רקע
יצחק לופבן
ערב ההכרעה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

הועדה לעניני ארץ־ישראל ב“לייק־סאכסס”, מסיימת את דיוניה הפומביים היום או מחר — אך הפרשה טרם נסתיימה. אין כל ספק בדבר שבשבועיים האחרונים צעד עניננו באו״מ צעדים ענקיים קדימה. החידות שהיו נתונות לפנינו במשך כל החדשים הממושכים, מאז הועלה ענין ארץ־ישראל על סדר יומו של או״מ, נפתרו לשביעת רצוננו. אמריקה ורוסיה, שני הכוחות המכריעים כיום במדיניות העולם, נטשו את פלך השתיקה וההעלמה שתפסו מקודם, ומסרו גילוי דעת ברור ומפורש למדי, התומך בהקמת מדינה יהודית בא״י, עפ״י הקוים העקרוניים של המלצות הרוב של הועדה המיוחדת. הדעה הכללית השולטת גם באנגליה וגם בארצות הברית היא, שהרוב של שני שלישים הדרוש כדי לקבל החלטה סופית באסיפת אירגון האומות המאוחדות הוא קרוב לודאי, ויש אומרים ודאי בהחלט. אנו רשאים לראות כמעט בבטחון את ההכרעה העקרונית הזאת כנתונה. אך לאחר חבלי ההכרעה מתחילים חבלי ההגשמה והביצוע, ואלה לא רק שלא יהיו קלים יותר, אלא עומדים להיות קשים וחמורים פי כמה וכמה.

איננו רשאים לפרוש מפרק זה של חבלי ההכרעה, שכשלעצמו הוא יהווה פרק היסטורי נפלא, רב משקל ורב משמעות, מבלי לציין לשבח ולתהילה את המאמצים הרבים, הנבונים והפוריים, שהושקעו בו ע״י הנהלת התנועה הציונית, אישיה ועובדיה. היתה זאת עבודה כבירה לסלול, בתוך התוהו ובוהו המדיני השורר בעולם שלאחר המלחמה, את הדרך להבנת עניננו ולהתעוררות המצפון האנושי ומידת הצדק לקראתו. האופוזיציה מצד אחת המעצמות הגדולות, שהיתה פעם קרובה ביותר לענין הציוני ושאיננו רשאים גם בימי ריב ומדון לשכוח את עזרתה לחידוש ההכרה המדינית הבין־לאומית בזכותו של העם העברי לבית־לאומי במולדתו, האופּוזיציה התקיפה הזאת שהקימה בזמן האחרון מיתרסים של כחש, ציניות וברוטליות גסה נגד מפעלנו ושאיפתנו בארץ ובעולם — היתה המכשול הקשה ביותר שעלינו היה להתגבר עליו במדיניות הבין־לאומית. במשך תקופה קצרה בערך היו חלקים בתוכנו שחשבו כי אנו יכולים לנצח את האופוזיציה הזאת בכוח נגד כוח, או שאנו יכולים בדרך זו לכפות עליה ידידות כלפינו. אך ההתפכחות, לכל הפחות בחלק האחראי שבישוב ובציונות, באה מהר, ונוכחנו לדעת כי לשחרר את הציונות מן המצוק הזה אפשר לנו רק בשתי דרכים: א. בהפגנה בלתי פוסקת של אי־השלמתנו עם משטר הספר הלבן, וכאן נתברר כי ההעפלה היא האמצעי האפקטיבי ביותר לכך: וב. במאבק בלתי פוסק על פני הזירה המדינית הבין־לאומית.

