של מלחמה כוללת, שבה השתתף רובו של צה"ל, ומספר ימי־הקרב של החייל האינדיבידואלי היה עוד הרבה פחות מכך. בין זה לזה, במשך 1760 שבועות ארוכים, גידלנו ילדים, השקינו עציצים, עבדנו, למדנו, קנינו אבזרים לבית, אכלנו, טיילנו ושילמנו מס הכנסה, מי פחות ומי יותר.

איש זולתנו לא שלט בארץ; לא הכרנו את הכיבוש, ואף לא את ההפצצות ממטוסים. שמינו היו ונשארו מוגנים. יש היום בארץ משפחות, שיקיריהן נפלו בתאונות דרכים, ומספרן עולה פי שלושה על מספר המשפחות שהפכו שכולות במהלך הלחימה ובכל פעולות האיבה כולן באותה תקופה עצמה; ובהקזת־הדם הגדולה־יותר, זו שבכביש, לא היה אף שבוע אחד של הפסקה או הפוגה.

כאשר דיבר אריאל שרון, בנסיונו להצדיק את הרפתקת־לבנון, על “יותר מאלף הרוגי טרור”, הרי כדרכו של איש זה, היה מרחק גדול מאוד בין דבריו לבין האמת העובדתית. על פי נתוני דובר צה"ל, היו פעולות הטרור בירידה מוחלטת: בשלוש השנים שקדמו למלחמת לבנון, כולל מבצע ליטאני, נהרגו 37 בני־אדם בכל פעולות האיבה גם יחד, ובשנה שקדמה למלחמה – רק אחד.

בוודאי שגם זה לא צריך להיות וגם על כך כואב הלב. אבל יש לזכור כי על־ידי הצגת הדברים כאילו נשקפת לישראל סכנה קיומית, סכנת שואה, השמדה, וכיוצא באלה, אנו מייצרים במו־פינו ובמו־ידינו מצבים, שבהם נהרגים לנו אנשים פי עשרות ופי מאות ממספר הנהרגים בפעולות הטרור כולם, ובלא שמץ של הצדקה בשטח.

האמת היא שלמרות הפוליטיקאים הבוחרים ברטוריקה מאיימת – ומר בגין היה, כנראה, מומחה גדול לכך – מדינת ישראל, מאז מלחמת השחרור, לא עמדה מעולם במצב המתקרב אפילו למצב של שואה; ובעוצמתה היום, כולל העוצמה הגרעינית, אף לא תהיה במצב זה בעתיד הנראה לעין. בדיוק לשם־כך היא קמה, ועד היום עמדה בכבוד במשימתה זו. מלחמות ישראל לא נוהלו בשטחנו, אלא בשטח אויב. בתינו לא נכבשו ומשפחותינו לא הובלו למשאיות. גם כאשר גוייס נגדנו מאמץ מלחמתי עיקרי של שתי מדינות שכנות, במלחמת יום הכיפורים, לא הסתיימה המלחמה בשטחנו, כי אם 40 ק“מ מדמשק ו־100 ק”מ מקהיר. איש לא השתלט על אדמותינו; אנחנו הפקענו אדמות של אחרים.

גם הטרור, בסיכום של ארבעים שנה, נכשל. אם מישהו התכוון לשבש כליל את החיים בארץ, להטיל מורא על בתי־ספר ומוסדות ציבור עד סגירתם, להפסיק את הנסיעות בכביש – הוא נכשל כישלון חרוץ. ואף כי עול הביטחון הכולל היה כבד למדי כל השנים, וכנראה ישאר עול כבד עוד זמן רב, הרי רוב־רובו של עם ישראל לא נשא בו כל ימות השנה, למעט עול המסים ועול המילואים, שברוב המקרים לא היו קרביים, ואף לא קשים במיוחד: החיילים נשארו בקשר הדוק עם המשפחה, ויצאו לחופשות מרובות. מעולם לא נוצר ניתוק בין הדרג הלוחם לבין העורף. אורחות החיים שלנו לא שובשו מעיקרן.

אולי נראה את הדברים בקנה־מידה אחר, כאשר נזכור שבמלחמת העולם השנייה היו חיילים ויחידות שצברו מאות ימי קרב, והיו שלא ראו את משפחותיהם חמש שנים תמימות; זאת, בעוד שמשפחות אלוּ עצמן נתונות תחת עולו של כיבוש מחריד, או תחת הפצצות, שקטלו אוכלוסיות שלמות. אצלנו, להוציא חמשה שבועות של לחימה במשך 34 שנים, ניהל עם ישראל את חייו באורח נורמלי כמעט לגמרי – ועל כך חייבים כולנו חוב של תודה לצה"ל, שעל אף השגיאות, על אף הקילקולים השונים, מילא במשך 40 שנה את תפקידו כצבא הגנה לישראל.

עובדה זו, כמו גם האהדה הבינלאומית המוצקה שממנה נהנתה ישראל בראשיתה, עשו את שלהן. נכון שדור המדינאים הערביים של שנות ה־50 וה־60 חשב ודיבר עדיין במונחים של השמדת ישראל, של זריקת היהודים לים וכיוצא באלה, והאמנה הפלשתינית משנת 1964 משקפת רוח זו היטב. בל נשכח, שאש"ף הוקם על־ידי מדינות ערב שלוש שנים לפני שכבשה ישראל את השטחים; אז באמת לא דובר על שכם וחברון, כי אם על יפו.

לו יכול היה מישהו לחזות את העתיד, באותן שנים ראשונות, ולגלות לאותו דור של מדינאים ערביים משנת 1964, שהם ייכשלו; שבשנות ה־80 תהיה ישראל במצב של שלום חוזי עם הגדולה במדינות ערב, מצרים; שרבע מיליון ישראלים יבקרו בה כתיירים; שישראלים רשמיים ולא־רשמיים יבקרו במרוקו; שיהיו גשרים פתוחים ומסחר ואלפי שעות של משא־ומתן עם ירדן; שבגבולה הדרומי והמזרחי של ישראל לא תיירה במשך שנים ארוכות ולו ירייה אחת; ושאש“ף עצמו, שבמשך שנים דיבר על הכחדת ישראל, יגיע למיצוי כל מה שהוא יכול לעשות, וידבר על נכונות לפשרה טריטוריאלית על סמך החלטות האו”מ – יש להניח, שהם לא היו מאמינים.

מה שהיה בגדר סכסוך ישראלי־כלל־ערבי, שאין לו פתרון, התפרק לגורמים, שכל אחד מהם שונה מחברו, ולא נשארה אלא הבעיה הפלשתינאית, וזו ניתנת לפתרון. משלושת הלאווים של ועידת חרטום – לא להכרה בישראל, לא למשא־ומתן, לא לשלום – נשאר בקושי הנייר שעליו הם כתובים, שכן יש עתה גם הכרה בישראל, גם משא־ומתן, וגם שלום – דה־יורה או דה־פאקטו. וגם אם פה ושם שומעים עדיין הדים של אותה רטוריקה שמלפני 30 ו־40 שנה, הרי בדור זה איש אינו מטיל עוד ספק בקיומה של ישראל, ובכך שהיא נשארת באיזור. יש אולי המקבלים זאת בחירוק שינים; אבל הם חסרי־אונים לשנות.

קצת מגוחך, לכן, לשמוע עדיין – מצידנו – את החרדות הישנות נוסח “אבל הם רוצים את יפו”. גם אם “הם רוצים”, הם לא יקבלו; לעומת זאת, משא־ומתן קיים בדיוק כדי שהם יוותרו על חלומות יפו, וכדי שאנחנו נוותר על חלומות חברון, ונתחיל לחיות כבני־אדם. אפשר לנסוע למערת המכפלה ולקבר יוסף עם ויזה, כמו שנוסעים היום להילולות ול“זיארות” בדמנהור. ישראל, פשוט, אינה מועדת עוד להשמדה. בכך אין פשרות. על שטחים אפשר להתפשר.

אני מבקשת לומר כאן, במלוא ההתייצבות מאחורי הדברים, שהמתח העיקרי במדינת ישראל אינו המתח הביטחוני. מה שיוצר את היומיום הקשה שלנו הוא מתח חברתי, או נכון יותר – שורה ארוכה של מתחים חברתיים. אני טוענת שהמתח הביטחוני הפך אצלנו לסמל, או להשלכה של המוני מתחים אחרים, שונים לגמרי, בתוך ישראל.

אנו משתמשים, במודע או שלא במודע, במה שקרוי בשם הכולל והבלתי־מדויק “הסכסוך הישראלי־ערבי” כהשלכה – אם לא כתירוץ – לסכסוכים בלתי פתורים¹ אחרים, בקרב החברה ובקרב יחידים; ואותם מתחים ישראלים המיוחדים לארץ זו ושאינם ביטחוניים כלל, יש להם כנראה, השפעה עמוקה יותר וארוכת־טווח יותר מן המתח הביטחוני, שהוגזם עד אין שיעור בחיי היומיום וברטוריקה שלנו.

אין בדעתי למעט בערכו של המתח הביטחוני. הוא קיים, ויש לו מידה חשובה של צידוק אובייקטיבי. אכן, כמה ממדינות ערב טרם השלימו עם קיומנו, והגבול הצפוני שלנו עודנו גבול בעל פוטנציאל גבוה של סיכונים. אכן, אי פתרונה של הבעיה הפלשתינאית עלול בהחלט להביא עלינו מלחמה, אולי הקשה שבכולן. אכן, גם כאשר יש לך רק חמשה שבועות של לחימה במשך 34 שנים, הרי גם בשאר 1760 השבועות הנורמליים, המלחמה הבאה “נמצאת אתנו”, לפחות מבחינה מטאפורית. ויש גם תקופות התשה, ומרדפים, ויישובי קו העימות, ופיגועים באוטובוסים בירושלים, ואבנים. אבל – יד על הלב: האם הזלזול בפרט ובכבודו נובע מכך שפגז נורה בלילה לעבר אצבע הגליל? האם העובדה שחלק ניכר של האינטליגנציה שלנו אינו יודע עברית כהלכתה היא תוצאה של מטען חבלה סמוך לטרמפיאדה?

