לכאורה, קיימים לפחות שלושה גורמים, שסביבם ניתן לבנות דגם חברתי ותרבותי רצוף ושלם יותר, ואפילו בחברת מהגרים שעברם טראומטי. הגורמים הם שלטון החוק, כסמכות אוניברסלית שאינה מפלה, והמבטיחה את זכויות היחיד; הלשון, שהיא מערכת נורמטיבית הפתוחה לכול, ועושרה והנאתה הם נחלת הכול; וידיעת המקורות והמסורת המשותפת.

על שלושה יסודות איכותיים כאלה אכן אפשר להשתית חברה ובניינה. ארצות־הברית, לדוגמה, אף היא ארץ הגירה – אם כי ללא כל השוואה לתנאים שלנו – דאגה מראשיתה כמעט לשלטון החוק, ולכינונה של חוקה מפוארת; והלשון היוותה ומהווה כל העת אבן־פינה לקליטה התרבותית בתוכה – גם אם אפשר, אולי לחלוק על הרמה הנדרשת.

הקבוצות האתניות בארצות־הברית, שלא חוברתו די צרכן, אכן הוציאו מקירבן התארגנויות ותת־תרבויות, כמו המאפיה, או “קבוצות השנאה”, שאינן מקבלות את שלטון החוק במדינה. בכך הן מפגינות את אי־הקליטה ואת חוסר ההשתייכות, והן נשארות ברובן מחוץ לחוק, במידה רבה מחוץ ללשון (על־ידי שימוש בלשון הקודמת, או ביצירת עגה קבוצתית מאפיינת) – וגם מחוץ למסורת, שלושת יסודות החיברוּת בחברת מהגרים.

ימיה הראשונים של ישראל, על כל אי־הביטחון הקיומי ואי־הסדר החברתי ששרר בה, אכן הצטיינו בנטייה אינטואיטיבית לקיים שלוש נורמות אלה, והיתה נטייה לראות בהן משען מוצק גם בשעה שבעיות החיברות נעשו גדולות מן היכולת האישית לשאתן. כאן היתה תרומה של אישים ושל קבוצות שלמות מכל העליות כולן; וגם מי שכעסיו האישיים היו מרובים – ורבים כאלה היו בתוכנו וישנם עד היום – ראה בנורמות של שלטון החוק, לשון, וידיעת המסורת, באופן הכללי ביותר, מקור של גאווה חברתית. “השוטר אזולאי” של שייקה אופיר המנוח, האהוב על האוכלוסיה כולה, היה דגם תרבותי־בידורי מובהק של גישה משותפת זו בשנותינו המוקדמות.

בשנות השמונים, כל שלוש הנורמות הללו מראות סימנים של כירסום ושל התרופפות. שלטון החוק, שהיה אמור להיות מכנה־על נורמטיבי משותף, מעל לכל ההבדלים התרבותיים, הזהותיים, המנהגיים – פה ושם ניכרים סדקים בכוחו, כתוצאה מפגיעות מתמידות, בעיקר מצד אחד של הקשת הפוליטית, ומסיבות פוליטיות ומפלגתיות.

הלשון וידיעתה לא הפכו להיות אתגר למי שהיה אמור להיות נושא דברה העיקרי, השיכבה המשכילה שלנו; לא־כל־שכן התקשורת, לא־כל־שכן הרחוב. הלשון שלנו דלה, חסרת ניבים, ובחלקה פשוט מתורגמת מאנגלית.

ידיעת המסורת המשותפת הפכה להיות, אצל חוגים מסויימים, דרישה לקיום מנהגים שבמסורת – דרישה שרוב העם לא הסכים עמה מעולם, וכתוצאה מכך פנה עורף גם לידיעה.