הנסיון לבוא לידי הסכם עם ממשלת המנדט עצמה, לשכנע אותה כי משטר הספר הלבן הוא משטר של עוול ואכזריות, העושה פלסתר את התחייבויותיה הבין־לאומית של בריטניה — נסיון זה עלה בתוהו. האנשים שהגיעו באנגליה לשלטון לאחר המלחמה, התגלו כאווילים חסרי מצפון וחסרי דמיון, אשר קיבלו מאויביהם, שאותם ניצחו במלחמה זו, את התורה ואת הנסיון כי ביהודים אפשר לעשות ככל העולה על הרוח, כי בהם אפשר להתעלל ללא פוקד ועונש ואותם אפשר למכור על נקלה במחיר של נוחיות אדמיניסטרטיבית או במחיר של עגבים קולוניאליים. חולשת העם היהודי בתקופה זו, לאחר הטבח של היטלר, נסכה בלבם בטחון, שאין שוב כל צורך להתחשב ברצינות בגורם זה, ושנים שלושה נאומי בלע של בווין ואטלי יספיקו כדי להגות מן המסילה את “מפריעי המשחק” הללו. נתברר, כי היה זה חשבון מוטעה. ההיסטוריה הפכה את הרשעות של בווין לטובה, והזדרזותו להביא את שאלת א״י לפני או״מ, שהסתמכה בודאי על עצת יועצי בושת פוליטיים, נהפכה למפלה מדינית נחרצה של בריטניה בדעת הקהל העולמית, ולבסוף על הבמה המוסמכת ביותר של ארגון האומות בעולם.

אך מאליו דבר זה לא נעשה. ענין ארץ־ישראל, שהוא כל כך נהיר לנו, וצדקת עמדתנו בו שהיא כל כך ברורה לנו, לא היו נהירים וברורים כלל לאומות העולם, שרבות מהן יודעות בקושי למצוא את קו האורך והרוחב הגיאוגרפי בהם שוכנת ארץ זו. כל זמן שהקשרים המדיניים שלנו עם בריטניה היו כשורה, או כמעט כשורה, לא השקענו כוחות רבים בהסברה מדינית של הענין הציוני כלפי אומות העולם. בודאי שזה היה משגה. אלא שאת המשגה הזה הצלחנו לתקן תוך זמן קצר בערך, והצלחנו לעשות זאת ע״י עבודה מסורה ונבונה, אשר רכשה ידידים נאמנים לעניננו, הן בחצי הכדור המערבי והן בחצי הכדור המזרחי.

מאז נתמנתה ועדת החקירה האנגלית־האמריקנית לפני שנתיים ימים בערך, החלה העבודה הפּוליטית האינטנסיבית של התנועה הציונית בכל העולם כולו.

הרבה עשתה ארץ־ישראל. זה “המפעל והבנין” ששימש כינוי של לעג בפי “בעלי המעוף המדיני” המתלהלהים, זו המציאות הארצישראלית שנוצרה בראשונה על ידי העז של ליליינבלום ובדור האחרון ע״י העליה החלוצית בכפר ובעיר, היא אשר שימשה בדיון המדיני הנרחב על שולחן האומות נימוק מדיני משכנע ומכריע ביותר. לא מבחינת הערך המדיני בארגון האומות, אלא מבחינת הערך המוסרי, היה ללא ספק נאומו של נציג המדינה הקטנה, גואטמלה, החזק והחשוב ביותר מבין כל הנאומים שהושמעו בועדת “אד הוק” ע״י נציגי האומות. מפיו דברה המציאות החלוצית העברית של ארץ־ישראל, אשר חשיבותה הועלתה מעל לכל הערכין המשפטיים הפורמליים של רוב ומיעוט. הוא אשר הבליט לעיני האומות את הדמות של ארץ־ישראל, שככל שהיא תרבותית, שככל שיש בה פוטנציה תרבותית וציביליזציונית, של היהודים היא ולא של מי שהוא אחר. וייתכן מאוד, כי דוקא משום שהעולם כולו טובע עתה במ״ט שערי טומאה של אגואיזם חמרי, היה לדברים אלה ולדברים דומים להם משקל מיוחד במינו.