היו חברות בעולם, היו אינטליגנציות בעולם, היו אירגונים חברתיים בעולם, שתיפקדו היטב אפילו תחת כיבוש. היו עמים, שחזרו לקביעת איכות, ליצירה, לדרך־ארץ, לדאגה לפרט, כמעט מייד אחרי חורבן. קל וחומר שיש הבדל גדול מאוד בין מטאפורה לבין מצב עובדתי, וחרדת מלחמה אינה דומה למלחמה עצמה. כאשר אנו עוסקים כמעט אך־ורק בסוג אחד של מתח, ולא הגדול שבהם, איננו נותנים את הדעת על מתחים אחרים בחברתנו, המזיקים לאין־ערוך יותר מן המתח והחרדה הכרוכים בביטחון – ודווקא הם הקובעים את דמותנו יום יום ושעה שעה. במאמר זה ובמאמרים הבאים ננסה לעמוד על טיבם.

מי שמבקש לדבר על החברה הישראלית, חייב לראות את נתוני המקום ואת ההיסטוריה החברתית של עשרות השנים האחרונות. בשני אלה יש כמה עובדות־יסוד, שאינן ניתנות לשינוי. אנו חיים בארץ קטנה מאוד, בלי תחושת הביטחון של יבשת גדולה ורחבה. אין לנו נהרות גדולים, מדבריות, או יערות רחבים, והאוכלוסיה קטנה ומצטופפת ברובה סמוך למרכזים עירוניים. אין לנו הרבה אוצרות טבע, וגובה מיפלס הכינרת ועמו כל כמות המים העומדים לרשותנו לכל הצרכים כולם, אינו תלוי בנו.

בנתוני פתיחה כאלה, עולה מאוד חשיבותה של החברה עצמה. האנשים תלויים אלה באלה, בשאלות איך חיים יחד, איך מדברים, איך פותרים בעיות. כוחה של חברה מתוקנת הוא בהקניית תחושה של ביטחון בסיסי סביר לכל פרט שבה – בעבודה, במגעים עם מוסדות, בציפיות הכלכליות, באפשרויות הלימוד וההתקדמות.

קלסתרה הנוכחי של החברה בישראל נקבע בעיקרו בשנות ה־50 וה־60, שבהן הוכפלה אוכלוסייתה בבת אחת. בתוקף נסיבות היסטוריות מכריעות, ישראל היא בראש ובראשונה ארץ הגירה, או ארץ עלייה בלשוננו, ולכך נודעת משמעות רבה. ארץ, שרוב תושביה מהגרים או עולים, פירושה ארץ, שרבים מיושביה עברו אי־פעם בחייהם תמורה טוטאלית, בגיל זה או אחר; שינוי גמור, שלפעמים היה גם טראומטי מאוד, של ארץ, לשון, מנהגים, אקלים, תרבות. רבים מאלה שעברו את התמורה הזאת לא יכלו לחזור ולראות שוב את ארץ הולדתם, וכל עברם כמו נעלם באחת, כלא היה.

ארץ שרובה מהגרים פירושה גם חברה, שמעטים מאוד בתוכה יכולים להצביע על רצף והמשכיות נורמליים בחייהם, בדומה לרצף ולהמשכיות של אנשים בארצות אחרות, היושבים, הם ומשפחותיהם, באותו מקום עצמו מאות ואלפי שנים. אדם בא לכפר במצרים, ורואה גברים ונשים, שקלסתרם דומה להפליא לציורים ששרדו מן התרבות הנילוֹטית שלפני אלפי שנים; אחרי שבעת אלפים שנה, לפחות, של ישיבה מתמשכת במקום אחד – מצרים היא, לטוב ולרע, תרבות שלמה.

אצלנו, לעומת זאת, אפשר לדמות את ישראל למצבור של אנשים, שעם כל המשותף ביניהם, רובם עברו כריתה. חלק מאתנו עבר גם את הקשה שבחוויות, את השואה, וכמעט שלא דיבר עליה. עוד יש בינינו העושים חשבון־מכולת בערבית; עוד יש החולמים באידיש, ושרים לילדיהם שיר ערש באנגלית או ברוסית. מעטים מאוד יכולים לדבר על ילדות זהה. “שיר השכונה” של התרנגולים לא שיקף את ילדותם של רוב הישראלים, וההשפעות עוברות עדיין גם לדור השני.

נמצאו מאפיינים מובהקים וברורים מאוד, למשל, אצל בני הדור השני להורים יוצאי שואה; יש מאפיינים גם לבני הדור השני ליוצאי מדינות ערב מסויימות. דפוסי העבר, ראשית צמיחתו של אדם, אינם נמחקים בנקל, ולא בדור אחד; וגם אם בן־גוריון סבר בשעתו, ש“אווירא דארץ ישראל מַחכים”, כנראה מעצמו, וגם אם גולדה דיברה בלשון המתנשאת של “נביא אותם הנה ונעשה מהם בני־אדם” – המציאות טפחה על־פני כולנו. בני־אדם אינם “נעשים ישראליים” ברגע שבו הם מקבלים תעודת עולה ומישהו משנה את שמם, בשרירות לב, בבית־הספר.

במאמר מוסגר, סיפרה לי עובדת רווחה שעבדה עם עולי אתיופיה, כי במערכת החינוך שלנו עדיין לא למדו דבר, וכי עדיין נכפים על ילדים יוצאי אתיופיה השמות הישראליים המצלצלים והפרחוניים – למורת רוחם של הילדים והוריהם: “אינסטנט־סוציאליזציה” ריקה מכל תוכן.

עולים, או מהגרים, המגיעים לארץ ותיקה בעלת זהות ברורה ודפוסי תרבות מוצקים, נקלטים בה כנראה ביתר קלות: יש דגמים ברורים. אבל אצלנו המצב מעולם לא היה כזה. אצלנו, העולים בבואם – ומדובר עדיין על שנות העלייה הגדולה, שנות ה־50 וה־60 – פגשו מעט מאוד נורמות חברתיות, אזרחיות ותרבויות ברורות ומוצקות, שצריך ללמדן ולהידמות להן. אנו חיים בתוך מגוון גדול כל־כך של נורמות, של אמונות, ושל כללים ומנהגים, עד שניתן להטיל ספק אם האינטגרציה החברתית השלמה אפשרית בכלל במהלך כמה דורות.

העדות הטובה ביותר לכך היא, אולי, צורת הפיצול הפוליטי בישראל, שיותר משהוא מעיד על חילוקי דעות אקדמיים בנושאי חברה, כלכלה ומדינה – וכאלה קיימים בכל ארץ – אצלנו הוא משקף עניינים שבזהות פשוטה כמשמעה.

כור ההיתוך המיוחל שלנו לא התיך כל־כך הרבה. אם באנגליה, נניח, לא היה הבדל אישי ותרבותי ניכר בין הוויגים והטורים; אם בארה"ב של היום, אחרי 200 שנות עצמאות, אין הבדל תרבותי חד־משמעי, מובהק, בין מצביעי השמרנים והדמוקרטים, ויש בהם יוצאי מדינות שונות, מאמינים וחילוניים, מי פחות ומי יותר – הרי אצלנו קיימים הבדלים עקרוניים ביותר בין גופים ומצביעים שונים, והמרחק בין קבוצה לקבוצה אינו מסתכם בהשקפה פוליטית בלבד.

חברת מהגרים, בעיקר מהגרים שלא היה להם דגם מובהק להידמות אליו, היא חברה המועדת להקצנה קבוצתית ואלימות פוליטית. כאשר הזהות האישית אינה מוגדרת כל צרכה, גם הפוליטיקה נעשית גורם תחרותי מאפיין ומזהה – כמו תמיכה בקבוצת כדורגל ביתית.

אם כן, המתח הקבוע שלנו, היומיומי, המצוי אתנו תמיד, בבית, ברחוב, בתחבורה, במשרדים השונים, הוא המתח החברתי; הוא הישיר ביותר, והוא גם המשפיע ביותר בחייה של ישראל. חלק גדול מאוד של ישראלים מכל העדות חי היום בהרגשה של אי שביעות רצון חברתית; בהרגשה של היקלטות בלתי מושלמת; בחיברוּת (סוציאליזציה) שלא הושלמה כל צרכה, ושבכמה מקרים היתה אף קשורה בשבירה ברוטלית למדי של דפוסי תרבות, של סמכות הורים, של סמכות דתית ותרבותית, ושל סמכות הקהילה – בלי שמישהו ידע לומר בדיוק, ברמת הפרט והמשפחה, מהי “ישראליות נכונה”.

כל זה אירע לא רק מפני שבשנות ה־50 וה־60 רווחה בכל העולם, לא רק אצלנו, התפיסה של “כור ההיתוך” החברתי. זה קרה, מפני שישראל נטלה על עצמה, בעיקר בשנות ה־50, את המשימה הבלתי־אפשרית של קליטת עלייה בשיעור של 1:1 – קולט אחד על נקלט אחד. ואכן, היתה הכפלת האוכלוסיה ביותר מ־100 אחוזים בתוך תקופה קצרה מאוד, במדינה הקיימת שנים ספורות בלבד, בלי כלכלה ממשית, בלי אוצרות טבע, מוקפת איבה, מייד אחרי שואה נוראה ואחרי מלחמה קשה, שבה נהרג אחד מכל מאה ישראלים.

פירושו של דבר, שלמעט קליטה חומרית אלמנטרית, לא היתה קליטה. לשם השוואה: באוסטרליה מתלוננים על קצב הגירה גבוה מדי, שחברה מתוקנת אינה יכולה לעמוד בו ולהישאר מתוקנת – שני אחוזים בשנה (!) – ואוסטרליה היא ארץ עשירה, משופעת במשאבים טבעיים, שבכלכלתה אפשר רק להתקנא, ואינה נתונה בבעיות של ביטחון.

יש, אכן, חילוקי־דעות בקרב אנשי המקצוע מהו קצב הקליטה החברתי האפשרי, שאינו ממוטט את דפוסי החברה ואינו מנציח את המצבים הקלאסיים של חברה המורכבת מקבוצות הגירה בלבד; אבל אין חילוקי דיעות על כך שקצב הקליטה (או האי־קליטה) בשנת ה־50 וה־60 נחשב לבלתי אפשרי, והיה כרוך בתשלום של מחיר כבד בשיתוף ובתחושת השיתוף.

