רקע
יצחק לופבן
מדינת היהודים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

במשך חמשים ושלוש שנים נכתבו אצלנו שתי המלים הללו במרכאות כפולות, בתורת שם של חוברת קטנה אשר חיברה חוזה גדול, ושעה שחיברה שמע משק כנפי נשרים מעל לראשו. במשך שבעים דורות היה זה חלום, אשר ניחם את העם בדרך היסורין הארוכה שלו ומילא את נפשו המעונה כיסופין, כמיהה ועצבון, בחינת “אשורנו ולא קרוב”. היום היתה זאת לעובדה מדינית, שניתן לה תוקף חוקי ע"י הרוב המכריע של אומות־העולם, של הגדולים והטובים באומות, במעמד פומבי וחגיגי של האינסטנציה הגדולה ביותר של העולם המדיני והתרבותי.

לא כל משאלות לבנו נתמלאו. לא מעט ההיסטוריה עשתה, ששרכה ושיבשה את ארחותיה, לא מעט היהודים עצמם עשו שטרפו את קלפיהם וביזבזו הזדמנויות רבות. אבל חלק גדול של משאלות הלב בא בכל זאת על סיפוקו. הוא בא במאוחר קצת, לאחר ששליש מיהדות העולם הושמד. אבל הוא בא בעוד קיימת בידינו האפשרות להציל את שארית הפליטה ולקבץ את נדחי ישראל. על כן אנו מקדמים את היום הזה בשמחה גדולה, בשמחת עולם, ונברך בשם ובמלכות ש“החיינו” היסטורי, על קצת הצדק שהופיע טרם שהושמדנו מתחת הרקיע.

ודאי שאין בפינו מלים מספיקות כדי לתנות את תוקף גודלו וקדושתו של היום הזה. מי ששמע את קול העם היושב בציון ברעו, בליל התקדש חג המדינה היהודית, כאשר רבבות ערכו חצות מתוך צפיה, ומאות אלפים קפצו ממיטותיהם לרחובות בשמעם את קול הבשורה, כאשר ירושלים ותל־אביב וכל ערי הארץ, מושבותיה, קיבוציה ומושביה נשטפו בנחשולים של שמחה ושירה שאין להם גבול – מוכרח היה לעמוד על רמז התנחומין החבוי בפסוק המקונן: “קומי רוני בלילה לראש אשמוּרות!” היתה זאת רינת העם, שהיתה כבושה בלבו במשך כל הדורות המרובים של גולה וסבל, והיא נעורה ופרצה ועברה על גדותיה. אנו יכולים לתאר גם את השמחה הגדולה אשר מילאה את נפשם של יהודי כל העולם, את אלה היושבים במחנות ומחכים זה שנים לבשורת הגאולה, את אלה היושבים ללא מנוחה וללא בטחון בארצות אירופה המזרחית ובארצות המזרח, ואף אלה היושבים בשלוה, כביכול, בארצות האנגלוסכסיות ובשאר תפוצות העולם. ספק אם לחוויה עמוקה כזאת זכה פעם איזה עם שהוא באיזה חלק מחלקי התבל. העם היווני אשר זכה לחרות לפני מאה ועשרים שנה, ישב על אדמתו, והוא ודאי לא היה מצאצאי פריקלס וסוקרטס; העם הפולני כשזכה לחרות אחרי עשרות ומאות שנים של שעבוד שלם או שעבוד חלקי – ישב על אדמתו; העם הבולגרי, האיטלקי, האירי, כולם ישבו על אדמתם, לא יצאו בגולה ולא עברו את נתיב היסורין הארוך הזה, לא מיצו כמונו את כוס התרעלה של חוסר מולדת, ובעית השחרור שלהם לא היתה כה חמורה וכה טראגית כזו של העם היהודי. העם היהודי, שדבר שחרורו וקימום מולדתו היוה בעיה בין־לאומית אמיתית ונוקבת, שהמיטה קלון על אומות העולם, אשר עמדו על הדם היהודי, על סבלו ועל בזיונו במשך דורות כה מרובים, מבלי נקיפת לב ומוסר כליות, ומבלי להרגיש כי רובצת חובה אנושית לעשות צדק לעם הזה, אשר הנחיל מרוחו בשפע רב לתרבות העולם.