הרבה עשתה צרת־ישראל. מחוץ לבווין ולידידיו הערבים, שמצפונם וכליותיהם שקטים, ודבר השמדת מיליוני היהודים באירופּה וגורל הנותרים אינו נוגע ללבם, הרי יש בכל זאת אי־שקט ידוע במצפונן של אומות רבות נוכח פשע איום זה שנעשה לעיני כל העולם, מבלי שישתדל למנוע אותו, ולנוכח קרבנות הפשע הזה שנשארו בחיים, החותרים, תוך סבל ועינויים לאין נשוא, אל חופי מולדתם. כל מאמציה של ממשלת בווין, על מנגנון ההסברה והעתונות שלה, שהשתדלה להשמיץ את ההעפלה היהודית לא״י, ולהציגה לעיני העולם כ“רמאות יהודית”, מעין מבריחי חשיש, מאורגנים ע״י הסוכנות היהודית, כדי להתעשר מכספי היהודים שוכני המחנות, לא קלעו למטרה ולא שיכנעו שום איש, פרט לפאשיסטים או סתם בורים ושיכורים בריטיים. העולם חש בטרגדיה הגדולה שבעקשנות הקדושה המדריכה את ההעפלה הזאת, ופרק “יציאת אירופּה” אשר נועד לשמש “לקח” ליהודים, שימש לקח לכל אנשי התרבות בעולם על תהפוכותיה והתעללויותיה של הממשלה הבריטית.

והרבה, הרבה מאוד עשה הכשרון של אנשינו הפעילים לבאר ולהסביר את התופעות האלה בצורה משכנעת. הפרשה עוד טרם נסתיימה, ואיננו עומדים לחלק פרסים בעד השרות הנאמן. אבל אנו היינו עדים ליגיעת הגוף והנפש של שליחינו אלה, שהתרוצצו מארץ לארץ, ממדינה למדינה, שהופיעו בועדות השונות והשתמשו בכל כוחות ההוכחה האינטלקטואליים, כדי להבהיר את זכויותינו ואת אפשרויותינו המעשיות לעצמאות מדינית בא״י. בפעם הראשונה קיבל עתה אותו פסוק מפורסם, “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח”, שרבים מאתנו דשים בו לצורך ושלא לצורך במידה מופרזת, משמעות בעלת משקל מדיני חשוב מאוד. לשליחינו לפני הועדות ולפני או״מ לא היה במה לקנות ובמה לאיים. כל שיכולנו להטיל על כפות המאזנים היתה התביעה לצדק, התביעה לדבר הבלתי פּופּולרי ביותר בתקופה הזאת. ואם אמנם עלה בידי שליחינו לעורר מידה ידועה של צדק ואחריות מוסרית אצל הרוב המכריע של אומות העולם בתקופה זו, הרי זה יכול להחשב לנצחון מפואר יותר מכל הנצחונות הגדולים בשדות המערכה מימי קדם עד היום הזה. ואכן, לאחר שהושמעו בועדה לעניני א״י ב“לייק סאכסס” שני הנאומים של באי כח שתי המעצמות הגדולות ביותר, החולשות עתה על המדיניות העולמית — נתפסו רבים מבין הפרשנים המדיניים בפינות שונות בעולם להגיגים ליריים לרגל מאורע זה, והתחילו לחשוב כי ייתכן מאוד, שמכאן, מנקודה זו, שבה עלו דבריהם של ב״כ אמריקה וב״כ רוסיה הסובייטית, בקנה אחד, נפתח פתח למיפנה ביחסים המדיניים שבין המעצמות בכלל. ואחד מהמדינאים האמריקניים אף טבע את האפוריזם: “עד כה היתה א״י סלע המחלוקת בין האומות — עתה הפכה לסמל השלום וההסכמה ביניהן”.

 

ב.

הפור עוד טרם נפל — אך הוא עומד ליפול בשבועות הקרובים. רק תקלה בלתי צפויה עלולה לשנות את ההכרעה לרעתנו. בדרך של התפתחות נורמלית עתידות ההמלצות של רוב הועדה המיוחדת לעניני א״י לקבל את מספר הקולות המספיק במליאת האספה של ארגון האומות. ולכשיפול הפור המדיני, מתחילות הבעיות העיקריות, בעית תקופת המעבר ובעית ההגשמה, שהן עלולות להיות חמורות, מסובכות וכבדות ניסויים בשבילנו.