בתנאים כאלה, נשאלת השאלה מה נשאר משותף. אם בני הנוער שלנו מצביעים, באורח עקבי ביותר, על השירות הצבאי כעל החוויה הישראלית המובהקת היחידה כמעט – (ומשום כך “שונאים חרדים וערבים”, על־פי ממצאי הסקרים, כיוון שאלה אינם משרתים בצבא) – ברור שאין חוויה זו יכולה להספיק כדי בניית זהות שלמה ותרבות שלמה. אבל זוהי החוויה המשותפת לכל הקבוצות עוד משנות ה־50 וה־60 על־פי החוק. לעובדה זו יש גם השלכות חברתיות מרחיקות לכת.

אנו חיים, אפוא, בארץ, שבמשך שנים ארוכות נשטפה כל העת בתמורות רדיקליות בכל רחוב, בכל יישוב, בכל בית־ספר; בתחושה של ארעיות והתערערות כל הידוע; בחוסר רצף; בהלם מתמיד של שינויים מהירים מדי; ואלה, מצידם, יצרו חרדות עמוקות לא רק של הנקלטים ביחס לקולטים, אלא גם של הקולטים ביחד לנקלטים – מתח הוותיקים בישראל, שפחות מדי דובר בו.

בכל גל של עלייה היה מי שאמר “ינעל דין אל־באבור אלי ג’אבהום” (ימח־שמה של האניה שהביאה אותם). אבל מעטים בתוכנו השכילו לתת את הדעת על העובדה, שמצב כזה יוצר, כמעט בהכרח, סטריאוטיפים קבוצתיים ביחס לכל הזר והלא־מוכר.

בשנות ה־50 וה־60 היה זה הסטריאוטיפ של “הפולנים, הייקים, המרוקאים, העיראקים” – והוא נמשך ב“אמריקנים, רוסים, גרוזינים, פרסים”, שבאו אחר־כך. החשיבה הקבוצתית הזאת עברה, כנראה, תיחכום כלשהו, כי היום איננה עדתית־מובהקת, אם כי נשארה קבוצתית למהדרין: “מערכניקים, ליכודניקים, דוסים, עיתונאים, אש”פיסטים, פמיניסטיות, נאצים, שמאלנים, יפי נפש", וכיוצא באלה. אין עוד יחיד וראיית היחיד: יש בכל מקרה, תוית קבוצתית. מסתבר שיש גבול ליכולתו של אדם לעמוד בתמורות חברתיות עמוקות במשך שנים רבות.

ניתן להדגים זאת מתחום אחר לגמרי: נהגי המוניות. בצד נהגים אדיבים וקורקטיים, קיימים גם גסי רוח, מחרפים ומגדפים, המנסים לסחוט כספים שאינם מגיעים להם והופכים את הנסיעה לסיוט לישראלים, ועל אחת כמה וכמה – לתיירים. אותו נהג עצמו, כאשר הוא מסיע אותו נוסע עצמו יותר מפעם אחת, ו“מכיר אותו”, כלומר יודע עליו משהו – היכן הוא גר, מה משלח־ידו, מה יעדו הקבוע, האם הוא אוהב מיזוג־אוויר או שונא מיזוג־אוויר – יהפוך מייד לאדם מן היישוב, מדבר בדרך־ארץ ובהומור, ולא יעלה בדעתו לנהוג בתוקפנות.

מסתבר, שיש השפעה מצטברת וגדולה למדי לתחלופה הגבוהה בתנאים של אלמוניות, ולא כולם עומדים בה היטב. אותו נהג מונית יתפקד טוב יותר, מבחינה חברתית, במצב הכרוך בקירבה כלשהי, במצב של מין “משפחתיות” מורחבת, מאשר במצב שבו “החדר הנוסע” שלו (ומונית אינה אלא חדר נוסע) נפלש על העת על־ידי זרים, שיכולתו להתייחס אליהם מוגבלת, גם כאשר קיים אינטרס משותף.

בזעיר־אנפין, זהו מצבה של ארץ הגירה, שתמורותיה היו עמוקות ומהירות מדי.

עד כאן מצב נתון, שלא היתה כל אפשרות היסטורית ואחרת לשנותו. ישראל היתה חייבת לקלוט את כל העליות כולן, בקצב שאותו הכתיבו המאורעות, ובלא כל סדר מוגדר מראש, כי לשם כך קמה.

היה באנשים רצון עז, על־אף כל הכעסים, ליצור כאן משהו משותף, שניתן להזדהות עמו, בגאווה, ברוח טובה. משהו גם החל להיווצר בשנות ה־50 וה־60 המוקדמות – הגששים, התרנגולים, שלמה ושלמי, הסלנג החדש. וגם אם חיינו אז בכלכלה בלתי אפשרית, היתה כל העת עזרה ותמיכה מבחוץ, ובתוך כך – מגביות, סיוע, הסכם השילומים. אנשים עבדו. נוצרו דברים חדשים. קמו מפעלים. החברה החדשה החלה להתגבש. לא עוד היישוב הישן: משהו ישראלי, וחדש.

אבל הרצף, שאך־זה התחיל להיווצר, תחושת השותפות והתרבות המשותפת, נקרעו בבת־אחת בקיץ 1967, עם כיבוש שטח אדמה גדול ברצועה ובגדה; כיבוש אשר לא תוכנן מראש, ושטח שעליו יושב המון עם רב שיהווה בעוד תריסר שנים כמחצית האוכלוסיה של איזור זה כולו.

לאיש לא היו אשליות באשר לקליטת אנשים אלה בחברה הישראלית המתהווה. לא דובר על כך. המדינה היתה אמורה להיות מדינה יהודית, בעלת רקע משותף, שהוא יהודי בעיקרו, ובעלת תרבות עברית, הפתוחה לקליטת מיעוט, שאינו גדול מדי. אפשר לומר בביטחון שלו הוצעה לישראלים ב־68 האפשרות לקלוט את כל האוכלוסיה הערבית של השטחים בדרך דומה לזו שבה נקלטו העולים, היתה ההצעה נדחית על הסף. הנטייה היתה לראות את השטחים, ולעצום עין מראות את יושביהם.

קברניטי המדינה של אז, והרוב המכריע של אזרחיה, שזה עתה נשתחררו מפחד גדול, לא ראו מכלתחילה את השטחים כעניין של קבע, אלא כקלף־מיקוח במשא־ומתן בעתיד; מצבה של האוכלוסיה הערבית שבהם נתפס, לכן, כמצב זמני בהחלט. שעל כן אין צורך להכריע. כותבת שורות אלו שמעה במו אוזניה של משה דיין אומר בבית סוקולוב, מייד אחרי ששת־הימים, ש“הגבולות הנוכחיים של ארץ־ישראל הם אולי גבולות אידיאליים, אבל לא ריאלי לחשוב שנוכל להחזיק בהם לאורך זמן”. דובר אך־ורק על הבטחת ביטחונה של ישראל הצעירה ותו לא. בוודאי לא דובר על שליטה מתמשכת באוכלוסיה.

הטלפון המיוחל מחוסיין לא הגיע, כידוע, וחלפו 20 שנה בלי שמישהו החליט, מעשית, החלטה מחייבת ביחס לגורלה של האוכלוסיה בשטחים, שבינתיים גדלה ונתעצמה מאוד. תרגיל־סרק הוא לנסות ולשער היום מה היה קורה לו יצאנו מהשטחים מייד, בעודנו עטורי נצחון, ואיזה סוג של יחסים היה נרקם אז, בתהליך איטי, כמי השילוח ההולכים לאט, בין שתי אוכלוסיות שכנות הזקוקות זו לזו ממילא בנושאי עבודה ורווחה ומסחר – אבל לא בתנאים של כובש ונכבש; בלי שלטון צבאי, בלי מעצרים, בלי גירושים, בלי התנחלויות, בלי כל משקע המרירות, שנתלווה ליחסים ב־20 השנים האחרונות.

במציאות, הדבר לא קרה. היה, למעשה, ואקום שלטוני, חלל בקבלת החלטה, שלתוכו פרצו אנשים עם רעיונות של ארץ־ישראל השלמה: עכשיו, מייד, תוך ניצול הכוח, ובלי שום היסוס מפני פגיעה בשלטון החוק ובצה"ל עצמו. שום החלטה מדינית לא נתקבלה.

מה שנוצר בשטח, גם בלי לספח את הגדה, הוא שתושבי השטחים נכנסו הלכה למעשה לתוך התחום החברתי שלנו, בלי שנכללו באיזה־שהוא הסדר מדיני; וכניסה זו עשתה שמות בכל התשתית החברתית שזה עתה החלה להיווצר. 120 אלף עובדים ויותר באים יום־יום לעסוק בעבודות, שהיהודים חדלו לעבוד בהן. מפעלים החלו ליצר מוצרים בשטחים, בעבודה זולה, וכוננו בכך כלכלה קולוניאלית מפגרת. אנו חיים צד־בצד עם אנשים, שלא זו בלבד שאינם שותפים לזהותנו ולתרבותנו, שלא לדבר על לשון ועל מסורת, אלא שלגביהם קיים חוק אחר מזה הקיים לגבי אזרחי ישראל, והם מופקרים לחסדיו ולמצב־רוחו של כל שוטר וכל חייל במחסום.

בתחום שליטתה של ישראל מחצית האזרחים חיים בדמוקרטיה סבירה, ומחצית האוכלוסין, שאינם אזרחים, חיים תחת כיבוש. אין שום שותפות של זהות, עקרונות, ציפיות, חוקים, זכויות ותקוות. הכול מנוכר לחלוטין ובעל אינטרס פוליטי כמעט הפוך. אין שום אפשרות, שלא לדבר על רצון, ליצור מכנה חברתי־לאומי משותף, זהות שתהיה מקובלת על הכול.

לא זו בלבד: המצב גרם לשינוי עמוק בעצם הזהות הישראלית שכבר החלה להתהוות. ממצב של לוחמי חופש, שהשכילו להגן על עצמם, עברנו למצב של רודים בכוח, ובאחרונה גם למדכאים. דוד היה לגוליית, בלי שמישהו החליט על כך, בלי הסכמה לאומית, בלי תיכנון, ולמעשה בהידרדרות, שאיש לא שלט בה.