על כן יבורכו העמים אשר התעשתו בתקופה זו לעשות מקצת מן הצדק הזה. תבורכנה ארצות הברית, אשר האינטרסים של אילי־הנפט ושל עתודי ההון לא היטו אותן מהבטחותיהן שנתנו לעם היהודי, והן התייצבו בצורה אקטיבית מאוד במערכה הזאת, ואף סייעו להכרעתה. תבורך ברית־המועצות אשר גילתה לנו פרצוף אנושי ומעודד, וקבעה יחס חיובי, אקטיבי ותקיף לתנועת השחרור של העם היהודי, ומילאה תפקיד נכבד ומלבב מאוד במהלכה ובסיומה של פרשה זו; תבורכנה ארצות אירופה המזרחיות והמערביות, אשר כולן (מלבד יוון – ואף היא בודאי לא מנימוקים מצפוניים אלא תחת לחץ של מישהו) מצאו בנפשן עוז בצורה נאה כזאת לכפר על חטא היסטורי כבד, ולגמול גמול תרבותי צודק לאומה עניה זו, כדי להרימה מאשפתות: ותבורכנה באחרונה אוסטרליה וקנדה ואפריקה הדרומית ומדינות אמריקה הלאטינית והמרכזית ואלה השוכנות בירכתי הים השקט, שנתנו את ידיהן, ואחדות מהן אף השקיעו נדיבות רוח אנושית גדולה והתלהבות רבה, להביא עניננו לידי סיומו המוצלח על במת האומות המאוחדות.

ו“גם בווין זכור לטוב”. במסרו את עניני א“י לאו”מ הוא לא התכוון לטובה. הוא רצה לקבל באינסטנציה הגבוהה ביותר של ארגון האומות אינדולגנציה, כפרת־עוון, על הספר הלבן, על הפרת הבטחותיה של הממשלה הבריטית ושל מפלגתו, על מדינת המשטרה שהקים בארץ־ישראל ועל כל הפשעים כלפי העולים היהודים וכו'. אך אלוהים הפך את מחשבתו הרעה לטובה. אני כותב הפעם את המלה אלוהים" תוך השראה מטפיסית אמיתית: כי הרבה בהתפתחות אחרונה זו בא בדרך הטבע; מציאות ישוב יהודי בן 700,000 נפש בא“י, מפעליו הקונסטרוקטיביים הנפלאים של הישוב הזה, היסודות ואף חלק מקירות־הבית שהקים בארץ זו, הרוח החלוצית המפעמת אותו והעשויה ללא חת, החלטתו הנחושה להסיר את המכשולים שידים זדוניות שמו על דרך העליה היהודית, על דרך התפתחות מפעלנו ועל הדרך לעצמאותנו המדינית, אלה מהווים הכוחות הטבעיים שהניעו לבסוף את לב אומות העולם, לראות את שאיפתנו לחרות כמציאות נרקמת וצודקת, שמוכרחים להביאה בחשבון; אבל הרבה בא גם בדרך שלמעלה מן הטבע. עצם השינוי שחל בעמדת ברית המועצות לציונות, אשר החנפים היהודים שב”ייבסקציה" לימדו אותה במשך שנים רבות לראות בה ריאקציה, קונטררבולוציה ושירות לאימפריאליזם הבריטי – בא לנו כהפתעה נעימה, כנס מן השמים, שאיש מן היהודים לא היה לו יסוד לצפות לו. והקו המדיני המשותף בין ברית המועצות וארצות הברית בתסבוכת עולם זו, ודוקא במקום שהוא מעין פתח־עינים של המריבה האימפּריאליסטית, של שערי אוצרות הנפט ומרכז התחבורה, זהו למעלה מן הטבע. קרה משהו אשר חפצנו בו והאמנו בו בכל רמ“ח האיברים ושס”ה הגידין שלנו, אבל אחרי כל הדפוסים הריאליים שקבענו לו, היה נראה לעתים כדבר המונח בתחומי הבשורה “לאחרית הימים”, לפיכך נתמלא לבנו חדוה כה גדולה ולשוננו רינה כה מנסרת, כאשר זכינו אנחנו בעינינו, זכה דורנו זה, זכו ילדינו, לראות בפלא המתרחש.