מערכת חיינו הציבוריים, הן בשטח הבטחון והן בשטח הכלכלי והאדמיניסטרטיבי, היתה מותאמת לתהליך מסויים שאנו נתונים בו במשך שלושים השנים האחרונות, והיא הסתגלה מהר לכל השינויים שחלו בתהליך הזה, אם על ידינו ואם על ידי אחרים. נקודת־הכובד הרבולוציונית במערכת זו היתה במאמצים שהשקענו ליצור את היסודות, להרחיב את תחומי התאחזותנו בארץ, להגדיל את העליה, את ההתיישבות, לפתח את התעשיה וכו׳. הצלחנו לפתח הנהגה עצמית יעילה בתוך המסגרת של השלטון המרכזי הזר, וככל שידענו והרגשנו את רשעות המשטר של הספר הלבן, לא יכולנו להביא בחשבון כי יש עוד באשפתו של משטר זה, לכשיכשל באחרונה, חץ מורעל אחד: הרצון או הנסיון לדחוף את הארץ לתוהו ובוהו ולסכסוכי דמים בינינו לבין הערבים. גם עתה איננו מאמינים בכך. איננו מאמינים כי אמנם תרצה ממשלת המנדט לסיים את תקופת הגדולה האימפּריאלית שלה באפילוג זדוני, במעשה אשר לא ייעשה ושאין לו כל דוגמה ביחסי העמים התרבותיים בעולם. “הלוא כבני בוּרמה אתם לי בני ישראל” וכשם שאפשר אחרי מריבה קצרה להתיר שם את הקשרים האימפּריאליים בצורה חגיגית, ללא מדחפות וללא שערוריות בין־לאומיות, כך אפשר להתיר את הקשרים עמנו. זה יהיה לתועלת לשני העמים, והזעף אשר נצטבר בלבותנו בגלל ההתעללות בנו במשך השנים האחרונות, יתנדף וישכח, והיחסים ישובו לתיקנם.

לא רצינו במריבה עם בריטניה, ובודאי שלא רצינו ואיננו רוצים במריבה עם הערבים. כל עבודתנו בארץ במשך שני דורות ומעלה היתה מכוונת לכך להימנע מתת סיבה כלשהי למריבות דמים בינינו לבין הערבים בארץ ובארצות השכנות. באנו הנה לשלום. ואם כי מטרתנו העיקרית היא להחזיר את עמנו המדוכא לחיים של קבע ולעצמאות במולדתו, היינו שמחים על כך שיש בידינו להאציל מן הברכה והרווחה שאנו מביאים לארץ גם לשכנינו הערבים. משא־נפשנו הנאמן הוא לתרום מכשרוננו, ממרצנו ומן המדע שלנו לתחייתו ולשגשוגו של כל חלק עולם זה. היינו נכונים לעשות זאת כל הימים בדרך של שלום, של הסכם ושיתוף פעולה, ואנו נכונים לעשות זאת גם עתה. ככל שהשתמשנו בנשק כלפי הערבים בארץ זו, היה זה נשק של הגנה על חיינו ועל מפעלנו בשעה שנתקפנו על ידם, ואת הנשק הזה לא נניח מידינו אף פעם.

איננו רשאים להכחיש כי אנו מביטים בדאגה רבה על ההפגנות והתמרונים הצבאיים הנערכים עתה ליד גבולות ארצנו. אפשר לשער, כמובן, שיד מסיתה ונרגנית באמצע. אך המדינות הערביות זקוקות עתה לשלום לא פחות מאתנו. גם ערביי א״י לא יוכלו לכונן את החלק המיועד להם ע״י המלצות הועדה של או״מ כמדינה בת קיימה בלי יחסי־שלום ושיתוף פעולה עמנו. וייתכן שהדבר שאי אפשרי היה לפני כן, כאשר נראה להם לערבים שהמשקל המדיני הבין לאומי עבר לצדם, ייעשה אפשרי עתה. אפשר לשער ששליחינו באו״מ אינם מזניחים שום הזדמנות, כדי לנהל מו״מ עם נציגי הערבים הנמצאים שם. אולם אין זה משחרר אותנו מלנסות מחדש לבוא במגע ובמשא־ומתן גם עם המנהיגות הערבית שבארץ וגם עם זו שמחוץ לארץ־ישראל.