בטלטלה כזאת גם חברות גדולות וחזקות ומבוססות מאתנו לא היו יכולות לעמוד. ישראל, אומה בעייתית למדי של ארבעה מיליון איש בלבד, כמעט כורעת תחתיה; ולא מסיבה ביטחונית: יש לשער, שניתן להחזיק בגדה עוד זמן־מה, למרות הפגיעה המתמדת בצה"ל, באימוניו, ובתחושת חייליו. הקריסה היא כל־כולה חברתית.

יש הסבורים, כי המאורעות האחרונים בשטחים מוכיחים, למי שהיה זקוק להוכחה, שאי אפשר להמשיך עד אין קץ בסטטוס־קוו, בלא תזוזה מדינית לפתרון. כותבת זו סבורה שמהשטחים צריך לצאת גם אם לא תיזרק שם ולו אבן נוספת אחת, וזאת מן הסיבה הפשוטה, ש־55 אחוז אינם יכולים לשלוט ב־45 אחוז נתינים שאינם אזרחים, לא ביד חזקה ולא ביד רכה, לא בזרוע נטויה ולא בזרוע מושטת, לא במורא גדול ולא במורא קטן, כי פירוש הדבר הרס החברה וזהותה; ומצב זה הוא מילכוד מתמיד, שבו מילכדנו את עצמנו זה 20 שנה, פוטנציאל קבוע למלחמה הבאה, שבה ישראל תנצח, אומנם, ניצחון צבאי, אבל, על־פי הערכת גורמי צה"ל, יפלו בה, – כהערכת הממעיטים – 7,000 חיילים ישראליים.

צבאית, תוכל ישראל לעמוד גם בכך. חברתית, בשום פנים לא. יכולת העמידה־בשחיקה של החברה הישראלית גבוהה; אין היא בלתי מוגבלת. על מנת להבריא מכל חולייה הרבים, ההולכים ומתגברים בשנים האחרונות, זקוקה ישראל לרגיעה ולשקט; בוודאי לא לכיבוש של אוכלוסיה הגדולה כמעט כמוה – לא לבלוע ולא לפלוט – ובוודאי לא למלחמה. בעומס־יתר כזה יכולה חברה רק לפוצץ את מרבית פקקיה, כחברה, כתרבות, כיישות.

ידיעות אחרונות 12.2.1988

בסוף שנות הששים ובתחילת העשור השביעי לא היוו עדיין השטחים אותו גורם־מתח חברתי קבוע שהם מהווים היום. שררה תחושה של המתנה ביחס לעתידם; הצבא לא ישב בתוך ריכוזי האוכלוסיה, ואף נמנע מלהכנס לתוכם. ההתנחלות התחילה רק בסוף שנות השבעים, ולא היוותה עדיין גורם התגרות מספרי או פוליטי: אם כי היה כבר מי שראה את הנולד, והבין שהתנגשות “גוש אמונים” עם חוק המדינה ועם הצבא בסבסטיה יהיה בה כדי ללמד על דרכו של גוף זה בעתיד.

מנהיגי הגדה המתונים, כגון קדרי טוקאן המנוח, דיברו בהערכה על “כפפות המשי” של השלטון, אותה גישה שפירקה ופירזה כל רצון למרוד. מספר האוכלוסין בגדה היה קטן הרבה יותר מכפי שהוא היום, כמחצית, והפער המספרי בין הפליטים לבין תושבי המקום, כגון ברצועת עזה, היה קטן יותר מכפי שהוא היום.

אומנם, כבר אז החלה תופעת העבודה של פועלי השטחים בישראל, לרוב בתיווכם של “ראיסים” ותוך ניצול מחפיר של הפועלים והפועלות; אבל היא היתה מוגבלת, ונתלווה אליה עדיין מעין רגש של בושה בצד הישראלי, הלמוד על מצוות הידיים העובדות והאתוס של עמל כפיים. בכל אלה נוצרה מעין־תרדמה, קיפאון בתהליך הפוליטי, שהיה כמובן מדומה, אבל היה בו כדי לתרום הרבה לתחושה הישראלית הקיימת, שהנה, כל דרכינו צלחו, וכיוון שאין הצלחה כהצלחה, אין ישראל צריכה לעשות עוד דבר, שהרי כל עתידה מובטח למאה שנה לפחות.

אווירת־ניצחון זו, שהיה בה לא מעט מן השחצנות – אולי לא בלתי אנושית, בעקבות הפחד ששרר קודם־לכן – לא הקלה, ובוודאי שאף הכבידה, על אחד המתחים הישראליים החריפים ביותר בכל דברי ימי המדינה – מתח היחיד מול הכלל. אם היה עוד סיכוי לתקן מתח זה, הוא נעשה קשה יותר אחרי ניצחון 67: עם כלל כל־כך חזק ומתנשא ומצליח – קשה לדבר. הוא לא שומע.

בחוכמה־שבדיעבד אפשר לומר, שאולי ניתן היה להתגבר על חלק מהתמורות המתמידות והמנכרות שלנו – אותו מתח, שעליו הרחבנו את הדיבור בחלקה הראשון של מסה זו – אילו היתה החברה הישראלית, במהותה, חברה היודעת להתייחס לפרט ולדאוג לו, להאזין לצרכיו האזנה ממשית, של דו־שיח, ולא של הכְתבה פטרונית מלמעלה. שהרי כל קבוצה בתהליך של חיברוּת אינה אלא מספר מסוים של פרטים, שכל אחד מהם מגיע בנפרד לכלל חיברות או היקלטות אישית.

אבל החברה הישראלית, שבה כל פרט ופרט נתבע להשתתפות מרבית בחיי הכלל, בגופו ובממונו, ולאכפתיות מרבית ביחס למתרחש (באיזה מקום בעולם מאזינים אנשים לחדשות מדי שעה בשעה, כמו אצלנו?) – מעולם לא ידעה להתייחס לפרט בצורה מכובדת, מכבדת ודיאלוגית. אצלנו תמיד קלטו עלייה – והתעלמו מהעולה (“שלא יבלבל את המוח, הרי נתנו להם”); מתייחסים לשכבות נחשלות, ולא יודעים כיצד לטפל במשפחה אחת, בעלת הכנסה נמוכה (“שלא יבלבלו את המוח, יש חוק קצבאות וזהו”); אצלנו מחנכים – במקרה הטוב – כיתה, חברת־נוער, קבוצה – כאשר המורה, לעתים קרובות, אינה מודעת כלל למצוקתו של תלמיד יחיד (“הוא ראה שאני עסוקה, היה יכול לגשת אחר כך”).

בגלל סיבות היסטוריות כבדות־משקל, נוצרה אצלנו לא רק התעלמות מצרכי הפרט וחוסר האזנה למצוקותיו, שלא לדבר על ייחודו, כמו לביקורתו עלינו – אלא שהתרחשה ומתרחשת כל הזמן הדחקה קבועה־כמעט של צרכי הפרט ורגשותיו. נוהגים כאילו רק מספר־רבים הוא הקובע, תוך שיכחה גמורה שמספר רבים מורכב מהרבה מאוד יחידים, וכשרע לאלה, לא ייטב גם לכלל.

הדברים לא נוצרו בשנות הששים, ואף לא הארבעים, ויש להם רקע, שקדם בהרבה להקמת המדינה. שורשיו בדור המייסדים עצמו, אשר קבע את הדפוסים לשנים ארוכות, אולי בהיעדר ברירה בשעתה. ומסתבר, שהחשיבה הקבוצתית שלנו, אשר קיבלה חיזוק רב בחברת־ההגירה, היה לה שורש עוד באידיאולוגיה של “הטמעת הפרט” שבדור המייסדים.

דור המייסדים הורכב רובו־ככולו מאנשים אשר ביצעו בעצמם את הניתוח הקשה ביותר בתוך חייהם – וביצעו אותו מרצון. דור זה חי, כאידיאולוגיה, כריתה שלמה מן הרקע שממנו בא, לא רק כהכרח, אלא כהשקפת עולם. המעבר “מארץ נושבת אל ארץ נידחת” היה מעבר כמעט־אלים ביחס לפרט ורגשותיו, והוא היה קשור במחיקת האינדיבידואציה, ו“לידה־מחדש” בתוך קבוצה. היו אנשים שהתביישו במוצאם האישי ה“גלותי”, והדגישו דגש־יתר את הזהות הקבוצתית החדשה שבה בחרו. המחיר היה אדיר, גם בתקופה בה התרחשו הדברים; ראשיתה של ההתיישבות הציונית בארץ מלווה סיפורי התאבדויות, התמוטטות, חולי גוף ונפש ובכי בלילה – כמין צליל המלווה את החלוציות לכל אורכה כמעט.

היה רצון אדיר להטמיע את ה“אני”. האינדיבידואציה נחשבה כמעט לחטא. וכך, בקיבוצים הראשונים, היתה תקופה, שבה חשבו שלא רצוי לילד לדעת מיהם הוריו הביולוגיים, כדי שתבוא המסגרת הקבוצתית ותירש לחלוטין את מקומה של המשפחה האינדיבידואלית.

הרבה דברים נשתנו מאז, וממצאים של השנים האחרונות מראים מה גדולה השפעתה של המשפחה הביולוגית בקיבוץ; אבל הנסיון להטמיע כל אינדיבידואציה בתוך קבוצה היה אחד המאפיינים של דור המייסדים, וה“אנחנו”, “הכלל”, “הקבוצה”, נעשה לדפוס קשוח, שקשה עד מאוד להתנגד לו.

יתכן בהחלט שבמשימות האדירות, משימות ללא תקדים, שעמדו בפני המייסדים, היה הדפוס הקבוצתי בבחינת כלי־עבודה נכון לשעתו, ולולא הוא – יתכן שהמהפכה הציונית לא היתה מתרחשת. קשה להיות חכם־בדיעבד.

אבל הקשיחות כלפי הפרט היתה לעובדת־חיים, עובדת־קיום, והיום אין לדעת אם אפשר היה בכלל לעשות את הדברים קצת יותר טוב, במעט יותר התחשבות; להתיר לאם לראות את ילדה החולה בבית החולים, ולא להסתפק בביקור הרשמי של המטפלת; לגלות יותר הקשבה לנטיית הלב האישית, לרגשות הרכים־יותר. לא בטוח שהציונות היתה מתמוטטת; אולי להיפך. אבל, כאמור, זו חוכמה שלאחר מעשה.