מה קורה כאשר באים אל חברת מהגרים מעוטת־אוכלוסיה, הגרה בארץ קטנה, שאינה מחוברתת כל צרכה; שהתרגלה לחשוב במונחים קבוצתיים ולא להאזין לפרט; שמשקע הדאגות שבה ומידת השחיקה החברתית והאישית גדולים ממילא – מה קורה כאשר באים אל חברה כזאת, ואומרים לה שאין פתרון לבעיותיה, ושהיא נתונה בסכסוך קיומי ובמלחמת מאה שנה?

ראשית – גוברת והולכת תחושה של ארעיות, של אי־ודאות, שבה ממילא אין ערך לשקידה, להשקעה לטווח ארוך, לאיכות, למקצועיות, לעשייה רצינית כלשהי. הכול נעשה “סטוץ” רגעי. תחומים רבים ושונים בארץ, שבהם ירדה – וממשיכה לרדת – קרנה של המקצועיות, נעשים בהדרגה, ובהכרח, תחומים חלטוריסטיים, שאין עוד צורך בהכשרה מקצועית רצינית כדי לעסוק בהם, ולעתים נדמה שנדרשת תעודת לידה בלבד.

בתחום הפוליטי, כיוון שאין בו חשיבות רבה לגישה המקצועית הצרופה, וממילא קיימים מאבקי כוח, נעשים מרבית המינויים לא לגופו של עניין, על סמך הכישוּר המקצועי, אלא על סמך יחסי־כוח שבין קבוצות.

פשרה כזאת בין קבוצות ידועה גם במדינות אחרות, ולא תמיד היא שלילית. במה דברים אמורים? כאשר האוכלוסיה גדולה מבחינה מספרית, ומכירה בקיומו של אתוס מקצועי כלשהו; במקרה כזה ניתן למצוא בכל אחת מן הקבוצות הפוליטיות לפחות כמה אנשים מקצועיים ורציניים, ולבחור ביניהם. אצלנו, באוכלוסיה הקטנה והמסוכסכת שלנו, לא כל קבוצה מסוגלת להציג אנשים מקצועיים, כי פשוט אין די אנשים מקצועיים בכל תחום, הארץ קטנה מדי. והתוצאה היא שיש בחירה – כוחנית, קולנית ולא לגופו של עניין – כמעט רק בין חלטוריסט מקבוצה אחת לחלטוריסט מקבוצה אחרת.

מעטים אצלנו השרים המקצועיים. מספר חברי הכנסת שיש להם מושג מהי חשיבה אסטרטגית, מהו התהליך הנכון בקבלת החלטות, וכיצד וממי יש לדרוש מידע, לא־כל־שכן דין וחשבון, הוא מספר זניח. ההחלטות הקובעות ביותר את חיינו מתקבלות לא־פעם ברמה של חלטורה. כך היתה ההחלטה לצאת למלחמת לבנון החלטה ברמה של חלטורה בזיונית, כאשר שום תהליך מקצועי של חשיבה מכל סוג שהוא לא הופעל, ואיש בממשלה לא ידע מה עליו בעצם להפעיל, למעט הרמת האצבע בהצבעה.

לא ברור גם באיזו רמה של מידע מוקדם באשר לעובדות, ובאיזה רמה של הערכה מדינית מקצועית ביחס לתוצאות צפויות, נתקבלה “החלטת היד הקשה” בממשלה ביחס להתקוממות בשטחים, בדיעבד, כאשר המהומות נמשכו כבר למעלה משבוע, וכל אותה עת לא היתה תשובה בידי חוליות החיילים הקטנות זולת היירי לבדו. ספק רב מאוד אם גם נושא זה נלמד מכל היבטיו בעוד מועד. נותרה רק תגובה מהמותן – כמנהגנו.

כמעט הכל יודעים שהדברים אינם מקצועיים כל צרכם ברמה הפוליטית אצלנו. מעטים מבינים שתחושת החלטורה קיימת מלמעלה למטה, וחוסר המקצועיות הפוליטי, התת־רמה האישית של אנשים בוועדות החשובות ביותר שלנו, כולל כמה דמויות בוועדת החוץ והביטחון, אינם אלא השתקפות של מאפיין חברתי כולל.