כשכתב הרצל את “מדינת היהודים” היתה זאת, לא בעיניו אלא בעיני רוב העם, בחינת אגדה, בחינת חזון־מרחקים אשר בינו לבין המציאות התרוממו חומות של ברזל, לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. היום אין זאת אגדה. במידה שהעם רצה – אין זאת אגדה. מדינת היהודים לא קמה ולא קיבלה תוקף ע“י נוסחאות שבעל־ פה ושבכתב וע”י תפארת שפתים, כי אם ע“י העמל, הזיעה, כוח ההעזה והקרבנות הרבים, שהושקעו בעליה ובבנין, בהיאבקות על העליה ועל הבנין ובהגנתם. היתד הנאמנה של המעשה החלוצי היא אשר שירטטה את ההיקף ואת התוכן של מדינת היהודים בזמן הזה. לולא המציאות הזאת מתחת, לא יכול היה להתרחש הנס מלמעלה. כחצי יובל שנים אחרי הרצל חזר חוזה אחר, בלשון אחרת, על הגדרת המפתח העשוי להפוך אגדה למציאות. עם מתן הצהרת בלפור, הזהיר אותנו א.ד. גורדון על כך שלא הצהרת בלפור עושה אלא הצהרת העם. באמיתות האזהרה הזאת נוכחנו במשך שלושים השנים האחרונות. כי על כן נתברר לנו כי לא הצהרת בלפור בלבד שימשה יסוד להצהרת המדינה היהודית, כי אם הצהרת העם, הצהרתו ברצון ובנכונות שנהפכו ליכולת ולמעשה. ואף עתה אנו חייבים להסיק מזה את המסקנה ההגיונית. שככל שמרוממת, מעודדת וממלאה אותנו חדווה נפשית אמיתית הצהרת האומות בפלאשינג־מדאוס – המדינה יהודית תקבל את תוכנה, את צורתה ואת יציבותה רק ע”י התוכן שאנו נמלא אותה וע"י הרצון, כושר־המעשה, התנופה החלוצית, האמצעים הרוחניים והחמריים שנשקיע בה.

לפיכך אנו חייבים לזכור בשעת חדווה זו, כי רק עתה מתחיל בשבילנו הפרק העיקרי בהלכות ממלכה, שדורות יעמלו בו, ושיהיה מלווה בודאי עוד קשיים ולבטים רבים. אך זאת היא זכות גדולה לדורנו אנו להתחיל בפרק היסטורי נכבד זה, ואנו חייבים לדאוג לכך שנהיה ראויים להתחלתו של פרק זה כשם שהיינו ראויים לסיים בהצלחה את הפרק הקודם.

יש לנו בשעה זו סיפוק נפש לא מעט כי מפלגתנו, מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שנשאה על שכמה את עיקר הנטל הכבד של פעילות ואחריות בהיאבקות המדינית הזאת, הביאה אותן לידי סיום מבורך. על אף המכשולים שנתקלנו בהם, לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים, בתוך הפלגות הציוניות הקנטרניות וצרות־עין ואף בתור חלקים ידועים בתנועת העבודה, שהקיפו אותנו כתנור של עכנאי – בדוקטרינריות ובסברות ילדותיות – ביצעה תנועתנו, שליחיה ונציגיה המחוננים, מפעל אדירים שלא ידעה כמוהו ההיסטוריה הישראלית מאז אבדנו את חרותנו המדינית עד היום.

תודתנו הלבבית נתונה לחברינו ד. בן־גוריון ומשה שרתוק, השבים עתה כמנצחים מן המערכה הכבדה ורבת האחריות על המדינה היהודית. אך לא ניטול את הגדולה לעצמנו בלבד, איננו רשאים לשכוח בשעה זו כי את הדרך למדיניות הקונסטרוקטיבית, שנתנה עתה את פריה הטוב, הורה לנו ופתח בה הד“ר חיים ווייצמן לפני שלושים שנה ומעלה. אנו הלכנו אתו יחד כברת הדרך הארוכה מאז ועד היום, ועל אף השתבשות היחסים בקונגרס האחרון, היה הוא האיש אשר שיווה את הכבוד וההדר גם לסיומה רב ההישגים של המערכה הזאת. איחולנו לווייצמן שיזכה לשנות חיים רבות, ויראה בשגשוגה של המדינה היהודית, שאת כל חייו, תבונתו וחינו הרב הקדיש להשגתה. ואיחולנו לעצמנו, שכשם שזכינו יחד עם ד”ר ווייצמן להנחות את התנועה הציונית בדרך לעבור גאולים, כך נזכה, יחד אתו, להנחות את המדינה היהודית בדרך בנין וקוממיות, להיותה מסוגלה לקבץ נדחי ישראל ולהושיבם במולדתם, כעם מכובד במשפחת עמי התרבות בעולם.