בל נשכח שדור הילדים הראשון שצמח בארץ היה בחלקו הגדול דור שגדל בלי סבים, כיון שהללו הושארו על פי רוב בגולה, ולא נכללו במסגרות החלוציות; וגם מצב זה גרם להשקפת חיים קשוחה יותר, חומלת ומפנקת פחות. ההורים הצעירים וחסרי הנסיון היו חסרי־ישע יותר בטיפולם בעסקי החיים והמשפחה, בלי האפשרות להיעזר בזקניהם, לפיכך נעשו קשוחים יותר ואמפאתיים פחות משהיה צריך ואפשר.

וכאשר המשפחות שנשארו בחו"ל אבדו בשואה, נוסף לכך גם הלחץ הנורא של רגשי אשם – שאפשר אולי לכנותו בשם אשמת נוח, שגם הוא, על־פי הכתוב, לא לקח עמו את הוריו לתיבה בעת המבול. ביומנו של אחד האבות המייסדים מצאתי שיר מר ונורא, המביע את רגשות האשמה במות אחיו בשואה. יורשה־נא לי להביא מתוכו בית אחד:

"אולי בין כפר בוער אחד לכפר שני

צעקת שם, אחי, כשדם ליבך ניגר:

"שכחת את חיי. הפקרת את דמי.

השלכת את גופי למוות בניכר".

השיר, על־פי האתוס והתקופה, נשאר ביומן האישי. הקשיחות כלפי הפרט, שהיתה לא רק אתוס, אלא כמעט דת, תבעה מן הפרט שתיקה מוחלטת ביחס למצוקותיו. באתוס הזה נלכדו יוצאי שואה, ששתקו ביחס לחוויותיהם עת ארוכה; נלכדו בו הורים וילדים, בני־נוער במצוקה, יחידים בסביבה אטומה, חיילים שאיש לא ידע מה עבר עליהם. עד לעשור האחרון, כמעט, היתה ישראל לא רק חברת מהגרים; היא היתה גם חברה המורכבת מהמון אנשים שעברו חוויות קשות ביותר – והם שותקים.

לא ייפלא שבתנאים אלה נוצר צורך נפשי – דפנסיבי מעיקרו – להצדיק בלי סייג כל מה שנעשה בישראל, לטוב ולרע; חוסר יכולת נפשית להאזין לביקורת (שאם לא כן, שאם לא טוב, על מה זה איפוא עשינו וסבלנו ואשמנו – ועוד איך סבלנו!). חוסר יכולת זה השתקף במלוא חריפותו בעת קליטת העלייה שאחרי קום המדינה, מול העולים החדשים, שלהם ולצרכיהם לא האזינו כלל. הביקורת שהשמיעו, ואשר היתה בפירוש צורה של השתתפות חברתית, זכתה להתעלמות: כזה ראה וקדש – או שתוק. הרי גם אנחנו שתקנו.

הרציונל הבלתי־אמור היה, בעצם: אם אני יכולתי לבצע בחיי את השינוי הגדול, ולהיות אינסטנט־ישראלי, “אחד מהחבר’ה” – גם אתה יכול; וכיוון שהדגם הזה עבד בדורי ובתקופתי ובמאבקי שבתקופתי, אל תתווכח עם ההצלחה: מוטב שגם אתה תסתגל אליו.

אלא שהמרשם הזה לא עבד כלל אצל העליות מקום המדינה ואילך, שלהן היו רעיונות שונים לגמרי, ואולי גם שפויים יותר, מה פירוש להיות ישראלי – וכאן מדובר בעולי צפון־אפריקה בדיוק כבעולי אנגליה וארה“ב, שתי עליות שהמרשם ה”קבוצתי" העל־אישי ועל־משפחתי, כביכול, לא היה כלל בגדר האידיאל הציוני והאנושי שלהן.

התוצאה נראית בעין עד העצם היום הזה: ישראל, על אף כל המשותף והמקשר בה, היא ארץ מלאה אנשים כועסים; כעס ועלבון של שנים רבות, שמעולם לא בא על פתרונו.

על רקע זה בולט כל הגיחוך שבהצגת ישראל כ“תרבות המערב” על־ידי רבים וטובים בינינו. תרבות המערב מבוססת, כמאפיין ומושכל ראשון ומובהק, על יחסה לפרט, לציפיותיו ולזכויותיו. ישראל היא, כנראה, המדינה היחידה בקרב מה שקרוי “מערב”, שאין בה עד היום חוקה להבטיח את מעמדו האלמנטרי של הפרט; וגם אם מבחינה טכנולוגית, ואפילו בייצור מתוחכם, אנו יכולים להתחרות עם כמה מדינות מערביות, הרי המחשבים, הריהוט הדני והווידאו אינם יוצרים חברה ותרבות, ואינם משככים את המתח החברתי הישראלי המובהק, שהוא מתח הפרט לעומת הכלל.

הדבר בא על ביטויו עד עצם היום הזה גם ביחסי הפרט עם מה שנחשב בעיני הציבור כנציגי הכלל, כלומר: הפקידות והמשטרה. במלאת ארבעים שנה למדינה, מעשים כגון אלימות כוחות הביטחון, או שרירות לב ודקדוקי שרד של פקידים, אינם מעוררים אצלנו את המחאה המתאימה. בוויכוח בין הפרט והכלל, או נציגו, “כנראה” שהפרט לא כל כך צודק; ומכל מקום, שלא יתפנק. בעיקר אם הוא ערבי.

זה היפוכה הקוטבי של תרבות המערב; ומעורר את החשד, שמא אותה “מערביות”־ כביכול שלנו אינה אלא צורה של… אנטי־מזרחיות, או אנטי־ערביות, גזענית למהדרין.

מה קורה, איפוא, בחיברות שאינה מספקת, באינטגרציה שאינה שלמה, בכל־כך הרבה הדחקוֹת, במשפחה או בקבוצה או בקרב יחידים, שבהם הרצף התרבותי, המסורת והתכנים הרגשיים מופרעים בלי הרף?

קודם כול – אנשים רוצים על־אף הכול, להשתייך, להיות שותפים, להרגיש שהם חלק מחברה שלמה. הדרך המהירה ביותר, שהיא גם הדרך המסוכנת ביותר, להגיע למצב זה היא הזדהות עם מיתוס משותף. המיתוס אינו חייב כלל להיות אמיתי, או לעמוד בקנה־מידה של המציאות הקיימת. לא זה תפקידו. הוא תשובה מהירה לצורך סובייקטיבי, ולא נתון אמיתי. הוא בבחינת צופן שבטי, שיכול לשמש גם צורה של סם שבטי, רקוח היטב בידי מכשפי השבט למיניהם.

אם הפרט מרגיש חלש וחסר־ישע, נעשית השואה סמל כולל, כלל־ישראלי, של תחושת חוסר הישע; וכל פחד, שיש לו סיבה אמיתית או מדומה, הופך מייד לחרדת השואה. על זה גדלנו, את זה מכירים. כל ילד בן עשר שמשליך אבן, הופך סמל לאושוויץ המאיימת עלינו; ואת הצופן הקולקטיבי הזה מכירים הכול, ומייד.

אם הפרט חש מוזנח, מקופח ובלתי מוגן כאדם, כפרט, כאישיות – נעשה הסכסוך הישראלי־ערבי סמל כולל לכל המצוקות הללו. תמיד אפשר להיות “פטריוט ישראלי” כחלק מקבוצה, ולקלל את “הערבים” – ככלל, כקבוצה, ובלי אבחנה.

יש להן, לתקוות הללו, תגמול מהיר מאוד: הרגשה של הזדהות ושותפות מיידית עם החברה שבה אני חי ועם המיתוסים שלה; מין “אינסטנט־שייכות”, ויותר מכך: “אינסטנט־זהות” – לפחות לזמן קצר. רבים מן היהודים שהגיעו אלינו מברית־המועצות, ראו, בבואם, כסמל ההזדהות היהודית שלהם דווקא את ה“ה כהנא ושרון, בלי שיידעו עליהם דבר; הסיבה לכך היתה, שרדיו מוסקבה נהג לחרף אותם לבקרים, והיהודים סברו, לתומם, שההיפך מכל מה שאומר רדיו מוסקבה הוא שיהפוך אותם מהר מאוד לישראלים אותנטיים, ול”יותר־יהודים". רק אחרי שהייה ארוכה בארץ, וראשיתה של חיברות, חדֵל רדיו מוסקבה להשפיע, מופיעה הביקורת האישית ומתחילה התמונה האמיתית להתבהר יותר.

מדוע חייבים אנו להתנגד בתקיפות כזאת לצפנים השבטיים הללו, כמו לרווח המשני שהם צופנים בחובם? מה אכפת לנו, בעצם, שאנשים מייצרים לעצמם סמלים ומיתולוגיה, אם הללו מלאים תפקיד פונקציונלי כלשהו בחיברות?

מפני שהמיתולוגיה הישראלית הזאת, גם אם היא מעניקה לאנשים לרגע אחד תחושה של שייכות מהירה, טְריפ של ישראליות ר"ל במחיר זול, ביסודו של דבר משבשת ומעוותת כליל את תמונת המציאות כמות־שהיא. ואם יש ארץ בעולם שלה אסור לאבד את תמונת המציאות ולו לרגע אחד, זו ישראל.

יש להניח שרבים מקוראיה של מסה זו הופתעו מן הנתון של חמשה שבועות מלחמה ב־34 שנים, הנתון שבו פתחנו. יותר ויותר בא “היידע הרגשי” שלנו בשנים האחרונות ומחליף את העובדות בשטח; ומסתבר שמה שישראלי ממוצע רואה, במלאת ארבעים שנה למדינה, כ“ידוע” ו“נתון”, הוא לעתים קרובות מאוד נתון כוזב.

תשאל אדם מן הרחוב כמה נישואי תערובת יש אצלנו, למשל, בין ערבים ויהודים – וישיב לך: בטח כמה אלפים. במציאות, מקוּם המדינה ועד היום, יש רק 0.0004 אחוז (!). קבוצת נוער שנשאלה על־ידי המדריך, אך לפני זמן קצר, כמה יהודים וכמה ערבים יש בארץ בגבולות הקו הירוק, השיבה, שיהודים יש איזה שלושה מיליון, וערבים – 12 מיליון (!). כך “יודעים הכול” שסאדאת נרצח מפני שחתם על חוזה שלום עם ישראל (בעוד שבמציאות הוא נרצח על־ידי פלג פונדמנטליסטי בשל יחסו לאיסלאם, שכלל גם לעג פומבי למנהיגים מסורתיים).