משנה לשנה נראית ישראל פחות כמדינה ויותר כחלטורה. נהרגים לנו אלפי אנשים בכבישים בגלל נהגים חלטוריסטים, ומספרם של אלה גדול מאוד. קבלנים חלטוריסטים בונים מפגעים, שרברב חלטוריסט “משחרר” סתימה על־ידי דחיפת הפקק אל השכנים, פקיד חלטוריסט מגלגל מצוקה של אזרח מרשות לרשות במקום לפתור אותה על פי סמכותו. יש אצלנו מנהלי מחלקות חלטוריסטים ומטפלים חלטוריסטים ועיתונאים חלטוריסטים, שאינם בודקים עובדות, שעושים פרפרזה על דברי המרואיין במקום לתת את דבריו כלשונם, שאינם יודעים לכתוב אף מונח לועזי אחד כהלכה, או לבטא שמות אישים (איך אומרים אולמרט? איך אומרים נחמקין? קונצנזוס או קונסנזוס?) ושואלים לתומם למה כל זה חשוב. יש לנו בעלי חנויות ספרים שכבר מזמן אינם מקצוענים של הספר הטוב, אלא חלטוריסטים, שיכלו באותה מידה למכור גם משקאות קלים ותחבושות היגייניות.

ויש לנו בגוש אמונים ובפריפריה שלה רבנים חלטוריסטים, שכל עומקה של מחשבת היהדות רחוק מהם ומתחומי התעניינותם, ובתוך כך עקרונות יהודיים בסיסיים כגון אחריות הפרט, או שלטון החוק והשוויון בפני החוק; שלא לדבר של שיכחתם המכוונת שהתורה שוללת מכול־וכול את הענישה הקולקטיבית, או מדרשים המחייבים אותנו לכבד את זכויות מי שאינם יהודים, כמו המדרש האומר שעשיו עסק במצוות יישוב הארץ, שעה שיעקב שהה שנים רבות בחו"ל.

כאשר אין כל רצף חברתי וזהותי, כאשר אין כל תקווה לפתרון המועקה הקיימת, כי ממילא “יש סכסוך קיומי טוטאלי”, משחקים על כל הקופה. התחושה העיקרית היא תחושת ארעיות, ובארעיות אין כל ערך למקצוע, או ליחס רציני למקצוע, כי ממילא הכול חלטורה או הימור. היום ישנו, מחר איננו. מה יהיה? יהיה טוטו. את גימנסיה הרצליה החריבו, ובמקומה בנו היכל של פרקמטיה עממית; ובכך קבעו הקובעים את סדר החשיבות הערכי, שלפיו ה“שמאטע־ביזנס” ואופנותיו־לבקרים קודם לכבוד למוסד חינוכי היסטורי. קביעה ערכית כזאת, כשהיא נעשית על־ידי אנשים מנהיגים ומובילים, אבות העיר, יש לה השפעה לדורות.

לשם השוואה, מייד אחרי מלחמת העולם השנייה, החליטו אבות העיר ורשה, ההרוסה עד היסוד, לשקם ראשית דבר את הרובע העתיק ההיסטורי; וגם זו היתה קביעה ערכית נורמטיבית.

אבל אם אפשר, איך־שהוא, לחיות בחלטורה מתמדת בתחומי חיים שונים, כגון מסחר, על המוני החנויות הנפתחות ונסגרות לבקרים ואף אחת מהן אינה מקצועית – הרי בשני תחומים אי אפשר בכלל לקיים רמה של חלטורה זמנית, ומדובר לא רק בפוליטיקה. התחומים הניזוקים מייד, במישרין, מן הארעיות ומירידת המקצועיות, הם ההשכלה והאמנויות; שני תחומים הבנויים על־פי ההגדרה על איכות, על מקצועיות, על יידע ועל רצף. ואשר לאמנות – זו בנויה לא על קבוצה כזאת או אחרת, אלא על עבודת היחיד וייחודה, שאין לה תחליף.