לסמוך על זה איננו רשאים. מערכת חיינו מוכרחה להשתנות עתה שינוי יסודי, כדי להתאימה לתנאים החדשים שנוצרו. את האיומים ואת כל המתרחש עתה על גבולות ארצנו אנו חייבים לראות כרציניים ביותר, ואנו מצווים לעשות את אשר בידינו, ותוך זמן קצר מאוד, למען יהיו בידינו כל האמצעים הדרושים להתגוננות יעילה. הקץ לויכוחי־סרק בתוכנו. שום חוג ושום פלג בישוב אינו רשאי להתעלם מרצינות המצב. כולנו נמצאים בסירה אחת, החותרת לקראת תקות ישראל, אך בדרכה האחרונה היא מוכרחה עוד לעבור בין סלעי המגור של הסתה ונרגנות מדינית. אין אנו יודעים ואין אנו בטוחים שמחוגי או״מ, המחייבים את המדינה היהודית ותומכים בה, תגיע אלינו עזרה מהירה. ואם מישהו יהיה מעוניין ליצור “חלל ריק” בארץ, נהיה חייבים למלא אותו בעצמנו. רק בכוחות משותפים, ללא היסוס והסתייגות, נוכל לעשות זאת.

ענין הבטחון איננו היחידי התובע מאתנו כוננות ודריכות בשעה הזאת. ה“חלל הריק” עלול להתפשט גם על סדרי הכלכלה והאדמיניסטרציה של הארץ. גם בשטח זה יתהווה מצב רציני, אם השלטון האחראי עתה להנהלת הארץ ירצה לעשות מעשה קונדס וליצור קשיים בזדון. אנו מצווים להכין את עצמנו לכך, ושוב תוך זמן קצר מאוד, למען לא לתת למהלך החיים הכלכליים והאדמיניסטרטיביים שיופרע או יתפרע. דבר זה נוגע ליהודים ולערבים כאחד. כי לא אנו בלבד נסבול כאשר תחול הפרעה בשרותים החיוניים של המדינה, אלא כל תושבי הארץ הזאת.

הננו עומדים על סף מפנה היסטורי גדול. לא כל מאוויי הדורות של האומה הישראלית עומדים להתמלא עכשיו. אבל חלק מהם אולי יתמלא — והוא יכול לשמש מנוף להצלה ולבנין חיים של חרות וכבוד לפליטת עמנו. אנו מצווים לכונן עתה כלים ממלכתיים, למען נוכל לעמוד כהלכה במבחן ראשון זה, שלא ידענו דוגמתו מאז אבדנו את חרותנו המדינית, לפגי אלף ותשע מאות שנה. עם המכשולים החיצוניים נאבק, את המכשולים הפנימיים עלינו להסיר מרצון ובהסכמה משותפת. שום דבר אינו רשאי לעכב או לעבט את כוננותנו, לא כסף ולא אנשים. את כל יכולתנו ואת כל כשרון המעשה שלנו אנו חייבים לגייס עתה לשרות היסטורי זה. התכונה לקראת חיי מדינה היא שווה באיכותה ובמהותה, בין אם המדינה העתידה לקום תהיה גדולה או קטנה. על זה יש פתגם של חכמה־מדינית קדומה בספר “המדינה” לאפלטון, מפי סוקראטס: “אם נופל אדם, בין אל בריכה קטנה ובין אל תוך הים הגדול — לשחות הוא צריך בשניהם”.

תש"ח


המלצות קוראים
תגיות