אחרים “יודעים” שצ’מברליין היה פשרן יפה־נפש, שלומ’ניק תמים, שהלך לעשות שלום עם היטלר והפך סמל לכניעת אירופה. האמת ההיסטורית היא שצ’מברליין יצא לדרכו בידיעה מלאה של המצב, כאשר הוטלה עליו מטעם ממשלתו המשימה לעכב את היטלר למשך שנה־שנתיים, כיון שדווח לממשלה שהתעשייה האווירית לא תוכל לספק לחיל האוויר הבריטי מטוסי קרב כדי להגן על אנגליה, אלא בתוך שנתיים. אחרי מותו של צ’מברליין חלק לו צ’רצ’יל את כל השבחים על שניאות לקבל עליו את התפקיד כפוי־הטובה להיות המושמץ של העולם החופשי – ולהציל את אנגליה.

כך “ידע” בעת האירועים האחרונים דווקא השמאל הפחות־שפוי ש“כל הארץ בוערת” – ונתכוון לארץ שבתוך הקו הירוק – בעוד שבפועל, השתתפו בהפרות הסדר פחות מעשירית האחוז של כלל ערביי ישראל.

בנתונים כאלה, בפער כזה בין “היידע הציבורי” לבין האמת, באקלים שבו לא העובדות קובעות, אלא המיתולוגיה, אפשר להמשיך ולדבר על “סכסוך קיומי טוטאלי עם 22 מדינות ערב” גם במציאות של סוף שנות השמונים, שבה מושג זה נמחק כליל מן הרטוריקה ומן החשיבה הפוליטית של רוב מדינות האיזור, ולמעשה קיימים יחסי שלום דה־יורה ודה־פאקטו עם חלק גדול מהן.

מיתוס זה אף אינו נחלתו הבלעדית של הימין שלנו. לא מכבר השיב איש־קיבוץ של השומר הצעיר לבחורה ערבייה, ששאלה מדוע אין מקבלים ערבים לחברות בקיבוץ, שאי אפשר להעמיד אותם בפני סתירה, כאשר אנו מצויים “בסכסוך קיומי טוטאלי עם 22 מדינות ערב”. זו איוולת גמורה, אלא אם כן לא נמצא למשיב תירוץ טוב יותר להשיב לאותה בחורה, שהיא ערבייה ישראלית, ועמה בוודאי שאין הוא אמור להיות בסכסוך קיומי, טוטאלי או לא טוטאלי.

עד כמה נסחפים אצלנו אחרי המיתולוגיה אפשר ללמוד, בפרט המלמד על הכלל, כאשר נזדעק עיתונאי ידוע ביום השביתה הערבית בתוך מדינת ישראל, “שהקיץ הקץ על החינוך לדמוקרטיה, הקיץ הקץ על מפגשי המורים” – בדיוק ביום ובשעה שבה נתקיימה באוניברסיטת תל־אביב השתלמות למורים יהודים וערבים, איש מהם לא נעדר. ולא רק המפגשים נמשכים, אלא שחלק מן העובדה ש־99.9 אחוז (בדיוק כך!) של הערבים אזרחי ישראל מעולם לא פגעו כהוא־זה בחוק המדינה ובמעמדה, גם לא ביום השביתה, אפשר כנראה לזקוף לזכות החינוך לדמוקרטיה והגישה שאותה הוא מסמל. אז למה לבזבז המיית־לב נרגשת?

מחיר המיתולוגיות הללו, שכולן מילוליות וכל ההתלהמות סביבן היא התלהמות מילולית קודם־כול – אינו רק באובדן אמינות של אישים בתקשורת, או בפוליטיקה. גם בשאר מדינות העולם האמון בשניים אלה בעייתי. אבל המחיר אצלנו כבד הרבה יותר, הזורע מיתוס, קוצר היסטריה; וכאשר היסטריה, ולא עובדות, היא שמתחילה להכתיב את המהלכים שלנו, זו ולא אחרת היא הסכנה הקיומית לישראל.

רק על רקע כזה יכול מר שרון לאיים ב“קטיושות לאשקלון” אם חלילה תיפתר בעיית עזה; ורק על רקע כזה יכול היה בשעתו מר בגין, הכהן הגדול של הפחד, להשוות את ערפאת להיטלר; ורק על רקע כזה יכולים היום מנהיגי התחייה וכהנא, שכבר אין הבדל גדול ביניהם, לשלוף את אושוויץ בכל פעם שנזרקת אבן על אוטובוס.

אי־ההבדלה בין מצבה של ישראל בשנות החמישים, לבין מצבה בשנות השמונים, בבחינת הכול דייסה אחת, היא ההיסטריה הרווחת שלנו. אי היכולת לתפוס שמנהיגי ערב בשנות השמונים אינם אלה של שנות הששים הראשונות, היא ההיסטריה. לחשוב שמובארק רוצה לזרוק אותנו לים, וחוסיין רוצה להקים לנו תאי גזים, וחסן מלך מרוקו רק מחכה לכבוש את יפו, וכולם יחד עמלק אינסופי אחד, זו ההיסטריה וזו הסכנה.

כותבת זו אמרה עוד באוקטובר 67, במאמר ב“הארץ”, שאם נמשיך להחזיק בשטחים, התוצאה הראשונה תהיה שנתחיל לשקר לעצמנו; וזה מה שקרה מהר מאוד, וזה מה שקורה היום, כאשר אוכלוסיה חלשה, חסרת אזרחות וזכויות, חסרת נשק ומגן, תובעת את זכויותיה – ותביעתה עולה בקנה אחד עם האינטרס החברתי הישראלי עצמו – אוכלוסיה זו נראית בראי העקום שלנו כ… מאיימת על קיום המדינה. לא רק זר לא יבין זאת. גם לא היסטוריון העתיד.

הדבר הנורא ביותר הוא שהמיתולוגיות השבטיות הללו אינן מותירות לנו, בעצם, שום ברירה ושום סולם של אפשרויות, שום בחירה של זהות, שום סיכוי של תרבות, אלא להיות או רוצחים – או נרצחים: או שניהם. כביכול, אין לישראל זהות אחרת. כביכול, זאת תמצית הישראליות. כביכול, בשקר הגדול מכולם, זאת היהדות.

דרכו של מיתוס, שהוא מונע כל שינוי אפשרי, וכנראה לשם כך נוצר. ודאי לכך הוא מנוצל. והרי קל הרבה יותר לומר ש“המצב הביטחוני”, ר"ל, הוא שורש כל צרותינו, ובכך להתיק את האחריות מעצמנו לאחרים (“הערבים”, “האיזור”) – מאשר להודות שהמתחים הישראליים הגדולים ביותר, ובתוך כך מתח ההחזקה בשטחים שבהם מיליון וחצי איש, הם מתחים חברתיים ביסודם, ועל כן פתרונם תלוי בנו.

איך אמר מנהל גן החיות שבו פתחנו? הכול מוזנח – “ביקוז אוף זה סטראגל”. הוא ידע, כנראה, שהוא משמיע תירוץ. הוא דיבר בקריצת עין. אצלנו כבר חדלו להבדיל.

כך מגדלים חברה פראית.

ידיעות אחרונות 19.2.1988

לכאורה, קיימים לפחות שלושה גורמים, שסביבם ניתן לבנות דגם חברתי ותרבותי רצוף ושלם יותר, ואפילו בחברת מהגרים שעברם טראומטי. הגורמים הם שלטון החוק, כסמכות אוניברסלית שאינה מפלה, והמבטיחה את זכויות היחיד; הלשון, שהיא מערכת נורמטיבית הפתוחה לכול, ועושרה והנאתה הם נחלת הכול; וידיעת המקורות והמסורת המשותפת.

על שלושה יסודות איכותיים כאלה אכן אפשר להשתית חברה ובניינה. ארצות־הברית, לדוגמה, אף היא ארץ הגירה – אם כי ללא כל השוואה לתנאים שלנו – דאגה מראשיתה כמעט לשלטון החוק, ולכינונה של חוקה מפוארת; והלשון היוותה ומהווה כל העת אבן־פינה לקליטה התרבותית בתוכה – גם אם אפשר, אולי לחלוק על הרמה הנדרשת.

הקבוצות האתניות בארצות־הברית, שלא חוברתו די צרכן, אכן הוציאו מקירבן התארגנויות ותת־תרבויות, כמו המאפיה, או “קבוצות השנאה”, שאינן מקבלות את שלטון החוק במדינה. בכך הן מפגינות את אי־הקליטה ואת חוסר ההשתייכות, והן נשארות ברובן מחוץ לחוק, במידה רבה מחוץ ללשון (על־ידי שימוש בלשון הקודמת, או ביצירת עגה קבוצתית מאפיינת) – וגם מחוץ למסורת, שלושת יסודות החיברוּת בחברת מהגרים.

ימיה הראשונים של ישראל, על כל אי־הביטחון הקיומי ואי־הסדר החברתי ששרר בה, אכן הצטיינו בנטייה אינטואיטיבית לקיים שלוש נורמות אלה, והיתה נטייה לראות בהן משען מוצק גם בשעה שבעיות החיברות נעשו גדולות מן היכולת האישית לשאתן. כאן היתה תרומה של אישים ושל קבוצות שלמות מכל העליות כולן; וגם מי שכעסיו האישיים היו מרובים – ורבים כאלה היו בתוכנו וישנם עד היום – ראה בנורמות של שלטון החוק, לשון, וידיעת המסורת, באופן הכללי ביותר, מקור של גאווה חברתית. “השוטר אזולאי” של שייקה אופיר המנוח, האהוב על האוכלוסיה כולה, היה דגם תרבותי־בידורי מובהק של גישה משותפת זו בשנותינו המוקדמות.

בשנות השמונים, כל שלוש הנורמות הללו מראות סימנים של כירסום ושל התרופפות. שלטון החוק, שהיה אמור להיות מכנה־על נורמטיבי משותף, מעל לכל ההבדלים התרבותיים, הזהותיים, המנהגיים – פה ושם ניכרים סדקים בכוחו, כתוצאה מפגיעות מתמידות, בעיקר מצד אחד של הקשת הפוליטית, ומסיבות פוליטיות ומפלגתיות.