בישראל של שנות השמונים קשה מאוד למצוא עיסוק רציני באיכות של יצירה; יתר על כן, קני־המידה הקובעים איכויות אינם מצויים על סדר היום, אינם נתונים בוויכוח, וממילא ערכם פוחת והולך. לנגד עינינו מתנהלים מאבקים על הצגות תיאטרון בגלל השקפת עולם פוליטית־קבוצתית כזאת או אחרת, כאשר השאלה החשובה ביותר באמנות, איכות ההצגה עצמה, נשארת בשוליים. בשום מקום בעולם אין נוהגים כך. בלה־סקאלה במילנו, למשל, נהגו להוריד מהבימה זמרת שהקולוראטורה שלה לא היתה ברמה שלה הורגל הקהל. איש לא ידע מה השקפותיה הפוליטיות. ובתיאטרון האליזבתאני, תיאטרונו של שיקספיר, היו מורידים שחקן־חובב מהבימה תוך כדי ההצגה על־פי שריקות הקהל, לא בגלל הטקסט שאמר, אלא בגלל הצורה החובבנית שבה שיחק.

אין כמעט סופר ואמן אצלנו שאינו יכול להביא דוגמאות הפוכות מאלה מתחום עבודתו בחברה הישראלית. לפני שנים תירגמה כותבת זו מחדש את “קונרד ולנרוד”, יצירתו הקלאסית של מיצקביץ', מפני שהתרגום הקודם נראה לה לא טוב. מה לעשות, והמתרגם הקודם היה כנראה איש של מפלגה מסויימת כי מייד נזעק איש־תרבות (…) מאותה מפלגה, וכתב ב“מעריב” ש… “מפ”ם הטילה על הסופרת לתרגם מחדש את ולנרוד“. למה רק מפ”ם? למה לא ההסתדרות, או מועצת הביטחון של האו"ם, או אגודת כדור הארץ השטוח?…

וכאשר הופיע “שונא הנסים”, ספר שהקריטריונים הספרותיים שלו בהחלט אינם דומים למקובל הקבוצתי אצלנו, כתבה הביקורת שקשה מאוד להאמין שאין כאן כוונות פוליטיות; וכנראה “האמת היא” שמדובר במר שרון, במר אורי דן, ובגוש אמונים.

אלה שתי דוגמאות מן הנסיון האישי הקרוב, והן דוגמאות לבזיון שנגרם אצלנו על־ידי ירידת קנה־המידה התרבותי, והחלפתו בקנה־המידה הקבוצתי, הסטריאוטיפי, האקטואלי מבחינה פוליטית. ה“רב־מכר” שלנו (וגם זה מושג מפוקפק מבחינה אמנותית) אינו בהכרח הספר הטוב; הוא הספר שנושאו אקטואלי, ודמויותיו לכאורה “מוּכרות”, ולמעשה עולות בקנה־אחד עם איזה סטריאוטיפ חברתי עמוק. שאלת הכתיבה הטובה, לעומת הגרועה, השאלה המרכזית של האמנות, נדחקה לקרן זווית. באחרונה אנו עדים אפילו… לחלוקת פרסים על־פי מפתח פוליטי, ה“מאזן” בין שמאל וימין.

וגם האוניברסיטאות בתוך עמן הן יושבות, וההשפעה חודרת. המחלקות לספרות עוסקות לעתים קרובות בחלוקת הספרות והסופרים ל“קבוצות”, ל“תקופות”, ר"ל, אם לא למינים, כגון “ספרות נשים” – בלי שיהיה לבוגר מחלקה כזאת שמץ מושג מהו קריטריון אמנותי ומהי הכתיבה הטובה; כלומר, יותר משעוסקים שם בספרות, עוסקים בסוציולוגיה.