עתה נפתח פרק חדש בהיסטוריה העברית. פרק חדש של קיבוץ גלויות, של בנין וההגנה על הבנין. אך עוד הדרך רבה – ורבה הדאגה. לפנינו עוד תקופת מעבר שאיננו יודעים נכונה מה היא צופנת בקרבה. אשר חזרנו מקודם בהזדמנויות רבות על הכרוניקה הנפלאה מימי נחמיה בן חכליה: “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”, רק עתה היא מקבלת את משמעותה ההיסטורית החדשה, האמיתית. אנו מצוּוים להיות נכונים לעמוד בפני כל נסיון להפריע בכוח בעד בנין המדינה היהודית, כשם שידענו לעמוד בפני הנסיונות שחזרו ונשנו להפריע ולפרוע בכוח את עבודתנו בארץ. מדינת היהודים רוצה בשלום ובשיתוף פעולה עם התושבים הערבים שישארו בתוך תחומי המדינה היהודית ועם הארצות הערביות השכנות. אין אלה מלים של פיוס שאין תוכן כברן, אלא זהו הרצון כן הנובע מתוך הכרה עמוקה ששלום ושיתוף פעולה אלה צוררים בכנפיהם ברכה רבה לשני העמים. אין כל יסוד אובייקטיבי לצרות־עין זו שמנהיגים ערבים ידועים מגלים עתה בענין ארץ־ישראל, ואנו מקווים שהמוני העם הערבי לא ילכו הפעם שולל אחרי המנהיגים המתעים, ולא יתנו את ידם להרפתקת דמים שהללו מטיפים לה. אנו חייבים לעשות את כל אשר בכוחנו כדי לעמוד על המשמר, אך גם אומות העולם שהחליטו לפני יומיים על הקמת המדינה היהודית לקחו על עצמן אחריות לשמור על כבוד החלטתן, שלא תופרע ולא תחובל ע“י נרגנות ערבית נציונליסטית־פאשיסטית. מהלך הדיון על שאלה זו באו”מ ומהלך ההצבעה, אינם נותנים מקום לספק כלשהו, שחברי או"מ שהרימו את ידיהם בעד המדינה היהודית, עשו זאת מתוך ידיעה ברורה של איומי הערבים בשפיכת־ דמים ובמלחמת עולם שלישית, והם יודעים היטב את אשר מוטל עליהם לעשות כדי לרסן את משרתי היטלר מלבצע את זממם.

אנו לא נבכה בשעה זו על אשר אבדנו, על אשר לא נכלל בתחומי מדינת היהודים; נדע להפוך את אשר נכלל בתוך תחומיה לכוח כלכלי גדול, לכוח מדיני ותרבותי איתן. קדושת התחומין לא היתה קיימת בא“י גם בימי הבית השני. פעם היתה א”י קטנה, פעם היתה גדולה, ומחולקת היתה פעמים רבות. השאלה העיקרית היא, אם בשביל הדור הזה והדור הבא יש בתחומים הנתונים מרחב־מחיה מספיק לקליטת המוני היהודים הרוצים להתקבץ בתוכם. אנו חדורים הכרה שע“י מפעלי פיתוח גדולים בחקלאות ובחרושת אפשר ליישב כאן מיליונים – ובלי מפעלי פיתוח אי־אפשר ליישב אפילו רבבות בא”י השלמה משני עברי הירדן. לפיכך אין לנו עתה אלא לגשת מיד לעבודה נמרצת: לעליה גדולה לבנין נשמות הארץ, וקודם כל לבנין נשמות הנגב, להקמת מדינת היהודים בפועל, כמדינה חפשית, דמוקרטית ותרבותית, כבודה מבפנים ומכובדת מבחוץ.

אנו חייבים להוסיף עוד כמה שורות על יחסינו לאנגליה, שהכריזה על הסתלקותה מהמנדט ועל יציאתה את הארץ: שאיפתנו נאמנה כי היחסים שנשתבשו בעשר השנים האחרונות ישובו לתיקנם. גם לאחר כל מה שקרה הננו רוצים בידידות עם אומה זו שמידיה קיבלנו את הצהרת בלפור, שמבחינה מדינית על כל פנים היתה היא הקדמה למדינת היהודים. ארץ־ישראל העצמאית לא תוכל להימנות על שום גוש מן הגושים הפּוליטיים המסוכסכים כיום, אבל לעמים שסייעו לנו בעבר ושסייעו לנו עתה להגיע לעצמאות, אנו הוגים תודה ורוצים להמצא עמם ביחסי שלום ועזרה הדדית. בין אלה שסייעו לנו בעבר נחשבת גם בריטניה.

תש"ח


המלצות קוראים
תגיות