הלשון וידיעתה לא הפכו להיות אתגר למי שהיה אמור להיות נושא דברה העיקרי, השיכבה המשכילה שלנו; לא־כל־שכן התקשורת, לא־כל־שכן הרחוב. הלשון שלנו דלה, חסרת ניבים, ובחלקה פשוט מתורגמת מאנגלית.

ידיעת המסורת המשותפת הפכה להיות, אצל חוגים מסויימים, דרישה לקיום מנהגים שבמסורת – דרישה שרוב העם לא הסכים עמה מעולם, וכתוצאה מכך פנה עורף גם לידיעה.

מה קורה כאשר באים אל חברת מהגרים מעוטת־אוכלוסיה, הגרה בארץ קטנה, שאינה מחוברתת כל צרכה; שהתרגלה לחשוב במונחים קבוצתיים ולא להאזין לפרט; שמשקע הדאגות שבה ומידת השחיקה החברתית והאישית גדולים ממילא – מה קורה כאשר באים אל חברה כזאת, ואומרים לה שאין פתרון לבעיותיה, ושהיא נתונה בסכסוך קיומי ובמלחמת מאה שנה?

ראשית – גוברת והולכת תחושה של ארעיות, של אי־ודאות, שבה ממילא אין ערך לשקידה, להשקעה לטווח ארוך, לאיכות, למקצועיות, לעשייה רצינית כלשהי. הכול נעשה “סטוץ” רגעי. תחומים רבים ושונים בארץ, שבהם ירדה – וממשיכה לרדת – קרנה של המקצועיות, נעשים בהדרגה, ובהכרח, תחומים חלטוריסטיים, שאין עוד צורך בהכשרה מקצועית רצינית כדי לעסוק בהם, ולעתים נדמה שנדרשת תעודת לידה בלבד.

בתחום הפוליטי, כיוון שאין בו חשיבות רבה לגישה המקצועית הצרופה, וממילא קיימים מאבקי כוח, נעשים מרבית המינויים לא לגופו של עניין, על סמך הכישוּר המקצועי, אלא על סמך יחסי־כוח שבין קבוצות.

פשרה כזאת בין קבוצות ידועה גם במדינות אחרות, ולא תמיד היא שלילית. במה דברים אמורים? כאשר האוכלוסיה גדולה מבחינה מספרית, ומכירה בקיומו של אתוס מקצועי כלשהו; במקרה כזה ניתן למצוא בכל אחת מן הקבוצות הפוליטיות לפחות כמה אנשים מקצועיים ורציניים, ולבחור ביניהם. אצלנו, באוכלוסיה הקטנה והמסוכסכת שלנו, לא כל קבוצה מסוגלת להציג אנשים מקצועיים, כי פשוט אין די אנשים מקצועיים בכל תחום, הארץ קטנה מדי. והתוצאה היא שיש בחירה – כוחנית, קולנית ולא לגופו של עניין – כמעט רק בין חלטוריסט מקבוצה אחת לחלטוריסט מקבוצה אחרת.

מעטים אצלנו השרים המקצועיים. מספר חברי הכנסת שיש להם מושג מהי חשיבה אסטרטגית, מהו התהליך הנכון בקבלת החלטות, וכיצד וממי יש לדרוש מידע, לא־כל־שכן דין וחשבון, הוא מספר זניח. ההחלטות הקובעות ביותר את חיינו מתקבלות לא־פעם ברמה של חלטורה. כך היתה ההחלטה לצאת למלחמת לבנון החלטה ברמה של חלטורה בזיונית, כאשר שום תהליך מקצועי של חשיבה מכל סוג שהוא לא הופעל, ואיש בממשלה לא ידע מה עליו בעצם להפעיל, למעט הרמת האצבע בהצבעה.

לא ברור גם באיזו רמה של מידע מוקדם באשר לעובדות, ובאיזה רמה של הערכה מדינית מקצועית ביחס לתוצאות צפויות, נתקבלה “החלטת היד הקשה” בממשלה ביחס להתקוממות בשטחים, בדיעבד, כאשר המהומות נמשכו כבר למעלה משבוע, וכל אותה עת לא היתה תשובה בידי חוליות החיילים הקטנות זולת היירי לבדו. ספק רב מאוד אם גם נושא זה נלמד מכל היבטיו בעוד מועד. נותרה רק תגובה מהמותן – כמנהגנו.

כמעט הכל יודעים שהדברים אינם מקצועיים כל צרכם ברמה הפוליטית אצלנו. מעטים מבינים שתחושת החלטורה קיימת מלמעלה למטה, וחוסר המקצועיות הפוליטי, התת־רמה האישית של אנשים בוועדות החשובות ביותר שלנו, כולל כמה דמויות בוועדת החוץ והביטחון, אינם אלא השתקפות של מאפיין חברתי כולל.

משנה לשנה נראית ישראל פחות כמדינה ויותר כחלטורה. נהרגים לנו אלפי אנשים בכבישים בגלל נהגים חלטוריסטים, ומספרם של אלה גדול מאוד. קבלנים חלטוריסטים בונים מפגעים, שרברב חלטוריסט “משחרר” סתימה על־ידי דחיפת הפקק אל השכנים, פקיד חלטוריסט מגלגל מצוקה של אזרח מרשות לרשות במקום לפתור אותה על פי סמכותו. יש אצלנו מנהלי מחלקות חלטוריסטים ומטפלים חלטוריסטים ועיתונאים חלטוריסטים, שאינם בודקים עובדות, שעושים פרפרזה על דברי המרואיין במקום לתת את דבריו כלשונם, שאינם יודעים לכתוב אף מונח לועזי אחד כהלכה, או לבטא שמות אישים (איך אומרים אולמרט? איך אומרים נחמקין? קונצנזוס או קונסנזוס?) ושואלים לתומם למה כל זה חשוב. יש לנו בעלי חנויות ספרים שכבר מזמן אינם מקצוענים של הספר הטוב, אלא חלטוריסטים, שיכלו באותה מידה למכור גם משקאות קלים ותחבושות היגייניות.

ויש לנו בגוש אמונים ובפריפריה שלה רבנים חלטוריסטים, שכל עומקה של מחשבת היהדות רחוק מהם ומתחומי התעניינותם, ובתוך כך עקרונות יהודיים בסיסיים כגון אחריות הפרט, או שלטון החוק והשוויון בפני החוק; שלא לדבר של שיכחתם המכוונת שהתורה שוללת מכול־וכול את הענישה הקולקטיבית, או מדרשים המחייבים אותנו לכבד את זכויות מי שאינם יהודים, כמו המדרש האומר שעשיו עסק במצוות יישוב הארץ, שעה שיעקב שהה שנים רבות בחו"ל.

כאשר אין כל רצף חברתי וזהותי, כאשר אין כל תקווה לפתרון המועקה הקיימת, כי ממילא “יש סכסוך קיומי טוטאלי”, משחקים על כל הקופה. התחושה העיקרית היא תחושת ארעיות, ובארעיות אין כל ערך למקצוע, או ליחס רציני למקצוע, כי ממילא הכול חלטורה או הימור. היום ישנו, מחר איננו. מה יהיה? יהיה טוטו. את גימנסיה הרצליה החריבו, ובמקומה בנו היכל של פרקמטיה עממית; ובכך קבעו הקובעים את סדר החשיבות הערכי, שלפיו ה“שמאטע־ביזנס” ואופנותיו־לבקרים קודם לכבוד למוסד חינוכי היסטורי. קביעה ערכית כזאת, כשהיא נעשית על־ידי אנשים מנהיגים ומובילים, אבות העיר, יש לה השפעה לדורות.

לשם השוואה, מייד אחרי מלחמת העולם השנייה, החליטו אבות העיר ורשה, ההרוסה עד היסוד, לשקם ראשית דבר את הרובע העתיק ההיסטורי; וגם זו היתה קביעה ערכית נורמטיבית.

אבל אם אפשר, איך־שהוא, לחיות בחלטורה מתמדת בתחומי חיים שונים, כגון מסחר, על המוני החנויות הנפתחות ונסגרות לבקרים ואף אחת מהן אינה מקצועית – הרי בשני תחומים אי אפשר בכלל לקיים רמה של חלטורה זמנית, ומדובר לא רק בפוליטיקה. התחומים הניזוקים מייד, במישרין, מן הארעיות ומירידת המקצועיות, הם ההשכלה והאמנויות; שני תחומים הבנויים על־פי ההגדרה על איכות, על מקצועיות, על יידע ועל רצף. ואשר לאמנות – זו בנויה לא על קבוצה כזאת או אחרת, אלא על עבודת היחיד וייחודה, שאין לה תחליף.

בישראל של שנות השמונים קשה מאוד למצוא עיסוק רציני באיכות של יצירה; יתר על כן, קני־המידה הקובעים איכויות אינם מצויים על סדר היום, אינם נתונים בוויכוח, וממילא ערכם פוחת והולך. לנגד עינינו מתנהלים מאבקים על הצגות תיאטרון בגלל השקפת עולם פוליטית־קבוצתית כזאת או אחרת, כאשר השאלה החשובה ביותר באמנות, איכות ההצגה עצמה, נשארת בשוליים. בשום מקום בעולם אין נוהגים כך. בלה־סקאלה במילנו, למשל, נהגו להוריד מהבימה זמרת שהקולוראטורה שלה לא היתה ברמה שלה הורגל הקהל. איש לא ידע מה השקפותיה הפוליטיות. ובתיאטרון האליזבתאני, תיאטרונו של שיקספיר, היו מורידים שחקן־חובב מהבימה תוך כדי ההצגה על־פי שריקות הקהל, לא בגלל הטקסט שאמר, אלא בגלל הצורה החובבנית שבה שיחק.