מטרתן הראשונה של אוניברסיטאות היא לעסוק בחשיבה, להגדיל את חכמת העולם, ולחנך דור של תלמידים שיוכל להמשיך בכך כהלכה – אך אנו עדים, לעתים קרובות, לפלישתה של התפיסה הקבוצתית־כוחנית גם למעוזים אלה, ולהפיכתם לכעין פס־ייצור למחקרים חסרי ערך מחשבתי, שכל ערכם ערך סטטיסטי מפוקפק, והכתובים לא־פעם בעברית נוראה, שהמדריך עצמו אינו מוסמך לתקן אותה – רק על־מנת להאדיר את כוחה הכמותי של מחלקה זו או אחרת, ותוך דיכוי כל סקרנות אינטלקטואלית ומקצועית של סטודנטים טובים.

ראוי להפסיק בנקודה זו, כיוון שמצויים בקרבנו אנשים המתבטאים בנושא, והם מוסמכים הרבה יותר מכותבת שורות אלה. הדוגמאות הובאו רק כדי לראות, בעין, כיצד משפיעות הנורמות החברתיות הירודות של ישראל בשנות השמונים על תחומי חיים, שבהם השפעה כזאת פירושה כמעט הרס בתחום עצמו, ובוודאי פגיעה אנטומית ומערכתית גדולה, ששנים תעבורנה עד שנתגבר עליה.

זה המצב באמנויות ובהשכלה, שהיו בעבר תחומי־הצטיינות מובהקים בעם ישראל. וזה המצב גם בהכרעה הגדולה ביותר שנכונה לנו בשנים הקרובות, אולי החשובה מאז הכרזת המדינה: שטחים או שלום. ההכרעה הזאת תתקבל בהצבעתם של אנשים בקלפי, כאשר לרובם אין מושג כלל באיזו מציאות הם בוחרים, לכאן או לכאן, כיוון ששום גוף רשמי (להבדיל מגופים חושבים שמחוץ למערכת) לא הכין עבורנו מאזן שקול של תסריטים ומחירם. אנשים יבחרו בלי שמץ מידע, על־פי הקבוצות ועל־פי הסיסמאות הפוליטיות הידועות להם.

ואם מישהו סבור שמה שהעם אינו יודע, הכנסת והקבינט יודעים – הוא טועה. מעולם לא נערך שם דיון רציני, מקצועי, רב־דיסציפלינארי, על־קבוצתי ועל־מפלגתי, בנושא מחיר ההחזקה בשטחים, לעומת הוויתור עליהם. קיים חשש מבוסס שכמו במלחמת לבנון, גם כאן תתקבל ההחלטה, בסופו של דבר, ברמה של חלטורה גמורה. חנות מכולת שכונתית, המנוהלת באותה מידה של מידע, הערכת מחיר ושיקול דעת, היתה מתמוטטת תוך חודשיים.

אלה המחירים ששילמנו, ואשר אנו משלמים, על היות ישראל – בסיכום של ארבעים השנים הראשונות – סיפור של הצלחה לא מבוטלת. המדינה הוקמה; העליות הגיעו, אף כי במספר מאכזב; הביטחון הבסיסי נשמר.

כמעט כל השאר מתנדנד. מתנדנדת שיטת האירגון החברתי, במקרה שלנו – הדמוקרטיה, שאינה יכולה לעמוד, ולו עוד שנה אחת, בעומס השלטון בשטחים. מתנדנדת עליונות החוק, שאינה מובנת עוד מאליה, לאור השליטה בשטחים, ואינה נתמכת חד־משמעית על־ידי כל האישים שבשלטון. הולכים ויורדים החינוך, הבריאות, השירותים הציבוריים, שבכל אחד מהם נסדקה מאוד ההיררכיה הערכית; יחסי אדם וחברו; הלשון; ההשכלה; הכלכלה ויחסי העבודה; במלים אחרות – כל גורמי הזהות, שמעבר לקיום לבדו. אפשר לומר בלי היסוס, שהחברה הישראלית בשנות השמונים היא חברה בעלת תחלואים קשים.

