יום השנה השלושים להצהרת־בלפור חל בימים שהצהרה זו עומדת לעלות למדרגה מדינית חדשה, גבוהה יותר, ולמצוא תיקון לאשר נפגם בה ובספירתה בעשר השנים האחרונות. אין כל ספק בדבר שהיא נאצלה בשעתה ממלכות השרשים של המצפון האנושי והבינה המדינית, שהיו עוד נחלת אישים ושכבה חברתית ידועה בראשית הדור הזה, ואנו האמנו אז והננו מאמינים גם עתה בדברי הד“ר ווייצמן אשר בישר לנו לאחר מתן ההצהרה, כי היא ניתנה ברצון כן כדי לתקן את המעוות ההיסטורי כלפי העם היהודי ולתת לו הזדמנות לשוב למולדתו בהמוניו ולחדש את חייו על אדמתה. גם לאחר הבגידה שבגדו שליטי בריטניה בהבטחה חגיגית זו, כעבור עשרים שנה, לא יסוף מן היהודים במשך כל הדורות זכר התאריך הזה, שבו ניתן תוקף חדש, במושגים המדיניים והמשפטיים של זמננו, לזכות ההיסטורית הקדומה של העם היהודי לקומם את ביתו אשר נחרב ברשעות הגויים, ולשוב לאדמתו אשר נתרחק מעליה בחטאותיהם. ויתכן מאוד כי דוקא הימים האלה עתידים להחזיר את העטרה של הצהרת בלפור ליושנה ולהעמידה על תוכנה ועל כוונתה האמיתית. במידה ידועה זה נעשה כבר. בכנסת האומות ב”לייק סאכסס" משמשת הצהרה זו כעמוד התווך, שעליו ועל המפעל היהודי בארץ שקם בכוחו אנו מסתמכים במאבקנו המדיני־המשפטי. נאום הסיום של הד"ר ווייצמן לטענות הסוכנות היהודית בועדת “אד־הוק” של האומות המאוחדות, העלה מחדש, בצורה חזונית ודוקומנטרית, רבת־ רושם ומשכנעת את הפרשה הזאת ואת יסודות המשפט והצדק שעליהם היא מבוססת.

אם תקום מדינה יהודית, לאלתר לחיים ולתנחומין, תהיה האבן הראשה שלה, מבחינה מדינית, אותה הצהרה, מועטת השורות אך רבת המשמעות, אשר ניתנה לנו לפני שלושים שנה ע“י איש, יותר נכון: ע”י קבוצת אנשים, שחלשו אז על גורלה של האימפּריה הבריטית, ושלבם ומוחם היו פתוחים להאזין לתביעת הזכות והצדק של המעוול והמושפל בין עמי־העולם, וידם היתה פתוחה להשיב את הגזילה, את כבשת הרש הגזולה, לישראל. באשר הצהרה זו היתה המנוף ליצירה היהודית החלוצית של הדור הזה; וככל שנודעו לנו אכזבות רבות, גם לפני הפרק המביש האחרון בו גייס בווין את טפסריו כ“גוב גובי” לרוקן את הצהרת בלפור מתוכנה ולהכרית את תקות האומה – בחמתה של הצהרה זו, שהיתה מרובה מצלתה, הנחנו את היסודות הריאליים למדינה היהודית, שאנו מתקרבים אולי עתה להגשמתה.

זו היתה הזדמנות נכבדה וגדולה, שניתנה לנו אז. אילו ידעו היהודים להעריך הערכה רצינית את מצבם בין העמים, אילו האמינו לאותות אשר חוזי האומה פרשו לפניהם, והיו משתמשים במלוא הכוח והיכולת בהזדמנות זו, בודאי שלא היינו צריכים עתה להתווכח ב“לייק סאכסס” עם פגומי־גויים על זכויותינו, ולא היינו מבכים עתה מספר כה עצום של טבוחים ושרופים. מדינת־היהודים היתה קמה אז מאליה, ושעריה היו פתוחים לקבל שבים. איננו זכאים ביום הזכרון להצהרת בלפור להתעלם מעובדה זו, אם כי הצעקה על שעבר אינה אלא תפילת־שוא. אולם לא רק על שעבר אלא גם על העתיד אנו צועקים ומזהירים. היהודים שנדמה להם כי הם יושבים בשלוה, אל נא ירמו את עצמם לחשוב כי בעית הציונות, בעית העליה, בעית המדינה היהודית, היא להמציא מקלט ליושבי המחנות ולשרידי הטבח הנאצי באירופּה בלבד. ואם תינתן לנו עתה מחדש הזדמנות גדולה, ניזהר וניזהר שלא נבזבז אותה, כאשר ביזבזנו חלק גדול מן ההזדמנות שניתנה לנו ע"י הצהרת בלפור.

הננו זוכרים בכבוד ובהכרת טובה את התאריך הזה. אלה העומדים כיום ליד הגה השלטון הבריטי יכולים להיות בטוחים, שכאשר לא ישאר כבר כל זכר להם ולמעלליהם, עוד ינון שמו של בלפור, ושם כל החבורה שהיתה עמו בעצה ובמעשה, בדף הכבוד וההערצה של ההיסטוריה האנושית בכלל, ושל ההיסטוריה הישראלית בפרט.

תש"ח