אין כמעט סופר ואמן אצלנו שאינו יכול להביא דוגמאות הפוכות מאלה מתחום עבודתו בחברה הישראלית. לפני שנים תירגמה כותבת זו מחדש את “קונרד ולנרוד”, יצירתו הקלאסית של מיצקביץ', מפני שהתרגום הקודם נראה לה לא טוב. מה לעשות, והמתרגם הקודם היה כנראה איש של מפלגה מסויימת כי מייד נזעק איש־תרבות (…) מאותה מפלגה, וכתב ב“מעריב” ש… “מפ”ם הטילה על הסופרת לתרגם מחדש את ולנרוד“. למה רק מפ”ם? למה לא ההסתדרות, או מועצת הביטחון של האו"ם, או אגודת כדור הארץ השטוח?…

וכאשר הופיע “שונא הנסים”, ספר שהקריטריונים הספרותיים שלו בהחלט אינם דומים למקובל הקבוצתי אצלנו, כתבה הביקורת שקשה מאוד להאמין שאין כאן כוונות פוליטיות; וכנראה “האמת היא” שמדובר במר שרון, במר אורי דן, ובגוש אמונים.

אלה שתי דוגמאות מן הנסיון האישי הקרוב, והן דוגמאות לבזיון שנגרם אצלנו על־ידי ירידת קנה־המידה התרבותי, והחלפתו בקנה־המידה הקבוצתי, הסטריאוטיפי, האקטואלי מבחינה פוליטית. ה“רב־מכר” שלנו (וגם זה מושג מפוקפק מבחינה אמנותית) אינו בהכרח הספר הטוב; הוא הספר שנושאו אקטואלי, ודמויותיו לכאורה “מוּכרות”, ולמעשה עולות בקנה־אחד עם איזה סטריאוטיפ חברתי עמוק. שאלת הכתיבה הטובה, לעומת הגרועה, השאלה המרכזית של האמנות, נדחקה לקרן זווית. באחרונה אנו עדים אפילו… לחלוקת פרסים על־פי מפתח פוליטי, ה“מאזן” בין שמאל וימין.

וגם האוניברסיטאות בתוך עמן הן יושבות, וההשפעה חודרת. המחלקות לספרות עוסקות לעתים קרובות בחלוקת הספרות והסופרים ל“קבוצות”, ל“תקופות”, ר"ל, אם לא למינים, כגון “ספרות נשים” – בלי שיהיה לבוגר מחלקה כזאת שמץ מושג מהו קריטריון אמנותי ומהי הכתיבה הטובה; כלומר, יותר משעוסקים שם בספרות, עוסקים בסוציולוגיה.

מטרתן הראשונה של אוניברסיטאות היא לעסוק בחשיבה, להגדיל את חכמת העולם, ולחנך דור של תלמידים שיוכל להמשיך בכך כהלכה – אך אנו עדים, לעתים קרובות, לפלישתה של התפיסה הקבוצתית־כוחנית גם למעוזים אלה, ולהפיכתם לכעין פס־ייצור למחקרים חסרי ערך מחשבתי, שכל ערכם ערך סטטיסטי מפוקפק, והכתובים לא־פעם בעברית נוראה, שהמדריך עצמו אינו מוסמך לתקן אותה – רק על־מנת להאדיר את כוחה הכמותי של מחלקה זו או אחרת, ותוך דיכוי כל סקרנות אינטלקטואלית ומקצועית של סטודנטים טובים.

ראוי להפסיק בנקודה זו, כיוון שמצויים בקרבנו אנשים המתבטאים בנושא, והם מוסמכים הרבה יותר מכותבת שורות אלה. הדוגמאות הובאו רק כדי לראות, בעין, כיצד משפיעות הנורמות החברתיות הירודות של ישראל בשנות השמונים על תחומי חיים, שבהם השפעה כזאת פירושה כמעט הרס בתחום עצמו, ובוודאי פגיעה אנטומית ומערכתית גדולה, ששנים תעבורנה עד שנתגבר עליה.

זה המצב באמנויות ובהשכלה, שהיו בעבר תחומי־הצטיינות מובהקים בעם ישראל. וזה המצב גם בהכרעה הגדולה ביותר שנכונה לנו בשנים הקרובות, אולי החשובה מאז הכרזת המדינה: שטחים או שלום. ההכרעה הזאת תתקבל בהצבעתם של אנשים בקלפי, כאשר לרובם אין מושג כלל באיזו מציאות הם בוחרים, לכאן או לכאן, כיוון ששום גוף רשמי (להבדיל מגופים חושבים שמחוץ למערכת) לא הכין עבורנו מאזן שקול של תסריטים ומחירם. אנשים יבחרו בלי שמץ מידע, על־פי הקבוצות ועל־פי הסיסמאות הפוליטיות הידועות להם.

ואם מישהו סבור שמה שהעם אינו יודע, הכנסת והקבינט יודעים – הוא טועה. מעולם לא נערך שם דיון רציני, מקצועי, רב־דיסציפלינארי, על־קבוצתי ועל־מפלגתי, בנושא מחיר ההחזקה בשטחים, לעומת הוויתור עליהם. קיים חשש מבוסס שכמו במלחמת לבנון, גם כאן תתקבל ההחלטה, בסופו של דבר, ברמה של חלטורה גמורה. חנות מכולת שכונתית, המנוהלת באותה מידה של מידע, הערכת מחיר ושיקול דעת, היתה מתמוטטת תוך חודשיים.

אלה המחירים ששילמנו, ואשר אנו משלמים, על היות ישראל – בסיכום של ארבעים השנים הראשונות – סיפור של הצלחה לא מבוטלת. המדינה הוקמה; העליות הגיעו, אף כי במספר מאכזב; הביטחון הבסיסי נשמר.

כמעט כל השאר מתנדנד. מתנדנדת שיטת האירגון החברתי, במקרה שלנו – הדמוקרטיה, שאינה יכולה לעמוד, ולו עוד שנה אחת, בעומס השלטון בשטחים. מתנדנדת עליונות החוק, שאינה מובנת עוד מאליה, לאור השליטה בשטחים, ואינה נתמכת חד־משמעית על־ידי כל האישים שבשלטון. הולכים ויורדים החינוך, הבריאות, השירותים הציבוריים, שבכל אחד מהם נסדקה מאוד ההיררכיה הערכית; יחסי אדם וחברו; הלשון; ההשכלה; הכלכלה ויחסי העבודה; במלים אחרות – כל גורמי הזהות, שמעבר לקיום לבדו. אפשר לומר בלי היסוס, שהחברה הישראלית בשנות השמונים היא חברה בעלת תחלואים קשים.

מי שמטיל ספק בכך, מוטב שיראה מה פניה של הירידה היום. אין המדובר עוד ב“נפולת של נמושות”. מדובר לא רק בנטישת הארץ לצמיתות; מדובר גם בירידה תוכנית, מעשית, גם אם היא חלקית; מדובר באנשים המבלים חודשים רבים בשנה בחוץ־לארץ, ושם הם עושים את עיקר עבודתם העסקית, הכלכלית, ההשכלתית, המדעית. הארץ נעשית להם, משנה לשנה יותר, מעין מקום לגור בו רק כמה חודשים בשנה. כיוון שלא כל אלה חוזרים אפילו לבחירות נשאלת השאלה במה ישראליותם.

מדובר בנוער, שמחפש לעצמו סביבה יותר מוצקה, יותר ברורה מבחינה תרבותית, גם אם מדובר בתרבות זרה לגמרי, אבל לא מרוסקת כזו שלנו בימים אלה. מדובר באנשים, שהעומס החברתי הישראלי – ולא הביטחוני, כפי שמנסים להגיד לנו – גרם להם פשוט, לפיצוץ פקקים.

מחקר שנערך באחרונה בקרב יורדים באשר לגורמי ירידתם, העלה ממצא שהפתיע רבים אצלנו, בעיקר את אלה החוזרים כמצוות אנשים מלומדה על “ביטחון, צבא, מילואים” כגורם־מתח ראשון במעלה. נתברר שמה שקרוי “המתח הביטחוני” תפס מקום נמוך מאוד בטבלת גורמי הירידה במשאל. את המקומות הראשונים תפסו תחושות של אכזבה ותסכול, שהוגדרו כאי שביעות רצון וחוסר תחושת שייכות בחברה הישראלית, הרגשה שלא מצאו לעצמם מקום, וחוסר השפעה על המתרחש, כלומר – גורמים חברתיים ממדרגה ראשונה.

האם באמת אפשר לבוא אל חברה השרויה בשחיקה כל־כך גבוהה ולומר לה שאין פתרון, שעל חרבנו נחיה, שלא נוותר על שום שטח ולא נפתור את הבעיה הפלשתינאית עוד מאה שנה? האם אפשר לומר לחברת־אנשים כזאת שאין ברירה, שמדי כמה שנים יוקז דם רב – ומדובר על הערכת גורמי צה"ל של 7,000 הרוגים ישראליים במלחמה הבאה, ולמעלה מ־30,000 בצד השני?

עד מה, ועל חשבון מי, אפשר להמשיך ולנפח את תקציב הביטחון, שכבר עתה ממדיו מפלצתיים, ולהמשיך ולרכוש כלי מלחמה, שמחיר כל אחד מהם מאות מיליונים? על חשבון זקנים נמקים בצואתם בבתי־חולים? על חשבון ילדים בבתי ספר? על חשבון מחקר ופיתוח וצמיחה, וכל המבדיל בינינו לבין חברה מפגרת? על חשבון איכות?

כתום ארבעים השנים הראשונות למדינה, אין לחברה הישראלית ברירה אלא לבדוק מה סדר העדיפויות שלה לארבעים השנים הבאות. האם היא רוצה להישאר במצב החולי החברתי שבו היא שרויה היום – מצב שאולי יאפשר לה להמשיך ולהתקיים ביטחונית ממלחמה למלחמה, אבל רק כמדינה קטנה, אלימה, כפייתית ובלתי סימפטית, שבסופו של דבר לא ימצאו בה מקום גם מיטב הכוחות והמוחות – או שנעדיף מצב, שבו מחליטה החברה, כמו בתפילת שמונה־עשרה, לסגת שלוש פסיעות ב“עושה שלום”, ולוותר על גורם החולי העיקרי שבה – השלטון בשטחים? תחת זאת נוכל להקדיש את מרב המאמץ לריפוי, ריפוי דחוף, למען נחזור להיות עם טוב, חברה טובה, מקום טוב לחיות בו.

ואולי, אם נשכיל לעבור גם צומת מכריע זה בשלום, תחזור אלינו גם הגאווה.

ידיעות אחרונות, 26.2.1988