מי שמטיל ספק בכך, מוטב שיראה מה פניה של הירידה היום. אין המדובר עוד ב“נפולת של נמושות”. מדובר לא רק בנטישת הארץ לצמיתות; מדובר גם בירידה תוכנית, מעשית, גם אם היא חלקית; מדובר באנשים המבלים חודשים רבים בשנה בחוץ־לארץ, ושם הם עושים את עיקר עבודתם העסקית, הכלכלית, ההשכלתית, המדעית. הארץ נעשית להם, משנה לשנה יותר, מעין מקום לגור בו רק כמה חודשים בשנה. כיוון שלא כל אלה חוזרים אפילו לבחירות נשאלת השאלה במה ישראליותם.

מדובר בנוער, שמחפש לעצמו סביבה יותר מוצקה, יותר ברורה מבחינה תרבותית, גם אם מדובר בתרבות זרה לגמרי, אבל לא מרוסקת כזו שלנו בימים אלה. מדובר באנשים, שהעומס החברתי הישראלי – ולא הביטחוני, כפי שמנסים להגיד לנו – גרם להם פשוט, לפיצוץ פקקים.

מחקר שנערך באחרונה בקרב יורדים באשר לגורמי ירידתם, העלה ממצא שהפתיע רבים אצלנו, בעיקר את אלה החוזרים כמצוות אנשים מלומדה על “ביטחון, צבא, מילואים” כגורם־מתח ראשון במעלה. נתברר שמה שקרוי “המתח הביטחוני” תפס מקום נמוך מאוד בטבלת גורמי הירידה במשאל. את המקומות הראשונים תפסו תחושות של אכזבה ותסכול, שהוגדרו כאי שביעות רצון וחוסר תחושת שייכות בחברה הישראלית, הרגשה שלא מצאו לעצמם מקום, וחוסר השפעה על המתרחש, כלומר – גורמים חברתיים ממדרגה ראשונה.

האם באמת אפשר לבוא אל חברה השרויה בשחיקה כל־כך גבוהה ולומר לה שאין פתרון, שעל חרבנו נחיה, שלא נוותר על שום שטח ולא נפתור את הבעיה הפלשתינאית עוד מאה שנה? האם אפשר לומר לחברת־אנשים כזאת שאין ברירה, שמדי כמה שנים יוקז דם רב – ומדובר על הערכת גורמי צה"ל של 7,000 הרוגים ישראליים במלחמה הבאה, ולמעלה מ־30,000 בצד השני?

עד מה, ועל חשבון מי, אפשר להמשיך ולנפח את תקציב הביטחון, שכבר עתה ממדיו מפלצתיים, ולהמשיך ולרכוש כלי מלחמה, שמחיר כל אחד מהם מאות מיליונים? על חשבון זקנים נמקים בצואתם בבתי־חולים? על חשבון ילדים בבתי ספר? על חשבון מחקר ופיתוח וצמיחה, וכל המבדיל בינינו לבין חברה מפגרת? על חשבון איכות?

כתום ארבעים השנים הראשונות למדינה, אין לחברה הישראלית ברירה אלא לבדוק מה סדר העדיפויות שלה לארבעים השנים הבאות. האם היא רוצה להישאר במצב החולי החברתי שבו היא שרויה היום – מצב שאולי יאפשר לה להמשיך ולהתקיים ביטחונית ממלחמה למלחמה, אבל רק כמדינה קטנה, אלימה, כפייתית ובלתי סימפטית, שבסופו של דבר לא ימצאו בה מקום גם מיטב הכוחות והמוחות – או שנעדיף מצב, שבו מחליטה החברה, כמו בתפילת שמונה־עשרה, לסגת שלוש פסיעות ב“עושה שלום”, ולוותר על גורם החולי העיקרי שבה – השלטון בשטחים? תחת זאת נוכל להקדיש את מרב המאמץ לריפוי, ריפוי דחוף, למען נחזור להיות עם טוב, חברה טובה, מקום טוב לחיות בו.

ואולי, אם נשכיל לעבור גם צומת מכריע זה בשלום, תחזור אלינו גם הגאווה.

ידיעות אחרונות, 26.2.1988